שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו

התורה שבע"פ מתחלקת היא לשלושה אופנים. א. דרשות מלשון הכתוב. ב. קל וחומר. ג. סברת הלב.

והנה הדרשות הם טמונות בלשון התורה עצמה, כגון מייתור תיבות ואותיות ושינוי לשונות וכדומה. ומאידך ישנם ענייני תושבע"פ שהקב"ה נתן בלב החכמים להבין מדעתם וסברת ליבם ברוח הקודש שבקרבם, וזה אינו נלמד כלל מלשון התורה שבכתב, (רק ברוח הדברים ותוכנם). וסוג הדרשא של 'קל וחומר', הוא ממוצע בין הדרשות שנלמדות מהכתוב עצמו לבין הסברות שיסודם בלב החכמים בלבד. כי הק"ו הוא שילוב של סברא בתוך התורה שבכתב.
והנה צריך לדעת מנלן שניתנה לנו התורה לדורשה וללמדה בכל האופנים הללו, מנין ידעו חז"ל שמותר ואפשר לעשות כן להעמיק בתורה ולדרוש ולהוציא הלכות מדרשות הכתובים, וכן לחדש הלכות מק"ו ומסברא.

ואם כי מצינו שגם דבר זה נדרש מדרשת הכתובים שניתנה למשה תושבע"פ כדאיתא - והתורות - אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם ניתנו למשה בסיני (רש"י ויקרא כו,מו). ועיין עוד בכמה מקומות בחז"ל (ברכות ה. מגילה יט: ועוד) שדרשו מקראי על נתינת תורה שבע"פ מסיני. אולם הא גופא מנלן, וערבך ערבא צריך, שאם כל המקור הוא רק מדרשא זו, מנא להו כלל דאפשר לדרוש ולדייק לשון הכתוב יותר ממה שנכתב בפירוש.

ובוודאי שכך היה מקובל להם הלכה למשה מסיני, שבאופן זה ניתנה התורה שבכתב כשהיא מצומדת עם התושבע"פ, שיש לדורשה וללמדה בכל האופנים הללו.

אמנם נראה ששורשי הדברים היו כולם כבר אצל משה מדעת עצמו, וקיבל על כך הסכמה מן השמים.

דהנה איתא בגמרא – שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו, הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות (שבת פז.).

ובהמשך הסוגיא מבואר שבכל אלו למד זאת מדרשא וק"ו, ועיין שם בראשונים שתמהו, דאם כן לאו 'מדעתו' הוה. שהרי כך הם כל דרשות חז"ל, שאין הם באים מפורשים בכתוב, ולא מצינו שיהא צריך הסכמה מיוחדת על כל אחד ואחד מאת הקב"ה, ולמה היה נצרך דווקא בדרשות אלו להא דהסכים הקב"ה על ידו, הרי כל הש"ס וכל דברי חז"ל מלאים דרשות ק"ו וסברות, וזוהי כל התורה שבע"פ.

ונראה בזה דאכן כאן בהסכמה זו שהסכים הקב"ה על ידו, היה השורש וההתחלה לנתינת כל חלקי תושבע"פ, ואלמלא הסכמה זו מי יימר דיש כח ביד החכמים לדרוש דרשות ולחדש הלכות מה שלא נאמר בפירוש. ומהיכי תיתי שכל זה יחשב לתורה.

ואכן מרע"ה בעזוז רוחו ועוצם דעתו הרחבה חידש דרשות אלו 'מדעתו', והסכים הקב"ה על ידו, ורק אחרי הסכמה זו נקבע הדבר שאכן התורה נתונה לישראל באופן שישנה אפשרות לדרוש ולסבור בה.

