לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי

בס"ד

רמב"ם ריש הלכות תשובה : כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הקל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו, זה וידוי דברים, ווידוי זה מצות עשה. ע"כ.

מבואר בלשונו, שאין המצוה עצם עשיית התשובה, ורק וידוי דברים הוא המצוה כי בשעה שיעשה האדם תשובה וישוב מחטאו, הרי הוא חייב להתודות על חטאו לפני ה'. ועיין מנ"ח (מ' שס"ד) שנתקשה בזה, כי לפי"ז נמצא שאין האדם נענש כלל על מה שאינו עושה תשובה [ורק על העבירה עצמה נענש.] אלא שאם עושה תשובה אז הוא מתחייב בוידוי דברים. וע"ש שהאריך בזה הרבה, ומסיק, כי באמת מצוה זו אינה מצוה מחוייבת כלל, אלא הרי"ז כעין מצות גירושין דאע"פ שאינה מצוה מחוייבת, אלא שאמרה תורה היאך הם הגירושין, מ"מ מנאה הרמב"ם במנין המצוות, וה"נ מצוה זו היינו שאם אדם רוצה לשוב, ושיתכפרו עוונותיו, אמרה תורה היאך היא התשובה, שרק אם יתודה אז תקובל תשובתו ברצון. עכת"ד. ודבריו מחודשים מאד. ומלשון הרמב"ם בתחילת ההלכות "מצות עשה אחת, והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה" אין משמע שגדר המצוה הוא כמו בגירושין, אלא שהיא מצוה מחוייבת. ובספר החינוך (שם) מבואר להדיא דהויא מצוה גמורה ככל המצוות, וביאר שם מתי נחשב שביטל העשה עי"ש.

ומדברי הרמב"ם משמע שענין התשובה ומצות וידוי דברים, הם שני עניינים, שאחר שעשה האדם תשובה, עדיין הוא מחוייב בוידוי דברים, אבל עצם ענין התשובה מתקיים גם קודם שמתודה בדברים [אבל וידוי בלא תשובה לאו כלום הוא]. ויל"ע בזה מהו ענין התשובה לכשעצמה, ומהו וידוי דברים.

והנה בעניינים אלו מצאנו כמה וכמה מאמרים הטעונים ביאור רב.

א] במסכת אבות (פ"ד מי"ז) : הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא. ויל"ע מה הלשון אומרת יפה שעה אחת בתשובה, והרי לכאורה ה'תשובה' אינה אלא מצוה מסויימת המוטלת על האדם בשעה שעבר עבירה, ומיד כשעשה תשובה על חטא זה, שוב אין אצלו ענין של תשובה כלל, אבל לשון 'יפה שעה אחת בתשובה' משמע שאין זה רק קיום מצוה מסויימת, אלא שכל העת הריהו 'בתשובה' ומעש"ט, ומשמע שגם כשלא חטא כלל שייך ענין זה, וצריך ביאור.

ב] בראש השנה (יז א') : תנא דבי רבי ישמעאל, מעביר ראשון ראשון, וכן היא המדה, אמר רבא ועוון עצמו אינו נמחק, ויעויין בראשונים מה שפירשו בזה. והרי"ף כתב וז"ל : תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה, פירוש, אשר ישר ותמים בדרכיו, אם נכשל בחטא ועדיין לא בא חטא לידו מעודו, אותו החטא אין הקב"ה כותבו עליו אלא מעבירו, וכך היא מדתו של הקב"ה שלא לחייבו מתחילה, וכו'. ועיי"ש בר"ן מה שהאריך בזה.

וכן ביומא (פז ב') : תניא ר' יוסי בר יהודה אומר, אדם עובר עבירה, פעם ראשונה מוחלין לו, שניה מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו, שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, ונאמר הן כל אלה יפעל קל פעמים שלש עם גבר, וכו'. והדברים טעונים ביאור רב, מהו זה שמוחלין לו בפעמים הראשונות, והרי הקב"ה אינו ותרן. ועוד יל"ע מהו שהוסיף רבא דמ"מ עוון עצמו אינו נמחק.

