נדר ושבועה - שתי דרכים בעבודתו האישית של האדם

צוות האתר

בתורה אנו מוצאים שתי דרכים בהן אדם יכול לחייב את עצמו לאיסור או למעשה באופן שיחייב אותו לעמוד בהתחייבותו: שבועה ונדר. בשתיהן הופך האדם דבר מותר – לאיסור, או דבר רשות – לחובה. אך יש כמה הבדלי דינים ביניהן, שיש לעמוד על שורשם, ועוד קודם לכך יש להבין מדוע בכלל נתנה התורה לאדם כוח להוסיף איסור מעצמו, וגם אם ניתן כוח כזה – למה הוא לא נכלל בדרך אחת של שבועה או נדר; מדוע אנו זקוקים לשני הסוגים?

הבדלי הדינים בין שבועה לנדר הם:
- שבועה אינה תופסת בלי שם השם, ואילו בנדר אין מקום כלל להזכרת שם שמים.
- שבועה בחלקה אינה מופרת, ואילו נדר יכול להיות מופר על ידי חכם בכל המקרים והאופנים.
- שבועה אינה תופסת ואינה חלה על דבר האסור או על דבר מצווה, אלא רק על דבר רשות, ואילו נדר חל על כל סוגי המעשים.

בשורש הדברים טמון חידוש גדול, שלולי שנכתב, היה נראה שהוא נוגד את יסודות האמונה ואת שורש התורה. המציאות בה אדם יכול לאסור בעצמו דבר, עד שחומרתו הופכת עבורו לחומרת איסור ממש, נראית כסתירה לכל מהות התורה, לשלימותה כמורת דרך בעבודתו הרוחנית של האדם, ולמקורה כאמת מוחלטת שאין בלתה. איך יתכן שלאדם חומרי יהיה כוח להוסיף איסור, ולקרוא לדבר שתורה קראתו מותר – אסור?

ונראה לומר, שבפרשה זו נסללת לאדם הדרך להתמודדות מול מפריעים זמניים בעבודת ה'. איסורי תורה מהותיים – על האדם להרחיק מהם באופן קבוע, אך במהלך הדרך יש גורמים ומאורעות המקשים על האדם בעבודתו האישית, ואותם הוא אוסר על עצמו, לתקופה ולזמן מוגבל.

יש שתי דרכים בהתמודדות הזו.

האחת – הגבהה מעל העולם הגשמי לרמה גבוהה יותר. בעוד שהתורה בנויה על הליכה בדרך האמצע, תוך איזון בין הנשמה והגוף, בלי הקצנה לאחד מהצדדים, בשבועה האדם מעלה את עצמו מעל הרמה של חיי היום יום, ומקצין בהתרחקות מדבר גשמי. השניה – בירור וירידה לעומק העניין המפריע, תוך כדי עזיבה זמנית שלו. וזהו הנדר.

וכעת נרד לפרטי הדינים העיקריים שבכל אחת מהדרכים.

נדר – אדם אוסר על עצמו בהנאה דברים מסויימים. ישנם כמה הדגשים בנושא הנדרים. אחד – 'התפסה'. כשאדם מדיר עצמו מדבר, עליו 'להתפיס' אותו באיסור אחר. לדוג': הרי מאכל זה אסור עלי כקרבן. אך יש לשים לב, שה'איסור' עליו מתפיסים, הוא רק כזה שנוצר איסורו בידי אדם, ולא שמהותו אסורה, כחזיר, למשל. (בלשון המשנה: עד שידור בדבר הנדור ולא בדבר האסור) ואם 'התפיס' אדם באיסור תורה – אין נדרו נדר.
עניין שני הוא נושא הדרכים בנדר. שלוש דרכים הן בלשון הנדר: א. "עיקר הנדר" - כשהנודר מבטא את כל נדרו בלשון מתוקנת וברורה, כגון שאומר: "דבר זה יהא עלי כקרבן", שבנדרו מתפיס הנודר את הדבר באיסור קרבן, שהוא דבר הנדור ב. "יד הנדר" - כשהנודר אינו מפרש את כל נדרו, אלא מבטא מקצתו, כגון שאומר לחברו: "מודרני ממך שאני אוכל לך", ואינו מסיים שיהא כקרבן. לשון "יד" - משל הוא, כמי שאוחז ידית של כלי ונמצא הכלי כולו בידו; ג. "כינוי הנדר" - כשהנודר מפרש את כל נדרו, אלא שבמקום המלה "קרבן" משתמש הוא בכנויי מלה זו, כגון שאומר: "קונם עלי ככר זו".

