עם ישראל מתחלק לשלוש קבוצות

המת בתקופת גוג - ועונשו!

יחזקאל מנבא שבאחרית הימים ישראל יתקבצו לארצם - וישבו בה לבטח ויהיו בעלי קנין. לאחר מכן יגיעו גוג וגויים רבים כדי לכבוש את ישראל ואת רכושם. הקב"ה ימטיר אש על הגויים, וישראל ישתמשו בכלי הנשק של הגויים כחומר בערה במשך שבע שנים. אחר כך ישראל יקברו את המתים במשך שבעה חודשים; ולבסוף גוג והגויים יזכו לקבל קבר בישראל (יחזקאל לט, ו-יד):

"וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמָגוֹג וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח... וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן... וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים... וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם וְחֹסֶמֶת הִיא אֶת הָעֹבְרִים וְקָבְרוּ שָׁם אֶת גּוֹג וְאֶת כָּל הֲמוֹנוֹ וְקָרְאוּ גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג... וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ עֹבְרִים בָּאָרֶץ מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים אֶת הַנּוֹתָרִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ לְטַהֲרָהּ מִקְצֵה שִׁבְעָה חֳדָשִׁים יַחְקֹרוּ:

בתלמוד ירושלמי (שביעית פ"ד ה"ח) מובאת דרשה מפליאה לגבי תקופת מלחמת גוג:

"אמר רבי יונה בשם רבי חמא בר חנינא: המת בשבע שני גוג - אין לו חלק לעתיד לבוא!"

דברי הירושלמי תמוהים, מדוע אדם זקן שלא זכה להאריך ימים ולעבור את כל "שבע שני גוג" - לא יזכה לחלק בעולם הבא? כדי להבין את דברי הירושלמי צריך להקדים ולעיין בדברי רבנו סעדיה גאון בהביאו את מסורת חז"ל ביחס לעולם הבא.

רבנו סעדיה גאון ומסורת הנביאים על העולם הבא

וזו לשון רבנו סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות" (מאמר תשיעי - אות ד):

"מסרו קדמונינו ז"ל מפי הנביאים ע"ה כי משול העולם הזה לגבי העולם הבא כפרוזדוד לגבי טרקלין המלך,... וגם כאשר תרגמו לנו את התורה - מפי הנביאים ע"ה - בארו בתרגומה שיחיה משה רבינו ע"ה ויעמוד בראש. שכך תרגמו 'וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ' - 'וְאִתְקַבַּל בְּקַדְמֵיתָא דִּילֵיהּ, אֲרֵי תַּמָּן בְּאַחְסָנְתֵיהּ מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּא דְּיִשְׂרָאֵל קְבִיר'. ואמרו בפירוש גם על חיי העולם הבא בתרגום 'יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת' - 'יֵיחֵי רְאוּבֵן בְּחַיֵּי עָלְמָא, וּמוֹתָא תִּנְיָנָא לָא יְמוּת'. "

העולם הבא מרומז בברכותיו של משה רבנו לשבט גד[1] ולשבט ראובן. ההתייחסות מפורשת יותר בברכה לראובן. הכתוב אומר 'יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת' והתרגום מבאר שראובן לא ימות פעם שניה. רבינו בחיי מסביר: "כי משה התפלל על השבט (ראובן) שיזכה לחיות חיי עד"; כלומר שיזכה לחיי העולם הבא.

אך מדוע משה הוצרך להתפלל ששבט ראובן יזכה לעולם הבא? מדוע היתה מחשבה שהם לא יזכו לכך? מדוע משה מתייחס לעולם הבא - דווקא כאשר הוא מברך את שבט גד ואת שבט ראובן?

במאמר "האם משה נקבר אצל רשעים" התברר שמשה גילה יחס שלילי לדרך ששבטי גד וראובן בחרו בה; ולכן הוא ראה צורך לפצות אותם בברכותיו. נחזור בקצרה על עיקרי הדברים.