ג] ידוע מה שהקשה הגר"א וסרמן ז"ל למרן החפץ חיים ז"ל, במה שמבואר בשערי תשובה (שער א') כי התשובה היא מן הטובות הגדולות שהיטיב השי"ת עם ברואיו, ולכאורה הרי מידת הדין נותנת כן, שכן מצינו מידה זו גם להיפך, שאם עשה אדם מצוות ומעשים טובים הרבה, ולבסוף תהה על הראשונות, שוב אין צדקתו נחשבת לו כלל, וכמבואר בסוף פרק האשה נקנית : אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. ומוקמינן לה התם בתוהא על הראשונות. ואם לחייב את האדם כן, לזַכּוֹתוֹ בשובו מרשעו על אחת כמה וכמה. ונמצא שאי"ז מצד מידת החסד, אלא שורת הדין. וצע"ט. [ויעו"ש מה שהשיב לו הח"ח כי מה שבתשובה מאהבה נהפכין הזדונות לזכויות זהו החסד, ועיין.]

ד] בר"ה (טז ב') : וא"ר יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם. ופירש"י : באשר הוא שם, ומצינו בבראשית רבה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, מי שעתידין בניו להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר כו', אמר להם השעה צדיק הוא או רשע, אמרו לו צדיק, אמר להם באשר הוא שם איני דן את העולם אלא בשעתו. ע"כ. ויל"ע מה היתה באמת טענתם של מלאכי השרת שידונו אותו על שם העתיד, והרי מאחר שעדיין צדיק הוא למה יענש.

ועיין רבינו חננאל שהביא מירושלמי : ריב"ל אמר מהאי קרא, [אם זך וישר אתה,] והיינו שאין דנין את האדם על מה שהיה קודם, אלא לפי מה שהוא עכשיו, ובדברי הירושלמי צ"ע להיפך מה טעם אין דנין את האדם על העבר, ומה הביאור בזה.

ה] בקידושין (מ' ב') : ת"ר לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שהוא אובד ממנו טובות הרבה. ע"כ. ולכאורה מאמר זה אינו מבואר כ"כ, מהו לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וכו', והרי האפשרות שיהיה האדם חציו חייב וחציו זכאי ממש, היא רחוקה מאד, וא"כ אי"ז אלא זירוז רחוק שיש לאדם לחוש פן אצלו העוונות והזכויות שקולין, אבל לשון 'לעולם יראה אדם עצמו' משמע ששייך לכל אדם. ועוד יל"ע מהי באמת המידה, וכי בשביל שחטא עוד חטא, משתנה דינו לגמרי להיות חייב, וצריך ביאור.

ואשר נראה בכל זה, כי הנה כשחוטא האדם חטא, יש בזה שני חלקים ועניינים נפרדים. החלק הראשון, מה שמתחייב על חטא מסויים זה, שהריהו נתבע ע"ז כלפי שמיא, ובזה נידון כל חטא וחטא לעצמו, כי כשיחטא האדם, הרי הוא אשם לה' על כל חטא וחטא בפני עצמו, ועליו לעשות תשובה ולהתודות על כל אחד בנפרד.

אכן לבד ממה שמתחייב לה' על חטא מסויים זה, מבואר בחז"ל שיש ענין נוסף, שהחטא משנה את עצם מהותו של האדם להיות "חוטא", והיינו שאין החטא רק בגדר חיוב ואשמה שיש על האדם כלפי שמיא, אלא שע"י החטא נהפך האדם עצמו למהות חדשה, מהות של "חוטא". ולפי"ז מה שאמרו בגמ' (ר"ה יז ויומא פז) שבג' פעמים הראשונות, הקב"ה מוחל החטאים, היינו בחלק הזה להחשיב האדם "חוטא", והיינו שאם האדם הוא 'ישר ותמים בדרכיו, ועדיין לא בא חטא לידו מעודו' (כלשון הרי"ף), לאדם כזה אין הקב"ה מחשיב ג' חטאים הראשונים שיקרא על ידם "חוטא", ורק אחר שחטא פעם רביעית נהפך להיות 'חוטא'. אך מ"מ אין עצם העוונות מחוקים לו, וכמו שאמר רבא, [ויעויין בראשונים מה שפירשו בזה.] והיינו משום שודאי אין הקב"ה מוחל עצם החטאים לגמרי, אלא שלענין להקרא 'חוטא' בזה אין עוונות אלו נחשבים לו.

