בין בית המדרש לעולם המעשה: שימוש בחכמה רוחנית להצלחה בעולם גשמי

מסכת בבא מציעא דפים פג -פה

צוות האתר

גלגוליה של מורשת רשב"י ובנו, התמודדותה והצלחתה


מסה בשנים - עשר פרקים
על אגדות ר' אלעזר בן רבי שמעון, בבא מציעא פג-פה
תוכן

א. בין מקור לחיקוי
ב. דרכו המחודשת של ר' אלעזר בן ר' שמעון
ג. ר' אלעזר מתמודד עם מבקרים מבית
ד. ר' אלעזר ומבחן הרימה
ה. אחים לדעה: ר' ישמעאל
ו. ר' אלעזר ומבחן הייסורים
ז. שני שלבים למיצוי השיטה: דעת ר' אלעזר ודעת אשתו
ח. ר' אלעזר ומבחן הספנים
ט. ר' אלעזר ומבחן ההלכה
י. גדולים צדיקים במיתתם
יא. רבי מבקש להמשיך את הדרך באמצעות חכמת הנשים
יב. אחריתה של שיטת רשב"י: שלושה דורות


א. בין מקור לחיקוי

(בבא מציעא פ"ג ע"ב) דרש רבי זירא ואמרי לה תני רב יוסף מאי דכתיב (תהילים קד) תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער, תשת חשך ויהי לילה זה העולם הזה שדומה ללילה, בו תרמוש כל חיתו יער אלו רשעים שבו שדומין לחיה שביער. תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון − תזרח השמש לצדיקים יאספון רשעים לגיהנם, ואל מעונתם ירבצון − אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו. יצא אדם לפעלו − יצאו צדיקים לקבל שכרן, ולעבודתו עדי ערב − במי שהשלים עבודתו עדי ערב.

בגמרא זו מדמה רבי זירא את הצדיקים לשמש, ואת הרשעים ללילה. השמש היא סמל לאור חזק ובהיר שבעזרתו הכל הופך גלוי, להבדיל מן הלילה, בו מאיר רק הירח שאורו חלש יחסית. הלילה מתייחד גם בעובדה שהחיות יוצאות בו לשחר לטרף.

יש מקום לעיין: מדוע בוחרות חיות היער לפעול דווקא בשעת ליל? מה מונע מארי ונמר, המצויים בעובי היער הרחק מבני אדם, לטרוף חיות אחרות גם באור יום?

ועוד, מה פשר המשך הדברים בעניין 'חלוקת' העולם הבא למדורים, ומדוע בחרו חז"ל להסביר את העניין דווקא בפסוקים אלו?

נראה שבסוגיא זו באים חז"ל ללמדנו את שורש ההבדל בין מקוריות לבין חוסר מקוריות, העתקה וחיקוי. שני פסוקים נדרשים כאן מתוך פרק 'ברכי נפשי', אך המעיין בתהילים יראה כי קדם לשניהם הפסוק: "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאו". המפרשים במקום מקשים: מדוע רק השמש יודעת מבואה, זמני צאתה ובואה, הרי גם הירח יודע לבוא בתחילת הלילה ולשקוע בסופו?

רד"ק מבאר שהכוונה אינה לידיעת הזמן אלא לידיעת האור עצמו. השמש היא מקור האור, יודעת את מקורה וממילא יודעת היא את האור עצמו. לירח לעומת זאת אין אור עצמי, כי אם החזרת אור השמש, ולפיכך אינו יודע את מקורו, ואינו יודע את האור בעצמותו.

חז"ל מדמים את הצדיקים לשמש, ואת הרשעים לירח, משום שהצדיקים הם מקור האור בעולם. כל דרכם היא חיפוש וחתירה בלתי מתפשרת לעומק, לדעת שורש דבר, ראשיתו ומקורו. הם אינם מסתפקים במה שלפניהם ושואפים להגיע גבוה יותר ועמוק יותר. הרשעים לעומתם, אינם מתעניינים במקור ובשורש, וכל חפצם לקצר תהליכים ולהתמקד במוחשי, כאן ועכשיו. הם מעוניינים בתוצאה, ובמהירות האפשרית, והדרך הנוחה ביותר עבורם היא ההעתקה, החזרת אור.

הבחנה זו בין מקוריות לבין העתקה, תקפה במישורים רבים וניתן לפוגשה גם בקרב סוגי אנשים עם הבדלים פחות קיצוניים: החכם האמיתי רוצה 'לדעת מבואו', הוא חותר למקוריות, ולהבנה עמוקה בשורשי הדברים. לעומתו יש המסתפקים בהעתקה, בשכפול מסקנותיהם של אחרים, בהבנה שטחית, ובסילוק הקושיות העומדות בדרכם ללא התחברות לשורש.

מהי התופעה הקיצונית ביותר של העתקה? גנבה. שורש הגנבה – העתקה של מציאות אחרת אל תוך המציאות שלך. מעבר לנכונותו של הגנב להרע לאחר ולחסר את ממונו, הוא בעל תכונה שלילית של העתקת מציאות קניינית שאינה שלו, תוך התרחקות והתכחשות כלפי השורש הפרטי שלו, זה המזין את חייו וקניינו.

'חיתו יער' המשחרות לטרף ואוכלות את החיות הקטנות מהן, הן סמל הגניבה וההעתקה. למרות שהבורא הטביע כך את תכונתן, להיות חלק מ'שרשרת המזון' בטבע, בכל זאת הן מייצגות את העדר הקיום העצמי ומסמלות העתקת חיי אחרים, של יצורים החלשים מהן.

"תשת חשך ויהי לילה" הציד והטרף מתרחשים בחושך, בלילה. באור השמש הכל ברור וגלוי, וניתן לגלות דברים ולזהות מניעים. לא כן בחושך, שאז מנותק ההווה מן העבר ומן העתיד, ותחת מעטה החשיכה ההעתקה נוחה בהרבה. בלילה ניתן לראות רק את ארבע-האמות הקרובות, ולפיכך נעדרת גם היכולת לחשוב מעבר לרגע. באור השמש לעומת זאת ניתן לזהות עצמים, להכיר בהבדלים ולתהות על המקור והשוני שביניהם. התבוננות באור היא אפוא התבוננות עמוקה המובילה לחשיפת השורש.

חיות הטרף, למרות שאינן מוטרדות בשאלות פילוסופיות, חשות בהבדל שבין האור והחושך. באור יש להן תחושה שהן קטנות וחשופות, שעלולים להתרחש עליהן אירועים שונים, ולפיכך הן מצמצמות פעילות. הן אינן מתעסקות עם גניבה ואכילה של חיות אחרות, ורק עם רדת הליל הן אוזרות אומץ לצאת לציד. בחסות החשיכה הן חשות את עוצמתן ואת מהותן ה'חייתית', שאינה אלא טשטוש גבולות והעתקת חיי אחרים.

העולם הזה דומה ללילה, שולט בו ההסתר ורבה בו הספקנות, בכל הנוגע למקור האמת ולהבנתה הנכונה. בעולם זה רבו האנשים המסתפקים בהעתקות, ומוותרים על המאמץ לחשוף את המקור בעצמם. גם כאשר הם מעתיקים חכמה אמיתית, היא אינה מגיעה לרמתם של משיגי החכמה בכוחות עצמם ולמבקשי האמת.

לאחר שהבהיר לנו הדרשן את ערכה של העצמיות והמקוריות, את מעלתה של בקשת החכמה וצדקותם של הצדיקים – הוא ממשיך ודורש כי לכל צדיק בעולם הבא יהיה מדור בפני עצמו בהתאם לרמתו. הצורך להבדיל בין מקור להעתק, ובין רמת מקוריות אחת לחברתה, דורש 'מדורים' שונים לכל רמת מקוריות, וזוהי ההבדלה שבין צדיק לצדיק בעולם הבא. במקומות רבים דורשים חז"ל על מעלת הצדיקים ועל השכר שהם זוכים לו כפי פעולתם, אולם סוגיא זו באה לתאר את מעלת המקוריות והישגי השורש שבין צדיק לצדיק, ותחום זה מחייב מדור מיוחד לכל אחד.


ב. דרכו המחודשת של ר' אלעזר בן ר' שמעון

קטע דרשה זה על ההבדל שבין מקוריות להעתקה, ובין צדיקים לרשעים, אינו אלא הקדמה למסכת סיפורי ר' אלעזר בן רבי שמעון, מהלכיו וחידושיו, בעניין זה שבין חדשנות להעתקה. מדובר בשלשלת אירועים ומעשים שטלטלו את בני דורו וגרמו לוויכוח קשה בינו ובין חבריו החכמים בעניין זה.

נקדים ונאמר כלל הלכתי, כי כל מעשה הוא סך-כל פרטיו. חשיבותם של הפרטים קובעת את ערכו של הכלל, וממילא את ערכו של המעשה והגדרתו, בין איסור להיתר ובין חיוב לפטור.

