אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

הלל זה מי אמרו

פסחים דף קיז'

הרב מינצברג






בגמרא - תנו רבנן, הלל זה מי אמרו - רבי אליעזר אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים הם אמרו לא לנו ה' לא לנו משיבה רוח הקודש ואמרה להן למעני למעני אעשה. רבי יהודה אומר יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען - - רבי אלעזר המודעי אומר דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא - - רבי אלעזר בן עזריה אומר חזקיה וסייעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב - - רבי עקיבא אומר חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע - - רבי יוסי הגלילי אומר מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע - - וחכמים אומרים נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן (פסחים דף קיז.)

מאמר זה אומר דרשני. במה נחלקו כאן גדולי התנאים. וברש"י כתב - יהושע וכל ישראל אמרוהו - כלומר אף יהושע וכל ישראל אמרוהו. דהיינו שכל תנא אינו שולל את הקודם לו אלא מוסיף עליו, שרבי יהודה אמר שאף יהושע אמרוהו, ורבי אליעזר המודעי אומר שאף דבורה וברק אמרוהו וכו'.

אבל ברשב"ם תמה עליו - ולא נהירא לי שאם כן בכולן אתה צריך לפרש כן, ואם כן מאי בינייהו ובין חכמים שאומרים נביאים שביניהם אמרוהו על כל פרק ופרק וכו'.
עוד יש להוסיף על תמיהת הרשב"ם, דמה טעמו של רבי אליעזר שרק משה וישראל בים סוף אמרוהו, ולא אמרוהו יהושע וישראל בגבעון. וכן כל תנא מדוע ס"ל שלא נאמר הלל בניסים היותר מאוחרים.

והרשב"ם חולק על פירש"י ומפרש דבאמת פליגי כל הני תנאי, וכתב - 'כל אחד מן התנאים הכי קים ליה מרביה'. והיינו כפי פשטות משמעות לשון הגמרא שבאו התנאים לחלוק זה על זה, וכל אחד ס"ל שדווקא באותו המאורע המסויים נאמר ההלל, כפי שכל אחד קים ליה מרבו.

אך גם דברי הרשב"ם צריכים תלמוד, דוודאי דמה שכל אחד ואחד קיבל באופן אחר לא הוי מילתא בלא טעמא, וצריך איפוא לדעת מהו טעמו של כל אחד ואחד.

גדר אמירת ההלל

וכדי לבוא לביאור הדבר יש להקדים ולבאר תחילה מהו גדר אמירת ההלל, וכבר ביארנו בהרחבה (ראה תורה ודעת גליון מס' 2) שההלל הוא סדר שבחיו של מקום כאשר באים לשבחו ולהללו ית"ש בהנהגתו המיוחדת כאלוקי ישראל, דהיינו ההנהגה הניסית שמעל גדרי הטבע.
כי הנה יש שבח והילול שמשבחים בכל יום את ה' על הנהגת העולם בסדריו הקבועים, והוא אמירת פסוקי דזמרה שקראוהו חז"ל 'גומרי הלל בכל יום' (שבת קיח:). אך האומר את ההלל בכל יום, נחשב כמחרף ומגדף (שם). ועיין ברבינו יונה (ברכות כג. בדפי הרי"ף) שמבאר הטעם שהאומר הלל בכל יום נראה ממנו שאין ראוי לשבח כי אם על ההנהגה הניסית והעל-טבעית. ובאמת גם ההנהגה הטבעית שבכל יום, מחייבת שבח ותהילה.

הרי מבואר שההבדל בין פסוקי דזמרה להלל, שבפסוקי דזמרה אנו באים להלל את ה' על סדר הנהגתו הכללית והתמידית שעמה מנהיג הקב"ה את טבע הבריאה. וכלשון הפתיחה "ברוך שאמר והיה העולם". וכן בסיום ברכת ישתבח "בורא כל הנשמות רבון כל המעשים". ולכן זמנה בכל יום, שמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

אולם ה'הלל' שאנו אומרים במועדים, הנקרא בש"ס 'הלל המצרי', הוא מיוחד בזה שאנו מהללים בו את ה' על ההנהגה המיוחדת שהקב"ה נוהג עם כנסת ישראל, דהיינו הנהגה ניסית למעלה מגדרי הטבע. ולכן זמנו של הלל זה הוא רק במועדים שהם הזמנים בהם אנו חוגגים על כך שאנו עם ה'. בימי החגים שכללות תוכנם הוא 'אתה בחרתנו מכל העמים', אז אנו אומרים הלל זה העוסק בהנהגה מיוחדת זו עם ישראל. וכן בימים שאירעו בהם ניסים לישראל כמו בחנוכה, אז אנו מהללים על ההנהגה המיוחדת של הקב"ה עמנו.

