|
|
|
| אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר |
סיפור יוסף כמקור[1] לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפוריםיצחק (ז'אק) בנטאטה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
סיפורו של יוסף הוא הסיפור החותם את ספר בראשית ונפרש על כרבע מן הספר. הסיפור מרתק ומרגש בגלל אנושיותו ובגלל המעברים החדים שעובר הגיבור במשך חייו. מאהוב בניו של יעקב - לבור אשר אין בו מים ומכירתו לעבד, מהתקדמותו לתפקיד בכיר אצל אדונו וכיבוש יצרו מול אשת פוטיפר להשלכתו החוזרת לבית הסוהר, ולבסוף עלייתו לגדולה כמשנה למלך ופגישה מחודשת עם אביו.[2]
נראה כי רעיון המכירה וביצועה הם שיא השפל מבחינת האחים ומבחינתו של יוסף ובוודאי מצטייר ככישלון חינוכי צורב מצדו של יעקב אביהם. אב זה ובנים אלה הם ישראל ושבטיו, והשאלה הנשאלת היא האם יש כפרה למעשה נורא זה.
במאמר זה, אבקש לטעון כי מרכיבים מרכזיים של יום הכיפורים, יום הכפרה העיקרי של עם ישראל לדורותיו,[3] מתייחסים אחד לאחד לכשלים שנכשלו בהם יעקב וביתו בפרשת יוסף. יתר על כן, המשניות המוקדשות ליום הכיפורים[4] ואחריה הגמרא,[5] מהוות הד ותזכורת לכשלים אלה ולפרשיות בחיי יוסף ומציעות להם תיקון וכפרה באמצעות סדר עבודתו של הכהן הגדול. למאמר הנוכחי שלושה חלקים:
1) דיון בחילופי הבגדים של הכהן הגדול ושוויים לאור מוטיב הבגד בסיפור יוסף.
2) הקבלה ניגודית בין אשת פוטיפר הטופלת שקר על יוסף לחלקו של הכהן הגדול בכפרת עוונותיהם של ישראל.
3) הארת נקודות מסדר העבודה של הכהן הגדול כלקחים מסיפור מכירת יוסף.
דיונים אלה ישפכו אור על המניע של יעקב בעשיית הכותונת ליוסף.
חילופי הבגדים
אחד הנושאים המרכזיים הנידונים במשנה הן חילופי הבגדים של הכוהן הגדול מבגדי הזהב – המשמשים אותו בעבודות החוץ, לבגדי הבד – המשמשים אותו לעבודות הפנים, והמהווים תנאי לכניסה לקדש הקדשים. בגדים אלה מייחדים את יום הכיפורים:
להלן טבלה מסכמת – על פי שיטת רש"י[6]:
עיון במוטיב הבגד בסיפורי יוסף ובשינויים שעובר באמצעות החלפת הבגדים מובילה למסקנה המפתיעה כי חמש פעמים עבר יוסף שינויים המבוטאים בבגד:
כן יש להפנות את תשומת הלב כי מינויו של יוסף כמשנה למלך על ידי פרעה, מלווה הן בהלבשתו בבגדי לבן והן בבגדי זהב, בדומה לבגדים שלובש הכהן הגדול ביום הכיפורים.[12]
טיב הבגדים
לבד מחילופי הבגדים, ממקדת המשנה במסכת יומא ג,ז את דיונה באיכות הבגדים ומביאה דיון מתמיהה על ערכי הבגדים שלבש הכהן בעבודותיו:
בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה ובין הערבים הנדוין של שמונה מאות זוז דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה אלו משל צבור ואם רצה להוסיף מוסיף משלו.
עיון בפרשני המשנה והתלמוד - כדוגמת רבי עובדיה מברטנורא - מביא למסקנה כי פילוסין הם בגדי מלכות שהובאו מן העיר פילוסין שבמצרים אשר היא לא אחרת מאשר רעמסס, אשר בה בחר יוסף לשכן את משפחתו.[13] שוויים הנדרש של בגדי הפלוסין היה כאמור במשנה – שנים עשר מנה. הבגדים מהנדוין נדרשו להיות, לדעת ר' מאיר, של שמונה מאות זוז. ואילו חכמים חלקו על ר' מאיר ופסקו: בגד של שחר, בן שמונה עשרה מנה. ובגד של בין הערביים – שנים עשר מנה, וסך שוויו - שלושים מנה. והוסיפו חכמים והדגישו: אלו משל צבור ואם רצה להוסיף מוסיף משלו.