המחלוקות בהלכה קשורות להגדרת המעשים, והגדרות אלה נובעות כמעט תמיד מזיהוי פרטים מסוימים כחשובים יותר מאחרים, וכקובעים את טיבו והגדרתו של המעשה.

על 'זיהויים' אלה נחלקו הדעות בהלכה. רבי שמעון בר יוחאי נקט בדעה עקבית של הדגשת הפרטים הרוחניים. בכל מעשה יש להעניק חשיבות לפנימיות האדם ולכוונותיו. כל פרט המתחבר לחלק זה, קובע את הגדרת המעשה, וממילא גם קובע הגדרה הלכתית. שיטת רשב"י נובעת משיטתו בתורת הקבלה, שבבסיסה עומד הרעיון כי עקרונות פנימיות התורה ועקרונות פנימיות האדם תואמים לגמרי זה לזה, אלא שביניהם הבדלי רמות והבדלי איכות עצומים. העקרון הוא אחד, והמצוות אינן אלא אמצעי קישור בין פנימיות האדם לפנימיות העולם, ועל פי פנימיות זו מוגדרות המצוות, איכותן ותפקידן.

ר' אלעזר המשיך את שיטת אביו אך בשינוי מועט. גם הוא מבסס את דעותיו על ההתאמה הבסיסית שבין חכמת התורה וההלכה, לבין תורת הנפש וחכמת האדם והעולם. אך לשיטתו, מתוקף התאמה זו ניתן לצאת מבית המדרש, ולהשתמש בתורה לתקון העולם, ולהפיכת החיים המעשיים לרוחניים יותר.

בנקודה זו קומם עליו את התנאים האחרים חברי בית המדרש. אף אם לא כולם קבלו את שיטת רשב"י, הכירו כי חכמתו - חכמה טהורה היא, ואת דרכו הורישו כאחת מ'חמש הדרכים של תלמידי רבי עקיבא' לדורות הבאים. לא כן ביחס לשיטת בנו ר' אלעזר, שסברו כי אינה נכונה.

יתרה מכך, הם ראו בצעד זה פגיעה בשיטה המקורית של אביו וחששו כי תנזק, ובצאתה מכותלי בית המדרש עתידה היא להחמיץ. לדבריהם, גם לשיטת רשב"י בדבר הקשר הפנימי בין חכמת התורה לחכמת האדם, איננו אמורים לצאת עמה ולהשתמש בה לצורך העולם, וכל סגולתה אינה אלא בזמן שהיא ספונה, ומביטה על העולם דרך חלונות בית המדרש.

כאן חוזר הויכוח לרעיון המקור וההעתק, וההבדל שבין צדיקים לרשעים. ר' אלעזר טען שניתן להפעיל מפתח זה אף מחוץ לבית המדרש, ולהעזר בהבחנות שבין 'מקוריים' ל'מעתיקים' במלאכת השיטור ותפיסת הגנבים. חבריו חלקו על כך מכל וכל, והתנגדו לפעילותו זו ולשימוש בחכמת בית המדרש בתחום זה:

ר' אלעזר ב"ר שמעון אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי אמר ליה היכי יכלת להו לאו כחיותא מתילי דכתיב בו תרמוש כל חיתו יער איכא דאמרי מהאי קרא קאמר ליה (תהילים י) יארב במסתר כאריה בסוכו דלמא שקלת צדיקי ושבקת רשיעי.

[מצא את פקיד המלך שהיה תופס גנבים, שאלו: היאך יכול אתה לתופסם? וכי לא נמשלו לחיות הלילה?, דכתיב... ויש אומרים מהפסוק הזה שאלו... שמא אתה נוטל את הצדיקים ומניח את הרשעים?]

בלילה, כאשר הראות אינה טובה, זהו זמן של 'העתקה'. ר' אלעזר מלמד את אותו פקיד שאדם הנתפס בלילה, אין דרך להבדיל אם צדיק הוא או רשע. כולם לוטים בערפל, וכולם מעתיקים, ויתכן שהרשע נראה לך כצדיק, וכן להפך.

אמר ליה: ומאי אעביד? הרמנא דמלכא הוא. אמר: תא אגמרך היכי תעביד, עול בארבע שעי לחנותא, כי חזית איניש דקא שתי חמרא וקא נקיט כסא בידיה וקא מנמנם, שאול עילויה אי צורבא מרבנן הוא וניים, אקדומי קדים לגרסיה, אי פועל הוא קדים קא עביד עבידתיה, ואי עבידתיה בליליא רדודי רדיד, ואי לא גנבא הוא ותפסיה. אישתמע מילתא בי מלכא, אמרו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרונקא.

[אמר לו: ומה אעשה? צו המלך הוא. אמר: בוא ואלמדך מה תעשה. הכנס בשעה הרביעית לחנות, ואם תראה איש שותה יין ואוחז הכוס בידו ומנמנם, ברר עליו, אם ת"ח הוא כנראה השכים קום לתלמודו, ואם פועל הוא השכים קום לעבודתו, ואם עבודתו בלילה, כנראה הוא מרדד חוטים, אולם אם אינו אחד מכל אלה, הוא גנב. שמעו בית המלך את עצתו של ר' אלעזר, ואמרו: (בפתגם נפוץ) קריין האיגרת ישמש אף כשליח. כלומר: בעל העצה יירתם לעבודה זו].

הדרך לזהות גנב היא אפוא על פי צורת אחיזתו את כוס היין של שחרית. היין מטבעו הוא בעל פעולה כפולה: מחד הוא מעניק כוח ועירנות, ומאידך הוא לעתים מפיל עייפות ושינה. הדבר תלוי בצורה בה ניגשים אליו, ולפיכך הוא מהווה אינדיקציה לזהותו ומלאכתו של אדם. אדם שמעשיו וחיותו הם בשעות היום, מקבל מן היין כוחות ומרץ, ואילו אדם שה'יום' והעשייה אינם משמעותיים עבורו, והוא שרוי בחוסר מעש, היין מפיל עליו תנומה.

זו הנקודה שלימד ר' אלעזר: אדם שהיום מעייף אותו − סימן שהוא מן המעתיקים, כלומר מאלו שאינם יודעים להתמודד עם עולם המעשה והחידוש. בהכרח אפוא שהוא משתייך לאחת משלוש הכתות הבאות:

צורבא מרבנן- אדם העוסק בחכמה התורה בצורה 'לילית', כלומר במנותק מעולם המעשה. (ר' אלעזר תמך בשיטה זו, אלא שלא נהג ביתר כבור בהולכים בה, כמבואר בהמשך).

פועל – העוסק במלאכה מעשית היכולה להתבצע בלילה, דוגמת מלאכה פשוטה שאין בה חידוש.

גנבים ומעתיקים – מי שאינו שייך לשני הראשונים, בהכרח שהוא גנב, וניתן לתופסו ולהעמידו לדין.

כששמע על כך המלך, אמר: חכמה חדשה הגיעה לעולם המעשה, והיא: הבדלת המקוריות מן ההעתקה. מה יותר מוצדק אפוא מלהסיק מכך ש"קריינא דאיגרתא ליהווי פרוונקא", כלומר: אם יש לפנינו את מקורה של חכמה זו גופה, מדוע להעתיקה? הבה נשתמש במקור החכמה, הוא ר' אלעזר.


ג. ר' אלעזר מתמודד עם מבקרים מבית

אתיוה לרבי אלעזר ברבי שמעון וקא תפיס גנבי ואזיל. שלח ליה ר' יהושע בן קרחה: חומץ בן יין! עד מתי אתה מוסר עמו של אלוקינו להריגה! שלח ליה: קוצים אני מכלה מן הכרם. שלח ליה: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו.

כאשר שמעו חבריו וחברי אביו יושבי בית המדרש, שיצא ר' אלעזר לעולם המעשה ותורתו של אביו בידו, נזעקו ועמדו על רגליהם, ושלחו לו: "חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלוקינו להריגה", חכמת אביך יין משובח היא, ואין ראוי ליתנה בידי פשוטים, שבכך מסכן אתה את הענבים הטובים העלולים להיעקץ מן הקוצים, ויחמיצו.

ענה להם ר' אלעזר: "קוצים אני מכלה מן הכרם", כלומר, תפקיד התורה לא להישאר בבית המדרש, כי אם 'ללכלך' את עצמה ולכלות את הקוצים הגורמים לחימוץ של הענבים הטובים (כך פירש מהרש"א). חובתם של לומדי בית המדרש לצאת, לעקור את החכמות המועתקות, ולהחזיר את העם למקורותיו.

שלח לו ר' יהושע בתשובה: "יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו", בכך אנו חלוקים. אין זה מתפקידו של החכם לכלות את הקוצים, כי הוא בעצמו עלול להינזק מהם. על בעל הכרם לעסוק בכך, בעוד אנו תלמידי החכמים עלינו להישאר ספונים בבית המדרש, עם היין המשומר.

