פסח - החירות לחפש

מדוע המצה נהפכה לסמל של פסח?

צוות האתר

כשבאים להעמיק בעניני הפסח, רואים שיש בפסח שני ענינים מרכזיים שאותם מזכירים, הראשון – הגלות, השעבוד, הקושי, המרור, והשני – הגאולה, ניסי קריעת הים, מתן תורה, וההליכה במדבר. קו התפר ביניהם הוא המצה, שאותה הכינו עם ישראל כשיצאו בחיפזון ממצרים.

ומאליה עולה השאלה, מדוע דווקא הפרט הלכאורה שולי הזה, הפך לסממן המרכזי של חג הפסח, והוא עובר לאורך כל החג, בשונה מקרבן הפסח, למשל, המוקרב רק בחג הראשון, או קריעת הים, המצוינת בחג האחרון. המצה מזוהה יותר מכל עם חג הפסח, ויש להבין מדוע.
כמו כן, יש להבין מדוע יש מצווה מיוחדת על בדיקת וביעור חמץ, מדוע לא מסתפקת התורה באיסור אכילת חמץ, וממילא על כל אחד להבין שתפקידו לבער את החמץ. ובעצם, גם איסור 'בל יראה ובל ימצא' תמוה, מדוע לא מספיקה הימנעות מחמץ וחייבים לבערו עד תום מהבית?

בעלי המחשבה מבארים (מהר"ל ופחד יצחק), כי מצה מסמלת זריזות, ויציאה מכבלי הזמן. חמץ – מסמל את ההשתעבדות לזמן ולשעות, כי הכנתו מצריכה השקעה ארוכה של זמן, לעומת מצה, שהיא רק שורש הטעם, בלי התפחתו והגדלתו, והיא נעשית בחיפזון, כדי לבטא את העלייה מעל הזמן.

אך עדיין יש להבין מה עניין הלימוד הזה דווקא בחג הפסח.

ויש לומר שהמצה, שנמצאת על קו התפר בין גלות לגאולה, באה ללמד את האדם את הדרך האמיתית ליציאה מגלות לגאולה שאינה רק יציאה מסבל ומעוני אל מנעמי החירות והחופש, אלא מעבר ממצב נחות ומוגבל, בו האדם אינו יכול להשתנות ולהתקדם, למצב מרומם, שיש בו מרחבים לבחירה ולשינוי.

מהותה של מצרים, האידאולוגיה שלהם על המציאות היא, שהכל נמצא כאן. היא סגורה על מסגר ובריח, ואין אפשרות לצאת ממנה, כי לשיטתם – יש בה הכל, ואין עניין לצאת ממנה. הנילוס שנמצא בה מכלכל אותה, ואין להם צורך במים מן השמים.

עשרת המכות באו להוכיח למצרים כי אין בהם שליטים מוחלטים, ובלי השפעה שמימית, אין להם אפשרות קיום וגם הטבע יכול להפוך את עורו כנגדם. המכה האחרונה, מכת בכורות- באה כדי להשמיד את הנהגת מצרים, (בכור מסמל מנהיגות והשלטת דיעה). כל עוד יש הנהגה במצרים, לא יכלו עם ישראל לצאת ממנה, כי היו כבולים להנהגה שכפתה את האידאולגיה שלה על כל הציבור. ברגע שאין הנהגה – כל אחד יכול לבחור לעצמו את דרכו.

לכאורה, במצב זה, היו אמורים עם ישראל להתחיל לתכנן את היעד הבא שלהם, את צעדיהם בהמשך, ורק כשהיו מצליחים לכבוש את המטרה שהציבו לעצמם – זו הגאולה. כך לכאורה.
אבל זה מה שבאה לסמל המצה – הגאולה אינה רק היעד הסופי, המטרה שאליה רוצים להגיע, אלא היציאה לדרך חדשה. היכולת לבחור בעצמך את הנתיב, הפוטנציאל להתקדם, להשתנות. המציאה אינה רק המציאה שבסוף, אלא גם עצם החיפוש - הוא המציאה. (מעניין שחופש, ולחפש- באים מאותו שורש.) גאולה היא לידה מחדש, ועניינה של הגאולה מתחיל מהצעדים הראשונים שלה.

ברגע שאדם מגיע להבנה שהמהלך העכשווי הוא גלות שכובלת אותו ומונעת אותו משינוי והתקדמות, עליו לפרוק מעליו את הכבלים האלו במהירות, בחיפזון. לא רק כי המצב הזה לא טוב לו, אלא כי רגע ההשתחררות מהתפיסה הישנה, הוא הגאולה האמיתית והשלימה,
מצה – רצון לצאת מיד לדרך חדשה. בלי להתעכב, בלי להכין מזון - אמצעים
בהסתכלות של מצרים, מצה היא לחם עוני. לשיטתם, עני הוא זה שנמצא במצב של חיפוש מתמיד, והעשיר הוא זה שלא צריך לחפש ולבקש עוד, כי יש לו הכל.

בתפיסת התורה, חיפוש וחסר – הם החירות האמיתית. היכולת לבקש עוד, לרצות טוב יותר –היא הגאולה.

לכן מצה עוברת כחוט השני לאורך חג הפסח, כי היא עניינו, ההבנה כי חירות אמיתית היא האפשרות לפעול ולא יעד עתידי תיאורטי, ובאכילת המצה בחג החירות אנחנו הופכים את המצה מלחם עוני שמסמל את מצרים ואת הגלות - ללחם של בני חורין שמסמל גאולה. ולכן יש מצווה מיוחדת לבער את החמץ, כי כל עוד נותר חמץ בבית, כל עוד נותר משהו מהתפיסה הזו, של השתעבדות לזמן, לתכנון ולמסגרת החומרית – אין מקום לפריצת הגבולות המהירה, אין מקום לרוחניות שתלויה בחירות.