ארבעה נכנסו לפרדס

סיפור ´ארבעה נכנסו לפרדס´ על פי הזוהר הקדוש


סוד ההתחברות לה' במיתה על קידוש ה'
ראשי פרקים
א. פתיחה

ב. ניתוח

1. אלישע

2. בן עזאי

3. בן זומא

4. רבי עקיבא

ג. סיכום



א. פתיחה

המעשה ב'ארבעה נכנסו לפרדס' ידוע ומוכר. במסגרת חבורה ללימוד משותף של פרק 'אין דורשין' עסקנו בניתוח המעשה, תוך ניסיון ללימוד פשטני, שאינו מבוסס דווקא על דרכי הפירוש המקובלות לקטעים אלו. במאמר זה אנסה לסקור מספר רעיונות להבנת המעשה על פי הזוהר הקדוש. המובא כאן הוא ברובו פרי הלימוד המשותף[1].

את הסיפור על ארבעה שנכנסו לפרדס אנו מוצאים לראשונה בתלמוד בבלי:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר 'דבר שקרים לא יכון לנגד עיני'[2]. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'[3]. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו'[4]. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.
(חגיגה יד ע"ב)

בזוהר, בתוך החלק המכונה 'פרשת ההיכלות'[5], אנו מוצאים, בדומה למדרשים אחרים, סיפור מקביל לזה המופיע בגמרא אך לא זהה לו. בזוהר נוסף היבט חדש במעשה, שם אנו מוצאים את תיאור הדברים שעברו הארבעה בעת שהיו בתוך ה'פרדס' - תוך פירוט של הכוח שהוביל כל אחד ואחד אל המקום אליו הגיע. זוהר פרשת פקודי, רנד ע"א
תרגום "ידיד נפש"

ארבעה נכנסו לפרדס, וכלהו אתברירו לדוכתא דא לאלין ארבע יסודי, וכל חד וחד אתקשר בדוכתיה דא בסטרא דאשא ודא בסטרא דמיא ודא בסטרא דרוחא ודא בסטרא דעפרא, וכלהו אטבעו ביסודא דיליה כמה דעאלו, בר ההוא שלימא חסידא דאתיא בסטרא דימינא ואתדבק בימינא וסליק לעילא, וכד מטא להאי אתר דאקרי היכל אהבה אתדבק ביה ברעו דלבא, אמר האי היכלא צריכא איהו לדבקא ליה בהיכלא דלעילא באהבה רבה. כדין אשתלים ברזא דמהימנותא ואיהו סליק ואשלים אהבה זוטא באהבה רבה כדקא חזי. ועל דא מית באהבה[6] ונפק נשמתיה בהאי קרא: 'ואהבת'[7] - זכאה חולקיה.

כל אינון אחרנין נחתו לתתא כל חד וחד, ואתענשו בההוא יסודא דנחת לתתא:

אלישע נחת לתתא בסטר שמאלא דאיהו אשא, ונחית ביה ולא סליק, ואערע בההוא סטרא אחרא דאקרי אל אחר, ואתמנע מניה תשובה ואתתרך בגין דאתדבק ביה ועל דא אקרי אחר ואוקימנא.

בן עזאי נחית ביסודא דעפרא, ועד לא מטא לאוקידו דעפרא דמטי לההוא סטר אחרא אטבע בההוא עפרא ומית, ועל דא כתיב 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'[8].

בן זומא נחית ביסודא דרוחא, ואערע ברוחא אחרא דמטא לסטר מסאבא דאקרי פגע רע ובגין כך פגע ביה ולא אתישב ביה.

וכלהו לא אשתזבן מעונשא. ועל דא אמר שלמה 'יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים'[9], בגין דאלין נחתו בדרגין אלין ואתענשו.