יומא חד פגע ביה ההוא כובס קרייה חומץ בן יין אמר מדחציף כולי האי שמע מינה רשיעא הוא אמר להו תפסוהו תפסוהו לבתר דנח דעתיה אזל בתריה לפרוקיה ולא מצי קרי עליה (משלי כא) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו זקפוהו קם תותי זקיפא וקא בכי אמרו ליה רבי אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים הניח ידו על בני מעיו אמר שישו בני מעי שישו ומה ספיקות שלכם כך ודאית שלכם על אחת כמה וכמה מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם.

[יום אחד פגשו כובס אחד והטיח כנגדו 'חומץ בן יין'. אמר ר' אלעזר: מחוצפתו של זה אני למד שהוא רשע, הורה לתופסו, וחבשוהו. לאחר שנחה דעתו, הלך ר' אלעזר אחריו לשחררו ולא יכול היה. קרא עליו: שומר פיו וכו', כלומר, אילו היית שומר פיך לא היית נתפס לבית הסוהר. הוציאו את הכובס לתליה, לאחר שנתלה, עמד ר' אלעזר תחת העמוד ובכה. אמרו לו: אל ירע בעיניך, שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכיפורים, ולכן מגיעה לו מיתה].

במעשה זה הולך ר' אלעזר בר"ש צעד נוסף קדימה ומחדש, לא רק שהתורה יכולה להכשיר את שכל האדם לראות ולהבחין את מהלכי החיים המעשיים ולתקנם, אלא טמון בה כח נוסף: הכשרת האדם ל"חכמת הלב" ול"חכמת המעיים", המכונה כיום חכמת האינטואיציה וחכמת התחושות. כלים אלה ניתנו לאדם להשתמש בהם במקום שלהגיון או לנסיון האנושי אין תשובה חד משמעית. מהלך זה נראה היה לחכמים כצעד נועז יותר, וכמרוחק מחכמת התורה שהיתה ידועה ומקובלת עליהם.

כעת נפרש את המעשה בכובס. מהר"ל מפרש שהכובס הוא כינוי לאדם שחזר בתשובה ו'כיבס' את מעשיו. נשים לב כי גם הכובס טען כלפי ר' אלעזר שהוא חומץ בן יין, כטענתו של ר' יהושע בן קרחה. אולם התגובה שונה: בעוד ר' יהושע נשאר רק בגדר בר פלוגתא, הכובס נענש במלוא חומרת הדין, מדוע?

ר' אלעזר מוכן לקבל מפי חבריו לבית המדרש את הטענה שהם רואים בו כמחמיץ את שיטת אביו, בכך שיצא לעקור את הקוצים מכלל ישראל. אולם כובס זה שרוי היה בעולם המעשה, ולא עוד אלא שחטא בו בעבירות חמורות. אדם זה אינו ראוי לבקר את הרב בכך שמקלקל את תורת אביו. אדם היודע את החטא, יודע עד כמה קשה היא החזרה למוטב, וביותר למי שגדל בסביבה שמבדילה בין בית המדרש לבין חיי המעשה. אדם כמו ר' אלעזר, שגדל בתוככי בית המדרש, והחליט עתה לצאת החוצה ולקרב בין עולם המעשה לבית המדרש, פועל על פי שיטה ולא על פי משיכה אל החטא, ודווקא על הכובס לדעת זאת ולהעריך את העזרה ששיטת ר' אלעזר מביאה לאנשים כמוהו, שלולא הוא היה הוא ושאר חבריו השקועים בעולם המעשה רחוקים יותר מאפשרות להעזר באור התורה לכלות את הקוצים שבתוכם.

ראה אפוא ר' אלעזר, שאם כובס זה לא הבחין בערך מעשיו ולא ירד לעומק דעתו, הרי שלא חזר כלל למוטב, וכל מעשיו והתפרסמו כחוזר בתשובה הם כלפי חוץ. בהכרח שהוא מלא בחכמת העתקה עד לשורשיו, כי אילו היה אך מעט אמיתי עם עצמו, היה נמנע מלהטיל דופי של "חומץ" על דרכו של ר' אלעזר בר"ש.

החטא שחטאו הכובס ובנו ביום הכיפורים בנערה המאורסה, מלמדנו שבדיוק בנקודה בה החציף כלפי ר' אלעזר חטא הוא בעצמו, ולא הוא לבדו אלא גם בנו איתו. לאחר שיושבי בית המדרש הראו לר' אלעזר שדין צדק עשה, הניח ידיו על מעיו ואמר: הנה הוכחה לכך שהתורה אינה רק מיישרת ומרוממת את הדעת והשכל, כי אם מלמדת גם את חכמת האינטואיציה וחכמת הלב, השימושית יותר בחיי המעשה מאשר בחיי בית המדרש.


ד. ר' אלעזר ומבחן הרימה

ואפי' הכי לא מייתבא דעתיה. אשקיוהו סמא דשינתא ועיילוהו לביתא דשישא וקרעו לכריסיה הוו מפקו מיניה דיקולי דיקולי דתרבא ומותבי בשמשא בתמוז ואב ולא מסרחי. כל תרבא נמי לא סריח? כל תרבא לא סריח שורייקי סומקי מסריח. הכא אף על גב דאיכא שורייקי סומקי לא מסריח. קרי אנפשיה: (תהילים טז) אף בשרי ישכון לבטח.

[ובכל זאת לא התיישבה דעתו של ר' אלעזר, וביקש לערוך ניסוי בבשרו אם רמה ותולעה ישלטו בבשרו. השקוהו סם שינה, והכניסוהו לביתן של שיש, פתחו את כרסו והוציאו ממנו סלים של שומן, היניחום בשמש של תמוז ואב, ולא הסריחו. שואלת הגמרא: כל שומן אינו מסריח? ועונה: אם יש בו גידי בשר אדומים – מסריח, וכאן למרות שהיו כאלה, לא הסריח. קרא ר' אלעזר על עצמו: אף בשרי ישכון לבטח]

מדברים אלו אנו למדים שגם ר' אלעזר הופתע מן החידוש, ומן השלב הנוסף של חכמת המעיים, ולא נחה דעתו עד שבדק האם גופו ומעיו אכן נטהרו וגורלם אינו כשל שאר בני אדם. למדנו מכך על יראתו, שמא בכל זאת בפסק דינו על הכובס היה מעורב מחשבת פיגול, או חוסר התאמה בין שיטתו לבין העולם האמיתי שמחוץ לבית המדרש. לפיכך ביקש לערוך את הניסוי בבשרו שלו, האם הצליח להגיע לכלל קידוש החומר, במעשה ולא רק בדרוש. ואכן הניסוי הצליח, ואז ידע שדרכו צלחה. אלא שבהמשך נראה שעדיין ביקש ר' אלעזר לעצמו מבחנים נוספים, והמשיך להתמודד על שיטתו, מול עצמו ומול אחרים.


ה. אחים לדעה: ר' ישמעאל

ואף ר' ישמעאל ברבי יוסי מטא כי האי מעשה לידיה. פגע ביה אליהו אמר ליה: עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה? אמר ליה: מאי אעביד, הרמנא דמלכא הוא. אמר ליה: אבוך ערק לאסיא את ערוק ללודקיא. כי הוו מקלעי ר' ישמעאל ברבי יוסי ור' אלעזר בר' שמעון בהדי הדדי, הוה עייל בקרא דתורי בינייהו ולא הוה נגעה בהו.

[גם ר' ישמעאל אירע בו סיפור דומה. פגשו אליהו ואמר לו עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה? ענה לו: מה אעשה, מצוות המלך היא. ענה לו: אביך ברח לאסיא, אתה ברח ללודקיה. כאשר נקלעו ר' ישמעאל ור' אלעזר יחדיו, יכול היה צמד שוורים להכנס תחת כריסם ולא היה נוגע בהם].

גם ר' ישמעאל הלך בשיטתו של ר' אלעזר בר"ש, בהנפקת חכמת בית המדרש החוצה. הגמרא מתארת זאת במשל, ששניהם עמדו עם כרסם זה מול זה, כאשר שור שהוא בעל כרס בשר טבעי וגשמי יכול היה לעבור תחתם, אך לא נגע בכרסם שלהם. כלומר: גשמיותו של עולם נשארה רחוקה מגשמיותם הנראית לעין, ומי שחשב לחקותם – אינו אלא טועה.

מעירה הגמרא שלמרות הדמיון בשיטה, נפרדו דרכיהם של ר' ישמעאל ור' אלעזר. בעוד ר' אלעזר המשיך את דרך אביו וחידש בה מעצמיותו כפי כוחו, ר' ישמעאל לא הצליח להגיע לדרגת מקוריות העבודה והחיבור בין עולם בית המדרש לעולם המעשה, ולפיכך ייעצו לו החכמים לנטוש את זירת פעילותו ולעבור למקום אחר, אולי שם תצלח דרכו.

