צדקה ומתן בסתר

המעלה העליונה של צדקה הוא מתן בסתר כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא דף ט-י) בגודל מעלת שכר הצדקה באופן זה. והטעם שבכך ההטבה יותר שלימה שאין הנזקק מתבייש מן הנותן. ומבואר שם בגמרא שצדקה זו יש בה זכות עצומה ובכוחה לבטל גזירות קשות מן האדם, גם במקרים שסתם צדקה לא תועילנו. והנה גם במתן בסתר עצמה יש כמה דרגות כמו שמבואר שם בגמרא, ופשוט, שהדרגה הרמה ביותר היא כאשר לא זו בלבד שאין המקבל יודע מי הוא הנותן, שאז עדיין המקבל חש מושפל בעצם הדבר שהוא נזקק לבריות, אלא כאשר המקבל אינו יודע כלל שהוא מקבל, כי מכניסים את הסיוע לרשותו ומערימים עליו באופן שיסבור שהוא ממון השייך לו בזכות ובצדק, וממילא מקבל את אותו בגוו זקוף, כאילו נוטל את שלו.
ומאידך יש בזה מעלה גם מצד הנותן שמכיון שהנתינה היא בסתר הרי זה חסד של אמת, נתינה שלימה בלא ציפיה לתמורה כלשהי או הערכה וכבוד.

ומצוה על כל אחד לבקש ולרדוף לעשות חסד וצדקה באופן הנעלה ביותר, בין בגופו בין בממונו, ואף אם אינו משופע בממון יתן כפי יכלתו בכל מידת אפשרותו. ובזכות זה אף יזכה לרוב שפע ברכה כדאיתא שם - כל הרודף אחר צדקה הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה.

ברם צריך לדעת, כי צדקה וחסד אינו רק בנוגע לממון, ורוב רובם של מעשי ההטבה ופעולות החסד שבין אדם לחבירו אינם דווקא בענייני ממון, כי יותר מאשר מעניק האדם לחבירו על ידי ממון, נותן הוא בהשפיעו לזולתו סבר פנים יפות ודיבורי נועם. וכדאמרו בגמרא - אמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות דכתיב הלא פרוש לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית וגו' כי תראה ערום וכיסיתו וגו', והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות שנאמר ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע, וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו' ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וגו' (בבא בתרא ט:).

והנה צדקה זו של 'המפייסו בדברים' הרי היא בידו של כל אדם, עשירים ועניים, צעירים ומבוגרים, פשוטי עם ונכבדי ארץ, בכל מקום שיש אנשים יש אפשרות לאדם לתרום מהונו הבלתי נדלה של יחס נעים ודיבורים טובים ולהעניק בשפע רב לכל נצרך ונזקק. ובזה הרי כל אדם הוא בעל רכוש עתק, כל אחד יושב על אוצר עצום של הענקת חביבות ותשומת לב, יחס הערכה ודברי שבח, ואם רק ישים לבו לכך ויגייס את משאבי חכמתו ורגשותיו, ימצא דרכים רבים להיטיב ולחלק לכל הבריות שבסביבתו מלוא חפניים של נחת ונועם ולגרום להם שמחה ואושר, להצהיל את יומם ולרומם את מצב רוחם. ובזה גם אין צריך לבחון ולבדוק אם הוא עני כי כל האנשים צמאים הם לסבר פנים יפה ולהבעת נועם ודברי הערכה ושבח. ובמיוחד בתוך ביתו של האדם, בני ביתו משתוקקים המה בכל עת לדבריו הטובים של ראש הבית, ועיניהם נשואות להבעת הערכתו ולשמוע ממנו דברי שבח עליהם ועל מעשיהם.

ואשרי משכיל אל דל, שיודע לכוון את השעה ומבין אל הלבבות אימתי נצרך אדם זה להבעת שבח ומעלה, ואימתי הוא נזקק לדברי פיוס והרגעה, ומלבו הרחב הוא מטיף נטפי צרי וניחומים על נשברי לב ונדכאי רוח. ויש אשר אין הם צריכים אלא לאוזן קשבת אשר תאזין לשיחם וצערם ויביע השתתפות בכאבם, ובזה מעלה אותם מיגונם העמוק ומעודדם ומחזק את רוחם.

והנה לפעמים ישנו וויכוח מסויים בין אנשים או בתוך ביתו של האדם, ונוצרים חילוקי דעות כיצד ראוי לנהוג, או שמאשימים זה את זה במצב שנוצר, או שסתם מתווכחים באיזה עניין והרוחות מתלהטות באווירת נצחנות, ואז כאשר האדם מתעלה מעל עצמו ומעמיד פנים ומודה בנצחונו של הצד השני, הרי הוא עושה בזה צדקה גדולה וכבירה, שוויתר משלו ונתן מכבודו ומעמדו למען ההרגשה הטובה של זולתו.

