שיטת רבי אליעזר הגדול ותנורו של עכנאי

דתניא רבי אליעזר אומר עולם מאמצעיתו נברא שנאמר בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו, ר' יהושע אומר עולם מן הצדדים נברא שנאמר.. (יומא נד:)

תניא ר' אליעזר הגדול אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגם תולדות שמים משמים נבראו תולדות הארץ מארץ נבראו.. (שם)

א.

שנינו, חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים וזה הוא תנורו של עכנאי. במחלוקת זו רעשה העולם! עץ החרוב נעקר ממקומו, אמת המים חזרו לאחוריהם, כותלי בית המדרש נטו לנפול, ובת קול רעמה משמים שהלכה כר' אליעזר, אבל כל זה לא הרתיע את חכמים ור' יהושע בראשם לשוב מדברים ולטהר את התנור. ולא עוד אלא שבירכוהו [נידוהו] לר' אליעזר, וגם מעשה זה הותיר רושם בעולם, כמפורט בארוכה במס' ב"מ פרק הזהב.

כל המצוי בדברי חכמים מוכרח הוא להבין שיסודותיה ושרשה של פלוגתא זו משליכים פירותיהם הלאה, וחודרים עד השיטין, שעל כן סערו כותלי בית המדרש. ננסה אם כן לעמוד על שרשי הדברים עד שידנו מגעת.

הציור שעומד כאן במחלוקת הוא בתנור של חרס שדינו הוא שע"י שלמותו נמצא ראוי לקבל טומאה, והמדובר כאן באופן שנתן בו חול בין חוליותיו, שלא יתחברו זה לזה, [וזו סיבה לטהרו שהוא כשבור כן פירש הרע"ב שם ויש חולקים בזה.] אךמבחוץ הקיפו וטייחו בטיט שהוא מחבר את סדקיו מבחוץ רבי אליעזר מתייחס לחול שבמבנה התנור מבפנים ולכן מטהרו, וחכמים מתייחסים לטיט שמבחוץ, שהוא מהוה גורם מספיק להחשיב את החוליות דבוקות ומחוברות זו לזו ולכן מטהרים.

במובן עמוק מתפרשת מחלוקתם בעניין זה. האם תוצאה זו שלא נובעת ממהותו ופנימיותו של הדבר נחשבת לתוצאה או לא. ובכן, בעניין זה, מצד אחד יש כאן תוצאה של תנור מחובר, אך חיבור זה אינו נובע מתוך התנור ומעצמותו אלא מגורם חיצוני [הטיט.] שמכריחו לתוצאה של חיבור. האם תוצאה זו מספקת להחשיב את התנור כשלם ? בזה נחלקו ר"א ור"י ! שר"א יוסד שכל תוצאה שאינה נגזרת ואינה משמרת בתוכה ממהות הדבר אין בה ממש.

אם נשליך את מחלוקת זו למשמעות מורחבת יותר, כאשר זה מתבקש בדברי תורה שעושים פרי, ונאמר שמשל התנור לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל יצא, נוכל לומר שדעתו של ר"א נאמרה ג"כ על דרך הכלל, והיינו שגם בשאר העניינים שבעולם המעשה אנו מחשיבים רק גורם הבא מפנימיותו ומהותו של הדברים וכשיצויר לנו דבר שמורכב ממעשים חיצוניים ואינו מקביל למהות, אין שם המהות חלה עליו.

ב.

בכלל זה נוכל לעמוד על קו שיטתו של ר"א [ובמה שחלק עם ר"י] בכמה מימרות שמצאנו בשמו

תנו רבנן, כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים ר"א אומר כנגד עצמו אמרן, ר' יהושע אומר כנגד ציבור אמרן, וחכ"א יש מהן כנגד ציבור ויש מהן כנגד עצמו, האמרות בלשון יחיד כנגד עצמו, האמרות בלשון רבים כנגד ציבור - וצריך להבין מה מנע את ר"ע לומר כחכמים שיש כאלו ויש אחרים, שהוכרח לו לומר שכל השירות אמרן כנגד עצמו.

ולפי דרכינו מצאנו פשר הדבר, שדעת ר"א היא שלא חל שם שירות ותשבחות אלא במה שהאדם מוציא מעצמו וכנגד עצמו, ואף אלו האמורות בלשון ציבור, שלכאו' יוכרח בהם סברת חכמים שאכן אמרן כנגד ציבור. גם עיקרן מנקדות מהותו יצאו, על כן יחשבו גם הם כנגד עצמו .

