[מאמר זה פורסם בשינויים קלים בכת העת "שמעתין" גליון מס' 156 (ניסן סיון תשס"ד) ענ' 135-143]

 

לאחרונה בעקבות שחרורם של מחבלים תמורת אזרחים וחיילים התעורר בציבור הפולמוס האם נכון ומוסרי לשחרר כל כך הרבה מחבלים? לא באנו לפסוק הלכה בשאלה זו אך ברצוני להאיר לאחר מעשה נקודה קטנה הקשורה לאחת מאגדות החורבן. 

 

רבי יהושוע והתינוק: במסכת גיטין (נח ע"א) מופיעה אחת מאגדות החורבן החשובות שיש לה אף "נפקא מינה" לדינא:[1] תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים.[2] הלך ועמד על פתח בית האסורים,[3] אמר: מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? (ישעיהו מב) ענה אותו תינוק ואמר: הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו.[4] אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו.[5] אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע. [6] 

 

מתוך אגדה זו נלמדה הלכה, וכך נפסק בטור יורה דעה סימן רנ"ב: אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם שלא יהו האויבים מוסרין עצמם עליהם לשבותם ואפילו אם קרובים רוצים לפדותו ביותר מכדי דמיו אין מניחין אותן אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לאשתו שהיא כגופו וכן לתלמיד חכם או אפי' אין תלמיד חכם ורואין אותו מצליח שאפשר שיהיה ת"ח יכולין לפדותו בכל מה שיכלו.   ומקור בדין מובא בבית יוסף שם: ומ"ש וכן לתלמיד חכם או אפילו אינו תלמיד חכם ורואין אותו מצליח וכו'... ורבי יהושע בן חנניה דפרקיה (שפדה) לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין (גיטין נח.) לפי שהיה מופלג בחכמה ... וכן כתב הרא"ש (שם פ"ד סי' מ"ד) וז"ל וכן תלמיד חכם שנשבה בהא לא תקון, כדאמרינן בהניזקין דרבי יהושע פדה תינוק שבוי בדמים מרובים לפי שראהו תלמיד חריף ומפולפל ואפשר שיהא אדם גדול וכל שכן מי שהוא כבר אדם גדול עכ"ל וכך הם דברי רבינו:   וכן נפסק בשו"ע אבן העזר רנ"ב סע' ד: אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. וכן לת"ח, או אפילו אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים.  

 

מתוך עיון באגדה זו ובהלכות הנובעות ממנה אנו מבינים מדוע לא מיהר ר' יהושע לפדות את התינוק מבית האסורים למרות שהיה ברשותו כסף רב (כפי שמתברר מסוף האגדה). ר' יהושע פעל על פי הכלל: "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" אלא אם כן הנפדה הוא תלמיד חכם.

 

ונשאלת השאלה על מה הסתמך ר' יהושע כדי לחדש ולהרחיב את את הדין לכך  שפודים גם אדם שישנו סיכוי שיהיה תלמיד חכם בעתיד? וגם אם נאמר שאכן יש מקום לחידוש והרחבת "דין פדיון תלמיד חכם" בכל מחיר, כיצד ידע ר' יהושע על התינוק שיהיה אדם גדול, הרי כל מה שידוע עליו הוא רק מראהו החיצוני ותו לא?

אם נדייק במקבילות הארצישראליות לאגדה זו נגלה שהגירסה בהם היא שר' יהושע "עמד עליו לבדקו"[7] קודם שהחליט לפדותו בכל מחיר. ואם אכן כך הם פני הדברים הרי שחובה עלינו להעמיק וללמוד מהו אותו המבחן שערך ר' יהושע לתינוק. הרי לא יתכן לומר שרק בגלל שידע התינוק להשלים פסוק מספר ישעיהו כבר ניכר עליו שיהיה אדם גדול. ובכלל מדוע מכל פסוקי התנ"ך בחר ר' יהושע דווקא בפסוק זה מספר ישעיהו?

 

מכלול השאלות שהוצגו פותחות פתח להבין שככל הנראה התנהל דו-שיח בין ר' יהושע והתינוק שתומצת בידי בעל האגדה לפסוק אחד שהיוה את הציר העיקרי שעליו נסב הדו-שיח בין השניים. הבה וננסה לשחזר ולהבין את הדו-שיח הנסתר מתוך דיוק בדברי האגדה ותוך נסיון לתפוס את השקפת עולמו של ר' יהושע. 