על מה ראו חכמים לנהל דיון בשאלה על שוויים של בגדי הכהן, ומה יסוד המחלוקת ביניהם?
נראה, כי הערכים המספריים נבחרו בקפידה, וערכם הכספי מבטא למעשה את שנותיו של יוסף, שאותן טרחה התורה להזכיר[14]:
1) בן שבע עשרה שנה נמכר יוסף לעבדות, ומחישוב לאחור עולה כי שנה עבד אצל
פוטיפר[15]. כלומר בן 18 שנה היה לאחר שנת עבדות אחת אצל פוטיפר.
2) יוסף הושלך לבית הסוהר ומחישוב לאחור עולה כי שהה שם 12 שנה, לפי
המתואר (בבראשית מא,מו) כי בגיל 30 עמד לפני פרעה אחרי צאתו מהבור. [16]
הרי 18 ועוד 12, והסך הכולל : 30, אותו חישוב שחכמים הביאו במשנתנו.
ר' מאיר, נקט אף הוא ב-12 השנים שבהם שהה יוסף בבית הסוהר, אך הדגיש באמצעות 800 הזוז - הגימטריה של המילה "שנתים" (בצירוף "ויהי מקץ שנתים ימים") – את השנתיים האחרונות של שתים עשרה השנים הללו.
המחלוקת בין ר' מאיר ובין חכמים משקפת את נקודות המבט השונות שלהם על יוסף:
נראה כי חכמים צעדו עם הכרונולגיה בסיפוריו של יוסף – משחר ילדותו ושהותו בבית פוטיפר (18 שנה), דרך מאסרו (12 שנה)- ועד גיל שלושים, שלאחריהם עלה לגדולה – וקבעו בהתאמה בגד של שחר - 18 מנה, ובגד של בין הערבים – 12 מנה.
רבי מאיר סבר, שכשיצא יוסף מן הכלא – התחיל "השחר" של ימיו, ולכן בחר בבגד בין שתים עשרה המנה לעבודת התמיד של שחר. ואילו בגד בין הערביים, שצריך לשקף את "תקופת החושך" של עבדותו,[17] שוויו שמונה מאות זוז, ערך מספרי, המזכיר את הצירוף "מקץ שנתים", כאמור לעיל, ונושא עימו את זיכרון מאסרו של יוסף, המצפה במשך התקופה הזו כי שר המשקים יזכור אותו לטובה ויסייע לשחרורו.
זאת ועוד, שמונה מאות זוז הינם שמונה מנה,[18] ומכאן שרבי מאיר סבר שמוציאים משל הקדש על בגדי לבן שתים עשרה מנה ועוד שמונה מנה, שהם מצטרפים לסך הכולל של עשרים מנה, וזאת כדי להזכיר את סכום הכסף שתמורתו נמכר יוסף: "וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף".[19]
כך יוצא, שכותנתו של כהן גדול ביום הכיפורים, שוויה כשוויו של יוסף במכירתו, לקיים מה שנאמר: "הכר-נא הכתנת בנך הוא אם-לא",[20] ויעקב מאשר: "כתנת בני".[21] רוצה לומר: כתונת זו היא היא בני.
הוכחה נוספת לכך שסוגיית שוויים של בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים קשורה ליוסף ניתן למצוא בגמרא עצמה על המשנה שהובאה לעיל.[22]
הגמרא על המשנה מחולקת לשני חלקים: בחלק הראשון, דנה הגמרא בשווים של הבגדים ומובאות שתי דוגמאות של כהנים גדולים אשר לבשו כותנות של 100 מנה ושל 20,000 זוז[23] – רבי ישמעאל בן פאבי ורבי אלעזר בן חרסום. בחלק השני, דנה הגמרא בתביעה מהאדם לעסוק בתורה. תביעה זאת היא תוצאה של התבוננות בסיפורם של שלושה אישים: הלל הזקן, רבי אלעזר בן חרסום ויוסף הצדיק. דמותו של רבי אלעזר בן חרסום, המופיעה בתווך בין הלל הזקן ליוסף הצדיק, היא המגשרת בין שני החלקים של הגמרא: אמו עשתה לו כתונת פסים של 20,000 זוז לשם עבודתו ביום הכיפורים, ואף על פי שאביו הניח לו עושר רב, היה יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.