המשמעות הסמלית של קברות התאווה

בספר במדבר (יא) מסופר שבני ישראל התאוננו על מצבם והם נענשו ובערה בהם "אש" והמקום נקרא "תבערה". לאחר מכן ישראל חזרו והתאוו לבשר, משה הצטווה להודיע להם שהם יאכלו בשר במשך חודש ימים; אולם לאחר מכן מסופר שהם מתו מייד כשהם נגסו מהבשר - ומשה קרא למקום בשם "קברות התאווה". הפרשיה מעוררת קושי. היתכן שה' ישטה בעם ישראל?! היתכן שה' ציווה להודיע לעם שהם יאכלו בשר עד שיימאסו באכילתו; אך בסופו של דבר הוא המית אותם מייד כשאכלו מהבשר?!

חז"ל מרמזים שאין סתירה בין ההבטחה לבין מימושה, מפני שמדובר בתיאור האירוע דרך "משקפיים" שונות. בילקוט שמעוני (תורה, תשלב) נאמר "מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה". החטא של "התאווה" לא היה חטא גמור; ולפיכך הם לא נענשו ב"מכה גמורה" - הם לא בערו ממש והם לא מתו ונקברו ממש. הקב"ה השפיע עליהם בשר בכמות עצומה במשך חודש ימים עד שהם מאסו באכילתו. מתוך שהם מאסו באכילת הבשר, הם זכו לקבל את ה"משקפים הגבוהות" של משה רבנו. הם שבו והתבוננו באמצעות "המשקפיים" האלו כיצד נראתה אכילתם בתקופה הקודמת; והם ראו לנגד "עיניהם" - אנשים שהקב"ה היכה אותם ב"שיגעון" של "תאווה"; אשר כבר כשהם נגסו בבשר הם היו נחשבים ל"מתים".

ההשגה הגבוהה התגלתה לישראל כבר במקום שנקרא "תבערה". בני ישראל זכו "לראות" שם שמי ש"מתאוננים" על המן - "בוערים" ב"אש" של "תאווה" שהקב"ה שילח בם. הגילוי של "קברות התאוה" שבא לאחר מכן - הוסיף שלב חשוב של "קבורה".

משה הודיע שם לישראל שהעולם חייב את "המתים" האלו! ללא האנשים המוכים בתאוות האוכל הטעים והעלאת רמת החיים - העולם לא היה מתפתח!! משה בחן יחד עם ישראל את המקומות (="התפקידים)" שקיימים בעולם. ישראל הסכימו ליטול לעצמם את המקומות (="התפקידים)" שמתאימים לאנשים "החיים" - שהוגים בתורה ומתנזרים מתאוות העולם הזה. ואילו את המקומות (="התפקידים)" שמתאימים לאנשים "המתים" הם הותירו לגויים; כדי שהגויים "המתאווים" - "יקברו שם" במשך שנות חייהם ויעסקו בפיתוח הגשמי של העולם. משה קרא למקום שישראל זכו להגיע להשגה הזו בשם "קברות התאוה".

אך בסופו של דבר משה הסכים שיהיו גם אנשים מישראל בתפקיד של "המתאווים", וכדלקמן.

הארץ הטמאה - ודברי הסיום של משה

סתירה נוספת שקשורה למיתה וקבורה - מצויה ביחס לקברו של משה. משה מת במקום גבוה ב"הר נבו", אולם התורה מספרת שהוא נקבר במקום נמוך ב"גיא". במאמר "האם משה נקבר אצל רשעים" התבאר שמשה כינה את כל עבר הירדן המזרחי בשם ה"גיא"; כדי להפנים בקרב ישראל שזהו מקום "נמוך" שנועד עבור הגויים שאמורים לרדוף אחרי העושר והחיבור לארציות.

בני גד ובני ראובן לא הושפעו מהאמצעים החינוכיים של משה. למרות הכל, הם רצו להרבות עושרם ולהישאר בעבר הירדן המזרחי; ובסופו של דבר משה נעתר לדרישתם. לכאורה, היתה בכך נסיגה מההשגה הגבוהה של "קברות התאווה". שם - התפקיד של המתאווים נועד עבור הגויים בלבד; ואילו כעת משה הסכים שיהיו גם בעם ישראל אנשים שיעסקו בתפקיד של המתאווים. ואכן שאר השבטים ראו בכך נסיגה. המקום (="תפקיד)" ששבטי גד וראובן נטלו לעצמם נחשב על ידי שאר השבטים ל"בית קברות"; ולפיכך, ארצם היתה נחשבת בעיני שאר השבטים - לארץ "טְמֵאָה" (יהושע כב, יט).