 

על חכמה כיעור ויופי: במסכת תענית (ז ע"א) מופיע תאור המפגש בין ר' יהושע בן חנניה, הלא הוא גיבור האגדה בנידון דידן, לבין בת הקיסר: כדאמרה ליה ברתיה דקיסר לרבי יהושע בן חנניה: אי חכמה מפוארה בכלי מכוער? אמר לה: אביך רמי חמרא במני דפחרא?  אמרה ליה: אלא במאי נירמי? - אמר לה: אתון דחשביתו - רמו במאני דהבא וכספא. - אזלה ואמרה ליה לאבוה. רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף. אתו ואמרו ליה. אמר לה לברתיה: מאן אמר לך הכי? אמרה ליה: רבי יהושע בן חנניה. קריוהו, אמר ליה: אמאי אמרת לה הכי? אמר ליה: כי היכי דאמרה לי - אמרי לה. והא איכא שפירי דגמירי? אי הוו סנו - טפי הוו גמירי.

 

תרגום: כמו שאמרה בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה: איך יכולה לשכון החכמה המפוארת בכלי מכוער (הכוונה לרבי יהושע שלא היה יפה מבחינה חיצונית).אמר לה: אביך שם את יין בכלי חרס? אמרה לו: אלא במה ישים? אמר לה: אתם שחשובים אתם שימו את היין בכלי זהב וכסף. הלכה ואמרה לאביה. שמו את היין בכלי זהב וכסף והחמיץ. באו ואמרו לו (לקיסר). אמר לה לבתו: מי אמר לך לעשות כך? אמרה לו: רבי יהושע בן חנניה. קראו לו, אמר לו  (הקיסר): מדוע אמרת לה כך? אמר לו (רבי יהושע): כמו שאמרה לי אמרתי לה. (כלומר היין הוא משל לחכמה, וכלי החרס הוא משל לגוף. כמו שהיין נשמר טוב יותר ומשתבח בכלי חרס, כך החכמה מתקיימת יותר במי שהוא מכוער).

 

שואלת הגמרא והרי ישנם יפים שהם גם חכמים? אלא אם היו פחות יפים היו יותר מלומדים. ופירש רש"י:  אי הוו סנו - אותם נאים שהם חכמים.טפי הוו גמירי - שאי אפשר לנאה להשפיל דעתו, ובא לידי שכחה. מסיפור מפגש זה עולות כמה נקודות חשובות:

 

בניגוד לתינוק שמתואר באגדת החורבן כיפה תואר במראהו החיצוני, כאן מתואר ר' יהושע כ"כלי מכוער" כלומר שמבחינה חיצונית הוא הניגוד הגמור ליופיו של התינוק.

מדברי הגמרא בתענית ומפירוש רש"י שם עולה שתפיסת עולמו של ר' יהושע היתה שיפה הוא לא בהכרח חכם.לעומת זאת תפיסת עולמה של בת הקיסר היתה שהקנקן מעיד על מה שיש בו ולכן התפלאה כל כך, הכיצד זה ר' יהושע שנתפס בעיניה כמכוער יהיה גם חכם?!אי אפשר שלא להיזכר במקרה נוסף הקשור בעקיפין גם לאגדת החורבן שאנו עוסקים בה.

 

