אנחנו מה שאנחנו, בגלל המודעות וההרגשות!

בבא מציעא דפים נז - סג

הרב חנוך גבהרד

בבא מציעא נח/ב

המלבין פני חבירו אינו עולה מהגהינם!

למה?

"כאילו שופך דמים"!

"אזל סומקא ואתא חיוורא", נשפך דם מהפנים אל תוך חלל הגוף. זהו אבק רציחה = 'תולדה' של רוצח.

הרוצח בעצמו אינו מגורש מגן-עדן, לא מורחק לנצח מהנצח! והתולדה שלו מרוחק יותר ממנו, מדוע?

כיצד זה חמורה ה'תולדה' יותר מה'אב'?

כי "מלבין פנים" זו עבירה שלא מודעים לה ולא מרגישים אותה! (שע"ת לר"י ג/קמא).
אין לנו כל-כך קשר נפשי למעשים הנראים בעין שטחית כ"פעוטים".

למרות שהפגיעה שלהם אינה פעוטה, אנו טועים להתייחס אליהם בחוסר מודעות.
כאן טמונה טעות גדולה!
אנחנו מה שאנחנו, אך ורק בגלל המודעות וההרגשות, המחשבות והרצונות.

על זה זכאים אנו לשכר ועל זה עתידים אנו להעונש, כלשונו של רבי אברהם אבן עזרא: "המזיד והשוגג יוכיחו" (דברים ה/טז). כלומר: שני אנשים עשו בדיוק אותו מעשה - רצחו את הנפש! בכל זאת לאחד אנו מתייחסים בסלחנות - הוא היה מעורב בתאונה שלא בכוונתו, ואילו את השני אנו מוקיעים בכל הכח - הוא קם על רעהו ורצחו נפש בדם-קר.

מה ההבדל בין שני ה"רוצחים" הללו? הרי כל אחד משניהם חיסר נפש מישראל?
האחד הרג בזדון וברוע-לב, ואילו השני - האלקים אינה לידו, הגרזן נידח מהידית, וההגה השתחרר מהציר.

הנה שני מעשים זהים, האחד מזיד והשני שוגג, והפער הגדול שביניהם.

מלבין-הפנים הוא מזיד, ובכל זאת מתייחס למעשיו עוד יותר בסלחנות מאשר היתה זו שגגה.
הוא חושב שזה כלום, ושוב מלבין באדישות, ושוב זילזל ב"עבירה פעוטה".

הרוצח יודע את מי רצח, מכיר את אלמנת הנרצח ואת יתומיו. המלבין אינו יודע אם עשה זאת פעמיים במשך השנה, או עשרים פעמים במשך היום.

"תתחיל להיות מודע לתוצאות של מה שאתה עושה"!