הלכה או אגדה

במאמר זה, השם "הלכה" מגדיר לימודים תורניים הנוגעים למעשה. אפילו הלכתא למשיחא,

השם "אגדה" מגדיר, לעומת זאת, רעיונות התורה, העולם הרוחני, אידיאות ומושגים. אלו הם פרי מחשבה שאינם משנים לכאורה שום דבר בחיצוניות המעשית והם בתחום האמונות והדעות, איך מוטל על האדם לחשוב ולהרגיש. במונח זה של "אגדה" כלולים יתר המקצועות של תנ"ך, קבלה, פילוסופיה דתית, דרוש והגות, כלומר תחום "מחשבות האדם".

ברור לנו שהתורה מהווה הרמוניה אחת, והעובד את השם בעומק העיון בהלכה בלי העמקת העיון באגדה, מקטע בשלימות עבודתו. המאמר הנוכחי בא לעמוד על כך שקיימות בישראל מאז ומתמיד שתי הטנדנציות בין חכמי ישראל, אלו המדגישים את האחת ואלו המדגישים את השניה. תופעה שכיחה היא שבכמה ישיבות, מגיד השיעור מעמיק בביאור כמה סוגיות הלכתיות ומדלג על קטעי האגדה שבתלמוד בהתנצלות שהתלמידים יוכלו ללמדם בכוחות עצמם. שיטה זו מקנה דרגא נחותה ללימודי אגדה, כאילו אין בהם שיטות מבוססות. ה"נודע ביהודה" התנצל: "על מה שכתבתי לרום מעלתו (רבי ישעיה ברלין זצ"ל) שאין דרכי להשיב בדברי אגדה, ועל זה הרבה מעלתו במכתבו והאריך להביא כמה גדולים שחברו בדברי אגדה ודרשו בהם כפי השגתם... ובודאי האדם לעצמו כשיש לו פנאי ראוי לחקור בכל כוחו גם בדברי אגדה, אבל אני לא אמרתי אלא שאין דרכי להשיב בהם לשואל כי כל דברי רז"ל בדברי אגדה סגורים וסתומים וכולם קשים להבין ואם באנו להשיב בהם אין לדבר סוף, ובפרט איש כמוני אשר עול הרבים עלי, די שאני נפנה להשיב בדבר הנוגע למעשה... אבל המדרשים והאגדות עיקר כוונתם על המוסר ועל הרמזים ועל המשלים שבהם, והכל עיקר בדת, אבל אין עיקר כוונתם על פסק הלכות לכן אין למדים מהם לפסק הלכה כלל" (נודע ביהודה תנינא, יו"ד קס).

וכדי להדגיש הגישה הנ"ל, כביכול, בא החזון איש והתבטא בתקיפות: "ומן החיוב להאריך בחיוב לימוד ההלכה, מפני מיעוט התלמידים בדורנו... רבה העזובה בבית המדרש פנימה, הגורם להתרשל מעיון ההלכה הדק היטב, ולבלות זמן ברעיונות ובמחשבות בדויות לב, ולחדש חידושים אין בהם ממה שנאמר למשה מסיני, אף שהן שיחות של יראת שמים ותיקון המדות, או חקר חיצוני בהלכה, אבל אינן מספיקות את התכלית המבוקש מהאדם כל שאינן מתלוים עם ידיעת התורה הדינית. והנה אותן שמעמידים חכמתם על שיחות מוסריות והגיונות חיצונות בהלכה נכשלים להאמין כי זהו "חובתו של אדם בעולמו", ובעיניהם כי כן התנהגו התנאים והאמוראים, וחלק ההלכה היה אצלם עראי, ובאמת קשה להוציא טעות מושרשת מאז, ומעורה מרוב ימים. ואמנם אין להתעלם שזה שקר מוחלט, ואין ספק שאם שמענו מבעלי השיחות שמשתבח ליה בפלוני דגברא רבא הוא, הכונה בשיחות והגיונות מקסימות ומושכי לב, ואם כה היתה כוונת רבה (ב"ק מ.) היה מן הראי לר"נ לשאלו במדרש והגדה, וכשבא לפניו שאל הלכות. למדנו שהתפעלות הנפש של גברא רבא היינו בלימוד ההלכה..." (אמונה ובטחון, דף לא).

לאור הנ"ל, מובא בספר "לב אליהו" (רבי אליהו לאפיאן זצ"ל) דף 44, אשר "לא הרשה לבחורים ללמוד בספר "אמונה ובטחון" של מרן "חזון איש" זלה"ה בטענה שיש שם קטעים שאין מפרשים אותם כראוי, וזה עלול להביא רפיון בלימוד המוסר" עכ"ל.

ברוח זו כתב הגאון הרב שך בהקדמתו לספרו "אבי עזרי", (מהדורה רביעית, בני ברק תשל"א).

