מסכת בבא קמא דף צב

צוות האתר

אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן: 'כל המבקש רחמים על חבירו, והוא צריך לאותו דבר - הוא נענה תחילה'? אמר ליה: דכתיב (איוב מב,י) וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו [ויסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה]. אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא: (בראשית כ,יד) ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו [וילדו], וכתיב (בראשית כא,א) וה' פקד את שרה כאשר אמר [ויעש ה' לשרה כאשר דבר] - כאשר אמר אברהם אל אבימלך (מדלא כתיב 'ויפקוד את שרה' וכתיב 'פקד' - משמע פקד כבר: תחילה לאבימלך).

בלימוד ראשוני המימרא של רבנן נובעת מחשיבה מוסרית שעניינה: הקב"ה מתחשב יותר באדם המתחשב בחבירו ומתפלל עליו, ובתור 'מדה כנגד מדה' עוזר הקב"ה תחילה לאותו אדם, עוד בטרם שהוא עוזר לחברו.

אולם אם נעיין בפרשה של אברהם ואבימלך נראה, שאין מדובר רק על היענות לתפילתו של אברהם לזכות בבן, אלא לאורך כל האירוע שזור הרעיון הזה של אחריות אברהם כלפי האומה שעליה התפלל. הכיצד?

ראשיתו של הסיפור בכך שאברהם הצהיר על שרה שהיא אחותו, ולבסוף התברר שהיא אשתו. ההבדל אינו רק סמנטי אלא מהותי, ונגע בשני נתיבי פעולה של אברהם: אם שרה היא אחותו אזי אינה יכולה ללדת לאברהם ילדים, ואם היא אשתו – היא יכולה ללדת לו. העונש שקיבלו אבימלך וביתו שנעצרו מלדת, קשור אפוא ישירות לענין זה של הקשר שבין אברהם ושרה, ולהבדל שבין תואר 'אחות' לתואר 'אשה'. בכדי שאברהם יוכל להוליד משרה, לא חסרה לו רק התפילה שהתפלל על אבימלך, כי אם מהפך מהותי ביחס לשרה: מ'אחות' ל'אשה'.

כיצד מנמק אברהם את היחס לשרה כ'אחותו'? "וְגַם-אָמְנָה אֲחֹתִי בַת-אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת-אִמִּי וַתְּהִי-לִי לְאִשָּׁה: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי-לִי אָחִי הוּא". [בראשית כ, יב-יג]

אברהם מדגיש שיש אמת בכך ששרה היא אחותו, כיון שיש להם אב משותף. עלינו להבין מה מסמל המעבר מהליכה אחר 'בית אב' שאז היא אחותו, לבין הליכה אחרי 'בית אם' שאז היא אשתו? עוד יש להבין, מה עומד מאחורי בקשתו של אברהם משרה בתחילת דרכם המשותפת, שהיא תקרא בשם 'אישה' רק בבית, ואילו בנדודיהם בין זרים היא תקרא 'אחותו'?

מכל האמור נראה שאברהם עבר תהליך שבו עבר ממצב של "אברם" שבו הוא היה אדם פרטי, לבין מצב של "אברהם" שבו הוא 'אב המון גויים'. בשינוי השם רמז לו הקב"ה שהוא יזכה להמשכיות רק לאחר שישלים את מוכנותו הנפשית להקים אומה. מצב זה יבוא רק לאחר שיסיים את מסעותיו בין האומות, שהוצרך לעבור בהם בכדי ללמוד את אורחות העמים שסביבו, רק אז יהיה מוכן להקים אומה משל עצמו ולעמוד בראשה.

הקשר שבין היותו אדם פרטי, לבין היותו 'אב המון גויים', קשור גם הוא לשני השמות של שרה ולשני סוגי הקשר ביניהם, בין צד האב לצד האם. "צד האב" מסמל המשכיות פרטית, שכן על פיו נקבע יחוסו של אדם למשפחתו כאדם פרטי. אולם "צד האם" מסמל את המשכיותו הלאומית של אדם, ולפיכך יחס האם הוא הקובע האם הילד הוא יהודי או גוי.