סבו של אותו תינוק היה ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, אחד מעשרת הרוגי מלכות[8] שגם לו היה מפגש עם בת הקיסר:[9] אמרו עליו על רבי ישמעאל כהן גדול שהיה משבעה יפים שהיו בעולם והיו פניו דומה למלאך ה' צבאות... נשקפה בתו של הקיסר בעד החלון וראתה יפיו של ר' ישמעאל כהן גדול ונכמרו רחמיה עליו ושלחה לאביה ליתן לה שאלה ובקשה אחת, ושלח לה הקיסר בתי כל אשר תאמרי אעשה חוץ מר' ישמעאל וחביריו. שלחה לו אבקש ממך להחיות את נפשו, שלח לה כבר נשבעתי, שלחה לו אבקשך א"כ שתצוה להפשיט את עור פניו כדי להסתכל בו במקום מראה, מיד צוה להפשיט את עור פניו , וכיון שהגיע למקום תפילין צעק צעקה גדולה ומרה ונזדעזעה שמים וארץ, צעק פעם שניה ונזדעזע כסא הכבוד. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה צדיק כזה שהראית לו כל גנזי העולם עליונים ורזי תחתונים יהרג במיתה משונה מזה הרשע, זו תורה וזו שכרה? אמר להם הניחו לו שתעמוד זכותו לדורות שלאחריו.  תפיסת עולמה של בת הקיסר היא רדודה ושטחית. היא רוצה לשמר רק את הקנקן, יופיו של ר' ישמעאל כהן גדול ואילו את תוכנו לאבד.[10] כבר עמדנו על כך שרבי יהושע אינו שומע על תינוק חכם וגאון שנמצא בבית האסורים אלא המספרים טורחים להדגיש את מראהו הכללי של התינוק, מראה עיניו ומראה שערו.

 

אולי חשבו המספרים שככל שירבו בסיפור תיאור יופיו הנדיר של התינוק ידרבן הדבר את ר' יהושע לפדותו במהירות שהרי חבל על ילד מיוחד שכזה ומה גם שמראהו הטוב של התינוק אינו מזמן לו שהייה נעימה בשבי שהרי כפי שמודגש במקבילות הארצישראליות של האגדה, התינוק עמד לקלון.[11]ר' יהושע לא הולך שולל אחר יופיו החיצוני של התינוק והוא רוצה לבדוק האם תוכו כברו.

 

  גזירת שמים שאין להשיב: אם נתבונן בפסוקים שבספר ישעיהו פרק מב, שממנו נלקח הפסוק שהשתמש בו ר' יהושע, נגלה שרבי יהושע לא בחר באקראי בפסוק זה: (כב) והוא עם בזוז ושסוי הפח בחורים כלם ובבתי כלאים החבאו היו לבז ואין מציל משסה ואין אמר השב:(כג) מי בכם יאזין זאת יקשב וישמע לאחור:(כד) מי נתן למשסה יעקב וישראל לבזזים הלוא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו: פסוקים אלו מתארים ממש במדויק את מצבו של התינוק.

 

תחת שלטון הרומאים מצבו של עם ישראל היה "עם בזוז ושסוי". כמו כן הבחורים "בבתי כלאים החבאו" ומצבו של התינוק הוא ש"היו לבז ואין מציל, משיסה ואין אומר השב". לאחר מכן מגיע הפסוק "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" וכו'.הפסוק שהביא ר' יהושע בא כאן כשאלה רטורית. ר' יהושע אומר לתינוק: מצבך ללא ספק מצער ועגום, קבל זאת כגזירה משמים, כסבך האהוב קדש את ה' ושא באהבה את ייסורך. 

 

שני דיוקים בפסוק: התינוק עונה לר' יהושע כתשובה דווקא את המשך הפסוק שממנו בוחר ר' יהושע להתעלם: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו".שתי נקודות עולות דברי הפסוק ששמשו את התינוק בתשובתו: א."לא אבו בדרכיו הלוך":המילים "לא אבו בדרכיו הלוך" הן מילים מנחות שאנו מכירים אותם מן המצוה בספר דברים (כח פס' ט): (ט) יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמר את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו:  הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה ח' מונה פסוק זה כמצוה: והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כח) והלכת בדרכיו . וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י ויא) ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד וזה לשון ספרי (ס"פ עקב). וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר ואמר (ראה יג) אחרי ה' אלהיכם תלכו ובא בפירוש גם כן (סוטה יד א) שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב. וכן פסק הרמב"ם להלכה בהלכות דעות פרק א הלכות ה- ו: ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות, וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזהו לפנים משורת הדין, ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו.

 

כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.     ב. "לא שמעו בתורתו":אם נדייק נגלה שלא כתוב בפסוק ולא שמרו את תורתו שהרי בתקופת בית שני היו בו "צדיקים וחסידים ועמלי תורה"[12] כלומר קיום המצוות בצורה טכנית נשמר אך לא שמעו את המסר העולה מתוך קיום המצוות.  