ת"ח, בגין דרבי עקיבא סליק לעילא כדקא יאות, עאל בשלם ונפק בשלם, דוד שאיל שאלתא ולא אתפרש - דכתיב 'ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים'[10], (ס"א תוהא) על מה דא אלין דאתקטלו בקטולי עלמא צדיקיא זכאין דלא חאבו חובה בגין דיתענשון.
ארבעה נכנסו לפרדס, וכולם נתבררו למקום זה לאלו ארבעה יסודות, וכל אחד ואחד נקשר במקומו זה בצד האש וזה בצד המים וזה בצד הרוח וזה בצד העפר, וכולם נטבעו ביסוד שלו כמו שנכנסו, חוץ מהשלם ההוא והחסיד הזה שבא מצד ימין ונתדבק בימין ועלה למעלה, וכאשר הגיע למקום הזה הנקרא 'היכל אהבה' נתדבק בו ברצון הלב, אמר היכל הזה צריכים להדביקו בהיכל של למעלה באהבה רבה. אז השתלם בסוד האמונה והוא עלה והשלים אהבה קטנה באהבה רבה כראוי. ועל כן מת באהבה ויצאה נשמתו בפסוק זה 'ואהבת' - אשרי חלקו.


כל אלו האחרים ירדו למטה כל אחד ואחד, ונענשו ביסוד ההוא שירד למטה:

אלישע ירד למטה בצד שמאל שהוא אש, וירד בו ולא עלה, ונפגש בצד האחר ההוא הנקרא אל אחר, ונמנע ממנו תשובה ונגרש משום שנדבק בו ועל כן נקרא אחר.

בן עזאי ירד ביסוד העפר, ומטרם שהגיע לשרפת העפר המגיע לצד האחר ההוא נטבע בעפר ההוא ומת, ועל זה כתוב 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'.

בן זומא ירד ביסוד הרוח, ופגש ברוח אחר המגיע לצד הטומאה הנקרא 'פגע רע' ומשום כך פגע בו ולא נתיישב בו.

וכולם לא ניצלו מעונש. ועל זה אמר שלמה 'יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים', משום שאלו ירדו במדרגות אלו נענשו.

בוא וראה, משום שר' עקיבא עלה למעלה כראוי, נכנס בשלום ויצא בשלום, דוד שאל שאלה ולא נפתרה - דכתיב 'ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים', תמה על מה אלו נהרגו כהרוגי העולם צדיקים זכאים שלא חטאו חטא כדי שיענשו.


ב. ניתוח

השוואה בין שתי הגירסאות בגמרא ובזוהר, מחדדת מספר נקודות בהבנת הסיפור.

באופן כללי ניתן לומר כי בסיפור, כפי שמוצג בזוהר, יש משמעות אישית לכל אחד מהנכנסים. אופיו של כל אחד, מחשבותיו ואף 'שורש נשמתו' - המידה אליה הוא שייך, הם שהובילו אותו אל המקום שאליו הגיע. כל אחד הגיע בסופו של דבר אל המקום אליו 'נמשך' על ידי הגורמים השונים ושם 'טבע', כלשון הזוהר[11].

נראה כי כל אחד מהנכנסים לפרדס מצא עצמו מול 'ראי קמור', שאמנם משקף את עוצמתו שלו עצמו, אך מאידך, מראה אותה בצורה מוקצנת ומורחבת.

על דרך משל, ניתן אולי להציג את הכניסה לפרדס כנסיעה באוטובוס - עליו עלו כולם. כל אחד הגיע אל התחנה המתאימה לו ויורד. כך יורד 'אחר' ביסוד האש, בן עזאי רואה את התחנה של יסוד העפר ויורד מן האוטובוס ובכך מפסיד את מטרת הנסיעה, כך גם קורה לבן זומא כאשר מגיעים לתחנה של יסוד הרוח. חשוב להדגיש כאן כי זוהי השאיפה הטבעית של אדם - 'לרדת' בתחנה המתאימה ושייכת לנפשו ולמהותו. ואולם, ר' עקיבא פועל באופן חריג ושונה. כאשר מגיעים לתחנת יסוד המים הוא מדגיש בפירוש "אל תאמרו מים מים" (כמו שמודגש בדברי הזוהר, ר' עקיבא פועל באופן אקטיבי כדי "להדבק בסטרא דימין"), בכך הוא למעשה מצליח להתגבר על 'הרצון' לרדת בתחנתו שלו. ר' עקיבא הוא היחיד שמצליח להגיע אל 'התחנה הסופית', אל הייעוד שלשמו עלו כל החבורה אל ה'אוטובוס'. כמובן שהשימוש במשל אינו מדוייק אך זוהי אולי חלק מההבנה בסיפור כפי שמאיר אותו הזוהר, בכניסה לפרדס יש מאבק בין כוחות הסוחפים את הנפש אל מקומות שאינם בהכרח האידיאליים עבורה אך המשיכה אליהם היא טבעית ונעשית מאליה. כדי להתגבר על משיכה זו יש לפעול. לא ברור בדיוק מהי העבודה אך ניכר כי ר' עקיבא שהתאמץ ופעל, אכן הצליח "להיכנס בשלום ולצאת בשלום". להלן אנסה לפרט את הסיפור הפרטי של כל אחד מהנכנסים כפי שניתן להבינו.