אם נעיין במובאות אודות רבי אלעזר בן חרסום, נראה כי מן התיאור עולה ומשתקפת דמותו של יוסף. אמנם שווי כותנתו שעשתה לו אמו היה 20,000 זוז, אך "לא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה", ומתוך רצונו ללמוד תורה, היה "מהלך מעיר לעיר" עד כי אף עבדיו לא הכירו אותו. קל לראות את קווי הדמיון ליוסף, אשר אחיו הפשיטוהו מן הכותונת, וכשפגש אותם והוא משנה למלך במצרים, לא הכירו אותו אחיו[24]. היכרות והתנכרות הם מוטיב חוזר בסיפור יוסף.
אם נעיין במובאות על הלל הזקן, הרי שמרובים שם הפעלים המתארים את הצלתו מן הכפור, בדומה לכתובים המתארים את יוסף ובהם יוסף הוא מושא הפעולה. וכפי שהלל פאסיבי: "פרקוהו, ורחיצוהו,וסיכוהו והושיבוהו", כך יוסף משתקף מן הכתובים: "ויפשטו את יוסף את כתנתו... ויקחוהו... וישלכו אתו"[25] "וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור... ויביאו את יוסף מצרימה"[26] "ויוסף הורד מצרימה"[27] ועוד.
יש לציין במיוחד את הפועל "פרקוהו", המתאר אליבא דרש"י את סילוק השלג מעל הלל. לא ניתן להתעלם מן הדמיון בין המעטה הלבן שעל הלל לכתונת הבד של הכהן ולהסרתו מעל הלל הדומה להפשטת הכותונת מעל יוסף.
הדמות השלישית המופיעה בגמרא היא יוסף, וסיפור התמודדותו עם אשת פוטיפר.
ברור כי תיאור שידולה של אשת פוטיפר לשכב עימו וניסיונות הפיתוי: "בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית", כמתואר בגמרא, מהווים הד לנאמר במשנה :
"בשחר היה לובש פילוסין של שנים עשר מנה, בין הערבים הינדויין של שמונה מאות זוז".
גם כאן הדגישה הגמרא את הפאסיביות של יוסף, שהרי אשת פוטיפר היא המלבישה אותו.
איני סבור כי לפנינו רק מבנה ספרותי או פרוטוקול מדיונם של חכמים הכולל אסוציאציות שלהם. לעניות דעתי, יש כאן הזמנה ללימוד של סיפור יוסף ואשת פוטיפר לאור עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים.
יום הכיפורים ואשת פוטיפר
סיפורו של יוסף ואשת פוטיפר מורכב מארבעה חלקים:
בראשית לט,יא-יב – תיאור הסיפור כפי שהתרחש.
בראשית לט,יג-יד – המזימה של אשת פוטיפר.
בראשית לט,טו – הסיפור של אשת פוטיפר לאנשי ביתה.
בראשית לט,יז-יח – הסיפור של אשת פוטיפר לאדוני יוסף.
1) בסיפור כפי שהתרחש, תפסה אשת פוטיפר את בגדו של יוסף בניסיון לפתותו לשכב עימה אך הוא נס מפניה ובשל כך עזב את בגדו בידה. נראה כי לאחר המנוסה, פסק מריצתו שלא לעורר חשד ויצא בהליכה.[28]
2) במילים "ויהי כראותה" משתפת אותנו התורה בסוד מזימתה של אשת פוטיפר נגד יוסף, שהתבססה על שתי ראיות ברורות: הבגד שלו בידה ומנוסתו מפניה.[29] בכך פנתה אשת פוטיפר לאנשי ביתה.[30]
3) סיפורה לאנשי ביתה הפך את היוצרות: לדבריה, יוסף הוא זה שניסה לשכב עימה ונס משום שהרימה קולה וקראה לאנשי ביתה. היות וצעקה, נבהל והשאיר בגדו אצלה - וכדי להסוות את מעשיו האט את מנוסתו ויצא בהליכה.
4) בסיפורה של אשת פוטיפר לאדוני יוסף,[31] טענה האישה כי יוסף ניסה לשכב עימה ונס משום שהרימה קולה וקראה והשאיר את בגדו אצלה. הואיל ופוטיפר לא היה בביתו לא היתה צריכה להסביר את עובדת הפסקת מרוצתו ויציאתו כאחד האדם.[32]
אשת פוטיפר הסתייעה בשלוש עובדות ברקימת מזימתה:[33] בגד יוסף שנותר בידה, מנוסתו וקריאתה לאנשי ביתה. הקריאה לאנשי ביתה, הבאה למנוע מיוסף לספר את גירסתו - הפכה בסיפורה העילה למנוסתו. מנוסתו של יוסף, הבאה להימנע ממשכב עם אשת פוטיפר שיקפה את חששו של יוסף שמא יאשימו אותו בנסיון אונס. עזיבת בגדו, שסימלה יותר מכול את התגברות יוסף על יצרו ואת צדקתו – שימשה באופן ציני, כהוכחה לכאורה לכוונתו של יוסף לאנוס אותה. לטענתי, התנהגותה של אשת פוטיפר כלפי יוסף, והתחכום שבמזימתה הפכו להיות הבסיס לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.[34] אשת פוטיפר התכוונה להרע בניגוד לתפקידו של הכהן הגדול להיטיב.