ובירושלמי איזהו רב: כל שפתח לו תחילה דברי ר"א, ר' יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו, ר' יוסי אומר כל שהאיר עיניו במשנתו אפילו בדבר אחד. - ובפשטות מובן שר"א שולל אף דעת ר' יהודה וסובר שאף באופן שרוב תלמודו ממנו אינו נחשב לרבו אם לא פתח לו תחילה!. וכלומר שהכל סובב אחרי השורש ומתולדתו, ואף ריבוי הענפים נכלל בו. יתאחדו ולא יתפרדו. והפתיחה של ההתחלה חוזרת על עיקרה בכל ביאור חדש ובכל הבנה חדשה – כמובן שלפי"ז מדובר על הבנה עמוקה ולא רק פירוש המילות, ובהמשך נתבאר.

עוד יושלם בזה הביאור במס' תענית "שוב מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה, ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו וירדו גשמים... יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו". - ותמיהה מילתא איך אע"פ שזה מעביר על מידותיו וזה לא מ"מ לא נחשב זה גדול מזה, ומלבד זה צריך להבין מה המידה שכנגד מידה שמפני מידתו של ר"ע הוריד הקב"ה גשמים.

ראשית דבר יש להניח כאן הנחה מוכרחת בביאור העניין שעל אף ההבדל שביניהם לא נחשב זה גדול יותר מזה, שאם יש אופן שר"א לא מעביר על מידותיו גם ר"ע לא יעביר, וא"כ השוני ביניהם צריך להתפרש שיש מצב שתוצאתו שווה בשניהם [היינו שלא מקפידים] אלא שלר"ע הוא בא ע"י שהעביר, ור"א לא היה צריך להעביר, ובזה אנו יכולים להכיל סתירה כזו, שאף שר"ע נחשב מעביר על מידותיו יותר מר"א ומ"מ לא נקרא גדול יותר ממנו.

ואם יורשה לנו להציץ מבין החרכים לעומקה של הנחה זו, הנה לפי דרכינו יש לנו תפיסה בזה בדרכי ומהלכי של ר"א שסובר בכל מקום שאין משמעות חיצונית שאין שורשה בפנימיותה וא"כ יש להבין שדווקא בו לא נגע שום רשימה מן החוץ שאין בו מתוכו יצא , ומ"מ לא הוצרך ל"העביר על מידותיו".

ויש בזה עוד לאידך גיסא שבאמת לשון זה "להעביר על מידותיו" מורה ענינו כך שאע"פ שלפי מסגרת מידותיו אין באפשרי להכיל הדבר, אבל באופן שהוא מעביר עליהם כלומר שאינו משגיח במידותיו יכול הוא שלא להקפיד עד שישתקע הדבר ויעלם.

והרי כן הוא המידה כנגד מידה שבזכות מידתו זו של ר"ע ריחם הקב"ה והוריד גשמים. שהרי וודאי הוא שמה שלא ירדו גשמים קודם לכן הוא משום שכך הייתה המידה לפניו שלא הגיעם, אלא שכביכול נתעוררה מידת הרחמים להעביר על מידותיו ית' בבחי' מעביר על פשע ואע"פ שאינו ראוי וכדאי.

וגם בענין זה יונח החילוק בעינינו של ר"א שמידה אחרת הייתה עימו ומידותיו א"א להם בהעברה בעלמא. אלא שלא הוצרך כלל לזה וכנל', ולכן אף שמצד גדלותם אין בהם הפרש, אבל זכות הגשמים מוכרח שיבוא משום מידתו של ר"ע שהוא מעביר על מידותיו בפועל ומשתף מידת הרחמים אע"פ שנוגד למידת הדין.

ג.

וברם כיון שהונח לנו שיסודות מחלוקת משליכים על עניינים שנראים מרוחקים, ור"א שנה משנתו בהלכות הרבה, א"כ יש לנו להקשות ולהשכיל הלמאי דווקא מחלוקתם בתנור של עכנאי היא זו שגרמה לסערת דברים קשה כ"כ, ושיקיפוהו כעכנאי זו לבטל דבריו ושיטתו. ומתסמא הי' ידוע לחכמים מכבר דעתו ומהלכו של ר"א בזה.

ונראין הדברים שבאמת במחלוקת זו העמיק ר"א את שיטתו והרחיבה עוד, שהרי לכאו' כל העניין שצריך כלי לטומאה לא נאמר כלפי גוף הכלי אלא כלפי התוצאה שלו [שהוא ראוי לשימוש והמוכנות לשימוש היא זאת שנותנת לו את השם כלי]. וע"כ הי' נראה בעיניהם שעד כאן לא יחלוק ר"א ויאמר שהתוצאה שאינה באה ממהות התנור לא תחשב לתוצאה, שאם גם בזה הוא חולק נמצא שהוא עוקר את כל המשמעות של מעשים המביאים לתוצאות [היינו שהאדם לא יכול להשפיע אפ' מתוצאה לתוצאה] וזה ערעור גדול על המשמעות שנראית לעיניהם, והיפוך גמור למושכלות העולם, ובכוחו להרעיד את אמות הסיפים.