בסיום חייו משה פעל באופן שלכאורה - אינו עולה בקנה אחד עם כינויי הגנאי האלו. בנבואת ישעיה (נג, ט) נאמר: "וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו..."; וחז"ל מבארים שהנבואה הזו מתייחסת למשה.[2] משה הסכים להיות במותו ('בְּמֹתָיו') - בצד של הרודפים אחרי 'העושר' ('וְאֶת עָשִׁיר'). משה לא ביקש שיעבירו את עצמותיו לצד המערבי, והוא הסכים שהקבר שלו יהיה בצד של ה'רְשָׁעִים' שמקומם בחיים הוא ב"קברות - בעלי התאוה". תרגום יונתן מרמז שמשה בחר להיקבר שם; כדי לגלות שהעוון הסמלי של פעור (הרדיפה אחר העושר) מוגדר כ"עוון" - לצורך שימוש פנימי בלבד. משה השתמש בכינויי גנאי כלפי "רודפי העושר", כדי לחסום את המתלבטים מלהצטרף אליהם. אולם צריך שיהיו גם בישראל "רודפי העושר", והם אינם "רשעים ממש" - שלא ראוי היה שייקבר אצלם.

מתוך כך שמשה רמז על העולם הבא דווקא בברכותיו לשבטי גד וראובן - אנו למדים על יסוד חינוכי נוסף. משה חינך את ישראל שמי שמתאווה לרדוף אחרי העושר ולא ירצה לעבור את הירדן - לא יזכה לחיות לעולם הבא. אולם לפני מותו משה הודיע שבני גד ובני ראובן - יחיו לעולם הבא.

כיצד ניתן לפשר בין סיום כזה של התורה - לבין מה שמשה חינך את ישראל לפני כן?

נבואת גוג ומגוג ו"קברות התאוה"

נבואת גוג ומגוג מגלה שדברי הסיום של משה הם "תורה גבוהה מאוד" - שצריך להתעלם ממנה כדי להתקדם בשלבי הגאולה. צריך לחזור לשלבים הראשונים של "תבערה" ושל "קברות התאוה"; כאשר התפקיד של "המתאווים" - נועד לגויים בלבד. קיים קשר בין המסופר בתורה על "המתאוננים" ו"קברות התאוה" לבין מה שיארע בתקופת גוג גוג ומגוג!!

א. המתאוננים בערו באש - וגוג ומגוג יבערו באש.

ב. הקב"ה אמר למשה שיבחר "שבעים" זקנים כדי להאציל עליהם רוח; - שבעקבותיה יגיע הבשר ש"התאוו" אליו. המספר "שבעים" מקביל למספר "שבע", שמסמל את עולם ה"טבע"; ובנבואת גוג יבערו אש במשך "שבע" שנים, ויקברו את המתים במשך "שבעה" חדשים.

ג. המתאווים "מתו" וזכו ל"קבורה". גם נבואת גוג ומגוג מדגישה את שלב ה"קבורה" של "המתים".

ד. יחזקאל אומר שנבואת גוג ומגוג היא נבואה עתיקה - 'אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים'; וחז"ל מבארים שהיא נאמרה במאורעות "קברות התאוה".

התהליך שישראל יעברו בעת "מלחמת גוג ומגוג" חוזר על התהליך שהם עברו ב"קברות התאוה". מדובר בגמילה מהנהגות הגויים - באמצעות "מנות יתר" של השפעה גשמית.

