צדקה תציל ממות

מסכת שבת דף קנו

צוות האתר

בסופה של מסכת שבת יש שני פתגמים מפורסמים, השגורים בפי כל: "צדקה תציל ממות" ו"אין מזל לישראל".

לומדים רבים נוטים לפרש מימרות חז"ל אלו בצורה שטחית האומרת: נתינת שקל לעני מצילה ממוות, וכל הנהגה הסובבת מן המזלות- אינה חלה על עם ישראל הנמצא מעל המזלות.

אם נעמיק בסוגיא ובסיפורים שמביאה הגמרא נראה שאין הדברים מתפרשים לפי השטחיות המקובלת אלא כוונה אחרת יש בדברים אלו.

גמרא במסכת שבת קנו ע"ב: ... ומדשמואל נמי, אין מזל לישראל. דשמואל ואבלט הוו יתבי, והוו קאזלי הנך אינשי לאגמא. אמר ליה אבלט לשמואל: האי גברא אזיל ולא אתי, טריק ליה חיויא ומיית. אמר ליה שמואל: אי בר ישראל הוא - אזיל ואתי. אדיתבי אזיל ואתי. קם אבלט, שדיה לטוניה אשכח ביה חיויא דפסיק ושדי בתרתי גובי. אמר ליה שמואל: מאי עבדת? - אמר ליה: כל יומא הוה מרמינן ריפתא בהדי הדדי ואכלינן. האידנא הוה איכא חד מינן דלא הוה ליה ריפתא, הוה קא מיכסף. אמינא להו: אנא קאימנא וארמינא. כי מטאי לגביה שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה, כי היכי דלא ליכסיף. אמר ליה: מצוה עבדת! נפק שמואל ודרש: וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.

ומדר"ע נמי, אין מזל לישראל. דר"ע הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי: ההוא יומא דעיילה לבי גננא - טריק לה חיויא ומיתא. הוה דאיגא אמילתא טובא. ההוא יומא שקלתא למכבנתא, דצתא בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחיויא. לצפרא כי קא שקלה לה - הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה. אמר לה אבוה: מאי עבדת? - אמרה ליה: בפניא אתא עניא, קרא אבבא, והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא, וליכא דשמעיה. קאימנא, שקלתי לריסתנאי דיהבית לי, יהבתיה ניהליה. אמר לה: מצוה עבדת! נפק ר"ע ודרש: וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה

תרגום - וגם מסיפורו של שמואל אנו לומדים שאין מזל לישראל: שמואל ואבלט (=חכם לא-יהודי) ישבו בצוותא, חלפו על פניהם כמה אנשים בדרכם לאגם לקצוץ קנים. אמר לו אבלט לשמואל: האיש הזה אחד מחבורת ההולכים ילך ולא ישוב; יכיש אותו נחש וימות. אמר לו שמואל: אם בן ישראל הוא - ילך וישוב! בעודם יושבים שם שב אותו אדם. קם אבלט, השליך את משאו של האיש ההוא על הקרקע ומצא בתוכו נחש חתוך לשניים. אמר לו שמואל לאיש: מה עשית? אמר לו: בכל יום אנו מניחים את לחמנו (=כל אחד את פיתו שהביא מביתו) במשותף ואוכלים. היום היה אחד מאיתנו שלא הייתה לו פת להניח במאגר המשותף והתבייש בכך. אמרתי להם: היום אני אוסף את הלחם מכולם ומניחו במשותף. כאשר הגעתי אליו (=לאיש שלא הייתה לו פת) עשיתי את עצמי כמי שנוטל ממנו בכדי שלא יתבייש. אמר לו שמואל: מצווה עשית! יצא שמואל ודרש: "וצדקה תציל ממות" – ולא רק ממיתה משונה, אלא אפילו ממיתה עצמה.

