הרוצה להנות יהנה כאלישע

"אמר אביי ואיתימא ר' יצחק: הרוצה לֵהָנוֹת, יֵהָנֶה כאלישע, ושאינו רוצה להנות, אל יהנה כשמואל הרמתי, שנאמר ותשובתו הרמתה כי שם ביתו. וא"ר יוחנן שכל מקום שהלך שם - ביתו עמו (שלקח איתו את מיטתו ומזונו)" (ברכות י, ע"ב).

ויש לשאול: מה משמעות הבחירה הזאת שניתנה לחכמי ישראל: "תיהנו מן הציבור, או אל תיהנו, כרצונכם"? אם זה טוב, למה לא? ואם זה רע, איך אפשר להתיר את הדבר? או לחילופין, מתי זה טוב ומתי זה רע?

ובכן, יש הבדל תהומי בין תקופת שמואל לתקופת אלישע. תקופת אלישע היתה תקופה של סולידריות גדולה בעם ישראל, למרות עבודת הבעל שהיתה בימי אחאב וזרעו אחריו. כשנפצע אחאב לַמָּוֶת במלחמה בגלעד, הוא עמד בגבורה על מקומו במרכבה, ולא הרשה לעצמו ליפול, כדי שלא תיפול רוח לוחמי ישראל (מל"א, כב, לה). אמרו חז"ל (ויקרא רבה, כו, ב) שבימי אחאב היו יוצאים למלחמה, ולא היה נופל מהם אף אחד. רק אחאב נהרג במלחמה. ומדוע? כי לא היו דלטורין בעם ישראל. עובדיה הסתיר מאה נביאים, והוא היה צריך להלוות כספים כדי לפרנס אותם בשנות הרעב, והיו אנשים רבים בסודו, ואעפ"כ הסוד לא דלף החוצה. אפילו הקב"ה לא סיפר על זה לאליהו, שהרי אליהו אומר לקב"ה: "ואנכי נותרתי נביא לה' לבדי". היתה סולידריות טוטלית. לא הלכו לספר לאויב, לא הלכו לתבוע קציני צה"ל בערכאות של גויים על פשעי מלחמה. אבל בימי דוד ושמואל, היתה עדיין אוירה של לשון הרע, של חוסר סולידריות – ירושה מסוף תקופת השופטים. דואג האדומי, הזיפים, אנשי קעילה ועוד – כולם מוסרים. מדברים לשון הרע על הצדיקים ועל החכמים. לכן אמרו חכמינו, שבאותה תקופה, היו נופלים לנו הרבה חיילים במלחמה.

ובכן, אלישע ע"ה ידע שבדורו האנשים היו צדיקים ותמימים, והשונמית הרגישה קדושה וְשֶׂגֶב שאיש האלהים מתארח אצלה. אילו אלישע היה מסרב - הוא היה משפיל אותה. אבל שמואל הנביא ע"ה ידע שדורו דור מַרְדָּן, דור ציני, דור של "אי-כבוד" (שמואל א, ד, כא), דור שפשט בו הזלזול בשליחי הקדושה, כנראה בגלל מעשיהם של בני עלי, דור שהעיז פניו נגד שמואל ודרש מלך; ושמואל הבין כי המשימה בימיו היתה להשיב את הילת הקודש לאנשי התורה והקדושה, לקדש את השם ברבים. לכן הוא סירב ליהנות כהוא זה, ולכל מקום שהלך "שם ביתו" (שמ"א, ז), לקח איתו את מיטתו ואת חפציו כדי שלא יתארח אצל אף אחד, והוא שירת את ישראל בהתנדבות מליאה בלי לקבל מהם לא משכורת ולא תרומה כלשהי. כך החזיר שמואל ע"ה את כבוד התורה בתוך עם ישראל.

