כמה כללים מחז"ל בעניני סעודה

מסכת בבא בתרא דף צג

הרב חנוך גבהרד

א. המוסר סעודה לחברו וקלקלה.

כיום, בעידן השפע ועודף המזון, לא קל להבין את משמעותה של סעודת מצווה אמיתית, שהאורחים באמת שמחו להגיע אליה, בגלל שמתן שכרה בצדה, והם עתידים לצאת ממנה גם שבעים מבחינה נפשית - בדברי תורה, חכמה ומוסר, וגם שבעים מבחינה גשמית, בשפע של מזון איכותי ומשביע.

לא בכל יום הזדמן לבריות לאכול ארוחה משביעה באוירה מרוממת.

לשם השתתפות בכזו חוויה, היה מסכים אדם לצאת באישון לילה ואפילה מביתו, לצעוד רגלי ירושלימה, גם בגשם ובסערה, לעשות יום תמים בדרכים, מפני שבסוף המסלול, אחר שיעיד שראה את הירח החדש, הוא עתיד להשתתף בסעודה גדולה ומפוארת שנכבדי ירושלים מיסבים בה (ר"ה כג/ב). בשביל האוכל הוא לא יתאמץ, בשביל הנכבדים גם לא, אבל השילוב של סעודה בחברה נכבדת מעניקה חשיבות מופלגת לנושא.

סעודת מצווה נחשבה כמצווה גדולה שעושה בעל הסעודה עם הסועדים, וכל האורחים שזכו להשביע את גופם ונפשם בירכו את בעל הסעודה בלב מלא שמחה והכרת תודה.

באותו עידן של מחסור, התפתחה גם תופעה הפוכה, שהמבקש לעשות שמחה, הזמין אורחים אך קימץ בהוצאות המזון, והגיש לפניהם מעט לחם-צר ומים-לחץ, פת יבשה ומעופשת בקצת מלח ומעט מים במשורה. האורח היה חוזר לביתו רעב ומתוסכל, כי בשעת רעב אין הלב פנוי לדברי תורה (מנחות קג/ב), ואת שעות האחדות שהתבזבזו באותה סעודה אומללה, הוא יכול היה לנצל כדי להשיג לחם לפי הטף. לפעמים היה זה מקח-טעות כה אומלל, שהגוף נאלץ להשקיע בהליכה לסעודה, יותר הרבה אנרגיה ממה שהסעודה סיפקה לו (ברכות מד/ב).

עם הזמן התפתחה חשדנות אצל הבריות - שמא בעל השמחה אינו מתכוון להכין סעודה, וממילא הבריות היו מדירים את רגליהם משמחות, ונוצר מצב שבעל שמחה עלול להימצא לבדו במקום הוועד. כדי למנוע כאלה מצבים, הן מצד בעל השמחה והן מצד הקרואים, נקבעה בירושלים תקנה, שלא בעל השמחה יכין את הסעודה, אלא טבח מקצועי, שלא ירצה לקלקל את שמו הטוב בגלל קמצנותו של בעל השמחה, אלא יאלץ את בעל השמחה לכבד את אורחיו במזון משביע ומכובד, ושכל הבאים בצל קורתו ישובו לביתם שמחים וטובי-לב.


ב. דמי בושתו ובושת אורחיו.

"מנהג גדול" שאין בעל השמחה מכין בעצמו את המזון, וגם לא מפקיד זאת על אחד מבני ביתו, אלא נותן זאת לטבח מקצועי, שאם יעשה נזק, הוא יהיה חייב לשלם, ולכן המוסר סעודה לחבירו וקלקלה, הטבח אינו יכול להתחמק בטענת שגגה ושאר תירוצי סרק, כפי שיכול מתנדב לטעון, אלא כדין אומן ובעל-מלאכה, הוא חייב לשאת בנזק של המזון שהושחת כאשר לא התבשל כראוי, ומלבד הנזקים הישירים שהיו לבעל הבית על אבדן כמויות המזון, נותן הטבח לבעל הסעודה גם את דמי בושתו, וגם את דמי בושת אורחיו, שהזמינם ועמד נכלם מול שלחנות ריקים או תבשיל שהקדיח ונשרף. אם המזמין הוא איש נכבד, דמי הבושת הינם רבים, והטבח אינו יכול להציע פיצוי, שיבשל סעודה אחרת כזו, מפני שסעודה אינה רק אוכל, אלא מאורע ואווירה, שהטבח לא יצליח לשחזר. כפי שהיה אצל החבר של קמצא שערך סעודה מפוארת לכל ידידיו, וכשהוא גילה בין המוזמנים גם אורח בלתי קרוא, הוא ציווה אותו לצאת מיד, ולא שעה להצעת האורח לשלם את דמי כל הסעודה, כדי שהוא יוכל לשחזר אותה שוב בלי נוכחתו (גיטין נה/ב), כי הסעודה אינה רק האוכל, אלא שהאוכל המשובח הוא הסיבה שתגרום לבריות לשמוח להשתתף בה. לכן כל כך החמירו להעניש את הטבח, כדי שיזהר ביותר, ועל ידי כך ידעו המוזמנים, שכאשר הם מוזמנים לסעודה, אכן תהיה שם סעודה משביעה, איכותית ומספקת, וממילא הם הסכימו לבוא. התוצאה היתה שאכן הסעודות היו מלאות מוזמנים וקרואים, עם אוירה חיובית ומרוממת.