ומתעוררות התמיהות:
- אם צריך 'להתפיס' את הנדר באיסור, האין מתאים יותר 'להתפיס' בדבר שאיסורו מוחלט ואבסולוטי, כמו חזיר? איזה הגיון יש בהתפסה על דבר שאיסורו אינו מהותי, אלא נוצר מאוחר יותר?
- מדוע מוקדש מקום כה גדול לעניין ה'יד' וה'כינוי'? איזו חשיבות יש לצורה המדויקת בה
הוציא אדם מפיו את הנדר?

כמו כן, יש להבין את עניין התרת הנדרים. ראשית, אדם יכול לנדור רק לתקופה מסוימת, ושנית - אדם שנדר נדר, ואחר כך חוזר בו, יכול ללכת לחכם, לפרט לו את הסיבות והמניעים שלו להתרת הנדר, והחכם מתיר את נדרו.
איך יתכן שלאדם יש אפשרות לחזור בו ממה שקיבל על עצמו?
ואם יש אפשרות כזו, מדוע בשבועה היא לא קיימת?

ונראה לומר, שהתורה מכוונת את האדם לדרך בעבודתו האישית; דרך המנווטת על ידי נדירת נדרים והתרתם.
כיצד?
יש דברים והנהגות שהחיוב בהם או השלילה בהם – נהירים לאדם, והוא יודע ומבין אם לדבוק בעשייתם או להתרחק ממנה.
לעומת זאת, יש דברים שהחיוב והשלילה בהם מעורבים זה בזה, ואדם לא מצליח להחליט האם הם טובים בעבורו ומקדמים אותו, או שמא הפסדם יוצא בשכרם.

במקרה כזה, מייעצת לו התורה להדיר את עצמו מהם. ראשית כל, לצאת מהמערבולת שבה הוא נתון, כדי שיוכל לחשוב ולהעמיק בעניין כשהוא אינו נוגע בדבר. אם אדם ישאיר את ההתלבטות בתוכו, הוא עלול להדחיקה, וכתוצאה מכך – להימנע מהמעשה לגמרי, ובכך להפסיד את המעלות הטמונות בו, ואת הרוממות שהיתה יכולה לצמוח ממנו. ומלבד זאת, רצונותיו ימשיכו להתרוצץ בקרבו, ולהטריף את דעתו. (בחינת מה שקורה לזה שמדחיק את מידותיו במקום להפכן לטובות).

אחרי שהוא מדיר את עצמו מהמעשה, אז יכול האדם לשקול אותו שנית: מה יתרונותיו, מה חסרונותיו, מה הצורה הנכונה בה אפשר לעשותו, וכד'. ועל ידי כך, הוא מרומם את המעשה הזה לדרגה גבוהה יותר, מדויקת יותר, אמיתית.

אחרי שיקול הדעת הזה, אם הוא מרגיש שמיצה את צדדי העניין, יכול האדם לסיים את קיום נדרו ב'נקודת היציאה' שקבע לעצמו מראש, אבל אם הוא רואה שעל אף הנדר הוא לא מצליח לצאת מההתלבטות והמערבולת שבה הוא נתון, ועדיין הוא רואה בדבר הנדור צדדים לחיוב וצדדים לאיסור - נותנת לו התורה להיעזר בידי אדם שחכם ממנו. ילך האדם לחכם, ישטח בפניו את הסיבות שהניעו אותו לנדור את הנדר, ואת הסיבות החדשות הגורמות לו לחשוב שההדרה המוחלטת – אינה טובה, החכם מתיר את נדרו לאור המניעים והגורמים, ואז יכול האדם לחזור אל ההנהגה הזו, אך בצורה חדשה, נכונה יותר.