1. אלישע

אלישע שייך על-פי הזוהר ליסוד האש, לצד השמאל. הזוהר מתאר מפגש שלו עם ה'אל האחר' וזהו הדבר שמנע ממנו תשובה. נראה כי הכוונה לכך שמניעת התשובה היא דבר המתרחש ממילא כשאדם מתדבק בסטרא דשמאל - סטרא אחרא. צד זה מונע ממנו עשיית תשובה. בהמשך הגמרא בחגיגה, אנו מוצאים את תיאור המשך דרכו של 'אחר' לאחר מעשה הכניסה לפרדס:

אחר קיצץ בנטיעות, עליו הכתוב אומר 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך'[12]. מאי היא?[13] חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל, אמר: גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא חס ושלום שתי רשויות הן. אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא. אמרו ליה: מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה? איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר, יצתה בת קול ואמרה 'שובו בנים שובבים'[14] - חוץ מאחר, אמר: הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא... שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה, אמר ליה: מאי דכתיב 'גם את זה לעֻמת זה עשה האלהים'[15]? - אמר לו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא - ברא כנגדו, ברא הרים - ברא גבעות, ברא ימים - ברא נהרות. אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: ברא צדיקים - ברא רשעים, ברא גן עדן - ברא גיהנם. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק - נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע - נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם.
(חגיגה טו ע"א)

סיפור זה מאיר במידה רבה על התופעה שגרמה לאחר לקצץ בנטיעות. אחר ביצע למעשה את הדבר החמור ביותר שניתן לעשות - הוא הפריד בין שתי הרשויות. הגמרא מתארת את 'מסקנתו' של אחר מהמפגש עם מטטרון, הדבר הוביל אותו למסקנה המסוכנת והנוראית כי יש, חלילה, שתי רשויות נפרדות. ראייה שכזאת גורמת נזק עצום. דבר הפוך בדיוק מתרחש אצל ר' עקיבא המקפיד על הימנעות מטענה זו, הוא מזהיר לא לומר 'מים מים', כפי שיתבאר להלן. על פי זאת ניתן אולי לטעון כי הדבר שהוביל את אחר אל החוץ הוא המפגש עם הסטרא אחרא. מפגש זה דורש זהירות, מי שמגיע אליו לא מוכן - עלול למצוא עצמו נגרר על ידו. גם בהמשכה של הגמרא דנן ניתן למצוא הסתכלות כזאת - אחר מבסס ומחזק את טענתו כי יש רשות טובה ורשות רעה, כביכול.

2. בן עזאי

בן עזאי שייך אל יסוד העפר. הזוהר מתאר תהליך בו העפר מגיע לבסוף אל שרפתו - אל האש, אל אחר. התיאור הוא של תהליך אותו עובר בן עזאי בדרכו אל הצד האחר (שהוזכר כאותו צד בו נדבק אלישע). חשוב לציין כאן כי העפר, כפי שהוא מתואר, הוא אמביוולנטי ואינו בהכרח טוב או רע. אם היה בן עזאי מכוון היה מגיע אל הייחוד, אלא שהוא 'פיספס' בעקבות השפעתו של אחר והגיע אל בחינה אחרת בעפר, בחינת העפר שאינו עושה פירות ורגליו יורדות מוות ("וסופו אל עפר")[16]. בדרכו אל העפר הנשרף זוכה בן עזאי להצלה. הצלה זו אינה יכולה לבוא בדרך של שינוי הנתיב מאחר שזוהי דרך שלא ניתן לצאת ממנה, באופן דומה לסיפורו של אלישע שלא יכול היה לשוב. ההצלה היחידה שניתנת לביצוע כאן היא המוות. דווקא המוות, הנמצא כבר בסיפור, ביחס לר' עקיבא, אינו משמש כאן במשמעות של עונש אך מאידך גם לא במשמעות של הצלחה. מותו של בן זומא הוא הצלה, שהוא זוכה לה כפי הפסוק "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". המיתה שהוא זוכה לה מצילה אותו מהמשך המסע אל הצד האחר, הסטרא אחרא. דווקא על רקע המיתה הנוספת המופיעה בסיפור - מיתתו של ר' עקיבא - המיתה על קידוש ה', בולטת העובדה כי מותו של בן זומא הוא מוות הבא מתוך ניתוק ולא מתוך דבקות והתחברות!