ופשוט שגם בצדקה זו, הדרגה הגבוהה ביותר היא כאשר נותנה באופן של 'מתן בסתר', כלומר שימלא עצמו ברגשי נדיבות ויעניק לחבירו את מלוא ההרגשה שבאמת הוא הצודק, וכאילו נוכח לראות שאך טעות ושגיאה היתה עמו. אמנם לא יהא זה באופן שינטור לו את הוויתור הזה כאשר לעת מצוא ישלוף אותו ויאמר לו שבאמת לא היה זה רק וויתור למען כבודו. אלא יתן לו את הוויתור הזה בנתינה גמורה, ואדרבה, אפילו אם יתרחש מצב שהלה יתקיף אותו ויזכיר לו כיצד אתה בעצמך הודית כי טעית, לא יכחישו ולא יגלה לו גופא דעובדא, אלא יסכים עמו וינענע לו ראשו בהכנעה.

וזה גם עצה טובה ביותר להשכין שלום ושלווה בתוך ביתו של האדם, שכאשר מתווכחים וכל אחד ירצה לצאת צודק, לעולם לא יסתיים הוויכוח, והפתרון הנכון והנעלה הוא לתת לצד השני לנצח, בצורה של וויתור מלא ונתינה שלימה, מבלי לבקש שכר ו'עודף' על כך, ובאופן ששום אדם בעולם לא ידע להעריכה, וזוהי דרגה גבוהה ב'מתן בסתר'.
ויש בדבר זה מצבים שונים ורבים לאין ספור כפי אשר המציאות הסבוכה מעמידה לפני האדם אופנים מגוונים להתמודד בהם, ואשרי מי שמשכיל להתאים הנהגה נכונה ורוממה לכל מצב ומצב.

וכגון שחבירו טועה בענייני חכמה ודברי העולם, ויצר הנצחנות בוער בו להוכיח את חבירו על פניו ולהעמידו על טעותו, והוא מתאפק ובולם פיו, (עד להזדמנות נאותה שיעמידו על האמת בדרך כבוד) ומניח לו להיות בטוח שאין חכם כמותו בכל הסביבה, הרי זה מתן בסתר שאין כמוהו.

וכמו"כ כאשר חבירו בא לספר ולהודיע לו איזה ידיעה מחודשת בדברי תורה או בענייני העולם או דבר חידה וחידוד, והוא כבר יודע ומכיר את הדברים, או שאין הוא מתעניין כלל בדברים כגון אלו, ואם יגיב כפי האמת שבלבו, אזי חבירו יאבד את קורת הרוח המיוחדת שיהיה לו בחשבו שגילה לו חידוש זה. ולכן הוא מעמיד פנים כאילו הדברים חדשים לו שמעולם לא שמע אותם ומתלהב ומביע התפעלותו והנאתו. ועוד אופנים רבים לאין שיעור בכגון דא.

עוד דוגמא שכיחה היא כאשר מתרחשת איזה תקלה או בעיה בנוגע לבית או למשפחה, וכדומה. והוא התאמץ בקושי ובתושיה ופתר אותה על הצד היותר טוב, והנה בדרכו של עולם נוח לו לאדם לספר את כל התלאה אשר מצאתו ולזכות להערכה על מאמציו ופעליו. אולם רחב הלב הזה אשר רוצה למנוע כליל כל צער ואי נעימות מזולתו ובני ביתו לבל יחושו רגשות עגמת נפש על ההתרחשות הזאת, או בכדי שלא ירגישו נזקקים ומשועבדים לו בהכרת הטוב, על כן הוא מטשטש ומעלים את כל המאורע באופן שלא יוודע ממנו שום דבר, ולא יתגלה מאומה מכל אשר עבר עליו.

ואף שאמרו חז"ל 'הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו' (ביצה טו.) ועיין ברש"י שם שהטעם בזה כדי 'שתרבה אהבה וריעות בישראל'. והוא לכאורה להיפך ממה ששיבחו 'מתן בסתר'. אכן הביאור בזה הוא שהדבר תלוי באופי הנתינה, שמה שאמרו 'צריך להודיעו' הוא בדבר שיש בו אופי של מתנה וחביבות, שדרך הוא להעניק דברים אלה עבור ריעים וידידים, ואז מצוה להודיעו שעל ידי כך מתמלאת המטרה של 'תרבה אהבה וריעות'. אולם נתינה שיש לה אופי של צדקה, שהמקבל חש נזקק ונצרך לעזרת הזולת בחולשתו וחוסר האונים שלו, אז המעלה היא דווקא באופן של 'מתן בסתר'. ועל האדם להשכיל אימתי הוא נכנס בגדר של מתנה שאז 'מצוה להודיעו', ואימתי הוא יותר דומה ל'צדקה' שאז אדרבה, עדיף להסתירו בבחינת 'מתן בסתר'.

ואשרי האיש שמנצל כל הזדמנות להנהגה כזו, וזוכה בכל הברכות שנאמרו על ה'מפייסו בדברים' כשהוא משולב בצדקה הנשגבת של 'מתן בסתר' ומי ישער עוצם רוממותו. ועל האדם לעורר את נפשו ולקנות לעצמו לב רחב מתוך רגישות עמוקה בצרכי זולתו הן בתוך ביתו והן עם כל סביבתו. ועל הנוהגים כך נאמר 'אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'' (תהילים מא).