אמרה להו ההיא מטרוניתא: בניכם אינם שלכם. אמרו לה: שלהן גדול משלנו. כל שכן? איכא דאמרי הכי אמרו לה (שופטים ח) כי כאיש גבורתו. איכא דאמרי הכי אמרו לה אהבה דוחקת את הבשר. ולמה להו לאהדורי לה? והא כתיב (משלי כו) אל תען כסיל כאולתו? שלא להוציא לעז על בניהם.

[גבירה רומית אמרה לשני החכמים: בניכם אינם שלכם, שכן מרוב שומן אינכם יכולים להזדקק לנשותיכם. ענו לה: כרסן גדולה משלנו. שואלת הגמ': כל שכן? ועונה שאמרו לה 'כי כאיש גבורתו', כלומר יכולת הזיווג שלו. ויש אומרים שענו לה שאהבה דוחקת את הבשר. ומדוע בכלל ענו לה על שאלות קנטרניות אלה? בכדי שלא יצא לעז ממזרות על בניהם]

דברים אלו ודומיהם בסוגיה זו על כח הגברא של החכמים, היו ועודם ענין לתהיות ולפולמוס. על פי דברינו הענין מתבאר: הגמרא באה ללמדנו שביסוד החלוקה בין גבר לאישה עומדת חכמת הלב ו'חכמת המעיים', אלא שעד ימיו של ר' אלעזר בר"ש היתה חכמה זו נחלתן של נשים בלבד, ולא היה בנמצא גבר הנחשב לבעל חכמה זו. על כך התפלאה המטרוניתא, היאך מתקיימת אצלם החלוקה המסורתית בין חכמת האיש לחכמת האישה. מעבר לכך אין להאריך בענין זה, השייך לסודות התורה בדברים הצנועים, אולם יש לשים לב לנקודת ההבדל בין האיש והאשה, לשם הבנת המשך הסוגיא ותיאור הוויכוח בין ר' אלעזר לאשתו.


ו. ר' אלעזר ומבחן הייסורים

ואפילו הכי לא סמך רבי אלעזר ברבי שמעון אדעתיה. קביל עליה יסורי. באורתא הוו מייכי ליה שיתין נמטי, לצפרא נגדי מתותיה שיתין משיכלי דמא וכיבא. למחר עבדה ליה דביתהו שיתין מיני לפדא ואכיל להו וברי, ולא הות שבקא ליה דביתהו למיפק לבי מדרשא כי היכי דלא לדחקוהו רבנן.

[בכל זאת לא נרגע ר' אלעזר, וקיבל עליו ייסורים לשם כפרה. בערב היו מציעים תחתיו שישים מצעים של לבד, ובבוקר היו מוציאים אותם מלאי מוגלה ודם. למחרת הכינה לו אשתו שישים מיני לפתן, אכל אותם והבריא, ובכל זאת לא הניחה אותו ללכת לבית המדרש בכדי שלא יציקוהו החכמים]

החידוש של ר' אלעזר בר"ש לא עבר בשקט, ולא הספיקה לו בדיקת בשרו בשמש אם עולה בו רימה. הוא קיבל על עצמו ייסורים, לא רק לשם כפרה על מעשיו ומות הכובס, אלא גם כתהליך בירור לשיטתו, שמא יש בה דופי או שעליו להמשיך ולהחזיק בה. כפי שנראה בהמשך הוא נוכח בצדקת דרכו כאשר הצליח לטהר שישים נשים מטומאתן.

הבדל מהותי ישנו בין בדיקת הייסורים לבין בדיקת הבשר בשמש. כאשר האדם נכון להשתמש בחכמה רוחנית, גופו משתתף עמו בשתי צורות, וממילא עלול גם להפריע בשתי צורות. אפשרות ראשונה היא, אם הגוף לא נוקה מפחיתותו הגשמית סימן הוא שהאדם טרם הוכשר לטהר את העולם הגשמי על ידי תורתו, ואם את עצמו לא טיהר סימן הוא שחכמתו אינה עומדת במבחן המציאות. ר' אלעזר חשש לכך, ולפיכך ערך את בדיקת גשמיות גופו. לאחר שהבדיקה עלתה יפה ודרכו קיבלה אישור, קיים עדיין החשש שמא ישובו צורכי הגוף ויטוהו לעתים מדרכו. על כך באה קבלת הייסורים, המרחיקה אותו תכלית הרחקה מפינוק גופני ומרגילה אותו שלא להתחשב בגוף כלל ולא להקשיב לו. מתוך צירוף וזיקוק זה יוכל מאוחר יותר לפעול בעולם בטהרת הלב, גם בעניינים הנוגעים לגוף.

לאחר שהבריא, לא הניחה אותו אשתו להתמודד באופן מיידי וישיר עם מבקרי דרכו בבית המדרש. כאמור לעיל היתה אשתו שותפה לדרכו ו'שלה גדול משלו', ובכל זאת לא הסכימה שיעמיד במבחן את נכונות דרכו. לדעתה הספיקו המבחנים העצמיים שערך, ומבחנים חיצוניים אינם בהכרח נכונים וראויים. היא ידעה כי ביקורת חבריו תביא אותו בצדקתו לערוך לעצמו מבחן מדרגה חמורה יותר, שכמעט תכלה את גשמיותו, כפי שאכן קרה.

באורתא אמר להו: אחיי ורעיי בואו! בצפרא אמר להו זילו, מפני ביטול תורה. [בערב קרא ר' אלעזר לייסוריו, ובבוקר שילחם לדרכם מפני ביטול תורה].

כאן שבים אנו לחלוקה שבין לילה ליום, שהתבארה היטב לעיל בענין הגנב. היום שנועד ללימוד ולעשייה מתוך לימוד, עלול להיפגע כאשר הגוף משותק ומרותק למיטה. לא כן הלילה, המיועד רק ללימוד רוחני "בית מדרשי" בלבד, יכול היה ר' אלעזר לשהות יחד עם יסוריו המנטרלים את גופו.


ז. שני שלבים למיצוי השיטה: דעת ר' אלעזר ודעת אשתו

יומא חד שמעה דביתהו. אמרה ליה את קא מייתית להו עילויך? כלית ממון של בית אבא! אימרדה אזלה לבית נשא.

[אשתו שטפלה בו במסירות גילתה יום אחד שהוא המזמין את ייסוריו על עצמו.

אשתו של ר' אלעזר הלכה עמו כברת דרך ארוכה לא רק בשל העובדה שהוא בעלה וזו דרכו, אלא כיון שכאמור דרך זו קירבה אותו ואת תורתו ל'חכמת הלב והטבע' שנשים טובות בו יותר. ממילא ה"אשה" כאן היא גם אשתו בפועל, אבל גם מייצגת את נגיעתו של ר' אלעזר בחכמת הנשים. אלא שכל זמן שהיא חייה באופן טבעי על פי חכמה זו ולא הוצרכה להקריב את ממונה וזמנה עבור כך, היתה בכך ברכה. ברגע שר' אלעזר צעד צעד אחד יותר מידי, וגרם לכליון גופו כמו גם לכליון ממון של בית אבא, היא מרדה ופרשה בכדי לסמן לו שגם לשינוי המבורך שעשה ישנו גבול.


ח. ר' אלעזר ומבחן הספנים

סליקו ואתו הנך ספונאי, עיילו ליה שיתין עבדי, כי נקיטי שיתין ארנקי ועבדו ליה שיתין מיני לפדא ואכיל להו. יומא חד אמרה לה לברתה זילי בקי באבוך מאי קא עביד האידנא, אתיא אמר לה זילי אמרי לאמך: שלנו גדול משלהם. קרי אנפשיה (משלי לא) היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה.

[הגיעו לפתע שישים ספנים שהביאו לו שישים עבדים נושאי שישים ארנקים, והכינו לו שישים מיני לפתן. יום אחד שלחה האם את בתה לבדוק מה שלום האב. שלח האב באמצעות הבת תשובה זו: שלנו גדול משלהם].

יורדי הים וסוחרי ספינה מסמלים את השימוש הרחוק ביותר שניתן לעשות בתורה בחיי הטבע. כמו שבארנו בסוגיא של אילפא ור' יוחנן במסכת תענית, שאילפא ירד בספינה לשם חיי מסחר, ובזה סימל שמהתורה שבספרים יש ליטול את היסודות, אולם 'לחמה של תורה' נקנה מן החיים עצמם והבנה טובה יותר של החיים. (כנאמר באבות: לא כל המרבה בסחורה מחכים, משמע שמיעוט כן מחכימים, ולא עוד אלא שמן הראוי שאנשים יחכימו באמצעות מעט סחורה) המשל המסמל את דרכו של ר' אלעזר היו אפוא 'אניות הסוחר' שהביאו את לחמו ממרחק.