3. בן זומא

יסודו של בן זומא הוא יסוד הרוח, בסיפור המובא בזוהר אנו מוצאים תיאור של בן זומא המוסט על ידי רוחו של אחר שהסיטה אותו מהכיוון הנכון[17]. רוח, במהותה, היא רוח טובה, אלא שיש גם רוח רעה הדומה לה, טעות ובלבול בין הרוח הטובה לרעה עלול להוביל לחורבן. במהלך דרכו של בן זומא הוא פוגש באותה רוח נגדית המושכת אותו אל הצד האחר (-הסטרא אחרא!). יש להדגיש כי לכאורה היה בן זומא בדרכו אל היעד אלא שהרוח הרעה הטעתה, בלבלה, ומשכה אותו אל הצד האחר.

4. רבי עקיבא

יסודו של ר' עקיבא הוא יסוד המים, יסוד זה מסמל גם את החסד.

ר' עקיבא הוא זה המהווה את 'סיפור ההצלחה' מבין קורותיהם של בני החבורה הנכנסים לפרדס, כניסתו ויציאתו בשלום מתוארות בגמרא ובזוהר כהצלחה. הזוהר מרחיב עוד ומבאר את הצלחתו ופעולותיו של ר' עקיבא וזאת ננסה לבאר.

ראשית, ניתן לראות כי ר' עקיבא פעל בצורה השונה מהותית משלושת האחרים שנכנסו. כמו שהורה לנכנסים עימו, הפעולה צריכה להתנהל באופן אקטיבי - וכך אכן פעל. ההדרכה שנתן לחבריו, "אל תאמרו מים מים" היא הוראה הדורשת התמודדות, לא די בהגררות והסחפות. כפי שראינו ביחס לקורה לשלושת האחרים, נבע כשלונם מפגישה ופגיעה מצידו של הצד האחר - הסטרא אחרא. ר' עקיבא מבין את הבעייתיות בכך ולכן הוא מדגיש לפניהם "כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים", הוא מבין כי לעיתים נראים דברים באופן מטעה אך הוא מבין את הסכנה הכרוכה בכך. זהו בדיוק חטאו של אלישע, כפי שראינו, ההפרדה בין רשות טובה לרעה. בזוהר מודגשת פעילותו של ר' עקיבא אף יותר. מתואר שהוא בא מצד ימין ונתדבק בימין ועלה למעלה, תיאור זה מדגיש פעילות אקטיבית מצידו - נראה שהוא ידע מה צריך לעשות ובכך הצליח לנצל כניסה זו אל הפרדס כדי לעלות ולהתקשר אל אותם עולמות עליונים.

מעניין לעיין בסיפור זה המתאר את כניסתו של ר' עקיבא לפרדס, בהקשר לסיפור הגמרא (ברכות סא ע"ב) העוסק במותו של ר' עקיבא, כאחד מעשרת הרוגי מלכות.

'ואהבת את ה' אלהיך...'[18] רבי עקיבא אומר: 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך. תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה... לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים... בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? 'ממתים ידך ה' ממתים וגו''[19]! - אמר להם: 'חלקם בחיים'. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.