יחזקאל מנבא שהתחייה של עם ישראל תהיה בשני שלבים. בשלב הראשון ישראל יחושו "תאווה" להיות עם "כְּכָל הַגּוֹיִם" - ולהיגאל בדרך גשמית. מאווייהם יתמלאו; ישראל יתלכדו ויחזרו לארצם, הם ינצחו את אויביהם ויהיו עם עשיר: "יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם ... עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן". לאחר מכן, יחזקאל רואה את גוג ואת הגויים שעימו - באים כדי להשתלט על ישראל ועל רכושם. אך כשם שאוכלי הַשְּׂלָו לא מתו ממש - כך גוג והגויים לא באים ממש!! בשני המקרים מדובר ב"החלפת משקפים"; ובתיאור האירוע באמצעות "משקפים אחרות".

יחזקאל רואה את גוג והגויים "באים" כדי לתבוע את נצחונם!! האומה הישראלית שקמה בארץ ישראל דומה לגויים; היא אינה עוסקת ברוחניות באופן מיוחד - והגויים תובעים "בעלות" על האומה הזו ועל נכסיה. אך הקב"ה לא יתן לגוג ולגויים את משאלתם. ישראל יעברו תהליכים שמקבילים לשלב של "תבערה" ולשלב של "קברות התאווה". הם יקבלו "משקפיים רוחניות גבוהות" - וימאסו בחיים של תאוות גשמיות.

וְשִׁלַּחְתִּי 'אֵשׁ' בְּמָגוֹג וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח

השלב הראשון מקביל לשלב של "תבערה". בשלב זה תהיה שלילה גמורה של ה"מתאווים" לענייני העולם הזה. אנשים מישראל - "יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל" - ירצו לחזור ולבטוח בעמל התורה והתפילה, והם יגדירו את אחיהם שדומים לגויים ו"מתאווים" לגשמיות - בתור "מתים". עולם הטבע הגשמי קשור למספר "שבע" - ש"שבעים האומות" "בוערים" בתאווה אליו; ולפיכך, ה"מתים" הללו שרוצים לבטוח בכלי נשק גשמיים יוגדרו כמי שבוערת בהם - "אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים".

הירושלמי אמר "המת בשבע שני גוג - אין לו חלק לעתיד לבוא"; והוא מגלה, שבשלב הראשון תהיה שלילה מוחלטת של "המתאווים"!! והם יוגדרו כ"מתים" שאינם זכאים אפילו ל"חלק" לעתיד לבוא.

גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם

"קבורת המתים" היא השלב השני במלחמת גוג ומגוג; והיא מקבילה לשלב השני של "קברות התאווה". הקבורה קשורה גם היא למספר "שבע" והיא תימשך "שִׁבְעָה חֳדָשִׁים", מפני שעולם הטבע הגשמי קשור למספר "שבע" ש"שבעים האומות" קשורים אליו.

יחזקאל מתאר את מיקום ה"גיא" שישמש לקבורת ה"מתים" - "גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם". המילים 'קִדְמַת הַיָּם' שולחות אותנו לתיאור הגבול שמפריד בין ארץ ישראל לבין עבר הירדן המזרחי (במדבר לד, יא-יב): "וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה: וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח...". צדו המזרחי של ים כנרת ('קִדְמַת הַיָּם') הוא נקודת ציון חשובה בגבול שבין שני עברי הירדן.

יחזקאל מחזיר אותנו לשלב שתפקיד "המתאווים" היה שמור לגויים בלבד; לפני ההסכמה ששבטי גד וראובן יעסקו בתפקיד הזה. מצדו המערבי של הגבול נמצאה ארץ ישראל הרוחנית, ובצדו המזרחי של הגבול נמצא "הגיא". מקום שיועד להיות "בית קברות" עבור הגויים; כדי שלגויים ש"רודפים אחרי העושר" יהיה חלק כלשהו לעולם הבא.[3]

יחזקאל אומר - 'בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג - מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל'; וכוונתו לומר שיחזרו להפנים את הרעיון שהתפקיד (="בית הקברות") הזה מיועד לגויים בלבד; ויחזרו להתייחס באופן שלילי כלפי אנשים מישראל שנטלו את תפקיד ה"מתאווים".

וְחֹסֶמֶת הִיא אֶת הָעֹבְרִים

יחזקאל אומר "גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם - וְחֹסֶמֶת הִיא אֶת הָעֹבְרִים". הגדרת "המתאווים" - כמי ש"עוברים" לצד שנחשב ל"גיא" נמוך - תחזור ותחסום את הרצון לעבור לתפקיד "המתאווים".