על פי המפרשים היו הספנים בסכנת טביעה, והתפללו להנצל בזכותו של ר' אלעזר, וכיון שניצלו הביאו לפניו תקרובת. מדוע התפללו להינצל דווקא בזכותו? כיון שלשיטתו הם עסוקים במצווה וראויים להינצל. דווקא הם שהרחיקו לכת בכדי להביא את לחמם, הם הראויים להצילו מחורבן גופו לאחר שאשתו פרשה. עובדה זו שמשה לו כהוכחה בפני בתו, שתשוב ותאמר לאמה כי דווקא על ידי עבודתו המאומצת על כיבוש גשמיותו, הגיע למה שהגיע והצליח לשלב את חכמת בית המדרש בחכמת העולם. 'שלנו גדול משלכם' פירושו, אם אנו הגברים נשכיל לשלב את חכמת התורה עם כל ה'לחמים' הפזורים בכל מקום, נגיע לא רק להבנה טובה יותר של התורה, אלא גם לעדיפות על פני הנשים בחכמת האינטואיציה.


ט. ר' אלעזר ומבחן ההלכה

אכל ושתי וברי, נפק לבי מדרשא, אייתו לקמיה שיתין מיני דמא טהרינהו. הוה קא מרנני רבנן ואמרי סלקא דעתך לית בהו חד ספק? אמר להו: אם כמותי הוא יהיו כולם זכרים, ואם לאו תהא נקבה אחת ביניהם. היו כולם זכרים, ואסיקו להו ר' אלעזר על שמיה. תניא אמר רבי כמה פריה ורביה ביטלה רשעה זו מישראל.

[אכל ושתה והבריא, יצא לבית המדרש, הביאו לפניו שישים מיני דם נידה וטיהרם. ריננו אחריו החכמים ואמרו: וכי אין מביניהם אחד בספק טומאה? ענה: אם הלכה כמותי יוולדו לכולן זכרים, ואם לא, תיוולד גם נקבה אחת. נולדו רק זכרים, וקראו להם ר' אלעזר על שמו].

לאחר שהוכיח ר' אלעזר לעצמו שהוא יכול להבריא בעזרת הספנים, חש בטוח בעצמו לצאת ולהתמודד עם כל ביקורת, כולל זו של בית המדרש. יצא והחל לפסוק הלכות. ההתמודדות הראשונה שנקרתה לפניו מסמלת את הנקודה ואת היעד האחרון שכבש על פי שיטתו.

נשים נצטוו על מצוות נידה, ומחזור הדם שלהן רומז לטבע העולם והאדמה שהכל פועל בה באופן מחזורי, בשונה מן השכל שאין בו שינויים כיון שהוא מנותק וחושב תיאורטית. הגברים נחשבים לשכליים יותר שכן אין להם מחזור הדם, ונטייתם לשימוש בכלים אינטלקטואליים בלבד.

יכולתו של ר' אלעזר לטהר נשים מטומאתן, מלמדת שהוא גבר על כוחות הטבע, ועל ידי לימודו הצליח לחזור ולכבוש גם את המעוז ה'נשי' והשכיל לשלב את חכמת התורה והשכל עם חכמת הלב והטבע.

לאחר שטיהר את כולן באו חכמים ושאלוהו: האם השלמת כבר את דרכך ומשימתך בעולם, עד שאין בלבך שום ספק קל שבקלים? וכי לא נשארה פינה קטנה אליה לא הצלחת לחדור עם חכמת התורה? על כך הוא עונה להם, שאם מפסיקתו תיוולד אפילו נקבה אחת, אות הוא שדרכו טרם כבשה את מעוז הטבע טרם הגיעה לתכליתה. לעומת זאת אם כולם יהיו זכרים, אות הוא שדרכו הגיעה לתכליתה. כאשר נולדו הבנים, ואף נקראו על שמו, היתה בזאת הוכחה לצדקת דרכו, והתינוקות שנקראו על שמו מסמלים שהיה המשך לשיטתו.


י. גדולים צדיקים במיתתם

כי הוה קא ניחא נפשיה, אמר לה לדביתהו: ידענא בדרבנן דרתיחי עלי ולא מיעסקי בי שפיר. אוגנין בעיליתאי ולא תידחלין מינאי. א"ר שמואל בר נחמני אישתעיא לי אימיה דרבי יונתן דאישתעיא לה דביתהו דרבי אלעזר ברבי שמעון: לא פחות מתמני סרי ולא טפי מעשרין ותרין שנין אוגניתיה בעיליתא. כי הוה סליקנא מעיננא ליה במזייה, כי הוה משתמטא ביניתא מיניה הוה אתי דמא. יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה, חלש דעתאי, איתחזי לי בחלמא אמר לי: לא מידי הוא, יומא חד שמעי בזילותא דצורבא מרבנן ולא מחאי כדבעי לי.

[כשהגיעה שעתו למות אמר לאשתו: יודע אני שחכמים רוגזים עלי ולא יתעסקו בי כיאות. לפיכך הניחיני בעלייה ואל תפחדי ממני. ... לא פחות מ18 שנה ולא יותר מ-22 שהה בעליה. כאשר עלתה לשם היתה מעיינת בשערו, אילו יצאה תולעת ממנו יצא עמה דם. יום אחד יצאה רימה מאוזנו, חלשה דעתה, נגלה לה ר' אלעזר בחלום והסביר: לא כלום, זהו עונש על שפעם אחת שמעתי מחרפים תלמיד חכם, ולא מחיתי כיאות]

בזמן שנשמתו של ר' אלעזר נפרדה מגופו, ידע שחבריו אינם מסכימים עם דרכו שניתן לקדש את הגוף, ולא ינהגו כבוד בגופו כפי שיטתו. אשתו, שעברה עמו את כל התהליך ובזכותה הגיע למיצוי שיטתו, רק היא יכולה היתה לטפל בגופו כרצונו. אולם כאמור הוא נפרד ממנה לתקופה, שכן ראינו שאף היא החלה למתן אותו, והוא מצידו עבר לשלב מתקדם יותר של קידוש הגוף.

בהתאם לעמדתה, החלה אשתו לחשוש מן הרגע שבו יתליע גופו, ויהיה בכך אות לכשלון דרכם המשותפת. מכאן חרדתה הרבה למראה התולעת שיצאה מאוזנו. על כך ענה לה ר' אלעזר, שלמרות כל זהירותו, הוא נכשל בחטא הקשור לאוזן, קרי בביזוי תלמיד חכם. יתכן שיש כאן רמז של ביקורת עצמית כלפי דרכו שלו, על כך שהיה בה ממד של זלזול בחכמי בית המדרש שלא הלכו בשיטתו. על נקודה זו הגיע לו עונש, בדמות הסכמה לשיטתם שהגוף חסר שליטה לאחר המוות, ולכן שלטה בו רימה באופן חד פעמי.

כי הוו אתו בי תרי לדינא הוו קיימי אבבא אמר מר מילתיה ומר מילתיה נפיק קלא מעיליתיה ואמר איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי יומא חד הוה קא מינציא דביתהו בהדי שבבתא אמרה לה תהא כבעלה שלא ניתן לקבורה אמרי רבנן כולי האי ודאי לאו אורח ארעא איכא דאמרי רבי שמעון בן יוחאי איתחזאי להו בחלמא אמר להו פרידה אחת יש לי ביניכם ואי אתם רוצים להביאה אצלי.

[כאשר הגיעו שני אנשים לדין, היו עומדים על פתח ביתו ושוטחים את טענותיהם. הוא היה מאזין מן העליה, ופוסק את פסקו. יום אחד הסתכסכה אשתו עם שכנתה, עד שזו הטיחה בה: הלואי שתהיי כבעלך שלא ניתן לקבורה. שמעו על כך חכמים ואמרו: עד כאן. כל כך הרבה שנים אין זה מן הראוי להשאירו כך ללא קבורה. ויש אומרים שר' שמעון אביו, התגלה להם בחלום ונשא את משלו: פרידה אחת יש לי ביניכם..]

הגמרא באה כעת לדון בתוצאות שיטתו של ר' אלעזר. כל זמן שגופו היה מוטל עדיין בעליית הגג, היתה שיטתו קיימת בעירו, ולפיכך יכולים היו בעלי דינים לשמוע בת קול הפושטת את דינם על פי שיטתו של ר' אלעזר.

הסוף הגיע בשני אופנים. האחד, רבי שמעון אביו, ממנו שאב ר' אלעזר את תורתו, הגיע למסקנה שדרך זו אינה מתאימה לעולם והגיע הזמן 'להחזיר את הפרידה' למקומה, קרי בית אבא. השני, כאשר נפלה מריבה והשכנה טענה כלפי אשתו שחכמת הטבע שהיתה לה התקלקלה, ועלולה היא להשאיר את גופתה ללא קבורה. היה בכך אות שמורשת קידוש החומר של ר' אלעזר כבר לא נהירה ומובנת, גם לא בסביבתה הקרובה, והגיע זמנה לסיים את תפקידה.