כלומר שאין הכוונה שהסכים הקב"ה על ידו דווקא לשלשה דברים פרטיים אלו, שאין זה שונה משאר דרשות חז"ל שניתנה הרשות לדרוש. אלא שאז היתה ההסכמה מאת הקב"ה וגילוי על כללות העיקרון שניתן לדרוש ע"י האופנים הללו, ונמצא ששורש תושבע"פ התחיל ממשה רבינו. ומני אז ואילך יש בכוחם של חכמי ישראל בכל דורות הבאים אחריו לדרוש ולחדש הלכות. והכל בכלל תורה יחשב, ואין צריך שוב להסכמת הקב"ה על כל דבר ודבר.

והטעם שהיה נדרש הסכמה מאת הקב"ה על שלוש דברים, נראה דהיינו משום ששלושת דברים אלו הם שלושת האופנים של תורה שבעל פה כמו שכתבנו בפתיחת דברינו שהם – 'דרשות המקראות', 'קל וחומר', 'סברא'. שאז נתגלה ונודע מאת ה' שיש רשות למשה ולכל חכמי ישראל בכל הדורות לדרוש לישני דקראי, ולדרוש קל וחומר, ולחדש מסברת לבם.

דהנה הא דהוסיף יום אחד מדעתו נלמד בגמרא שם מדרשא מלישנא דקרא, דכתיב 'היום ומחר', ודריש 'היום כמחר מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו'. הרי דזה נלמד מדרשא דקראי. והא דפירש מן האשה נלמד שם מק"ו ד'נשא ק"ו בעצמו אמר ומה ישראל שלא דיברה שכינה עמהן אלא שעה אחת וקבע להן זמן אמרה תורה והיו נכונים וגו' אל תגשו אל אשה, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינו קובע לי זמן עאכו"כ', הרי דדריש לה מק"ו.
ועל הך דשיבר את הלוחות דאמרו בגמרא 'אמר ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה כאן וישראל מומרין עאכו"כ', כתבו שם התוס' ד'אין זה ק"ו גמור' עיי"ש בדבריהם בזה. כלומר דעיקרו של דבר מסברא דנפשיה קאמרה.

ואף שההסכמה מן השמים על שבירת הלוחות אף היא לא נאמרה להדיא אלא נלמדה מדרשא כדאמרו 'אשר שיברת - יישר כח ששיברת'. אכן את כח הדרשות כבר למדנו מזה שדרש והוסיף יום אחד מדעתו, ועל כך קיבל הסכמה מפורשת. ומאחר שכבר נודע לנו שניתנה התורה לידרש, למד משה מכח הדרשא שיש הסכמה מאת ה' גם לחדש הלכות מסברא.

הרי ששלושת הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, היו אלו שלושה שרשי תושבע"פ, 'דרשא דקראי', 'קל וחומר', ו'סברא'. והסכים הקב"ה על כל אחד ואחד מהאופנים האלו, כלומר שאז גילה הקב"ה שהתורה ניתנה לידרש כן והכל תורה ודבר ה', והבן.

*

במקביל לזה מצינו גם בעניין 'תקנות חז"ל' שתיקנו חכמים תקנות ומצוות מדרבנן, שגם בזה אמרו שהיה לזה הסכמה מן השמים, וגם שם היו שלשה דברים, וגם שם הביאור הוא שההסכמה מן השמים לדברים אלו הוא השורש לכל הכח של תקנות חז"ל.

דאיתא בשילהי מסכת מכות – אמר רבי יהושע בן לוי שלשה דברים עשו בי"ד של מטה והסכימו בי"ד של מעלה על ידם ואלו הן – מקרא מגילה, ושאילת שלום בשם, והבאת מעשר.
מקרא מגילה דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה.

ושאילת שלום דכתיב והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ואומר ה' עמך גבור החיל מאי ואומר וכי תימא בועז הוא דעביד מדעתיה ומשמיא לא אסכימו על ידו תא שמע ואומר ה' עמך גבור החיל.