יחזקאל מוסיף ואומר "וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ עֹבְרִים בָּאָרֶץ - מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים". בתחילת דבריו ה"עֹבְרִים" הם אנשים חיים - ובהמשך דבריו ה"עֹבְרִים" הם אנשים מתים שטעונים קבורה. יחזקאל מתאר שיתאפשר מעבר חד כיווני. אנשים יתכבדו ויהיו "עוברים" מתפקיד של "מתאווים" לתפקיד של "עמלים בתורה". ה"עוברים" האלו יעברו בארץ ממקום למקום ויחזקו את האנשים בצורך להתייחס בשלילה למי שינהגו הפוך מהם; לאלו שיהיו "עוברים" מתפקיד של "עמלים תורה" לתפקיד של "מתאווים". ה"עוברים" מהסוג השלילי שעזבו מקום קדוש של לימוד תורה, והלכו ובאו לתפקיד (="מקום)" נמוך שנחשב ל"גיא"; יוגדרו כמי ש"קבורים בחייהם" בתפקיד שנועד לגויים; וכעין המבואר בקהלת (ח, י): "...רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ...".

כלי הנשק שמשה ייצר עבור ישראל

במצב טבעי, כל אחד מישראל היה אמור לפעול לפי נטיותיו והרגשותיו. ואנשים היו "עוברים" מקבוצה לקבוצה כדי לראות איזה תפקיד מתאים להם. בסופו של דבר לאחר בדיקת האפשרויות השונות היו נוצרות שלוש קבוצות מרכזיות. קבוצה של אנשים שנוטים לרוחניות ועוסקים בתורה ובתפילה; קבוצה של אנשים שרודפים אחרי העושר ואחרי הצדדים הגשמיים של העולם; וקבוצת ביניים בעלת גוונים מרובים - שמשלבת באופנים שונים בין הרוחניות לבין הגשמיות.

אך האדם נולד כשהוא תינוק ש"מתאווה" לקבל ולצבור דברים גשמיים, והוא עלול לבחור ב"תאווה" הזו רק מפני שהוא הורגל אליה. לפיכך, קבוצת לומדי התורה וקבוצת הביניים היו עלולות להיות שתי קבוצות קטנות - ואילו קבוצת הרודפים אחרי העושר היתה גדולה ביותר. יחזקאל מנבא שמצב זה יאפיין אמנם את השלב הראשון של הגאולה; ישראל לא יהיו שונים אז בהרבה מן הגויים - "עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם - עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן". כדי להגיע לשלב השני של הגאולה יצטרכו להגדיל את שתי הקבוצות - על חשבון קבוצת הרודפים אחרי העושר. לשם כך, יחזרו וישתמשו בכלי הנשק החינוכיים שמשה סיפק לישראל ב"תבערה" וב"קברות התאווה".

האם תתכן מחלוקת בין משה לבין יחזקאל

כזכור, רבי יונה אמר בירושלמי ש"המת בשבע שני גוג - אין לו חלק לעתיד לבוא!" והוא רמז לנו שמלחמת גוג ומגוג היא מלחמה פנימית רוחנית שנעשית בתוך עם ישראל; ובשלב הראשון שלה אנשים מישראל יגדירו את אחיהם שרוצים לדמות לגויים ולהתאוות לענייני העולם הזה - כ"מתים" שאין להם אפילו חלק לעולם הבא. אך דבריו מעוררים שאלה קשה! משה גילה בסיום התורה, ששבטי ראובן וגד שנטלו על עצמם את תפקיד "המתאווים" - יחיו לעולם הבא!! כיצד יתכן שיחזקאל מתעלם מדבריו של משה אדון הנביאים?

אין סתירה בין דברי יחזקאל - לדברי משה בסיום התורה; כשם שאין סתירה בין דברי משה הראשונים ב"תבערה" וב"קברות התאווה" - לבין דבריו בסיום התורה!! דברי משה אינם סותרים את עצמם - מפני שמדובר בתהליך חינוכי; ותהליך כזה כרוך מטבעו באמירות ניגודיות!!