אזול רבנן לאעסוקי ביה. לא שבקו בני עכבריא, דכל שני דהוה ניים רבי אלעזר ברבי שמעון בעיליתיה לא סליק חיה רעה למתייהו. יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה, הוו טרידי, שדרו רבנן לבני בירי ואסקוהו לערסיה, ואמטיוה למערתא דאבוה, אשכחוה לעכנא דהדרא לה למערתא, אמרו לה: עכנא עכנא פתחי פיך ויכנס בן אצל אביו. פתח להו.

[הלכו החכמים להתעסק בקבורתו. לא הניחום בני כפר עכברא, שכל השנים שהיה נם בעלייתו לא הגיעה אליהם חיה רעה. הגיע ערב יום כיפור, ואנשים היו טרודים, שלחו מהר החכמים לבני ביריה והעלו את מטתו והביאוה למערת קבורת אביו. מצאו נחש כרוך על פתח המערה, אמרו לו: נחש נחש פתח לנו ויכנס בן אצל אביו, פתח להם]

גם כאשר הגיעו החכמים למסקנה שהגיע הזמן לקבור אותו, בני עירו סירבו לשמוע על כך. כיון שאחזו בשיטתו וקידשו את מעשיהם החומריים, לא שלטה בהם חיה רעה, כשם שלא שלטה בגופו רימה. רק בערב יום כיפור, כאשר מסביבם עוסקים הכל בעניינים שברוח, התאפשרה נטילת גופתו לקבורה.

כאשר הגיעו הקוברים למערת רשב"י, לא התאפשר להם להכנס. זוהי ווריאציה אחרת לטענה הישנה של 'חומץ בן יין'. הנחש רמז להם כי ר' אלעזר התעסק בדברים שאינם זכים כדברי אביו, ולכך אינו ראוי להיקבר אצלו. על כך ענו לו חכמים, שנכון הוא כך גם לשיטתם, אולם ר' אלעזר לא המציא זאת מעצמו ושורשי השיטה נבעו מתורת אביו. 'יבוא בן אצל אביו', כיון שהודות לחידושו של אביו בדבר הפרשנות הפנימית המקרבת בין האדם לבין התורה, מוכרח הוא שיבוא אחריו בן או תלמיד שימשיך את הדברים לשלב נוסף. לכן אף שהרחיק לכת, בתורת 'בנה של השיטה – אצל אבי השיטה' ראוי הוא להכנס למערתו.

יא. רבי מבקש להמשיך את הדרך באמצעות חכמת הנשים

שלח רבי לדבר באשתו. שלחה ליה: כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול? תמן אמרין: באתר דמרי ביתא תלא זייניה כולבא רעיא קולתיה תלא? שלח לה: נהי דבתורה גדול ממני אבל במעשים טובים מי גדול ממני? שלחה ליה: בתורה מיהא גדול ממך לא ידענא, במעשים ידענא, דהא קביל עליה יסורי.

[שלח רבי לדבר באשתו לשם שידוך. שלחה לו... ושם אמרו: במקום שבעל הבית תולה את חרבו, הרועה הבזוי יתלה את סלו? שלח לה שנכון בתורה גדול ממני, אבל במעשים טובים אני גדול ממנו. ענתה לו: בתורה – אינני יודעת, אבל במעשים אני יודעת, שהרי קיבל עליו יסורים.

ממהלך הדברים כאן וגם מהמשך הסוגיא מסתבר שרבי קרוב היה אצל שיטת ר' אלעזר, אולם דרך אחרת הייתה עמו. ההבדל היסודי ביניהם היה שר' אלעזר הגיע לדרכו עקב היותו בן למחדש תורת הקבלה, אך רבי הגיע לכך מתוקף היותו בן למשפחת הנשיאים, שהיו מוכרחים להתעסק גם בענינים מעשיים עם העם ולא יכלו להסתפק בחיי בית המדרש. מתוך כך נבע שרבי לא קירב בין חכמת התורה לחכמת המעשה בדרגה שעשה זאת ר' אלעזר. את הגדרת ההבדל ביניהם אנו מוצאים בדברי אשתו של ר' אלעזר.

לאחר שר' אלעזר הלך לעולמו ודרכו הגיעה לסופה עם קבורתו, היה רבי מעוניין להמשיך את הישגיו אך בדרכו שלו. לצורך כך הוא ביקש לעצמו את אותם הכלים, ורצה להיעזר באשתו של חברו. כל זמן שגופת חברו שהתה בעליה לא העז רבי לשנות משהו, אך לאחר קבורת ר' אלעזר ידע רבי שהגיעה השעה להמשיך תוך שינוי.

אשתו של ר' אלעזר סימלה את חכמת הטבע שהיתה לו, ובתכונה זו ביקש רבי להיעזר בתפקידו הנשיאותי. על כך ענתה אשת ר' אלעזר שבעלה היה בעצם איש מלחמות, והקריב רבות למען דרכו, ואת שימושו בנשים עשה מתוך הסתמכות על חכמתן בעת קרב. לא כן אתה רבי, אין אתה מהלך בדרך של מלחמה, ואין אתה בא לכבוש את עולם הטבע דרך לימוד ומלחמתה של תורה. אינך אלא רועה המבקש לעצמו מפלט מקשיי תפקיד ההנהגה כנשיא, ומעוניין בי רק למנוחה מן הקושי ולהעזר בחכמה הנשית בקשריך עם העם. מכיוון שכך אינך ראוי לרשת את ר' אלעזר.

בתורה מאי היא? דכי הוו יתבי רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהושע בן קרחה אספסלי, יתבי קמייהו רבי אלעזר בר' שמעון ורבי אארעא, מקשו ומפרקו. אמרי: מימיהן אנו שותים והם יושבים על גבי קרקע? עבדו להו ספסלי אסקינהו. [שואלת הגמ': בתורה כיצד? שכאשר ישבו שניהם לפני רבותיהם, קיבלו כבוד משותף, והורו רבותיהם להתקין להם ספסל] אמר להם רבן שמעון בן גמליאל [אביו של רבי] פרידה אחת יש לי ביניכם ואתם מבקשים לאבדה הימני? [זהו כבוד בטרם זמנו לתלמיד צעיר, ועלולה לשלוט בו עין הרע] אחתוהו לרבי, [הורידו את רבי מן הספסל] אמר להן רבי יהושע בן קרחה מי שיש לו אב יחיה ומי שאין לו אב ימות [מעין הרע]? אחתוהו נמי לרבי אלעזר ברבי שמעון. חלש דעתיה. אמר קא חשביתו ליה כוותי?[חלשה דעתו של ר' אלעזר, וכי אני כמוהו?] עד ההוא יומא כי הוה אמר רבי מילתא הוה מסייע ליה רבי אלעזר ברבי שמעון מכאן ואילך כי הוה אמר רבי יש לי להשיב, אמר ליה רבי אלעזר ברבי שמעון כך וכך יש לך להשיב זו היא תשובתך, השתא היקפתנו תשובות חבילות שאין בהן ממש. [ר' אלעזר החל להכנס עמו לויכוח, להקדים את דבריו ולהפריך אותם] חלש דעתיה דרבי. אתא אמר ליה לאבוה. אמר ליה: בני אל ירע לך שהוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל. [כלומר, ר' שמעון אבי רבי, הודה במעמדו הנחות מול ר' שמעון בר יוחאי אבי ר' אלעזר]

בתחלת דרכם ישבו ר' אלעזר ורבי על הארץ מול רבותיהם ולמדו את תורתם, עד שהגיעו לכך שעקב פיתוח שיטתם בעניני קשר העולם עם התורה, החלו להביא חידושים לבית המדרש. או אז הכירו רבותיהם במעלתם והעלו אותם בדרגה, שסומלה בישיבה על ספסל. באותו שלב שררה עדיין תמימות דעים רעיונית בין החברים הצעירים ר' אלעזר לרבי, וכל דבר שרבי אמר הביא ר' אלעזר תנא דמסייע ליה. שניהם היו בני גדולים, ואת שיטתם שאבו מתורתם של אבותיהם.

במשך הזמן החל כל אחד לפתח דרך עצמאית משלו והתעלה בשיטתו. ר' אלעזר התהלך למעלה למעלה בחידושיו והחל לקפח את חידושי חברו, עד שחלשה דעתו של רבי מטענותיו. על כך ענה לו אביו שאין הבדל מהותי בין רבי לר' אלעזר ששניהם משלבים בכל היכולת בין העולמות כשיטתם, וכל ההבדל הוא בנקודת המוצא השונה של השניים: ר' אלעזר הגיע לדרגה גבוהה יותר כיוון שהוא נשען על תורתו הקבלית של רשב"י אביו, בעוד רבי מסתמך רק על הפרקטיקה ששאב בבית הנשיאות של אביו, קרי חינוך העם וטיפול בבעיותיו.