מותו של ר' עקיבא היה מוות ייחודי (מבחינה רוחנית) - מוות על קידוש השם, מתוך אהבת ה' עצומה. ננסה לטעון כי לאחר יציאתו מהפרדס הפך ר' עקיבא לאדם אחר, חייו עברו ל'מציאות שונה'. לאחר שהצליח ר' עקיבא להגיע אל 'היכל האהבה העליונה' כפי שהוא מתואר בזוהר, הפכו חייו להיות רק 'חדר המתנה' בדרך למימושה של אהבה זו. בדברי ר' עקיבא אנו מוצאים את הכמיהה "מתי יבוא לידי ואקיימנה?", ואכן, במותו הוא זוכה להשלים את שחיכה לו, הוא "מצליח" למות על קידוש השם תוך חיבור בין האהבות, האהבה התחתונה והאהבה העליונה[20].

זה המקום להדגיש כי בקריאת הזוהר אנו נתקלים במוות כבר בהתחלה, בקריאה ראשונה ניתן לטעות ולחשוב כי כשמסופר על מי שמת בכניסתו לפרדס מדובר על בן עזאי. ואולם המשך הקריאה מגלה כי מדובר דווקא בר' עקיבא. הזוהר, אם כן, רואה גם את מותו של ר' עקיבא כחלק אינטגרלי מתהליך כניסתו לפרדס. רמיזה זו של הזוהר מובילה אל המסקנה שהועלתה, כי מותו על קידוש השם של ר' עקיבא אינו מקרי והוא מהווה המשך ישיר של כניסתו לפרדס.

בניגוד לגמרא, בה כתוב לגבי מותו של ר' עקיבא: "...יצתה נשמתו באחד", מופיע בזוהר תיאור זה בלשון אחרת: "...יצתה נשמתו בתיבת ואהבת". ייתכן והבדל לשוני זה נובע משני אספקטים של אהבה. הזוהר מספר על הידבקותו של ר' עקיבא ב'היכל אהבה רבה'. הביטוי 'אהבה רבה' מופיע בברכות קריאת שמע בעניין אהבתו של הקב"ה כלפינו, עם ישראל. הפסוק "ואהבת את ה' אלהיך" המוזכר בפרשת 'שמע' עוסק באהבה של עם ישראל כלפי הקב"ה, האהבה זוטא. יש, אם כן, שתי אהבות, אהבה אחת מלמעלה למטה ומולה אהבה נוספת מלמטה למעלה. בין שתי האהבות האלו, 'אהבה רבה' בברכות קריאת שמע, ו'ואהבת' שבפרשת שמע - נמצא ה'אחד' המחבר בין שתי אהבות אלו, הפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"[21]. מותו של רבי עקיבא, על פי הגמרא המתארת "יצתה נשמתו באחד", היה תוך חיבור שתי האהבות. בכך, למעשה, יצר רבי עקיבא חיבור בין אהבה (13) לאהבה (13), והגיע למצב של מוות מתוך חיבור לקב"ה (26, שם הויה).

כהמשך לטענה זו ניתן לראות גם את עניינו של ר' עקיבא כ"מקשר". במספר עניינים ישנו קשר והקבלה בין ר' עקיבא ליעקב אבינו[22], לכך נוכל להוסיף גם קישור רוחני, יעקב הוא הבריח התיכון, הנכנס בין הקרשים ומחבר ביניהם[23]. בדומה לו, מודגשת אצל ר' עקיבא הצלחתו בחיבור בין זעיר אנפין למלכות (יסוד האמונה) על דרך השלילה. האחרים לא יצאו בשלום מהפרדס בגלל הטעות שעשו, ההפרדה בעולמות העליונים, חילוק בין שתי רשויות (טעותו של אחר). ר' עקיבא, אם כן, הוא זה שכן הצליח לחבר בין הרשויות.

קישור זה שהזכרנו, בין האהבות, הוא כידוע עניינו של שיר השירים. הרב קוק בפירושו לשיר השירים (בתוך 'עולת ראיה') כותב:

'אמר ר' עקיבא... שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל'[24]. יש אהבה לשם השי"ת שהיא מצד הבריאה והודה, חסד ד' המלא עולם וטובו על בריותיו, ויש אהבה כזאת שהיא מורגשת בנפש מצד עצם מעלת הנפש לאהוב את הטוב הגמור. ואהבה זו היא עיקר האהבה ויקרה מכל האהבה הנקלטת מבחינת המציאות, וכדי לצייר אותה באמת צריכים כל הציורים הרבים והגדולים שבשיר השירים. על כן אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל... אמנם, מי שבעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל יוכל להשיב "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה 'ובכל נפשך'[25], מתי יבוא לידי ואקיימנו"[26], ולהאריך באותה שעה ב'אחד' עד שיצאת נשמתו, רק הוא יוכל לומר שאין כל העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש ושיר השירים קודש קודשים. אמנם כנטף מיני ים, כזיק אחד מלהב אש שעד לב השמים, כאות אחד מספר גדול ורחב ידים, ידע איש אשר כה רמה נפשו להעריך ג"כ את האהבה הפרטית הטבעית בערכה הטהור, והיו לו האהבה הטהורה הטבעית, והאהבה הלאומית הנאורה, והאהבה האלהית הקדושה ומלאה הוד, ערוכות במערכה, 'כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות'[27]. אבל מה נמוכים הם [אלה שאינם בדרגה זו]... נפשות כאלה, שיותר מרועה בעל לב רגש, שאהב את בת כלבא שבוע, לא יוכלו למצא בר' עקיבא. לא יוכלו גם כן להוציא מקור לתכונת ההחלטה הנפלאה, ששיר השירים הוא קודש קדשים, בערך כל הכתובים כי אם ממקור האהבה הפשוטה, הפרטית, אשר אותה לבדה יחזו. אבל טהורי לב יראו את ר' עקיבא בגודלו, את ר' עקיבא המשׂחק כשרואה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, מפני שלנפשו הענקית העתיד הרחוק ניצב כהווה, את ר' עקיבא המלא צהלה לקול המונה של רומי, מפני שהאהבה האלהית הנובעת מעומק חכמת ליבו הנפלאה הורתהו, עד כדי מלא ציור חי. כי רומי ואליליה כליל תחלוף, ואור ציון לעד יזרח. האהבה בתענוגים למחזה העתיד הודאי מלאה כ"כ את לבבו הטהור, עד כי לא הניחה לו מקום גם לאנחת לב על ההוה המרעיד, שהכירו רק לעב קל על פני החמה הברה בשחקים. ורק ממקור אותה הנפש, שנשמתו יצאה באחד, יצאה ההחלטה: שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים.
(עולת ראיה ב, עמוד ג')

כאמור, יסודו של ר' עקיבא הוא יסוד המים. ואכן, המים פורצים ונובעים לאורך המעשה. תחילה אנו מוצאים את דברי ר' עקיבא המזהיר מלומר 'מים מים'. בנוסף, מעט לפני הקטע העוסק בכניסה לפרדס מופיע בזוהר קטע המתאר את הקשר בין היכל האהבה אל ההיכל בו נמצאים אלו המוסרים נפשם על קידוש השם, אין כאן המקום להאריך בזאת אך מעניין לראות כי הפסוק הנדרש על עניין זה הוא: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

ג. סיכום
בהסתכלות כוללת על ארבעת הנכנסים לפרדס ניכר כי 'אחר' קשור גם לשני המקרים האחרים. התערבותו מוזכרת בסיפור כניסתם. אצל ר' עקיבא לא נכנס אחר ולכן הוא יצא בשלום. הסבר הדבר טמון בהתייחסות ל'אחר' במשמעות הפשוטה של הביטוי, הסטרא אחרא - כוח הטומאה, הכוח המנוגד לחלוטין לכוחות הקדושה, הדוחף לפירוד ובכך הופך כל פעילות רוחנית לפעילות של טומאה המובילה לחורבן ונזק[28]. ביטוי לכך ישנו בקטע קודם בזוהר בו מתוארת פעילתו של מיכאל[29], המסנגר על עם ישראל ומגן עליהם באופן רציף. מוסבר שם כי החורבן שהיה לעם ישראל לא יכול היה להתרחש בגלל שמירתו של מיכאל. החורבן התרחש רק לאחר שהייתה התערבות של סטרא אחרא, מולו לא יכול היה מיכאל להתמודד בסנגורו.