וגם מסיפורו של רבי עקיבא אנו לומדים שאין מזל לישראל: לרבי עקיבא היתה בת. אמרו לו החוזים בכוכבים: ביום שבו תיכנס לחדר כלולותיה יכיש אותה נחש ותמות. היה [ר"ע] מודאג מאוד בשל כך. באותו יום שבו נכנסה בתו לחדר הכלולות, נטלה הכלה את סיכת ראשה ונעצה אותה בסדק שבקיר. קרה ונכנסה בעינו של הנחש שהסתתר בתוך הקיר. בבוקר, כשנטלה אותה, נמשך ובא הנחש אחריה. אמר לה אביה: מה עשית? אמרה לו: בערב בא עני [ו]קרא בפתח והיו עסוקים כולם בסעודה ואף אחד לא שמע אותו. קמתי ולקחתי את מנת האוכל שנתת לי ונתתיה לו. אמר לה: מצווה עשית! יצא רבי עקיבא ודרש: "וצדקה תציל ממות" - ולא [רק] ממיתה משונה אלא אפילו ממיתה עצמה. (תרגם עידו חברוני)

מספר תמיהות מעלה סוגיא זו:

ר"ע ושמואל היו מודעים לסכנה ולמוות הצפוי, ובכל זאת לא טרחו להודיע זאת לאנשים המדוברים. מדוע? מדוע סמכו על הספק שמא יעשו זאת ,ולא אמרו להם שילכו להציל את עצמם על ידי מעשה צדקה ביודעין?

קוטל הקנים, במעשה של שמואל, לא עשה, לכאורה, מעשה צדקה כלל, שהרי לא נתן מאומה משלו למען העני ורק עשה פעולה שמנעה ממנו להתבייש?

אולי יש ללמוד מכאן שאין צורך במעשה צדקה דווקא, אלא כל 'מעשה טוב' מציל ממוות? ואם אכן כך, מדוע דווקא מעשה של 'בין אדם לחבירו' ולא מצווה ש'בין אדם למקום' כמו הנחת תפילין וכד'?

ועוד, מדוע צריכה המצווה להעשות דווקא בסמוך לסכנה? מדוע בעת סכנה לא תעמוד לזכותו מצווה שעשה בזמן אחר?

ההתנהגות האנושית הטבעית, "דרך העולם", היא הקלה והנוחה ביותר לאדם לילך בה. במעשה הצדקה קיימים אלמנטים שהם היפך ההתנהגות האנושית הפשוטה. אדם המסוגל לנהוג הפוך מן הנורמה, כנגד ה"שב ואל תעשה" - זוכה בזכות מנהגו הייחודי, ב'מידה כנגד מידה, שגזר דינו יעבור מממלכת גרמי הטבע והמזלות לכח עליון שיצילו ממוות.

אין בשני המעשים יחודיות בנתינה עצמה- אלו מעשים שבכל יום. היתה בשניהם מחשבה והתנהגות "בלתי שגרתית", מעשה לא צפוי שזיכה אותם לצאת משליטת הטבע:

במקום עבודתושל קוטל הקנים התקיימה ארוחת הצהרים כארוחה משותפת לכלל העובדים. היה זה נוהל קבוע, בו חלקו את מזון כולם שווה בשווה כדי לשמור על אווירת שוויון בין העובדים. לא הייתה סיבה לשנות מן הנורמה המקובלת רק בשל אירוע חד פעמי, ובכ"ז עשה כן אדם זה. אדם המוכן לשבור את הכללים והנורמות החברתיות למען לא יתבייש חבר- סימן הוא שבונה את ההתחשבות והנתינה לעומק, כל דבר לפי ענינו, ואינו אדם של קיבעון וטבע, ולכן דווקא מעשה זה, המעיד על אופיו ואישיותו, ראוי הוא להנצל בזכותו.

גם בתו של רבי עקיבא זכתה לנס בזכות מעשה שיש בו עדות ליציאה מן הנורמה המקובלת. נתינה של מנת מזון לעני ביום רגיל ושגרתי, לא בהכרח היה בכוחו להצילה ממוות, אך נתינה ביום כלולותיה- היא היא שהוכיחה כי ראויה לנס. כל הסובבים היו טרודים בענייני החתונה, ומרוב עיסוקי מצווה אלו- לא התפנו לעני, שדפק ובקש מזון. בתו של רבי עקיבא, שבשלה כל המהומה, מבחינה בעני ונותנת לו את שלה. בכך שהלכה נגד השטחיות, נגד הקיבעון הרגיל, זכתה להנצל מן הגורל שיועד לה על ידי הטבע.

לפי זה, פרוש המימרא: "אין מזל לישראל" הוא, שלישראל ניתנו תורה וחכמה, המלמדות ומחנכות את האדם למבט שהוא הרבה מעבר ל"פשוט" ולטבעיות המקובלת, ובאמצעים אלו הם יכולים להביא את עצמם למצב בו לא יהיו תחת שליטת המזלות.