[מכיון ששמע את מעלותיו של ר' אלעזר בקבלת הייסורים] אמר רבי: חביבין יסורין. קבל עליה תליסר שני שית בצמירתא ושבע בצפרנא, ואמרי לה שבעה בצמירתא ושית בצפרנא. [קיבל עליו שלוש עשרה שנה, שש בחולי כליות, ושבע בצפדינה, ויש אומרים להפך] אהורייריה דבי רבי הוה עתיר משבור מלכא [הרפתן של רבי היה עשיר יותר משבור, מלך פרס] כד הוה רמי כיסתא לחיותא הוה אזיל קלא בתלתא מילי [כאשר היה נותן תבן לבהמות היו אלה משמיעות קול עד שלושה מילין] הוה מכוין דרמי בההיא שעתא דעייל רבי לבית הכסא [כיוון הרפתן שזה יפול באותה שעה שרבי הולך לבית הכסא, בכדי לחפות על צעקות הכאב שלו] ואפילו הכי מעבר ליה קליה לקלייהו ושמעו ליה נחותי ימא [ובכל זאת גבר קולו על קולותיהם, עד ששמעורו גם ספני הים].

ואפילו הכי יסורי דר' אלעזר בר' שמעון עדיפי מדרבי דאילו ר' אלעזר בר"ש מאהבה באו ומאהבה הלכו, דרבי על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. על ידי מעשה באו מאי היא? דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי, אמר ליה: זיל לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין. [יסורי ר' אלעזר עדיפים על יסורי רבי, שהגיעו והסתלקו בעקבות מעשה. פעם היה עגל שהובילוהו לשחיטה, הכניס העגל את ראשו בכנף מעילו של רבי ובכה, אמר לו רבי: לך, כי לכך נוצרת. אמרו משמים: כיון שלא ריחם, יבואו עליו יסורים] ועל ידי מעשה הלכו: יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה: שבקינהו, כתיב (תהילים קמה) ורחמיו על כל מעשיו. אמרי: הואיל ומרחם נרחם עליה. [יום אחד שפחתו של רבי טאטאה את הבית, החלה לסלק בני חולדה, אמר לה: הניחי אותם, שכן 'ורחמיו על כל מעשיו'. אמרו משמים: כיון שריחם – נרחם עליו].

כאן עומדת הגמרא על נקודת ההבדל בין שיטת ר' אלעזר לשיטת רבי: כבר נתבאר ששיטת ר' אלעזר חידשה את אחידות העולמות, הגשמי והרוחני, ועולם המעשה אינו מתפקד תחת כללים אחרים מאשר עולם הרוח. לימוד עמוק של התורה בשיטת רשב"י מוביל ליכולת לחיות חיים מרוממים, ממש על פי כלליה ועקרונותיה של חכמת התורה הרוחנית. שיטת רבי לעומת זאת גרסה, שכל החולין שבעולם לא בא אלא לשמש את הקודש. גם אם הוא נעשה בדרך התורה, עדיין חול הוא. כלומר: החול אינו שיקוף של הקודש, כי אם נושא כליו, וכל הצדקת קיומו היא למען הקדושה.

הבדלים אלה רמוזים בשלושת סימני הדרך שנותנת הגמרא בשיטתם:

האחד, בעצם צורת היסורים, שאצל רבי הם באו לאחר שעמד על מעשה שחטא בו, ואילו אצל ר' אלעזר באו מאהבה כדי להכשיר את הגוף לרמה שתהיה המשך של הרוח.

השני, בסוג היסורים, ר' אלעזר העמיד את גופו מול השמש ובחן את דרגת מרכיביו החומריים מול תנאי הטבע. לאחר מכן הכאיב לגוף עצמו ברמה כזו, שכבר לא תוכל להשפיע עליו בשיקוליו הרעיוניים, ובזה יסיר מעצמו שיקולים חומריים גם בעניני ארציות. ואילו אצל רבי, ייסוריו לא העמידו במבחן את גופו ובחנו את מעמדו כיצירה חומרית. כאביו לא נגעו לתפקודו השוטף של הגוף, כי אם לעת האכילה והוצאת הפסולת. כלומר: הם נועדו להשרשת רעיון-היסוד שלו, שכל שימוש שנעשה בטבע יהיה רק למען הקדושה ולא למען תאוות ורצונות חומריים.

השלישי, נרמז במעשה שהביא על רבי את ייסוריו, והמעשה שסילקם. רבי ראה צורך לטהר את יחסו לעולם הטבעי, מאחר ונוכח לראות שגישתו ביחס לאכילת בעלי חיים הכהתה אצלו את רגש הרחמים לגמרי. ייסוריו עזבוהו ברגע שחזר אליו רגש הרחמים, ועוד לבעלי חיים חסרי תועלת, כמו עכברים. רחמים אלה אינם אלא רגש טהור, ללא שיטה ודרך. היה זה סימן שמכאן ואילך השימוש שלו בדברים טבעיים ינבע רק משיקולים טהורים ונקיים מגשמיות פשוטה.

לאחר שהגמרא מבררת את ההבדלים שבין שתי השיטות, היא קובעת שהייסורים ותוצאותיהם אצל ר' אלעזר היו גדולים מאשר אצל רבי, מפני שהוא הצליח לרומם את הטבע עמו ולהפעיל עליו חוקים רוחניים לגמרי. לא כן רבי, שרק השכיל להשתמש בטבע לצורך הרוח, אך לא שינה את מהותו. מלבד שלושת ההבדלים, קיים הבדל רביעי:

כולהו שני יסורי דר' אלעזר לא שכיב איניש בלא זמניה. כולהו שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא. [בכל שנות יסוריו של ר' אלעזר, לא מת אדם קודם זמנו. כל שנות יסוריו של רבי, לא היה העולם זקוק לגשם, אלא התקיים מטל]. דאמר רבה בר רב שילא: קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא. [קשה יום הגשמים כיום הדין]. ואמר אמימר: אי לאו צריך לעלמא בעו רבנן רחמי עליה ומבטלי ליה. אפילו הכי כי הוו עקרי פוגלא ממשרא הוה קיימא בירא מליא מיא. [אילולי היה העולם זקוק למטר, היו מבקשים רחמים לבטלו. ובכל זאת, כאשר עקרו צנון מן הערוגה התמלאה מיד במים, מרוב טל].

זהו ההבדל הרביעי שבין שתי השיטות: השפעת השיטה על סביבתה, והזכות שהיא הביאה לקיום האנושי בדורם. ר' אלעזר גרם לכך שאנשי דורו, קרי סביבתו ומושפעיו, מיצו את כל שיכלו למצות מחייהם בעולם הזה, כיוון שחייהם נהפכו בעצמם למהות רוחנית ולחיי נצח, ושיקפו את מעלתה וחוכמתה של נשמתם. כיוון שכך, לא הייתה שום סיבה לקטוע חיים אלה בטרם זמנם. לא כן אנשי סביבתו של רבי, שחייהם המעשיים היו גשמיים במהותם, ולכן פעלו עליהם חוקי הטבע הרגילים, ולעתים היה צורך לקטוע חיים אלה. אלא שעדיין הועילה שיטתו בכך שהעולם לא נזקק לדין של יום הגשמים.

ירידת גשם משמים מעמידה את העולם החומרי במצב של משפט ודין, כיון שהיא תלויה בהכרעתם של העליונים להעניק לתחתונים, במדה והם ראויים לכך. בדורו של רבי שבזכותו הגיעו לדרגה שהטבע היה כלי שרת לרוח, ממילא לא היה צורך בבקשת מטר, אלא העליונים בעצמם רצו להעניק בכדי להחיות את כלי-השרת שלהם. הגשמים ירדו מעצמם, או שהאדמה הופרתה באמצעות טל קבוע, שאף מילא גומות במים.


יב. אחריתה של שיטת רשב"י: שלושה דורות

איקלע רבי לאתריה דר' אלעזר בר' שמעון, [נקלע רבי למקומו של ר' אלעזר] אמר: יש לו בן לאותו צדיק? אמרו לו יש לו בן, וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמונה. אתייה, אסמכיה ברבי, ואשלמיה לר' שמעון בן איסי בן לקוניא אחות דאמיה. [נטלו והסמיכו לרבנות, והצמידו לר' שמעון בןאיסי, שילמדו] כל יומא הוה אמר לקרייתי אנא איזיל. [בכל יום רצה הבן לברוח לעירו בחזרה] אמר ליה: חכים עבדו יתך וגולתא דדהבא פרסו עלך ורבי קרו לך ואת אמרת לקרייתי אנא איזיל? [יעשוך לחכם, גלימת זהב יפרסו עליך, ורבי יקראו לך, ואתה אומר לעירי אני חוזר?] אמר ליה: מומי עזובה דא. [נשבע שהוא נוטש את חלומו לחזור] כי גדל אתא יתיב במתיבתא דרבי, שמעיה לקליה, [כשגדל בא וישיב בישיבתו של רבי, שמע רבי את קולו] אמר: הא קלא דמי לקליה דר' אלעזר בר' שמעון. אמרו ליה: בריה הוא. קרי עליה (משלי יא) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם. פרי צדיק עץ חיים − זה ר' יוסי בר' אלעזר בר' שמעון, ולוקח נפשות חכם − זה ר' שמעון בן איסי בן לקוניא. כי נח נפשיה, אמטוהו למערתא דאבוה, הוה הדרא לה עכנא למערתא, [כשמת ר' יוסי בן ר' אלעזר, הביאוהו למערת אביו, ושוב היה נחש על פתח המערה] אמרו ליה: עכנא עכנא פתח פיך ויכנס בן אצל אביו, לא פתחא להו. כסבורים העם לומר שזה גדול מזה. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה.

