סודות יין אדום

מסכת בבא בתרא דף צז

הרב חנוך גבהרד

א. קידוש על יין הראוי למזבח.

כיבוד השבת יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה מאד דוגמאות, כאשר הוא נעשה על ידי מאכל ומשתה, נוצר חיבור בין כבוד השבת לבין התכונות האנושיות הבסיסיות.

מאז היותנו ילדים חסרי הבחנה בין טוב לרע, היו לנו מחשבות חיוביות על אוכל טעים, וחשנו עצמינו מחוברים עליו.

כפי שמסוגלים מאכלים לדרדר את רודף התאווה, כגון בן סורר ומורה האוכל בשר ושותה יין, מסוגלים מאכלים גם לרומם את המשכיל לחבר גוף ונפש על מקורות הקדושה. בספרנו שב"ח על מסכת שבת התבאר מזויות אחדות הקשר שבין כבוד השבת לכבוד האדם, שיכול לבוא לידי ביטוי במאכלים משובחים (שבת קיג/א-ב). כאשר לכבוד זה מוסיפים הידור בטעימת כוסית קטנה של יין משובח, יש בו עומק נוסף של "נכנס יין יצא סוד" - סודות התורה שהקב"ה מעניק לכבוד שבת קודש, במידה גדושה ומורחבת, הרבה יותר מאשר בשאר ימות השבוע.

לכן יש לקדש על יין הראוי לנסך על גבי המזבח, דהיינו: לא מתוק, לא מבושל ולא שהוסיפו בו חומרי טעם, ריח וצבע, אלא טבעי, שנוצר מענבים שהמתיקות והעסיסיות שלהם מאוזנת, כך שעם גמר התסיסה, נותר יין לא מתוק ולא חמוץ, לא סמיך ולא מיימי, לא יבש ולא מעופש. אלא תוצרת של ענבים סחוטים ותוססים, בלי תוספת צבע ובלי שאר סוגי השקר הרבים שהכימאים למדו לייצר, כחיקוי ליין.

ישנה הלצה עממית המספרת על יינן וָתִיק שקרא לילדיו אל ערש-הדווי, גילה להם את סוד יצירת היין, ואמר: כבר שנים ארוכות ראיתם את האופנים הרבים שאני משתמש בהם. אמנם לא ראיתם מעולם ענבים ביקב, אבל גם מהם אפשר לעשות יין.


ב. יין מגולה.

המגבלה "יין הראוי לנסך על גבי המזבח" באה למעט יין מגולה, שעמד לילה שלם ללא מכסה ומגופה, אין לעשות קידוש על כזה יין, שהרי סכנה הוא! כי יתכן שנחש הטיל ארס פנימה, וארס של נחש, כמה שהוא מסוכן, כאשר הוא בא בשילוב של יין וכהל, סכנתו כפולה ומכופלת.

אכן כיום שמו הרופאים לב לעובדה שכהל משתלב עם עם שיקויים רבים, לטובה ולרעה.
אם תשאל: "פשיטא"! ודאי שאין לעשות קידוש על רעל!! התשובה: אף על גב שהיין עבר במסננת המסלקת את הארס ומסירה את הסכנה, שארס הנחש אינו מתערב בכל היין, אלא נותר צף ומרוכז במקום אחד, ועל ידי סינון זהיר אפשר להסיר את כולו לגמרי, בכל זאת אין לעשות קידוש על כזה יין, כי לפני הסינון הוא היה נחשב כרעל.

יש להמשיל זאת לאותו ראש ישיבה שנזף בתלמידו: "איזו שמועה רעה מתהלכת עליך"? ענה התלמיד: "זה לא נכון".

"ודאי שזה לא נכון", ענה הרב, "חלילה אם זה היה נכון, אבל ראה מה מספרים עליך". על היין סיפרו שהוא רעיל.


ג. הקריבהו נא לפחתך.

הנביא מתח ביקורת על המביאים לבית המקדש קרבנות גרועים, ואמר: "וכי תגשון עיוור לזבוח [ותחשבו כי] אין רע, וכי תגישו פיסח וחולה [ותחשבו כי] אין רע, הקריבהו נא לפחתך [=לפני אחד הנכבדים ממלכי האדמה], הירצך? או הישא פניך? אמר ה' צבא-ות"? (מלאכי א/ח). זו תכונה היא נחלתם של צרי-עין, שנראה בעיניהם כבזבוז להעלות אל המזבח את מה שראוי לאכילת אדם.

דין זה אינו רק בקרבן, אלא כללי לכל המצוות, כגון שאין ללבוש טלית מזוהמת למצוות ציצית, ואין לעשות קידוש והבדלה על יין מעופש או שמערבים בו חומרי הדברה, וכן בשאר המצוות, צריך שהן תהיינה יפות, בלתי רעילות, ראויות לתפקידן ושאפשר לכבד בהן שלחן מלכים.

יש לציין שמשרד הבריאות מפקח על ריסוס הפרי והירק, אך גידולים שאינם עומדים לאכילה, כגון כותנה, אין פיקוח.