זהו עניין ה'התפסה': כשאדם מתיחס אל המעשה לא כרע ושלילי בצורה אבסולוטית, אלא כחומר גלם שיש לתקנו, לבררו, ולרוממו. לכן אין להתפיס את הנדר בדבר שאיסורו מוחלט, כי לא זו מהות הנדר, ולכן נדר כזה- אינו נדר. כי כפי שאמרנו, נדר אינו הדרה מוחלטת מהדבר, אלא דרך שנתנה התורה כדי לברר ולשקול את מהות המעשה.

ולא בכדי עיקר דין התפסה הוא בקורבן, ולא לחינם הרמב"ם מדמה את עניין הנדר לקורבן, כיוון שקורבן הוא חידוש שהתורה נתנה לאדם: לקחת בהמה – כוח בהמי, לבררו ולתקנו על ידי מעשה הקרבנות. לכן הקרבן הוא זה שמכפר על חטא שנעשה בשגגה – מצב של בלבול וחוסר וודאות בין טוב ורע. ההתפסה נעשית בקרבן, כיוון שמהותו היא לחזור למצב בו הוא אינו רואה סתירה בין החפץ שמותר על פי תורה לבין הנהגתו ודרכו בחיים., ולהפך: מוצא את הדרך בה החפץ /המעשה יתרומם ויתעלה.

יש פעמים, שאדם יודע את כל דרך התיקון, וזהו נדר שלם: כשמבטא את הנדר, ואת ההתפסה.
יש, שברור לאדם כי מעשה מסוים טעון דרך תיקון של נדר, והוא יודע את היעד אבל הדרך לא ברורה לו למעשה, וזהו נדר 'כינוי', כשלא מבטא ממש את לשון הנדר, וגם הוא בכלל נדר והאיסור נתפס, כיוון שהעיקר הוא לעשות את הנדר במחשבה לתקן.
ויש שיודע רק את תחילת הדרך, ולא יודע איך ימשיך, וגם לא יודע את היעד – את הצורה המתוקנת שאליה עליו לשאוף, וזהו נדר 'יד', כשלא מבטא את 'ההתפסה'.

וממילא מתורצות התמיהות:
- עניין ההתפסה בדבר הנדור ולא בדבר האסור, כי כל מהות הנדר היא תיקון- ולא איסור אבסולוטי,
- עניין ה'יד' וה'כינוי' הוא מהותי, לא לשוני בלבד. הוא מבטא הבדלים מהותיים בין אדם היודע את הדרך שלפניו, ובין אדם שעדיין לא ברורה לו דרכו.
- עניין התרת הנדרים הוא חלק בלתי נפרד מנדירתם, הוא המטרה אליה שואף כל התהליך. בין על ידי קביעת זמן מראש, ואז האיסור מותר מעצמו ובין אם זה נעשה על ידי התיעצות עם אדם שחכם ממנו.

וכעת נברר את עניין השבועה דרך פרטי הדינים העיקריים שלה.

פרשת שבועה באה בתורה בעיקר ככח הראיה – הוכחת אמיתות של דבר בין טוען לנטען במקרים שבהם אין הוכחות בינהם. אלא שישנה הגבלה על השימוש בשבועה, וצריך טענה או זכות מיוחדת כדי לדרוש שימוש בה. ויש להבין, מדוע ישנה אמת בשבועה יותר מאשר במילים רגילות, ואם ישנה אמת כזו - מדוע ממעטים להשתמש בה ?