זה גם ההבדל בין תקופת הרמב"ם לתקופת מרן ב"י. הרמב"ם גינה את החכמים המקבלים משכורת מן הציבור (פירוש המשניות להרמב"ם, פרקי אבות, פ"ד, מ"ה), ומרן ב"י יצא להגנתם (כסף משנה, הלכות תלמוד תורה, פ"ג, ה"י). הרמב"ם שחי בדור דעה, דור של ביקורת פילוסופית, הבין כי כדי לקדש את השם, אסור לת"ח ליהנות מן הציבור. הוא כתב בחריפות נגד רבנים שקיבלו משכורת מן הציבור. צריך לדעתו לספק מה שקוראים בימינו בצורה אוילית "שירותי דת", בלי לבקש, לא רק משכורת, אלא אפילו לא שכר בַּטָּלָה, ואפילו לא החזר הוצאות. ולצורך זה, צריך שהרב יהיה איש דגול ואיש מופת. בתקופת מרן ב"י, עם ישראל חי בתמימות ובקדושה כ"כ גדולה, ששמחתו וכבודו הגדולים של כל יהודי, היו לפרנס תלמידי חכמים.

וכן מובא במסכת מכות (י, ע"א): ""ומאי שנא מהאי גיסא ומהאי גיסא דמרחקי, ומאי שנא מציעאי דמקרבי? אמר אביי: בשכם נמי שכיחי רוצחים, דכתיב (הושע ו') וּכְחַכֵּי איש גדודים חֶבֶר כהנים דרך יְרַצֵּחוּ שֶׁכְמָה וגו', מאי חבר כהנים? א"ר אלעזר: שהיו מתחברין להרוג נפשות, ככהנים הללו שמתחברין לחלוק תרומות בבית הגרנות".
פירוש: מדוע ערי מקלט רחוקות מן הקצה הדרומי ומן הקצה הצפוני של הארץ, בעוד שהן קרובות באמצע ? אמר אביי: גם בשכם שכיחים רוצחים, שכן כתוב: 'וּכְחַכֵּי איש גדודים חֶבֶר כֹּהֲנִים דרך יְרַצְּחוּ שֶכְמָה' (הושע ו, ט); ומה פירוש 'חבר כהנים'? א"ר אלעזר: שהיו מתחברים להרוג נפשות כמו הכהנים שמתחברים לחלק ביניהם תרומות בבית הַגְּרָנוֹת (כי הכהנים היו באים לשדות לקבל תרומותיהם אחרי שהחקלאים הקימו את הגורן).

ובכן, איך אפשר להשוות חבורת רוצחים לחבורת כהנים ח"ו? נראה לענ"ד כי התשובה תלויה במצב החברתי הקיים. אם החברה היא חברה קדושה שבה כולם רוצים לקיים אנשי תורה ואנשי קודש - אז כולם נותנים תרומות באהבה ובשמחה לכהנים, ורואים בהם שליחי ציבור שתרומתם לעם ישראל לא תסולא בפז, ושום תשלום בעולם לא יספיק להם (כמו שבחברה הישראלית מוכנים לתת כמה שיותר לחיילים שמסכנים את חייהם למען הכלל), והכהנים עצמם אינם רואים בתרומות - בצע כסף ח"ו, אלא אמצעי קיום כדי לעמוד לרשות עם הקודש. אבל אם החברה מפולגת, אם זו חברה של "אי-כבוד" שרואה בכהנים טַפִּילִים ועלוקות, והכהנים מטילים את עצמם על הציבור - אז הם דומים בעיני החברה לחבורת רוצחים שבאה לחלק את השלל. ותנועות אנטי דתיות פורחות. כך היה בזמנו של הושע הנביא.

בסיכום, בדור של תמימות וקדושה, רשאים נציגי התורה והקדושה לקבל משכורות וקצבאות מן הצבור כדי להתקיים, אך בדור של ציניות וביקורת כלפי מוסדות התורה ונציגיה, חייבים אנשי התורה להשיג את פרנסתם בכוחות עצמם, כדי להשיב לחכמים את הילת הקודש ואת תדמית המופת שיש להם בדרך כלל.

הרב ד"ר שלמה טולידאנו
ראש החוג לתלמוד במכללת ליפשיץ