וכי נחש ממית או נחש מחיה

בעזהשי"ת

משנה במסכת ראש השנה - וכי נחש ממית או נחש מחיה ! אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לא היו נימוקים


ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדם ותקצר נפש העם בדרך וגו' וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וגו' (במדבר כא' ד' ו')

פרשה זו של הנחשים השרפים שמתואר בה החטא של ישראל, והעונש, והסרת העונש ע"י תפילת משה נתיחדה ובולטת בכמה דברים משאר פרשיות של חטא ועונש.

א. העונש הוא ע"י נחשים השרפים שאין כאן מעשה נס של שינוי טבע, בשונה משאר החטאים שנענשו בם דור המדבר שהיה ע"י מעשה נס, או שנגפו במגפה שג"כ נחשב יד ה'. והיינו כיון שבדור המדבר היתה הנהגת יד ה' גלויה, ולכן על כל חטא נענשו מהנהגתו הגלויה ית', ואילו כאן בפרשתנו נענשו ע"י נחשים השרפים שאין בהם יציאה מטבעו של עולם (דאף דביאת הנחשים יש בה נס, מ"מ עצם נשיכת הנחש הוא מטבעו של עולם).

ב. ברוב הפעמים שנענשו דור המדבר נענשו במכה חד פעמית והעונש נסתיים מצד עצמו, ורק בשני פעמים כשנתלוננו אחר מעשה קרח ובבעל פעור נעצרה המגיפה ע"י מעשה, ומ"מ לא הוצרכו בני ישראל לפנות אל משה שיתפלל עבורם, ומשא"כ בפרשת הנחשים השרפים לא פעל משה בעצמו עד שפנו אליו בנ"י ובקשו ממנו שיתפלל בעדם, וכדכתיב (כ"א ז') ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם.

ג. גם אחר תפילת משה לא סר העונש לגמרי (כבשאר העונשים) אלא הנחשים נשארו והמשיכו בנשיכתם ורק שהקב"ה נתן להם אפשרות להתרפאות ע"י נחש הנחושת שהושם על הנס. וכדכתיב (כ"א ט'), והי'ה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי.
והדברים איפה אומרים דרשני, מה נשתנה חטא זה שבשל כך נשתנה כל צורת העונש.

והנה בפרשתנו לעיל (כ' א') ויבאו בני ישראל "כל העדה" מדבר צין בחדש הראשון וגו', וברש"י שם "כל העדה" עדה השלמה שכבר מתו מתי מדבר, ואלו פרשו לחיים, והיינו שהפסוק מורה לנו שבביאתם לקדש נגמרה גזירת הגלות של ארבעים שנה ולכן נתפרש זמן ביאתם "חדש הראשון" דהיינו תחילת שנה החדשה שלאחר גזירת ארבעים שנה, ועכשיו הרי מוכנים ומזומנים לכניסת הארץ, ואכן מקדש שלח משה שלוחים למלך אדום לעבור דרך ארצו לא"י (שם י"ד) ואילו היה ניתן להם רשות הרי היו עכשיו כבר עוברים לא"י, ורק מכיון שאדום מאן לתת לעבור בגבולו היה צריך להמשיך להר ההר (שם כ"ב) ולסבוב את ארץ אדום (כ"א ד') ולכן קצרה נפש העם בדרך וכדפרש"י שם ותקצר נפש העם בדרך, בטורח הדרך שהוקשה להם אמרו עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו וכו'.

וביאור הענין הוא כך דהנה לכאורה יפלא למה נחשב א"י תכלית הטובה ועיני ישראל צופיות ומיחלות כל הארבעים שנה לכניסה לארץ שהיא ארץ טובה ורחבה ארץ נחלי מים וכו', הרי עכשיו שהם נמצאים בשגב הפיסגה תחת כנפי השכינה, ומוריד להם לחם מן השמים ומים מחלמיש צור ולא חסרו דבר, והוסר מהם כל טורח ודאגת צרכיהם וא"כ הרי אין לך טובה נשגבה ועילאית יותר מזה, ולכאורה לשכר יחשב בהשארת מצב זה מ' שנה, ולמה נחשב זה לעונש קשה עד מאד, הרי בכניסתם לארץ יצטרכו לטרוח לחרוש ולזרוע ולקצור ולאסוף ועכשיו הרי הן בני חורין לגמרי מכל עול שעבוד וטורח, וכאמרם ז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן.
אמנם העניין הוא דכך הוא טבעו היסודי של האדם דאינו בא למנוחה ושלוה רק כשגורלו נמצאים בידו, ויש לו חיל שלו עצמו ואינו סמוך על שולחן אחרים, וכאמרם ז"ל רוצה אדם בקב שלו יותר מט' קבין של חבירו, דכשצרכיו נתונים בידי אחרים הרי חייו תלוים מנגד ואין לו בטחון בקיומו, ושמחת הקיום אינו מתמלא רק ע"י ששולט על תנאי קיומו וחש בוטח בהם. ולכן במדבר אף שסופק להם כל צרכם כיון דהכל הוא מעשה ניסים, הרי אין הדברים קבועים וטבועים מצד עצמם, ורק רצון ה' ית' הוא המקיימם כל שעה מחדש, משא"כ בארץ נושבת המתנהלת על ידי טבעו של עולם, חק נתן ולא יעבור, נחשב הדבר כביכול כדבר המתקיים מצד עצמו, והאדם חש שגורלו בטוח ונתון כביכול בשליטתו.