וביאור הדברים הוא שישנה הפרדה בין העולם הטהור והערכי הגבוה לבין עולם המעשה, ואמת בעולם הערכי שונה הוא מרמת האמת של עולם המעשה. הדבר נעשה בצדק, כיוון שאם נשליך את הדקויות שעליהן תלוי העולם הערכי לעולם המעשי - לא יכול העולם המעשי להתקיים מרוב המחשבה ושיקול הדעת האין סופיים שנצטרך להפעיל כדי לגמור דבר בגמירות דעת שלמה. לא רק שהדבר בלתי אפשרי אלא הוא כלל לא נצרך, כיוון שעולם המעשה - ערכיו הם של סדר חברתי, וכל הכללים שבו נובעים מאומדנא ומרוב - שיקולים של הנהגה ולא של אמת ברורה.

ויותר מכך, לא זו בלבד שאין זה מציאותי להשליך על עולם המעשה את האמת הערכית, אלא שזו גם פגיעה במהותו של עולם זה. זאת משום שמהותו של עולם המעשה היא בירור האמת על ידי עשייה. אם היינו מבררים כל דבר - במחשבה - עד תומו – כלל לא היינו זקוקים למעשים.

וניתן לומר שזו מעלתו של נסיון העקידה, שאברהם אבינו ע"ה בירר את אמיתות העניין בשלימות המחשבה והרגש, עד שכבר לא היה זקוק למעשה, ולכן אפרו של יצחק צבור בשמיים, וכמו שכתב המהרש"א בברכות ס"ב ע"ב: "אפרו של יצחק - היינו אפר אותו השה שבא תחת אפרו של יצחק... או אפרו של יצחק לפי מחשבת אברהם." כי מבחינת האמת הערכית – היה הדבר גמור. אך למרות זאת, עניינו של העולם הזה, עולם המעשה, הוא גילוי אור ה' דווקא מתוך עשייה, ניסוי וטעייה, ומתוך העשייה מתבררת האמת.

השימוש בשבועה הוא בעצם הכרזה של אדם, שדבר מסוים אמיתי לגביו לא רק באמת החברתית שלו, אלא גם באמת הערכית והרוחנית שלו. באמירה זו, אדם מעלה את רמת הדיוק מהאמת המעשית לאמת האבסולוטית, לכן לשבועה יש כוח מול טענה רגילה – של אמת חברתית. אך מתוקף דיני ממונות אין כוח וצדק להכריח שימוש באמת הערכית, ואין לפעול לפיה אלא במקרים מיוחדים וחריגים.

וכמו בדיני ממונות – כך גם בדברי רשות. החיוב והתוקף של האמירה נובעים מכך שניתן לאדם כוח לקבוע שדבר מסוים, על אף שהוא מותר באמת החברתית – פוגע באמת הערכית שלו, ולכן הוא מכריז, מתוך האמת הערכית, על ניתוק מהדבר, והגבהה לעולם גבוה יותר, שבו אין לחפץ הזה שום שייכות וקשר, וממילא הוא מוקצה ואסור עליו.

ובזה מובנים ההבדלים בין שבועה לנדר:

בשבועה – הנובעת מעליה למדרגה של אמת ערכית ורוחנית – מזכירים שם ה' – האמת האמיתית והנעלה ביותר. זאת לעומת נדר, שהוא דרך תיקון זמנית ולא אבסולוטית. לכן שבועה דומה יותר לאיסורי תורה, בשונה מנדר, שאם משווים אותו לאיסור תורה מוחלט- הוא כלל לא חל.

שבועה – שמגיעה מהכרה באמת הערכית של דבר – היא לעולם. כי אמת ערכית היא נצחית, בלי מגבלות של זמן, אלא אם הוגבלה מראש, ודבר שנתפס באמת ערכית – לא יכול להתבטל, בבחינת 'חותמת של דם'. זאת לעומת נדר, שכל מהותו שואפת להגיע לזמן ההתרה, המעיד כי מטרת הנדר הושגה.

שבועה אינה יכולה לחול על דבר איסור, כיוון שכל אדם מושבע ועומד מהר סיני, ואין אפשרות שתחול סתירה בין הדברים. זאת לעומת נדר, שמהותו שונה: היא אינה ניתוק אלא תיקון. הוא אינו עומד לצד איסורי תורה, אלא משלים אותם.