בגמרא ניתן להבחין במעין 'חלוקה' בין אחר ור' עקיבא (זה שנכנס בשלום ויצא בשלום וזה שלא נכנס בשלום ולא יצא בשלום), ומולם בן עזאי ובן זומא (שנכנסו בשלום אך לא יצאו בשלום). בזוהר, ניתן להבחין ב'חלוקה' שונה המעמידה את ר' עקיבא - שהצליח לעלות, ומולו את כל האחרים ש'נשברו' במקום כלשהו בדרך ונפלו! הסבר להבדל זה בין הגמרא לזוהר ניתן לתלות בגישת הזוהר המבטאת את העובדה שבעבודה רוחנית שכזו אין אמצע - ניתן רק לעלות או לרדת.


--------------------------------------------------------------------------------

[1]. תודה לשותפים בלימוד, לרב יעקב נַגֵן (גנק), ר' דוד צרי, אריה, דוד, אבי, לוי, יחיאל וברוך.

[2]. תהלים ק"א, ז.

[3]. תהלים קט"ז, טו.

[4]. משלי כ"ה, טז.

[5]. חלק זה עוסק ב'תיאור' של מערכות העולמות העליונים. יש להדגיש כי צורת ההגדרות והעיסוק בחלקים אלו של הזוהר לוקה בהפשטה ובשל כך גם ב'פיספוס' של חלק גדול מעניינם, אך כדי לנסות ולעסוק בכתוב שם - אנסה להשתמש במושגים "פלסטיים" כגון אלו בנסיון להסביר מושגים המתוארים בזוהר.

[6]. כל ההדגשות נעשו על ידִי.

[7]. דברים ו', ה.

[8]. תהלים קט"ז, טו.

[9]. קהלת ח', יד.

[10]. תהלים י"ז, יד.

[11]. ייתכן והכוונה היא למושג ה'התאיינות'.

[12]. קהלת ה', ה.

[13]. תרגום: מה היא? ראה את מטטרון שנתנה לו רשות לשבת לכתוב את זכויותיהם של ישראל, אמר: למודים אנו שלמעלה אין לא ישיבה ולא תחרות ולא הפניית עורף כלפי השכינה ולא עייפות, שמא חס ושלום שתי רשויות הן (הקב"ה ומטטרון). הוציאו את מטטרון והיכוהו בשישים שבטים של אש. אמרו למלאך: מדוע כשראית את אלישע לא עמדת לפניו? ניתנה למטטרון רשות למחוק את זכויותיו של אחר, יצתה בת קול ואמרה 'שובו בנים שובבים' - חוץ מאחר, אמר: הואיל וגורשתי מן העולם הבא אצא ואהנה בעולם הזה.

[14]. ירמיה ג', יד.

[15]. קהלת ז', יד.

[16]. הסבר זה מובא בפירוש "ידיד נפש" על פי מפרשי הזוהר.

[17]. תיאור זה אינו מילולי בזוהר אלא דרישתו של המשפט "אערע ברוחא אחרא" תוך הקבלה לכינוי שניתן לאלישע - אחר.

[18]. דברים ו', ה.

[19]. תהלים י"ז, יד.

[20]. חיבור האהבות הוא עניינה של מיתה על קידוש השם, כפי שיבואר בהמשך.

[21]. הבסיס להסבר זה הוא בספרו של אריה קפלן. שם מתוארת מערכת זו כמערכת יסודית של קשר בין עם ישראל לקב"ה (הקב"ה אוהב אותנו ç אנו אוהבים את הקב"ה ç אחד, אחדות).

[22]. אין כאן המקום להאריך בכך אך ניתן לסקור כמה רעיונות כאלו. בין השאר: השם יעקב - עקיבא, האשה האהובה - רחל ועוד.

[23]. דוגמא זו מופיעה בזוהר במספר מקומות, הנמשל הוא החיבור בין חסד וגבורה, אותו 'מבצע' יעקב שמידתו תפארת מחברת בין החסד והגבורה.

[24]. ידים פ"ג מ"ה.

[25]. דברים ו', ה.

[26]. ברכות סא ע"ב.

[27]. שיר השירים ד', ד.

[28]. במקומות רבים בזוהר מוזכר קשר זה בין הסטרא אחרא לבין הפירוד.

[29]. מיכאל מסמל את סטרא דימין, מידת החסד. זוהי מידתו של ר' עקיבא. כך גם המים, יסודו של ר' עקיבא מבטאים את מידת החסד.