 

תוכחת התינוק: אין אנו יודעים מן האגדה מה בדיוק ענה התינוק לר' יהושע מעבר לחצי הפסוק המוזכר אך יתכן על פי כל מה שדייקנו עד כה שהתינוק המשיך ואמר לר' יהושע: אם רצונך לדעת כיצד עם ישראל הגיע למצבו הנוכחי (כפי שהוא מתואר בפסוקים שהוזכרו מספר ישעיהו) אזי יש לי תשובה .עם ישראל לא נהג על פי הכלל של והלכת בדרכיו ולא נהג לפנים משורת הדין. שנים רבות לאחר מעשה זה יאמר את אותו הדבר ר' יוחנן גדול אמוראי ארץ ישראל: דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. - אלא דיני דמגיזתא לדיינו? - אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו (עשו) לפנים משורת הדין. ואולי המשיך אותו תינוק ואמר לר' יהושע:ר' יהושע אל תוסיף לחטא שבגינו חרבה ירושלים. אני איני תלמיד חכם וכרגע אינך רוצה לפדותיני מתוך שיקולים של תיקון העולם ותקנת חכמים, אך אם חפץ אתה לתקן את חטא חורבן ירושלים הנך צריך בראש ובראשונה להדר במצות "והלכת בדרכיו" ולנהוג לפנים משורת הדין.[13](יתכן שר' יהושע רצה לכוון את התינוק לתשובה זו, ולכן לא ציטט בכוונה את חציו השני של הפסוק כדי לראות האם יבין התינוק את הרעיון הגלום בו). על כל פנים כששמע ר' יהושע כיצד ניתח התינוק את מצבו הרוחני של עם ישראל, את תשובתו ל"על מה אבדה הארץ" וכן את הצעתו לתיקון, התרגש מאד עד שנשבע: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו. יתכן שדברי התינוק הזכירו לר' יהושע את תפילת רבי ישמעאל כהן גדול סבו של התינוק המובאים בברייתא במסכת ברכות (ז ע"א): תניא: אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני!  אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין , ונענע לי בראשו. 

 

סיום ואקטואליה: נראה שלגבי מצות פדיון שבויים יתר מכדי דמיהן ישנם שיקולים הלכתיים שונים שאל לנו לערער עליהם. מחד קיים השיקול של "תיקון העולם" שלא יפשטו הגויים על יהודים על מנת להרויח ולכלות את ממונם מאידך הצליחה אגדת החורבן להרחיב את פדיון השבויים יתר על כדי דמיהן גם לאדם שיתכן ויהיה תלמיד חכם וכמובן שלא באנו לחלוק חלילה על ההלכה במאמר זה.אולם שאלוני תלמידי כיצד יש להתיחס לכך שממשלת ישראל החליטה (אולי מתוך שיקול של לפנים משורת הדין) לשחרר מאות ואלפי מחבלים בעסקאות שונות על מנת להחזיר הביתה שבויים חיים וגופות חללים, דבר שיש לו השלכות מוסריות ובטחוניות כאחד.

 

כמובן שאין התשובה פשוטה וכבר דנו בה רבנים ומורי הוראה אך לעניות דעתי לאחר מעשה ובדיעבד  אנו צריכים לקבוע יחס למה שנעשה האם לגנות או להחריש (מבלי להכנס לשאלה כיצד ננהג להבא).

 

בקשתי מתלמידי שינסו לדמיין ולחשוב אלו היה חי בקרבנו היום רבי לוי יצחק מברדיצ'ב סנגורן של ישראל, מה היה אומר וכיצד היה מגיב לשאלה זו לאחר מעשה?נראה שכדרכו בודאי היה מנסה למצוא בדבר נקודת זכות על מנת לסנגר על עם ישראל בשעה קשה זו ויתכן שהיה אומר: "רבש"ע אמנם נפסק בתורתך שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן ויתכן שכך היה צריך לנהוג לכתחילה. אך מה נעשה ועמך ישראל מתוך שערבים זה לזה אינם יכולים לעמוד מנגד ולחשות בשעה שחייליהם בשבי ולומדים הם ממך והולכים בדרכך כפי שציוית אותנו "והלכת בדרכיו" וכמו שאתה רחום וחנון ונוהג לעיתים לפנים משורת הדין כך נהגו הם ועל כן עמו ופדו את בניהם לפנים משורת הדין.

