"תוכו כברו" − תכונה מולדת או תכונה נרכשת?

מסכת ברכות דף כז

צוות האתר

ת"ר מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע. א"ל רבי תפילת ערבית רשות או חובה ? א"ל רשות. בא לפני ר"ג א"ל חובה וכו'. עיין שם שהמעשה התפתח לכלל פולמוס ארוך בין רבן גמליאל, שהודח מן הנשיאות, לבין רבי יהושע, שמינה תחתיו את ר' אלעזר בן עזריה.

בפירוש "עיון יעקב" (ר' יעקב רישר, פראג, המאה ה-17), כתב לבאר שמחלוקתם אם תפילת ערבית רשות או חובה, נובעת ממחלוקת עקרונית יותר הנוגעת לכל מעשה מצוה, האם תחילתו עיקר, או תכליתו? נחלקו בזה בסוף מסכת ברכות, האם 'תלמוד גדול', כלומר עיקרו וראשיתו הרעיונית של מעשה היא הקובעת, או שמא 'מעשה גדול', כלומר תכליתו המעשית היא העיקר. כמו כן כאן ביחס לסדר תפילות היום: שחרית מנחה ערבית. מי שסובר שתפילת ערבית רשות, מייחס חשיבות לתחילתו של יום בשחרית, ומי שסובר שהיא חובה, מייחס לה את חשיבות עבודת תפילות היום.

ובהמשך שם, מינו את ר' אלעזר בן עזריה לנשיא וראש בית המדרש. תנא: אותו היום סילקו לשומר הפתח וניתנה רשות לתלמידים להכנס, שהיה ר"ג מכריז ואומר כל ת"ח שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ"ד. ההוא יומא אתווספו כמה ספסלי בביהמ"ד, הוה קא חלש דעתיה דר"ג אמר דלמא ח"ו מנעתי תורה מישראל, אחזו ליה בחלמא חצבי חיארי דמליין קיטמא, ולא היא אלא ליתוביה דעתיה הוא דאחזו ליה.

[תרגום, באותו היום, לאחר שסילקו את רבן גמליאל מן הנשיאות, נוספו כמה ספסלים בבית המדרש. חלשה דעתו של ר"ג: שמא מנעתי תורה מישראל? בתגובה הראו לו בחלומו חביות לבנות מלאות באפר, כלומר – תלמידים חסרי תוכן ממשי. ומסכמת הגמרא שאין זה נכון, אלא שהראו לו כך רק בכדי להפיס את דעתו]

ממשיך בעל "עיון יעקב" ומפרש את הסיפור בהתאם לאותו קו. מחלוקתם של רבי אלעזר ורבן גמליאל לגבי מדיניות קבלת תלמידים, נבעה מאותו עקרון. ר"ג נהג במדיניות קשוחה ולא אבה להכניס תלמיד שאין 'תוכו כברו', כלומר שכבר הוכיח שלמות נפשית, משום שסבר שתכלית המעשה היא העיקר. לעומתו סבר ר' אלעזר להיפך: יש לתת צ'אנס לכל תלמיד המצוי בתחילת דרכו, משום שהכוונה המקורית היא העיקר. לפיכך התמנה ר"א לנשיא, כיון שגם הוא היה 'יניק וחכים' כלומר בתחילת דרכו, כלומר 'תלמוד גדול' שהוא תחילת המעשה.

קשה על פירושו של "עיון יעקב", מהו ענין החלום שהראו לרבן גמליאל, ומדוע עשו כןרק בכדי לפייס את דעתו? מדוע כה חשוב היה לפייס את ר"ג? ועוד קשה בהמשך הסוגיא, כאשר ר' יהושע מחל לרבן גמליאל, רק משום שביקשו "עשה בשביל כבוד אבא", מה עניין 'בית אבא', כלומר שושלת הנשיאות, למחלוקתם?

אפשר אולי לפרש את מחלוקתם בדרך אחרת. שניהם מסכימים שמי שאין 'תוכו כברו' אינו בגדר ת"ח, אלא שנחלקו האם צריך שתהיה בו מידה זו כבר בכניסתו לביהמ"ד. רבן גמליאל סבר שתוכו כברו זוהי תכונת אופי, שניתן לזהותה על התלמיד עוד בטרם מכירים את דרגתו בלימוד. לעומתו סבר ר' אלעזר ש'תוכו כברו' אינה תכונה כי אם דרגת שלמות שמגיעים אליה על ידי התורה. לולא התורה לא היה יודע האדם כיצד לחבר ולאזן בין חיצוניותו לבין פנימיותו, ומהותה של תורה היא לשלב ביניהם.

לפי זה ניתן לפרש את ענין החלום. גם לאחר שקיבלו את דעתו של ר' יהושע, ש'תוכו כברו' היא מידה נרכשת, לא רצו לבטל לגמרי את דרכו של ר"ג. לכך הראו לו חלום המפייס את דעתו, אך לא רק את דעתו שלו, כי אם את דעתו של כל מי שנראה לו ש'תוכו כברו' היא תכונת-אופי. לפי זה מובן גם מדוע סלח ר' יהושע לאחר שר"ג חילה את פניו בשם 'בית אבא', כיוון שבזה רמז לו שדרכו בהקפדה ובסינון התלמידים אינה המצאה שלו, כי אם מורשת מבית הנשיאות עוד מימות ר' יהודה הנשיא. אלה הורישו לו גם תכונות, וגם מורשת רעיונית הגורסת שיש לסנן את התלמידים ולהציב דרישות מוקדמות גבוהות. וכשם שאפיו של כל אדם הוא תבנית מורשת אבותיו, כך גם תכונת 'תוכו כברו' טבועה באופיו מלידתו, ואין כאן זלזול בתלמידים, כי אם שמירה על מורשת.

סוף המעשה היה, שהשיבו את רבן גמליאל לתפקידו, אך החילו 'רוטציה': שלושה שבועות ר"ג, ושבוע אחד ר' אלעזר. מה ענינה של פשרה זו במובן הרעיוני? ומדוע זכה הנשיא המודח במרבית הזמן? נראה שהיתה כאן הכרעה שהמעשה עיקר (על פי דרכו של 'עיון יעקב'), וכן ש'תוכו כברו' היא תכונה מולדת. אלא שבניגוד לסלקציה הקפדנית של ר"ג הוחלט לייחס תכונה חיובית זו למרבית האנושות, ועל כן לאפשר 'חלון זמן' של שבוע למי שרוצה להכנס לבית המדרש, בימים שבשליטת ר' אלעזר. למדנו מכך שלרוב 'תוכו כברו' היא תכונה, והיא תנאי מוקדם ללימוד תורה, ורק מיעוט מצליחים להגיע אליה באמצעות הלימוד. למדנו עוד שאכן מן הראוי להציב תנאים מקדימים ללימוד תורה, אלא שיש לבטוח במרבית בני אדם, שהם בעלי תכונות חיוביות כפי שברא אותם הבורא.