ולפי האמור צריך שיהי' לנו ביאור במשא ומתן שהי' ביניהם שר"א הביא ראי' לדבר מהחרוב, מאמת המים ומכותלי בית המדרש, שכבר ידעת שד"ת אינם באים במקרה ומוכרח שהיו דבריהם מכוונים כנגד עניין מחלוקתם, ולא שהי' בדבריו מופת גרידא. גם מלשון הגמ' מוכרח כן שאמר להם "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח" והשיבו לו "אין מביאים ראיה מן החרוב", וכן בהמשך. ויש לנו כמה ידות במהלך עניין זה, אלא שמאחר שאין הכרחם מחוור היטב לא נתעכבנו בהוצאת הדברים ותן לחכם ויחכם עוד..

ד.

ובסוף דבריהם מעידה הגמ' כך "חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכל מקום, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא, מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמי' שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול וכו".

ומקובל בזה לומר בפשוטם של דברים שאחר שנתנה תורה מהר סיני הכוח היחיד לפרשה הוא כביכול בידי חכמים ע"פ המידות שקבלו שנתנה תורה להדרש בם. [וכמו שאמרו בהמשך שאשכחיה ר"נ לאליהו שהעיד בפניו שהקב"ה בעצמו אמר נצחוני בני נצחוני בני] ואלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו, ומלבד מה שצריך להבין מה סבר ר"א שהביא ראי' מהשמים, עוד נראה שנרמז בזה עניין נפלא ביסודי הדברים וכמו שיתבאר.

ותחילה נשוב לראש דברינו שהבאנו את אותה האגדה אפופת המסתורין שר"א אומר עולם מאמצעיתו נברא ור' יהושע אומר עולם מן הצדדין נברא. והנה הדברים משתלבים היטב בקו שיטתם שעולה מדברינו, שכיוון שר"א מחשיב כל תוצאה רק ביחס למהות שלה א"כ אך פשוט הוא שיסביר שתוצאת העולם הנראה לעינינו הושתת על נקודת המרכז שלו, והצדדים שהם השיקולים המעשיים והתוצאות הם אינם בריה נפרדת אלא הם נבראו מתוך האמצע והם משמשים רק כצדדים מרוחקים של הנקודה העצמאית וגם הם מכילים בתוכם את הגרעין המהותי ור' יהושע, אף שודאי מודה לר"א ביסוד דבריו, אלא שדווקא משו"כ הוא סובר להיפך. שהעולם הזה, שכל דבר בו הוא מורכב מכמה שיקולים ועניינים, ועומדת בפנ"ע, א"כ אדרבא, אנו רואים את העולם בצורה זו שמן הצדדים הוא נברא, היינו שההסתכלות עליו היא מכמה רוחות ומידות וכידוע [אף שגם הם מתרכזים לנקודת המהות שהיא התכלית, בכל אופן הם חיות בפני עצמם ומתחברים למהות רק דרך הצורה שישתמשו בהם, אבל המהות לא נמצאת בתוכם ואינה המחייה הבלעדית שלהם בעוה"ז].

והנה במהרש"א שם כתב בלשונו "ואין סברא לחלק בין בריאת תולדות ארץ ובין בריאת כל דבר אחר" ולדברינו אכן כן הוא, שר"א באמת סובר שבכל דבר ודבר אין התוצאה חשובה אא"כ היא באה מקו האמצע שלה, והיינו שדבר שלם ענינו שנמצא בו נקודת המהות וממנה הוא הושתת, אבל ר' יהושע סבר כנל' שהתוצאה שבדבר היא מהות העניין, וכמו שהעולם נברא מד' צדדין עד נקודת האמצע.

ובהתבוננו בדברים אלו נראה אכן לסייג ולומר שכל מחלוקת זו שייכת לעולם הזה, היינו בבריאת ארץ ותולדותיה, אבל בנקודת הסיבה של הארץ, שהוא המציאות הבלתי נתפסת המכונה אצלנו שמים ["אין כאל ישורון רוכב שמים בערך ובגאוותו שחקים"] נראה פשוט שגם ר' יהושע יודה שאנו מתייחסים למהות ולתוצאה שם כאחדות פשוטה ויחידה [סוף מעשה במחשבה תחילה] ודוק' בזה.

אם כן הוא, אולי לכך נתכוון ר' יהושע שעמד על רגליו ואמר לא בשמים היא, היינו, שכלפי השמים אכן הצדק עמך ר' אליעזר, אבל לא בשמים היא, ומשירדה תורה לארץ אנו מתייחסים ומפרשים אותה לפי המציאות שבעולם המעשה שהוא שונה מארץ המהות, שעולם מן הצדדים נברא. ואם מבחינת התוצאה יש לנו שם של כלי אנו לא צריכים למצוא לזה התאמה עם המהות של התנור כאילו יש לו מהות בפנ"ע מלבד התוצאה.