 

יהי רצון שמעשה זה יבוא לפניך ותתהפך להם גם אתה ממדת הדין ל"לפנים משורת הדין" ותרחם על בניך". אכי"ר.   

*   ברצוני להקדיש מאמר זה לע"נ סבא וסבתא אהרון והדסה שיניבר זצ"ל ולע"נ סבא יוסף קוטנר זצ"ל שזכו להיפדות מגלות אירופה ולהקים בית בארץ ישראל ת.נ.צ.ב.ה. [1]

 

------------

 

לאגדה זו יש מקבילות במקורות הארצישראלים: תוספתא מסכת הוריות (צוקרמאנדל) פרק ב, הלכות ה-ו, וכן בירושלמי דמסכת הוריות (דפוס ונציה פרק ג הלכה ד דף מח ע"ב), וכן באיכה רבה (וילנא-להלן ו') פרשה ד ד"ה ד "מעשה בר'" ובאיכה רבה (בובר-להלן ב') פרשה ד ד"ה "מעשה בר' יהושע". במקום שישנם שינויים עיקריים מנוסח הבבלי (דפוס וילנא), יובאו השינויים בהערות שוליים.

[2] יפה עניים וטוב רואי:בתוספתא הגירסה היא: תינוק אחד ירושלמי יפה עיניים וטוב רואי ועומד לקלון.בירושלמי הגירסה היא: תינוק אחד ירושלמי שהיה אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו מסודרות לו תלתלים                                           והוא עומד בקלון.במדרש (ו') הגירסה היא: אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורין בקלון, הלך שם ראה תינוק אחד יפה עינים טוב רואי                                          וקווצותיו סדורות לו תלתלים עומד בקלון.במדרש (ב') הגירסה היא: תינוק אחד יפה עינים וטוב רואי עומד בקלון.התאור שהתינוק היה "עומד לקלון" מושמט בבבלי אך מופיע בכל המקורות הארצישראלים.

מהו אותו "קלון" רש"י במסכת גיטין (נז ע"ב) בד"ה קלון מפרש: "ילדים למשכב זכור וילדות לפילגשים", ומכאן שתינוק זה שהיה נאה במראהו החיצוני עמד להיות נער שעשועים לאצילי רומי. (ועיין עוד במשנה ובפירושיה  מסכת הוריות, פרק ג משנה ז). נקודה מעניינת היא שמראהו של התינוק ותיאורו (במיוחד בירושלמי) מזכירים את תאורו של דוד המלך שנאמר עליו בשמואל א פרק טז פסוק ה: וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא.

[3] ועמד על פתח בית האסורים: בתוספתא ובירושלמי הגירסה היא: והלך ר' יהושע לבדקו.במדרש (ו') הגירסה היא: עמד על פתחו לבדקו.במדרש (ב') הגירסה היא: נכנס על פתחו לבודקו.ומכאן שהדו שיח המתואר בהמשך האגדה הוא מבדק שערך ר' יהושוע לתינוק.

[4]אמר: מי נתן למשיסה... לבוזזים? ענה אותו תינוק ואמר: הלא ה' זו חטאנו ...:הגירסה בירושלמי: מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה', נענה אותו תינוק ואמר לו: זו חטאנו לו ולא אבו                                 בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו.נעיר כי בפסוק על פי החלוקה לטעמים, אמצע הפסוק (ע"פ הטעם אתנחתא) הוא במילים "הלא ה'" כפי שמופיע בירושלמי שרבי יהושע אמר את חציו הראשון ואילו התינוק ענה והשלים את החצי השני.                              

