תיאוריית המשפט בסדום – על הכלל ועל הפרט

המשנה אומרת "אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב". מהו חטאם? הפסוק סותם ואומר "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד". יחזקאל אמנם מדבר על 'יד עני ואביון לא החזיקה', על בעיות בגמילות חסדים, אבל רק עיון בגמרא בסנהדרין קט,ב יכול לתת מפתח להבנת אופייה האמיתי של סדום. הצורה שבה צובעת הגמרא את חוקיה של סדום מעלה צבעים גרוטסקיים, מגוחכים, כמעט קיקיוניים, כאלו היה מדובר בסיפור קומיקס ולא באנשים חיים. הדמות שהגמרא מעמתת עם סדום היא אליעזר, עבדו של אברהם אבינו:

אליעזר עבד אברהם איתרמי התם פדיוהי אתא לקמיה דיינא א"ל הב ליה אגרא דשקל לך דמא! שקל גללא פדיוהי איהו לדיינא. אמר מאי האי? א"ל אגרא דנפק לי מינך הב ניהליה להאי וזוזי דידי כדקיימי קיימי.

הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין; כי מאריך גייזי ליה כי גוץ מתחין ליה. אליעזר עבד אברהם אקלע להתם אמרו ליה קום גני אפוריא; אמר להון נדרא נדרי מן יומא דמיתת אמא לא גנינא אפוריא.

כי הוה מתרמי להו עניא יהבו ליה כל חד וחד דינרא וכתיב שמיה עליה וריפתא לא הוו ממטי ליה; כי הוה מית אתי כל חד וחד שקיל דידיה.

הכי אתני בינייהו כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא לשלח גלימא הוי האי הילולא אקלע אליעזר להתם ולא יהבו ליה נהמא כי בעי למסעד אתא אליעזר ויתיב לסיפא דכולהו אמרו ליה מאן אזמנך להכא א"ל לההוא [דיתיב] אתה זמנתן [אמר דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא] שקל גלימיה ההוא דיתיב גביה ורהט לברא וכן עבד לכולהו עד דנפקי כולהו ואכלא איהו לסעודתא.

הסיפור הראשון מספר על תקנה בסדום, שלפיה מי שניזוק בידי חבירו וירד לו דם חייב הוא לשלם על הקזת דם. אליעזר עבד אברהם מגיע, וכשמחייבים אותו לשלם, הוא זורק אבן על השופט ופוצע אותו ואומר לו שהואיל והשופט חייב לאליעזר, ואליעזר חייב למי שזרק עליו את האבן, ישלם הוא – השופט – ישירות למי שזרק על אליעזר!

קריאת הסיפור נשמעת כחוק מטופש, שאין לו כל היגיון. סדום, אחרי ככלות הכל, הייתה חברה שבה גרו אנשים, שהסתדרו – עם כל רשעם – עם חוקי המקום. הרי אפילו 'חוק' מרושע, נוסח ליל הבדולח, שבו הנאצים ימ"ש עשו פוגרום בחנויות היהודים והטילו על יהדות גרמניה לשלם כמיליארד מארק לפיצוי הנזק – חוק כזה אפשר להבין, מצד הרשעות של הנאצים: הם מזיקים, הורגים, וגם מקבלים את רכושם של היהודים. כאן 'לפחות' יש היגיון שכולו רשע, אבל הוא הגיוני מנקודת המבט הנאצית. ואולם כאן החוק הרי אינו מכוון נגד אליעזר או נגד אורחים בדווקא; הוא רלוונטי לאנשי המקום כלאורחים כאחד. מה אפוא ההיגיון?

הסיפור האחרון מתאר את אליעזר שיושב בסעודה. אסור לפי החוק הסדומי להזמין אותו, ואכן באי הסעודה מתחקרים אותו מי הזמין אותו. אליעזר מנצל את הפחד שיש מהכללים הנוקשים ואומר לזה שלידו: "אתה הזמנת!"; כך האיש נאלץ לברוח כדי שלא ישמעו שאכן הוא כביכול הזמין. אליעזר עושה כן לכולם, ואז הוא אוכל את כל הסעודה.

גם בסיפור זה ניכרת הנימה ההיתולית, שבה אליעזר 'משתלט' בעזרת ערמומיות על החולשות הפנימיות של חוקי המקום, ומנצל אותן לצרכיו. אבל מה באמת הסיבה לכל זה? האם אין כאן חוק הגיוני? ובכלל, אחרי הכל סדום מעמידה דיינים ומערכת משפט. אי אפשר לדון אותם, כפי שמסביר הרמב"ם את חטא אנשי שכם, שלא העמידו מערכת משפט. אם כן, מה המשמעות של העמדת מערכת מעוותת שכזו? איפה השלד ההגיוני בתוך האבנורמליה הזו?

גם הרעיונות המובאים בין הסיפור הראשון לשני משונים ביותר: רעיון 'מיטת סדום', שבו מקצרים ומרחיבים אדם; אליעזר כמעט ועולה על המטה, אבל אומר שמאז פטירת אמו לא ישן במיטה, וניצל. וגם רעיון הצדקה, שבו נותנים לעני צדקה שאין לה משמעות: מטבע שאין לו מה לעשות אתו, ורושמים את השם של ה'נדיב' על המטבע, כדי שיוכלו ליטלו כשהאדם ימות – מאי האי?