ומעתה גם בענין התשובה, ישנם ב' חלקים אלו, כי יש ענין של תשובה שהוא על עצם המהות, שהאדם היה עד עכשיו 'רשע' ורוצה ליהפך ולהיות מעתה 'צדיק', ובזה אין צריך וידוי על כל החטאים המסויימים, אלא ששב בתשובה על עצם היות עד עכשיו רשע, ומהני לזה הרהור לבד וכמבואר בקידושין (מט א) 'שמא הרהר תשובה בלבו' [ומיושב מה שהקשה בזה המנ"ח שם.]. וענין תשובה זו באמת אינה מצות עשה המפורשת בתורה, אבל אינו צריך כי הדבר פשוט שהאדם חייב להיות צדיק בכל שעה ושעה. [וזהו שאמרו יפה שעה אחת ב'תשובה' ומעש"ט, כי יש לאדם להיות בתשובה כל שעה ושעה, כלומר במצב של צדיק.] אכן גם אחר ששב בתשובה ונהפך לאיש צדיק, עדיין הוא מחוייב לשוב ולהתודות על כל חטא וחטא שחטא, כי מה ששב בתשובה, ושוב אינו רשע, היינו רק שמכאן ולהבא נחשב צדיק, אבל החטאים המסויימים שחטא בהם עדיין קיימים, וצריכים סליחה וכפרה. ועל זה הוא מצות וידוי דברים, שצריך לשוב בתשובה ולהתודות על כל חטא ולומר "כך וכך עשיתי" וכו' (כמבואר ברמב"ם שם.).

ושני חלקים אלו יכולים להיות זה בלא זה, כי אפשר שישוב האדם בתשובה על עצם מצבו ויהפך לאיש צדיק, ומ"מ גוף החטאים לא נתכפרו עדיין. וכן שייך שישוב בתשובה על חטא מסויים לגמרי, ומ"מ עדיין לא שב על עיקר היותו רשע. ועיין. ונתבארו היטב דברי הרמב"ם.

ומה שהקשה הגר"א וסרמן ז"ל מהו החסד שיש בתשובה והרי גם בתוהא על הראשונות כן. יש מי שביאר על דרך זה, כי אכן מה שהתשובה מועילה לחטאים המסויימים שלא יחשבו לו עוד, זהו משורת הדין כמו במצוות, אבל שתשובה מועילה גם להפוך את האדם עצמו מרשע לצדיק זהו חסד גדול. אכן נראה כי יש מקום לפרש להיפך, כי מה שרוצה להיות מהיום והלאה צדיק, זהו משורת הדין, וכן להיפך חלילה, אבל לכפר על חטאיו לגמרי שלא יענש עליהם זהו חסד גדול. ועיין.

ולפי דברינו נוכל לבאר היטב דברי הירושלמי (הובאו בר"ח) שאין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של עכשיו ולא לפי העבר, שהכוונה לאדם שהיה רשע, ועכשיו עשה תשובה ונהפך לצדיק, שאע"פ שחטאיו קיימים מ"מ עכשיו הוא זך וישר ונידון כצדיק. וכן יתבאר היטב הא דא"ר יצחק (בר"ה טז ב') שאין דנין את האדם ע"ש מה שעתיד לחטוא, ותמהנו מהיכי תיתי לחייבו על מה שעדיין לא חטא. ולפי"ד יתבאר, כי היה צד שנחייב את האדם אשר הוא רשע במהותו, ורק שלא נזדמן החטא לידיו, כי מ"מ רשע הוא. ולזה א"ר יצחק שאין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו שכבר עשה.

וכמו"כ נוכל לבאר מה שאמרו בקידושין (מ' ב') 'לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי' וכו', שיש לומר כי באמת החטאים עצמם והעוונות נידונים לעצמם, ואין רוב עבירות מכבות מצוה, וכן להיפך, אלא הריהו נידון על כל מעשה ומעשה בפ"ע. אך הכוונה היא שבאמת יש לו לאדם לראות היאך שבכל מעשה שעושה הרי הוא מכריע את עצמו, כי מהותו של האדם יש לה להיות נידונה לעולם כאילו חציו חייב וחציו זכאי, שהרי בכל מעשה הוא מכריע את עצמו להיות אחר. שאם חטא הרי הכריע את עצמו להיות רשע יותר ואם יעשה מצוה הכריע את עצמו להיות צדיק.