אברהם יכול היה להוליד רק לאחר שהיה מוכן במובן האישי להיות 'אב המון גויים', ורק לאחר שהקשר בינו לבין שרה עבר ממצב משפחתי שבו הם אחים ואינה יכולה ללדת לו, לבין מצב לאומי, שבו הם אינם אחים לאותה האם, ויכולים להיות בני זוג.

בקשתו של אברהם משרה בתחילת דרכם, אמרה בעצם שכל זמן שהוא תועה במקומות זרים ועדיין אינו כשיר להיות 'אב המון גויים' בעצמו, היא תקרא 'אחותו' ולא 'אשתו'. עם בואם לחצר אבימלך, שאל אותו אבימלך האם הוא בא כאדם זר, שאין לו שיכות למקום זה ולאנשיו, או שהוא בא כ'אברם' שבא ללמוד את אורחות העמים. על כך עונה לו אברהם שהוא עדיין לומד, קרי כמי שטרם הקים משפחה ובא בגפו. בשמוע זאת אבימלך, ובראותו את גדולתו של אברהם כאדם, רצה גם הוא להסתפח למשפחה זו ולכן חפץ לקחת את שרה 'אחותו' לאישה.

אבימלך לא התכוון לחטא, ולכן הקב"ה אמר לו בחלום שהוא לא נתן לו לנגוע בשרה ומנעו מחטא. פירוש הדבר, כי בעיני בשר ודם אברהם ושרה לא היו נשואים, אולם בעיניו של צופה הדורות הם נועדו זה לזה. הקב"ה ידע שברגע שיהיו שניהם מוכנים להקים אומה הם יהפכו גם לבעל ואישה, המתחברים ומיצרים את ההמשך מן הקשר ביניהם, לכן הוא לא נתן לאבימלך לחטוא.

אותו רגע של "כמעט חטא" יצר והוביל את השינוי אליו שאף אברהם. בראות אברהם שהקב"ה מונע מכל בית אבימלך ללדת, הבין שזהו הרגע בו הוא צריך להיפרד ממשפחת העמים אליהם תעה בנדודיו, ולעבור להיות אב לאומה. באותו הרגע חל שינוי בהגדרתה של שרה, ממצב 'אחות' למצב 'אשה', עמה יקים את האומה.

אברהם העתיר תפילה על בית אבימלך שישובו ללדת, אולם היתה זו בעצם תפילה על עצמו, שיוכל להוליד אומה. מלבד זאת, לא היתה זו רק תפילה כי אם לימוד שלמד בבית אבימלך. מכל מה שקרה הבין אברהם שאין הוא ושרה יכולים עוד להתחבר לאומות אחרות, וחיבור זה, ואפילו רק ניסיון לחיבור כזה, מוביל לעצירה בילודה, אצל אחרים ואצלו. עליהם אפוא להקים אומה משלהם, והפרדה זו תועיל הן לו, והן לאומות העולם. נמצא שבאותה התפילה 'על חבירו' החיל אברהם את הלימוד שלמד בבית אבימלך על עצמו, ובעצם החיל שינוי על עצמו ועל שרה, לפיכך הוא נענה תחילה, ומיד "וה' פקד את שרה" וכו'.

מעתה מובן גם הלימוד לכל המתפלל על חברו – נענה תחילה. אם אדם נוטל מאורעות שאירעו לו עם אחרים, ועושה את חשבון נפשו מדוע וכיצד נפגעו אחרים על ידו – אדם זה למד והגיע לבשלות ולמוכנות להחיל שינוי על עצמו. בכדי שאחרים יזכו לחזור למצב מתוקן, זוכה הוא תחילה שהשינוי יחול בו, ועל ידי כך יחול גם באחרים.