הבאת מעשר דכתיב הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבא-ות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מכות כג:(

והנה הדברים צריכים ביאור, דאטו בעינן הסכמה מן השמים לכל תקנה שתיקנו חז"ל, ולא מצינו שהסכימו מן השמים לשאר תקנות חכמים. ומדוע דווקא לשלש אלו נדרש וניתן הסכמה מבית דין של מעלה.

ונראה גם בזה שדברים אלו היו מקור ושורש לכלל כח תקנות חז"ל, שמכאן ואילך נודע שיש להם לחכמים כח וסמכות לתקן תקנות ולקבוע מצוות לעם ישראל, ובשלשה דברים אלו היתה ההסכמה על עצם העיקרון שמסכימים מן השמים על כך. ונקטו הלשון בבית דין של מעלה, כיון שעניין התקנות מסור לבית דין שהוא בעל הסמכות והשלטון בעם.

והטעם שהיו זקוקים להסכמה על שלש דברים, נראה דהיינו משום שהם שלשה סוגים מחודשים ושונים זה מזה של תקנות חכמים, ועל כל אחד מהם היה נצרך הסכמה מבי"ד של מעלה, ומהם נלמד על כל שאר האופנים שהם תולדותיהם של שלשה סוגים אלו.

דהנה 'מקרא מגילה' הוא הוספת מצוה ברוח התורה, [וכמו שביארנו במקו"א (קובץ תורתי בקרבם – ענייני בין המצרים מאמר א'), כדאיתא בגמרא 'ק"ו מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן'] והוא סוג אחד של תקנה שהסכימו הן השמים שיש כח ביד חכמים לעשותה, ומאז ואילך לא היה צריך הסכמה על תקנות מסוג זה של הוספת מצוות על פי סברת ורוח התורה. דכיון שהוסכם מן השמים על מצוות הפורים כבר נודע והוברר שבכח חכמים לתקן תקנות בדומה לזה כגון מצוות נר חנוכה שלא הוזקקו בה להסכמה מבית דין של מעלה.
הדבר השני שהסכימו עליו הוא 'שאילת שלום בשם'. והוא סוג נוסף של תקנה, עיין ברש"י שהתירו לשאול אף שיש בזה חשש של מוציא שם שמים לבטלה. ועיין במשנה סוף ברכות (נד. ובגמרא שם סג.) שהתירו זאת מטעם 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. הרי יש כאן גוון נוסף של תקנה דהיינו שהתירו איסורים מחמת צורך שראו חכמים. ומי יימר שהותר לחכמים לעשות כן ויש בכוחם לקבוע תקנות הכרוכים בביטול איסורים. ועל כך קיבלו הסכמה מבית דין של מעלה גם על סוג זה.

והסוג השלישי של תקנות הוא הבאת מעשר עיין שם ברש"י – 'כדאמרינן ביבמות (פו.) דעזרא הסופר קנסינהו ללוים לפי שלא עלו עמו וצוה להביא כל המעשרות אל לשכת בית ה' והיו הכהנים והלוים שוים במעשר ראשון'.

והוא כבר סוג נוסף של תקנה, שביטלו מצוה של הבאת מעשר ללויים ותיקנו להביא אותם לבית ה'. ולפיכך היו זקוקים להסכמה נוספת מבית דין של מעלה, גם על סוג תקנה כזו. והנה מאז ואילך ידעינן שיש בכח חכמים לתקן שלשת סוגי תקנות הללו, לפי ראות עיניהם במצב הדור. הן תקנה שיש בה הוספת מצוות, והן תקנה שיש על ידה התרת איסורים, והן תקנה שיש בה ביטול מצוה.

והנה שלושת סוגים אלו הם כללות התקנות דרבנן, והם כעין 'מצוות עשה' מדרבנן, אכן יש עוד סוג 'דרבנן' שהם איסורים וגזירות שהם כעין מצוות 'לא תעשה' מדרבנן, שגם בהם יש שלשה סוגים של גזירות ואיסורי דרבנן.