נראה שהגמרא רוצה להראות שבעיר סדום יש תיאוריה של חוק, שנדמה שהיא פושה למדי בעולם המערבי. הרעיון המרכזי הוא: 'אל תיגע בי'. מי שנפגע, מי שזרקו עליו אבן, לא אשם [רק] הזורק, אלא גם זה שזרקו עליו: מדוע בלטת מעל פני החברה? מדוע שומעים עליך? למה זה קורה דווקא לך? הרעיון הוא שאתה צריך להיטמע ככל שניתן כך שלא יראו ולא ישמעו עליך; אם זרקו עליך אבן יש עליך אשמה. הקזת הדם היא רק המחשה של סיבת התשלום, אבל האשמה כרוכה בכך שבלטת מעל פני השטח. לו היית 'סדומי' אמיתי, לא היו שומעים עליך בכלל.

אדם שחי בחברה מתוקנת מבין שהמשפט הוא חלק מעולמם של בני אדם. אם יש כלי רכב על הכביש, הסטטיסטיקה תתן שיהיו תאונות, ודיני נזיקין. אם החברה גדילה ומתרחבת למסחר בינ"ל, אז יש חוזים בינ"ל, ומיסוי בינ"ל, ודינים שונים. חברה שבה יש לפרט משמעות היא חברה שמטבע הדברים יש בה גם דיונים בבתי דין ובתי משפט. הרעיון שלפיו 'אדם ישר' או 'אדם רגיל' יכול לא להגיע כלל לבימ"ש, ושלפיו מי שתבע הוא 'אדם רע', או איש מדנים, הוא שקר ומאפיין חברה שבה אין שום משמעות לפרט אלא רק לכלל: כשרק טובת הכלל נתונה, הרי כל מי שדואג לטובתו האישית או לקניינו הרי הוא 'מכביד על המערכת'. זהו השקר הגדול של סדום: עצם ה'טרחה' שאתה מטריח את ביהמ"ש לעסוק בעניינך, היא כבר אשמה. כל תביעה היא בהכרח 'רע': יש שטאנץ אחד, מיטה בעלת גודל אחיד, ומי שלא מתאים, אינו שייך לחברה. זוהי תיאוריית השקר של העיר סדום, וזוהי תיאוריה רחבה בחלקים של העולם המערבי: עם התרחבות המסחר, החוזים, והקניין האישי, ישנם הרבה יותר תביעות; ישנם יותר טיפולים רפואיים ובהכרח יותר תיקי רשלנות וכן הלאה. בתי המשפט מוצפים בפניות, וגוברת המגמה ההפוכה שלפיה בעולם 'מושלם' ראוי היה כביכול כלל לא לתבוע, שעצם הדין הוא עצמו רע, בהיותו מצביע על סכסוכים ובהיותו מוציא מהרמוניה מדומה שבה הכל פסטורלי ואין תביעות.

זהו שקר, שכן עובדה היא כי המשפט אימננטי לעולם; בעולם מושלם אכן לא 'רוכבים' על כל הזדמנות להרוויח באמצעות תביעות פיקטיביות, אבל בהחלט ההתדיינות היא חלק מעצם החיים בעולם. את השקר הזה של סדום מנסה אליעזר להפריך: הוא מכריח את אנשיה להתמודד עם תפיסת העולם שלהם.

אדם כשלעצמו אינו רע בהגדרתו: יש אנשים טובים ויש אנשים רעים; כל אימת שדנים באינדיבדואל, אין אפשרות להגדיר בצורה כללית אם הוא טוב או רע, וכל מקרה לגופו. אבל כשמדברים על כלל, שם ההכללה כבר קיימת; גם אם מקבצים פרטים שחלקם טובים וחלקם רעים, אפשר לבנות חברה המוגדרת כ'רעה' – ע"י אטימות ואדישות כללית. הסדומיים מנסים ליצור את זה: הם לוקחים פרטים ויוצרים חברה כללית, שבה אין משמעות לפרט, וממילא יש רק כלל הבולע אל קרבו את הפרטים; על אלו גוזרים שתיקה ומצווים עליהם לא להתבלט, לא לעשות רעש, לא להגיע לביהמ"ש, להיטמע בים הכללי וליצור אשליה של אווירה פסטורלית. הצדקה שניתנת להם אין לה שום משמעות במרחב הציבורי, ולכן המטבע נותר שייך לבעליו, והמרחב הציבורי, שהוא 'הכל' בסדום – למעשה נותר חסר משמעות. האווירה הכל כך שלווה הזאת, בסדום, בה הדיינים יושבים בטלים והכל לכאורה טוב, אליעזר מראה להם בדיוק את האבסורד: הוא מנצל את הכלליות לטובתו – צועק בריש גלי כי הזמינו אותו, ומנצל את הפחד הכללי כדי להתקדם בסעודה. הוא זורק אבן על הדיין וכך מראה לדיין, כי עצם קיומו של הדיין – הרי בכל זאת יש בסדום משרה של שופט או דיין – מראה בהכרח כי גם תיאוריית המשפט של סדום מבינה שיש צורך בסדרי דין ושהתביעה אינה רעה בהכרח. חברה כזאת, שבה הכלל 'בולע' את הפרט לתוכו, היא חברה המוגדרת כ'רעים וחטאים לה' מאוד'.

תיאוריית המשפט בסדום – על הכלל ועל הפרט

מסכת סנהדרין דף קט

הרב משה כהן