ג. מפה פרוסה על הדלת.

עוד מנהג גדול שאינו מעיקר דין תורה, אך תיקון חברתי חשוב היה בירושלים כאשר היו עורכים סעודה, לא ניתן לאשר לכל רעבי העיר והצובאים להיכנס פנימה, אלא רק כמספר המקומות המוכנים מראש, על כן אחר שבני הבית הקרובים והמוזמנים הראשיים כבר תפסו את מקומותיהם, ועדיין נותרו מקומות פנויים, רשאים להיכנס עוד אנשים ולהתרווח עליהם, וכדי שלא יווצר מצב שיבואו עוד ועוד אנשים, יתהלכו בין היושבים לחפש מקום ולצאת במפח נפש, או להידחק בין שני יושבים, היו בעלי השמחה סוגרים את הדלת כאשר המקום מלא, ומעתה כל המבקש להיכנס יראה אם הדלת פתוחה הוא רשאי להיכנס, ואם סגורה, לא ינסה לפתוח.

כאשר מתחילה הסעודה, ועדיין יש עוד מקום, אין זה צנוע ויפה שאורחים יושבים לסעוד לעיני העוברים והשבים כשהדלת פתוחה, לכן תלו וילון המתנפנף בקלילות, שהוא גם מסתיר את הסועדים וגם מודיע על מצב המקומות הפנויים.

בדור הקודם החלה התופעה של עריכת שלחנות אוכל בחוצות עיר, בחזית החיצונית של מסעדות הממוקמות בדרכים סואנות ומלאות עוברים ושבים. גדולי ישראל שראו תופעה כזו, הביעו את דעתם שהנה גם היום, למרות שכבר אין לנו את מגילת היוחסין, עדיין ישנן אפשרויות לראות את השייכים למשפחות המיוחסות שמשיאין מהם לכהונה, והם אלה המסיבים את פניהם כלפי הכותל כשגבם מופנה לרחוב הסואן, ואינם מעיזים לאכול ברשות הרבים.
מטעמי עדינות וצניעות היה בירושלים וילון דק פרוס על גבי הפתח הפתוח, ובכך אין הדלת נעולה, ואין הנמצאים בפנים חשופים לעיני הבריות. כל זמן שהמפה פרוסה והדלת אינה נעולה, אורחים נכנסים, כי המפה הזו לא שימשה רק כוילון, אלא כתמרור הכְוָנָה וסימן המזמין אורחים.


ד. נסתלקה המפה; אין האורחים נכנסים יותר.

בארצות אשכנז היה מנהג שבחתונה ובסעודת ברית, כשבעלי השמחה ראו שנותרו עדיין מקומות ליד השלחנות, היו מעמידים מתנדב ליד הדלת עם מפה גדולה בידו, כסימן לעוברים ושבים, שיכולים להיצטרף לסעודת מצווה.

די בוילון דקיק כדי לעצור את זרם הרעבים המבקשים להסתער.

אם בעל הסעודה היה מציב דלת פלדה, ומישהו מהרעבים אשר בחוץ היה מצליח להתגבר על חוזקה ולמצוא את עצמו בצד הפנימי של חדר-האוכל, לא יכול בעל הסעודה לבוא אליו בטענה, שהרי טענת-צדק תהיה בפי המתפרץ: "מאחר ולא די היה לך בשלט פשוט, אלא הצבת שערי ברז, משמע שאינך סומך עלי, אלא חשבת שאתה יותר חזק, הוכחתי לך את טעותך"!
טיעון זה יכול להשמיע גם מי שנתפס בתוך כספת הבנק, שיאמר: "אם היה שלט: "לא לקחת"! זכותכם להעניש את הלוקח, אבל בהציבכם דלתיים ובריח, אתם מכריזים: "אנו מוגנים מגנבים"! "לא פוחדים משודדים", נענתי לקריאה, וקראתי תיגר כנגדכם!

עקרון זה מתרחב לכל מערכת עכיפה הפועלת באילוצים ואינה פונה אל היושר האנושי, כגון הגבהת תלוליות באמצע הכביש, במקום להעמיד שלט: "האט". המצוייד במכונית בעלת קפיצים ומתלים מתאימים, ומבקש לנסוע מהר, ישים ללעג וקלס את הגבשושית חסרת התועלת.

הצד השווה שבכל הדוגמאות הללו הוא הטיעון של המתגבר על המכשול, שיאמר: "הרשויות מכריזות שאין אמון, ממילא איש אינו צריך להוכיח את ההיפך מכך".

אלא שלרשויות יש שופט ושוטר! כשנגיע בפרשת השבוע ל"שופטים ושוטרים" נצטרך לתת את הדעת מה יהיה תפקידם בזמן הגאולה, כשהכל יזדרזו לבצע נכון ויעיל את המוטל עליהם.

מתוך שעורים בהגדות חז"ל