[5] תגובתו של ר' יהושע: בתוספתא הגירסה היא: באותה שעה אמ' ר' יהושע מעידני עלי שמים וארץ שאיני זז מיכאן עד שאפדה אותו פדאו                                          בממון הרבה ושיגרו בארץ ישר' ועליו אמ' בני ציון היקרים המסולאים בפז. בירושלמי הגירסה היא: מיד זלגו עיניו דמעות ואמ' מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שאיני זז מיכן עד שאפדנו                                         ופדאו בממון הרבה ושילחו לארץ ישר' וקרא עליו הפסוק הזה בני ציון היקרים וגו' במדרש (ו') הגירסה היא: כיון ששמע ר' יהושע קרא עליו בני ציון היקרים המסולאים בפז וזלגו עיניו דמעות ואמר                                         מעיד אני שמים וארץ שמובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל, והעבודה שאיני זז מכאן עד                                       שאפדנו בכל ממון שיפסקו עליו, אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים                                       מועטים עד שהורה הוראה בישראל ומנו ר' ישמעאל בן אלישע.במדרש (ב') הגירסה היא: וכיון ששמע ר' יהושע זלגו עיניו דמעות, אמר מעיד אני את השמים ואת הארץ שאיני זז                                           משם עד שאפדנו, ונתן עבורו ממון הרבה ופדאו, והושיבו לארץ ישראל, וי"א ירושלמי היה,                                           לקיים מה שנאמר בני ציון היקרים.

[6] ומנו ר' ישמעאל בן אלישע:זיהוי זה שאינו חלק מן המדרש מופיע רק בבבלי ובמדרש אך לא בתוספתא ובירושלמי.ע"פ היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, חלקב עמ' 819, מדובר כאן בתנא רבי ישמעאל שחי ופעל בתקופת יבנה והיה נכדו של ר' ישמעאל בן אלישע שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות.

[7]  עיין בהערה 3.

[8] עיין בהערה 6.

[9]  אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמ' תלט. אין לדעת אם מדובר באותה בת קיסר בשני הסיפורים אבל נראה שתפיסת העולם העולה מסיפורים אלו היא דומה.

[10] לצערינו בהרבה מסרטי הילדים אנו עדים לתופעה דומה שהטוב מצטייר כיפה והרע כמכוער. זו אף טכניקה אנטישמית ידועה ודי לעיין בחלק מן הקריקטרות בעיתון הנאצי הידוע לשמצה "דר שטרימר" בו היהודים הרעים והמזיקים מצטיירים כמכוערים לעומת הגויים הגרמנים התמימים והיפים.

[11] עיין בהערה 2.

[12] עיין בהקדמת הנצי"ב לפירוש "העמק דבר" על ספר בראשית.

[13]  בהקדמה לזוהר (דף א ע"ב ד"ה בראשית-ר"א פתח שאו וכו') מובא פירוש לפסוק "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה " (ישעיהו מ' כ"ו). השם "אלהים" מורכב מן המילים " מי " ו" אלה ". המילה "מי" מציינת בעברית מילת שאלה למשהו נעלם ובלתי מזוהה לעומתה המילה "אלה" מציינת את הדברים הגלויים והנראים לעין.כל אדם רואה בנגלה "אלה", אוסף פרטים. החכמה היא לדעת כי מאחורי הפרטים יש "מי"-שהו המושך בחוטים. כאשר חטאו העם בחטא העגל הם אמרו '"אלה" אלהיך ישראל', הם שכחו את ה"מי".  מעניין לציין כי לפי רוב הגירסאות בדברי ר' יהושע מופיעה המילה "מי" בלבד" ("מי נתן למשיסה ישראל ויעקב לבוזזים"). במילים אחרות ר' יהושוע אומר לתינוק עצם נוכחותך בבית האסורים היא גזירה משמים ואין לנו רשות להרהר אחריה אנו בתקופה של הסתר פנים ולכן קבל את הדין ושא את ייסוריך באהבה.התינוק עונה לר' יהושע את חלק הפסוק השני המתחיל במילה "הלא" ("הלא ה' זו חטאנו לו" וכו'). המילה "הלא" בהיפוך אותיות היא "אלה" כלומר התינוק רומז לר' יהושע כי אין מדובר בגזירה עלומה שלא ידוע טעמה אלא הסיבה למצבו הקשה של עם ישראל היא גלויה וידועה בבחינת "אלה" כיון ש"לא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" ראו בתורה אוסף פרטים ותו לא, העם לא הבין את העומק של קיום התורה "ולא שמעו בתורתו" וכיון שכך בידו של ר' יהושע לתקן את החטא של "לא אבו בדרכיו הלוך".