מטרתו של הכהן הגדול היא לסנגר על ישראל ולספר את עוונם פשעם וחטאתם כך שיצאו נקיים בפני האל; עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים היא להפוך את הראיות המשמשות נגד ישראל עדות לצדקתם ותמימותם. הכפרה היא מחיקת הסיפור וכתיבתו מחדש,[35] בהתבסס על אותן עובדות, תוך העברת כובד האחריות לגורם אחר.
כך יובן מדוע בחרה התורה לכנות את פוטיפר בכינוי "אדוניו" במקום "בעלה", בסיפא של הפסוק טז בבראשית לט. [36] הרי אין אדוני יוסף אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו.[37] הקב"ה הוא השומע את הסיפור והוא זה שעתיד לפסוק את הדין לכאן או לכאן. והמספר הוא הכהן הגדול, הבוחר את העת הנכונה[38] לבוא אל הקדש[39] – ביאה המקבילה לשעת תשמיש[40] – כאשר כוונתו היא לשכך כעסו של הקב"ה,[41] בעוד הוא לבוש בבגדים מיוחדים - בגדי הבד.[42]
הרישא של פסוק בראשית לט,טז "ותנח בגדו אצלה" לכאורה לא תורם דבר לסיפור, כי הרי ידוע לנו כי הבגד של יוסף נותר בידה ונשאר אצלה. רש"י, בפירושו לויקרא טז,ד, בהתייחסו אל הפועל "יצנף" בצירוף "ובמצנפת בד יצנף"[43] אומר: "כתרגומו יחית (כלומר) יניח כמו "ותנח בגדו" (בראשית לט,טז) ואחתתיה", ובכך רמז לקשר המהותי בין סיפור יוסף ואשת פוטיפר ללבושו של הכהן הגדול ביום הכיפורים: הבגד של יוסף הוא הסמל המובהק לגבול הדק שבין הוכחת חפות להוכחת אשמה, ומכאן מרכזיותם של בגדי הכהן הגדול בבואו להתפלל לקב"ה על ישראל ביום הנורא.
סדר עבודת מכירת יוסף
כמו שסיפור יוסף ואשת פוטיפר שזור בעבודת הכהן גדול ביום הכיפורים, כך גם סיפור מכירת יוסף. חשיפת הקשר ביניהם תאפשר - תוך שימוש בגמרא ביומא שהובאה לעיל - להאיר באור אחר את אופן השתלשלות העניינים בבית יעקב אשר הביאו למכירת יוסף.
1) האחים הפשיטו "את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים אשר עליו" (פסוק כג).
כנגד זה, הכהן הגדול ביום הכיפורים לאחר הקרבת התמיד של שחר פושט את בגדי הזהב. פושט - אין מפשיטים אותו.
2) האחים השליכו את יוסף "הברה והבור רק אין בו מים" (פסוק כד) .
הכהן הגדול, לפני שילבש בגדי לבן יורד וטובל: טובל - במקום שיש בו מים, יורד – ולא מושלך.
3) אחי יוסף ישבו "לאכול לחם" (פסוק כה) בעוד הכהן הגדול וכל בית ישראל מענים את נפשם וצמים.
4) עברו אנשים מדינים משכו והעלו את יוסף מן הבור (פסוק כח).
הכהן הגדול, לאחר טבילתו עולה ונסתפג. לא מושכים אותו – אלא עולה מעצמו.
ליוסף שהושלך לבור ריק, בלי מים לא היה ממה להסתפג.
5) סוחרים מדינים אלו מכרו "את יוסף לישמעאלים" (פסוק כח), הנושאים "נכאת צרי ולט" (פסוק כה).
בשמים אלו הם חלק מסממני הקטורת.[44] הכהן הגדול, בשיאו של יום הכיפורים, ניגש להקטיר את הקטורת בקודש הקודשים (ויקרא טז, יב-יג).[45]
6) לאחר מכירת יוסף, לקחו האחים את כתונת הפסים של יוסף, שחטו "שעיר עזים" וטבלו "את הכתנת בדם" (פסוק לא).