עם ישראל צריך שיהיו בו את שלושת הקבוצות. קבוצה של אנשים שנוטים לרוחניות ועוסקים בתורה ובתפילה; קבוצה של אנשים שרודפים אחרי העושר ואחרי הצדדים הגשמיים של העולם; וקבוצת ביניים בעלת גוונים מרובים - שמשלבת באופנים שונים בין הרוחניות לבין הגשמיות. ברם, תהליך הבירור שכל אחד עובר כדי לברר לאיזו קבוצה הוא שייך הוא תהליך כואב!! - ומשה רבנו התווה לנו את הדרך כיצד לעשותו.

התהליך המכאיב של ההתאמה לתפקיד

'רבינו בחיי' כותב שם (דברים לג, ו):

"ועל דרך הקבלה 'יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת'; הזכיר 'יְחִי' - על חיי העולם הבא, 'וְאַל יָמֹת' - שלא ישוב משם עוד בגוף למות מיתה שניה. ... וגלה לנו בזה כי הנשמות מתגלגלות לשוב בגוף...

כי משה התפלל על השבט (ראובן) שיזכה לחיות חיי עד, ולא ישוב משם עוד בגוף למות מיתה שניה..."

ניתן להמשיך את דבריו ולומר, שבתחילה כל אדם מישראל צריך ללחום עם עצמו ולמסור את כל מהותו עבור לימוד התורה. גם אם הוא "משבט ראובן" והוא מרגיש שיש לו "תאווה" חזקה לעושר ולענייני העולם הזה - הוא צריך להחליט שהתפקיד של "עמל בתורה" מיועד עבורו; ואם הוא לא יימלא את ייעודו בחיים הוא עלול לחזור בגלגול כדי להשלים את הייעוד הזה.

בשלב הבניה הראשוני של אישיות "העמל בתורה", הוא מוכרח להקל על עצמו את המלחמה. כדי להסיר לבטים מליבו הוא צריך לשלול לגמרי את אלו ששונים ממנו ומיישמים את תאוותם לענייני העולם הזה. - הוא צריך להתייחס אליהם כאל "מתים" שאין להם אפילו חלק לעולם הבא.

בשלב הבניה השני של אישיותו, הוא יכול כבר להכיר בצורך באנשים אחרים שמיישמים את תאוותם לענייני העולם הזה. הוא שעמל בתורה - יזכה לחיים מלאים בעולם הבא; והאחרים "שקבורים בחייהם" בתפקיד הקיום הגשמי של העולם - יזכו ל"חלק" כלשהו לעולם הבא.

מי ששרד את שני שלבי המלחמה הראשונים, והחל להתענג מעצם העמל בלימוד התורה, הגיע לשלב השלישי והוא יכול להניח מידיו את כלי הקרב. הוא יכול להביט באחיו שלא שרדו את "מלחמת גוג" הזו; ולהבין שלא כולם נועדו להיות לומדי תורה.

אלו שלא שרדו את הקרב - אם מפני שהם התאוו מאוד לענייני העולם הזה ואם מפני שהיו להם קשיים כלכליים - נועדו מלכתחילה להגיע למקומות (="תפקידים)" שהם נקלעו אליהם. מי שנפלט לקבוצת הביניים שמשלבת באופנים שונים בין הרוחניות לבין הגשמיות - שייך לקבוצת הביניים; ומי שנפלט לקבוצת "המתאווים לעושר" - שייך אף הוא לקבוצה שנועדה לו מלכתחילה.

בשלב השלישי יש רשות להשתמש בתורה הגבוהה מאוד שמשה גילה בסוף ימיו - מותר לגלות שגם שבטי גד וראובן (המתאווים לעושר) יחיו לעולם הבא!! עם ישראל צריך שיהיו בו גם אנשים שמתאווים לענייני העולם הזה, - והם בני העולם הבא בדיוק כמוהו.