את מטע האתרוג מצליחים המגדלים להגדיר כגידול שאינו לאכילה, וממילא היד חפשית על ריסוס הגון, וממילא יש לבדוק את ההדר של "פרי הדר" ספוג רעל.


ד. יין כי יתאדם.

האם יין לבן כשר לנסכים ולקידוש? מקור השאלה מתכוון ל"יין בורק", שבגלל קלקול הוא הפך ללבן. אך סביר להניח שדין זה נכון גם לגבי יין לבן המופק מענבים בהירים, למרות שישנם זני ענבים לבנים משובחים, כי הצבע האדום הוא חלק בלתי נפרד מההגדרה הכללית של היין.

הלבן השלילי המקורי הוא יין מקולקל שהצבע האדם שקע עם השמרים, ונותר נוזל מיימי ושקוף, כמו חומץ צהבהב בהיר, אלא שאין טעמו כחומץ, על כן היה ספק על כשרותו. כי הצבע האדום של היין אינו איזושהי הגדרה חיצונית ותוספת של מעלה, אלא תנאי בעצם היין, כנאמר על זהירות מלהגרר אחר יין: "אל תרא יין כי יתאדם". הרי שהגדרת היין הוא "אדום". המלומדים אכן מצאו כי בצבע האדום הטבעי של היין נמצאים חמרים בריאים, וממילא יין שחומרים אלה שקעו, לא איבד רק את צבעו, אלא את תכונות היין שבו, ומעתה הוא אינו אלא מוהל חסר-ערך ומי-פירות המעורבים בתמהיל של כהל חמצמץ.


ה. יין - מזלו של האדון.

כאשר מבקש איש לקנות יין, בא למרתף, בודק את החביות, בוחר באחת מהן, מֵרִיחַ, בוחן את הצבע, טועם ומחליט. נוטל את החבית שב לביתו, מניחה במרתפו, מגיע עם קנקנו, פותח את המכסה ומגלה חומץ. הוא שב בזעם ובכאב אל המוכר וטוען: "מקח טעות"!

כל החביות שסביב היו משביעות רצון וזו לא! גם אם בדק אותה בעצמה, הוא יכול לטעון: יין כל כך גרוע, שאינו יכול להחזיק מעמד אפילו עד הבית שלי, אינו ראוי לשלם עליו מאומה! המוכר עונה לו, שיין זה היה משובח כל כך שיכול היה להחזיק מעמד בטלטולי דרך הרבה יותר קשים, אלא שמזלך גרם לך! בויכוח מסוג זה נאמר: "יין - מזלא דמריה"! =האדון הנוכחי שהוא הקונה, הוא גרם ליין להחמיץ, שנאמר: "ואף כי היין בגד, גבר יהיר ולא ינוה".

באפנים רבים מתבארת בגידתו של היין' כשהדוגמא הבולטת והמֻכֶּרֶת היא בשפיות השותה.
כאן הצביע רב יוסף על בגידת היין, כהוכחה שאין היין מקולקל, אלא הוא מהווה כעין 'מד-גד' ו'מזל-מֶטֶר' הממהר להחמיץ אצל מי שמידת הדין מרחפת עליו, ונגזר שהוא יפסיד ממון, ומשביח ביותר במרתפו של הזכאי לרווחים,


ו. היין בוגד.

הפער בין בשר משובח ובשר זול נע בסביבות 40%. הפער בין בגדים משובחים לזולים עשוי לנוע ב200%. אבל ביין יכולים להיות פערים של עשרות אלפי אחוזים.

בגלל רגישותו הגבוהה של היין להשתבח ולהתקלקל, אין השינויים החלים בו נראים כנס גלוי וכהתערבות בוטה של ההשגחה העליונה, וממילא ישנה דרך פשוטה ויעילה לתת שכר או עונש גם בעיתות של הסתר פנים.

כלל זה עולה בקנה אחד אם הנאמר: "יצו ה' איתך את הברכה באסמיך" (דברים כח/ח). את המילה: "אסמיך" שהוא כמו "סמוי" =נעול וסגור, בארו חז"ל: "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מהעין" (תענית ח/ב. ב"מ מח/א). כמה שחוק זה נכון באסמי תבואה ובתעשיית השמן (כמבואר בספרנו שב"ח על מנחות 244), הדבר נכון שבעתיים ביין, שמתרחשים בו התהליכים באופן מאד מאד עדין, עד שאפילו הרמת קול בסביבת היין עלולה לשבש את תהליך התסיסה הרגיש (מנחות פז/א) או שכבה בלתי מבוקרת של קמחים המצטברים מעל היין, גם הם עלולים לחדור אל תוכו ולעשותו תפל עם טעם של חול (מנחות פז/א).

חבית היין נמצאת במרתף דומם וחשוך, ובתוכה מתפתחים ללא הפרעה תהליכים סמויים מביאי ברכה או קללה, השולחים 'סונאר' לעבר מאזן הזכויות של האדון.

מתוך שעורים בהגדות חז"ל