שחיטת שעיר החטאת (יומא פרק ה, משנה ד, ויקרא טז, טו), באה לתקן ולכפר על חטא מכירת יוסף, על האבל הכבד שגרמו ליעקב אביהם ובעיקר על שחיטת שעיר העזים שבאה להסוות את מזימת האחים.[46]
7) אחי יוסף שלחו את הכותונת ספוגה בדם השעיר – אשר דמו דומה לשל אדם[47] – ליעקב אשר זיהה אותה ככתונת בנו יוסף וביגונו קרא "טרף טרף יוסף" (פסוק לג). על הכהן הגדול ביום הכיפורים להטיל גורלות כאמור במשנה ביומא ד,א: טרף בקלפי והעלה שני גורלות לשון זהה לקריאה שיצאה מפיו של יעקב למראה הכותונת המגואלת.[48]
8) יש לתת את הדעת על כך, שברגע הזה של הסיפור, חשב יעקב שבנו יוסף מת, "ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו" (פסוק לד). במקביל, לאחי יוסף שמכרוהו, אין מידע מה עלה בגורלו לאחר הימכרו. ההבדל התודעתי הזה מודגם על ידי שני השעירים: השעיר לה', שנשחט ואשר הכהן מזה את דמו, מחד גיסא, והשעיר לעזאזל אשר הכהן שולח אותו המדברה מאידך גיסא.[49]
אבי יוסף ואחי יוסף מתכוונים כמובן לאותו יוסף ולכן נדרשים שני השעירים להיות "שניהן שוים במראה ובקומה ובדמים" (יומא פרק ו, משנה א). רגילים אנו לחשוב כי קנאת האחים ליוסף בסיסה בהעדפת יעקב את יוסף בכך ש"ועשה לו כתנת פסים"(פסוק ג).[50] העדפה זו גררה אחריה רגשות קנאה, מעשי עוול ומטילה כתם מוסרי בל-יימחק על יעקב לכאורה.
קריאתנו מזמינה הסתכלות שונה על מניעיו של יעקב.
כזכור, מן הגמרא ביומא,[51] אמו של רבי ישמעאל בן פאבי ואמו של אלעזר בן חרסום הן אלו שעשו כותנות לבניהם העתידים לשרת ככהן הגדול ביום הכיפורים. אבל יוסף - אביו הוא זה שעשה לו כתונת פסים.
רש"י, בפירושו על שמות יט, כב הבהיר כי עבודת הקרבנות יועדה לבכורות, לפני שנמסרה לכהנים אחרי שחטאו ישראל בעגל. ראובן היה בכור לאמו ויש לשער שאמו לאה עשתה לו כותונת. אבל הואיל ורחל מתה בלידת בנימין, הרי יעקב הוא זה שעשה בעצמו את הכותונת ליוסף בנו, בכור רחל. התורה לא סיפרה לנו למה עשה יעקב את הכותונת ליוסף[52] כי דיברה תורה בלשון בני אדם: יעקב בעצמו לא הסביר לבניו את סיבת עשיית כותונת הפסים.
ספר בראשית המגולל את סיפור של חיי יוסף - על מכירתו והתמודדותו עם אשת פוטיפר[53] - מהווה מקור[54] ותשתית רעיונית למצוות, המופיעות בספר ויקרא והמוטלות על הכהן הגדול ביום הכיפורים, על פי דברי התנאים והאמוראים אשר הבאנו ממסכת יומא:
דפי התלמוד הם הזמנה לקריאה בתורה.
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן. |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
תגובות גולשים: שם: יאיר ביליג הערה: אשריך! פשוט מאמר מדהים! האמת שהתחלנו בישיבה ללמוד גם על הכה"ג שהיה טורף בקלפי והתעסקתי קצת בעניין של 'טרף' עד שהגעתי למאמר שלך. ממש כל הכבוד! אולי בתור רעיון להמשך לחפש את ההקשר של ההופעות השונות של 'טרף' בתורה ולראות אולי יש חוט שמקשר בניהם לדוגמא אונקלוס מפרש על 'בנימין זאב יטרף'= בארעיה תשרי שכינתא ובהמשך הוא מקשר את זה למקדש! ובכלל המילה תשרי אולי מרמזת על החודש תשרי, מי יודע... בהצלחה! גמר חתימה טובה! |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||