זהו פרק הסיום ואחריתן של שתי השיטות המקבילות, שצעדו זו לצד זו. לאחר שלמדנו לעיל שרבי בעצמו רצה להעזר באשתו של ר' אלעזר לאחר מיתתו, כיוון שהכיר בעליונות של שיטתו, עוברת הגמרא לדון באחריתה של שיטת רשב"י. כשם שר' אלעזר הגשים למעשה את תורת אביו שנוצרה עבור חיי בית המדרש, והוא הוציאה החוצה לחיים המעשיים, כך עשה לו בנו ר' יוסי, והמשיך את השיטה צעד אחד קדימה.

מפרטי המעשה למדנו דבר מאלף: השיטה לא הצליחה להגיע בכוחות עצמה לדור השלישי שלה, ללא עזרה חיצונית, מצידו של רבי, בעל השיטה המתחרה. בהמשך נראה שכל שיטה שהושרשה שלושה דורות במשפחה שוב לעולם אינה נפסקת, ורבי הוא שתרם ליציבותה של שיטת חברו ר' אלעזר, ונסביר מה עניין בשלושה דורות דווקא.

רבי נקלע לתוך מקומו ובית מדרשו של ר' אלעזר, ורצה לדעת מה עלה בגורלה של תפיסת העולם שלו ושל אביו רשב"י. הוא שאל האם ישנו בן שהוא דור שלישי לאותו צדיק, ואמרו לו שכן, אולם הבן אינו בין לומדי וממשיכי התורה אלא הוא חי במנותק מהם. המשל לחייו הגשמיים של הבן הגיע בצורת תיאור יפיו, עד שזונה במקום לבקש תשלום הסכימה לשלם בעדו כפל כפליים.

הנמשל בזה הוא, שמרוב הזכות והרוממות של שיטת סבו ואביו, הגיע הנכד למצב שבו הוא נולד במצב זך ולא הוצרך לעבור את מסלול החיים המעשיים על קשייהם וחומריותם. בעוד שכל אדם צריך לעמול ולשלם בעד חומריותו, הוא החל את דרכו בעולם מתוך דרגה שכל החומר שאף אליו, והיה מעוניין בו. מצב זה הביאו לניתוק מדרכי אבותיו, ומן הצורך ללמוד ולהחכים. ידע רבי, שכאשר קורה דבר כזה בדור השלישי, אות הוא שהדרך אינה מתאימה לרבים, כי אם למתי מעט.

מה עשה? במאמץ רב נטל את הבן תחת חסותו, והצמידו לאחד מתלמידיו, שיהיה לו מורה וחונך פרטי. למדנו מכך, שלמרות שדרכו של ר' אלעזר הייתה גדולה יותר, שכן ייסוריו באו מאהבה ולא ממעשה שהיה, מכל מקום היה צורך בהתערבותם של נשיאי העדה למען הישרדותה של מורשתו.

מה היה בסופו של בן זה, שהיה בו תערובת של שיטת אביו ר' אלעזר ושיטת רבי? מן הסיפור נראה שלמרות שהיה לתלמיד חכם, לא הצליח להגיע לדרגת אבותיו. הנחש הכרוך על פי המערה הוא הסימן לביקורת. אולם בעוד שבזמנו אצל קבורת אביו נאות הנחש בקלות יחסית, ואפשרו לקברו, אצל הנכד הוא סירב. ר' אלעזר היה כאמור 'בן אצל אביו', כממשיך שיטתו של אביו, לא כן ר' יוסי, שלא היה המשך ישיר של שיטת אביו, כי אם פרי כלאיים עם שיטת רבי. ומכל מקום, מדגישה הגמרא, אין זה אומר שהיה בדרגה פחותה, אלא רק שלא היה שייך למורשת אנשי "המערה", ולכן נאלץ להגיע למנוחת עולמים במקום אחר, כיוון שהתרחק מיסודות בית אביו.

ולמה ליה כולי האי? [מדוע השתדל רבי בחינוכו של ר' יוסי?] דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, ואמרי לה אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר (ירמיהו טו) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו שנאמר (ירמיהו טו) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה.

מעשה זה שאירע בבנו של ר' אלעזר, מלמד על החשיבות שראו חכמים בלימוד תורה לבן מבני החכמים, למרות הקושי הכרוך בכך כאשר הבן מבקש להתרחק, וכן על ההבדל המהותי הקיים בין המלמד בן ת"ח למלמד בן ע"ה.

קיים קושי ללמד בנו של אדם שהיה בעל שיטה ובעל דרך. הפתגם אומר כי 'מהפכות לא מורישים'. כאשר הבן גדל על ברכי שיטה ייחודית קיימת, לבו גס בה, וגם אם לא – ישנו קושי מהותי מעצם כך שחסר לו את המניע שהיה לאביו, והיסודות ניתנו לו במתנה ולא טרח בהשגתם. כאשר התלמיד אינו משקיע ביסודות, עלול הבנין להיות רעוע ולא לעמוד בכוחות עצמו. האב פיתח את שיטתו כאשר עמד על פרשת דרכים, וחש תחושת חסר, שהניעה אותו לחפש בתורה פתרון ודרך חדשה. לא כן הבן שקיבל הכל מן המוכן, ועלול הוא למצוא את עצמו בפרשת דרכים זו ללא פתרון. לפיכך, הנוטל את הבן ומאמץ אותו, גם אם מכניסו לשיטה אחרת מזו של אביו, יוצר יצירה חדשה המשלבת בין התורות, ומביא לכך שהבן-התלמיד יצמיח שיטה חדשה ומשולבת. הקב"ה שמח ביצירה חדשה זו, ומעניק למחולליה זכות מיוחדת, להימנות על באי בית המדרש של מעלה.

אצל בן עם-הארץ לא קיים קושי זה. דווקא ההעדר והחסר שידע בנעוריו, מביאים אותו להיות כלי קיבול מתאים לתורה חדשה. מאידך קיים קושי אחר והוא, להפוך את תפיסת הטבע שלו מתפיסה חומרית לתפיסה רוחנית המקשרת ומעלה את החומר לשורשו. לכן המלמד אותו והמצליח להעלותו על דרך, זוכה שכל גזירה הקשורה בעולם החומר, בטלה ומבוטלת עבורו, כשם שהוא קרע את תפיסתו החומרית של בן עם-הארץ והפך אותה לתפיסה חומרית תורנית.

אמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר (ישעיהו נט) ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. מאי אמר ה'? אמר הקב"ה אני ערב לך בדבר זה. מאי מעתה ועד עולם? אמר ר' ירמיה מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה.

קטע זה אין כמוהו לסיום המהלך בו פתחנו. אין הכוונה כאן לשלושה דורות של פותחי ספר, אלא לשלשלת המחזיקה מסורת ודרך משלה, שכל דור הוסיף בה משלו והשלימה. על כך נאמר שכל שיטה שצלחה שלושה דורות, תשאר בחוסנה ובתקפותה לעולם. אין זה רק מטעמי 'חזקה' בשלושה, אלא טעם מהותי: ישנם שלושה שלבים בהעמדת שיטה,

הראשון − שלב התיאוריה והלימוד המעמיק, השני – החלת השיטה על עולם המעשה, השלישי – העמדתה על רצף ויציבות.

שלב זה הוא הקשה מכולם, שכן באופן טבעי פג הלהט של ההתחלה, ולהמשיך דבר קיים קשה יותר מאשר לפרוץ דרך. רוב השיטות הטובות מצליחות לעבור את השלב הראשון, אך רובן נכשלות בשלב השני, הקיומי והמציאותי. מי שכבר עבר את שני השלבים הראשונים, ממתין לו השלב השלישי הקשה מכולם, הדורש התמודדדות רק עם מהותה של השיטה, ללא החיוניות וההתלהבות שבחידושה. מתי-המעט שצולחים משוכה זו, מוכיחים בכך ששיטתם אמת, מתאימה לעולם, ולעולם לא תתבטל.