סיכום דבריו, הוא שלימודי אצילות, סתרי תורה, איננו בכלל תלמוד תורה כלל, אלא הוא מצוה נפרדת של "רצונך להכיר מי שאמר והיה העולם? עסוק באגדה" (ספרי, סוף עקב). ולא עליו נאמר "תלמוד תורה כנגד הכל".

עד כה הבאנו לקט מתוך דברי אלו האחרונים הדוגלים בלימוד ההלכה, בבלעדיות, ומנמיכים ערך לימוד האגדה. כעת נעבור לצד השני. נפתח ברב קוק זצ"ל, שגם הוא מן האחרונים, בראש המדברים בעד שיטה זו. וכך הם דבריו: וכל זמן שהאורטודוקסיה אומרת, בעקשנות דוקא, "לא! רק גמרא ופוסקים לבדם! לא אגדה, לא מוסר, לא קבלה ולא מחקר, לא דעת עולם ולא חסידות! ואם כל זה אנכי אחזיק את מלחמתי נגד כל הקמים עלי מעברים!" הרי מדלדלת את עצמה. וכל האמצעיים שהיא לוקחת בידה להגן על עצמה מבלי לקחת את סם-החיים האמתי, אור התורה בפנימיותה, הם לא לעזר ולא להועיל, (אגרות ראיה, כ"ה אלול, תרע"ג).

פעם הרבה רבי ישראל סלנט לדבר בשבחו של תלמידו רבי שמחה זיסל מקעלם. העירו רב אחד: "חילו של שמחה זיסל לאורייתא, ולוא היה מקדיש כשרונותיו ללימוד גמרא ותוספות, ופחות לתורת המוסר כי אז היה מתגלה כגאון תורני אדיר". ענה לו רבי ישראל: "מובא בשולחן ערוך אם יש לפניו שתי חלות, אחת שלימה ואחת גדולה ולא שלימה, צריכים לבצוע על השלימה. יש ראיה מכאן ששלימות (באהבה ויראת השם) חשובה יותר מגדלות (בהלכה)" (המאורות הגדולים, הרב א. זייציק, ניו יורק, תשכ"ב, דף כ"ט).

גם הגאון הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל תריע מרות על חוסר ההתמסרות ללימודים עיוניים ברוחה של התורה, והנטיה להסתגר בפרטי המעשה של התורה. וכך כתב באגרות צפון: אחת היא הדרך לישע, ...לפנות אל התנ"ך, ש"ס ומדרש, אל מקורות היהדות, נקרא בהם, נלמדם ונבינם למען החיים. ממקורם נשאב את השקפת היהדות על אלקים, על העולם, על האנושות, על ישראל מבחינת גורלו ותורתו ונכיר את היהדות מתוכה היא. נתחיל בתנ"ך... ואז, נלמד ברוח המושג הזה ש"ס... כי אין לבנות את החיים אלא על המושג ועל האמת שנתפסו תפיסת פנים, או אז יתעורר לשאול את השאלה "מה אני איפוא, כיהודי? יהדות מהי?" ...אילו לא היתה נדרשת בהכרח, בימים שאחריהרמב"ם, הקפדה מעולה כדי לקיים את היהדות מבחינת המעשה החיצוני וליצור שאיפות מתנגדות זו לזו, כי אז כבר לפני מאות שנה היתה באה הרוח, תוך חיות מלאה, לכלל ישוב הדעת, ואנחנו היינו מגיעים עתה כבר למקום שאליו נגיע רק אחרי שנות מאות" (שם, דפים עג-עו).

ובכן, ראינו מחלוקת נטושה בין גדולי האחרונים, אלו מיימינים ואלו משמאילים.



אין אדם לומד אלא מה שליבו חפץ

ואמרו גדולי המקובלים שכל אחד מישראל צריך ללמוד מקצוע בתורה לפי מה שחסר לתיקון נפשו (שער הגלגולים, רבי חיים ויטל, דף א) והוסיף על כך בספר "צדקת הצדיק" (האד"מור רבי צדוק מלובלין) ס"ק קפ"א, שלפי חשק הנפש כך יוודע מה מקום נסיונו ותיקונו של אותו אדם. וחז"ל רמזו דבר זה שאין אדם לומד תורה אלא "במקום שלבו חפץ" (ע"ז י"ט). והעיר על כך הרב קוק: "ישנם שיצאו לתרבות רעה מפני שבדרך לימודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי המנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם היה מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה המתאים לתכונת נפשו, אז היה מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלימודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז היה נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מטעם האגדה. אמנם כיון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלימוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי, ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם" עכ"ל (אורות התורה, פרק ט ס"ק ו).

וכן כתב ספר "משנת חסידים" (רבי עמנואל חי ריקי, שנת תפ"א) דף ע"ח: "ומכל מקום ירבה לימודו לעולם במקום שלבו חפץ יותר, כי שמא נתגלגל לתיקון הלימוד ההוא שחושק, הן מקרא, הן משנה, הן מדרש, הן תלמוד, הן קבלה, ולא לתיקון לימוד אחר" עכ"ל.

המעיין, תשכ"ז