רבי יונה שאמר - "המת בשבע שני גוג - אין לו חלק לעתיד לבוא!" תיאר רק את השלב הראשון של "מלחמת גוג" הזו. אך הוא מכיר גם בשלב האחרון - שמעניק חיי עולם הבא לכל עם ישראל; והוא עצמו מרמז אליו בהמשך דבריו בירושלמי שם (כמבואר בהערת השולים[4]).

[1] בברכה לשבט גד נאמר 'וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם'. תרגום יונתן מבאר שכוונת הכתוב - שמשה רבנו ישוב ויעמוד בראש העם גם לעתיד לבוא. לשיטת רבנו סעדיה גאון זו גם כוונת תרגום אונקלוס שם.

[2] רבי שמלאי במסכת סוטה (דף יד, א) בביאור כתוב נוסף בנבואה הזו; זוהר (רעיא מהימנא ג, נשא דף קכה ב; כי תצא דף רפב א).

[3] ההבדל בין "חיי העולם הבא" לבין "חלק לעולם הבא" מבואר מתוך דברי הרמב"ם. הרמב"ם כותב בהלכות איסורי ביאה (יד,ד): "העולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים והם ישראל". מאידך הרמב"ם כותב בהלכות מלכים (ח, יא): "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא - והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן". לחסידי אומות העולם יש "חלק" בלבד; - וזו מדרגה נחותה ממדרגת ישראל. וכן כתב ספר העקרים (מאמר רביעי פרק לא): "חסידי אומות העולם יש להם חלק ומדרגה מה בעולם הבא".

[4] וזו לשון הירושלמי שם בתרגום חופשי: - "אמר רבי יונה בשם רבי חמא בר חנינא: המת בשבע שני גוג - אין לו חלק לעתיד לבוא! והסימן לכך, שידוע שמי שאוכל מסעודת האירוסין - יאכל גם מסעודת הנישואין עצמה. שמע רבי יוסי ואמר: ויאים הם דבריו, ומי שסובל בעולם הזה תהיה לו תשובה ומנוחה בעולם הבא. רבי יונה בשם רבי חייה בר אשי אמר: עתידים הם תלמידי החכמים להתייגע בעולם הבא מבתי כניסיות לבתי מדרשות - מה טעם שנאמר 'יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן' "

בתחילה רבי יונה פירש את נבואת גוג בשם רבי חמא בר חנינא: מי שעמל בתורה ובתפילה בעולם הזה דומה למי שאכל דברים רוחניים בסעודת האירוסין; ולפיכך הוא יוזמן לאכול דברים רוחניים גם בעולם הבא. אך מי שנהנה בעולם הזה מ"תאוות גשמיות" ולא אכל כאן דברים רוחניים - מוגדר כ"מת"; ולא יהיה לו אפילו "חלק" לעולם הבא.

רבי יוסי מתייחס אל דברי רבי יונה האלו, ואומר שהם מיועדים למי שסובלים צער בעולם הזה. מדובר באנשים שעמלים בתורה ובתפילה אך טרם זכו לקבל "עיניים רוחניות גבוהות ביותר". אנשים אלו סובלים מפני שהם מתקנאים בחבריהם שצוברים "תאוות" גשמיות. לפיכך, הם צריכים להתייחס לחבריהם שרודפים אחרי התאוות הגשמיות כמו ל"מתים" שאין להם אפילו "חלק" לעולם הבא. הם שאכלו את הדברים הרוחניים מתוך צער - יבואו על שכרם ויאכלו אותם בעולם הבא מתוך תענוג. ברם, אחיהם שנמשכו אחרי ה"תאוות" - לא יזכו לכך.

לאחר מכן, רבי יונה עצמו מביא אמרה אחרת בשם רבי חייה בר אשי. אמרה זו מגלה שקיימת מציאות של תלמידי חכמים שהגיעו לשלב שהם טועמים מהעולם הבא כבר בעולם הזה; והם נהנים כבר מעצם היגיעה בתורה ובתפילה. תלמידי חכמים אלו אינם מתקנאים בחבריהם שצברו רק "תאוות גשמיות", אלא להיפך!! וממילא ברור שהם מתפללים שחבריהם שעסקו בפיתוח הגשמי של העולם הזה - יבואו על שכרם בעולם הבא ויזכו שם לחיים רוחניים מלאים.