ובזה יובן מטרת עצתו העמוקה יתברך של שהיית בנ"י במדבר, שהוא מכיון שחלק ה' עמו, ועיקר הויתם שונה משאר אומות העולם, דכל האומות הרי הם קיומם בשבילם עצמם משא"כ ישראל שעם זו יצרתי לי תהילתי יספרו, ולכן לא ניתן להם בתחילת קיומם חבל ארץ כשאר העמים, והיינו דכל האומות ניתן להם קיומם לעצמם, משא"כ עם ישראל לא ניתן להם קיומם לעצמם, על כן כל אופן קיומם הוא שהם חוסים בצל ה' שהוא צורם של ישראל וחרב גאותם.

אכן גם נתינת ארץ ישראל לעם ישראל, אין ענינו לתת להם גורלם בידם כשאר האומות, אלא אדרבה מטרת הנחלת א"י לבני ישראל הוא, שאף שבאים אל ארץ נושבת וחורשים וזורעים וקוצרים, מ"מ אינם מיחסים את חילם להם עצמם אלא מכירים שאף "טבעו" של עולם הוא מאתו יתברך ובזה מתעלה ומתקלס שמו ית' יותר מגילוי מעשה נס, שהרי הנס הוא גילוי כח שמימי השולט נגד הטבע, משא"כ כשמיחסים ומכירים שעצם הטבע הוא רצונו ית' וכח גבורתו הרי בזה כל הבריאה כולה הופכת להיות כסא כבוד לשמו ית'.

ואף שודאי טובה גדולה נחשבת נתינת א"י לישראל, ובביאתם לארץ נושבת הרי מתבסס קיומם ושמחים ברוב טובה שיש להם, אכן מצווים ישראל וזה עיקר תפקידם בא"י, שגם את חילם שקנו ע"י הארץ יהיו מייחסים לה' צורם, וכמו שהאריך הכתוב בפרשת עקב (דברים ח') כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה וגו' והכתוב מזהיר את ישראל השמר לך וגו' שלא ייחס את החיל לעצמו ולומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה רק תזכור שה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל, כפי שהיה בכל הדרך בתחילת התהוות ישראל שנתקיימו ע"י נס, אשר כאמור זאת היתה מאתו ית', למען השריש בישראל כי לא הלחם מצד טבעו הוא המחיה את האדם אלא מוצא פי ה' ורצונו הוא המקיים את האדם, בשעת נס ע"י המן, ובתוך הטבע מתקיים רצון ה' ע"י הלחם.

ובכן יתבאר חטאם בזה שקצרה נפש העם בדרך, דהיינו דכיון שהגיע זמן כניסתם לארץ ולכן גדלה רצונם לארץ נושבת ונתאוו שינתן להם גורלם בידם, וקצו בלחם הקלוקל, כלומר שנתעייפו בקיומם ע"י נס שיהא חייהם תלויים מנגד, ורצו לחוש עצמאיים ובטוחים בקיומם, ועומק חטאם הוא שנתאוו שיהא להם ארץ כשאר האומות שארצם ניתנה להם באופן שנמסר להם קיומם בידם עצמם.

ולכך נענשו בנחשים השרפים דהוא מטבעו של עולם, והנחש מייצג ומסמל את פגעי העולם הטבעי, דהיינו דהקב"ה הורה להם דאין לכם לשאוף ולרצות לארץ נושבת ולבטוח בתנאי קיומה הטבעי שהיא מאפשרת, שהרי הטבע מעצם טבעו הוא מלא פגעים רעים, והנחשים לא באו רק כעונש אלא כלימוד והוראה שאין הטבע באמת מהוה קרקע מוצקה לבטחון הקיום שהרי הוא מלא פגעים ואסונות. ולכן לא התפלל משה תיכף ומיד מכיון שעיקר ביאת הנחשים לא באה כעונש וחרון אף, רק באה כהוראה ולימוד, ואדרבה הוצרך שעם ישראל ימצאו עצמם במצוקה הזאת של סכנת קיום ע"י הטבע עצמו, ויבאו אל משה לבקש מה' להסיר את הסכנה, שע"י זה יבינו וישתרש בהם ההכרה שהטבע עצמו מתנהל ע"י כח ה' ואינו מאפשר בעצמו תנאי קיום רק ע"י רצון עליון. וזה שאמר לו הקב"ה עשה לך שרף וגו' ולא הסיר את הנחשים מהם, כדי ללמד לישראל שהטבע בעצם מהותו הוא מלא פגעים, ונחשים שרפים וכדומה מלאים בו, ורק ע"י שעיני ישראל נשואות למרום ומבינים שהשרף עצמו הוא ע"י כח ה' בזה הם נתרפאים.

וגדול העצה ורב העליליה הכינם בזה לכניסת הארץ, שיתרחש בהם כזאת בעת שהם עוברים מהנהגה ניסית להנהגה טבעית, ויוחדר בהם שאין הטבע מהוה סלע הקיום אלא אדרבה הוא מלא פגעים, ורק היושב בסתר עליון, והמתלונן בצל שק-י, הוא המחסה והמצודה והוא הנותן לך כח לדרוך על שחל ופתן ולרמוס כפיר ותנין.

וכדברי המשנה במסכת ראש השנה - וכי נחש ממית או נחש מחיה ! אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לא היו נימוקים !!!