הנהגת הניסים - סדר מלכות ה' על ישראל

אמנם, אין ה'הלל' נקבע על ניסים מסויימים, חד פעמיים, שאירעו במרוצת הדורות, אלא עיקר תקנתו היתה על ההנהגה התמידית המיוחדת של הקב"ה עם כנסת ישראל. כשם שיש סדר שבחים על הנהגת ה' כמלך העולם, כך נקבע ההלל על הנהגתו ית"ש כמלך ישראל. והנה כשם שבמלכות ה' על העולם, יש בה כללי הנהגה קבועים. כך מלכות ה' על ישראל הוא סגנון ודרך הנהגה מיוחד, סגנון שמעל חוקי הטבע.

כי על ידי סדר ההנהגה הניסית המיוחדת, מתבטא בזה שהוא 'אלוקי ישראל'. וכדכתיב - ויאמר הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך (שם לד-י)

וכאשר מתרחשים ניסים המורים על היות ה' מלך ישראל ומנהיגו בהנגה מיוחדת, אז הוא הזמן לסדר לפניו את שבחיו כאלוקי ישראל, דהיינו סדר ה'הלל'.

וכמו שמפורט בפרקי ההלל - מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. הים ראה וינוס ההרים רקדו כאלים. יברך את בית ישראל. יוסף ה' עליכם. חלצת נפשי ממות. פיתחת למוסרי. גבר עלינו חסדו. עזי וזמרת ק-ה ויהי לי לישועה. ה' לי בעוזרי. מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו.

הניסים בכל דור – נובעים מסדר ההנהגה הקבועה בישראל

ובזה נבוא לבאר מה היא מחלוקת התנאים בענין הלל זה מי אמרו.

והנה מאורעות אלו הם המאורעות המרכזיים של עם ישראל. קריעת ים סוף, שמש בגבעון, מלחמת סיסרא, מפלת סנחריב, חנניה מישאל ועזריה, מרדכי ואסתר בשושן הבירה. המאורעות שבהם ראו כל בשר יחדיו, כי ה' הוא מלך ישראל וגואלו ומנהיג אותם, ועושה להם נפלאות גדולות למען הצלתם והצלחתם. ובוודאי שאכן אמרו ישראל שבח ושירה לה' כאשר אירעו עמהם ניסים כה נפלאים.

אלא דפליגי תנאים אלו האם הנס המיוחד הזה, גם הוא יכול להחשב מן המאורעות הכלולים בסדר ההנהגה המיוחדת של הקב"ה עם כנסת ישראל. שעל זה נקבע סדר פרקי ההלל. או שהנס המסויים הזה הוא מאורע חד פעמי למעלה ממסגרת ההנהגה המיוחדת.

כלומר, שרבי אליעזר בן עזריה ס"ל שגם נס קריעת ים סוף הוא מצד הנהגת ה' המיוחדת עם ישראל. אף שהוא היה נס חריג ומיוחד, ושוב לא התרחש נס כגון זה. כאשר בריאה מרכזית ואדירה כמו הים, בטלה מטבעה, ונבקע ונעשה לחרבה. אך גם נס זה הוא ביטוי של הנהגת ה' המיוחדת התמידית עם ישראל. וכבר מאז נתקן והוקבע ההלל כסדר השבח המיוחד של ישראל. נס זה כבר מעיד על מציאותם ומקומם של ישראל בסדרי ההנהגה.

אבל הנהו תנאי דפליגי עליה סבירא להו, שנס קריעת ים סוף לגודל שידוד המערכות שהיה בו, הוא מאורע חריג, ואין הוא נכלל בסדר ההנהגה הקבוע של הקב"ה עם ישראל. וס"ל לרבי יהושע כי הניסים במלחמות מלכי כנען, שמש בגבעון דום, ואבני הברד על מלכי כנען במורד בית חורון. הם סוג ניסים שכבר התרחשו ובאו מצד סדר ההנהגה הקבוע של הקב"ה עם כנסת ישראל. ואז נאמר ההלל ונקבע כסדר השבח של ישראל, על הנהגת ה' המיוחדת עמם.

וכן כל התנאים, הולכים במורד הזמן בסדר המאורעות. כי ככל שהנס פחות נגלה וחריג, יש לראותו יותר כלול בסדר ההנהגה הקבועה. עד לרבי יוסי הגלילי דס"ל, שרק נס פורים, שהיה מוסתר בדרכי הטבע הוא הנס שיכול להחשב כביטוי לסדר ההנהגה הקבועה. ואז נקבע ההלל לאומרו כסדר השבח על ההנהגה המיוחדת שמנהיג אותנו הקב"ה כ'אלוקי ישראל'.
אמנם שיטת חכמים שנביאים שביניהם תיקנום על כל צרה וצרה ועל כל פרק ופרק. ונראה טעמם, דפליגי על כל הני תנאי בעיקר תקנת ההלל, [ולא נכנסו כל עיקר לפלוגתתם בגדרי הניסים השונים.] וס"ל שאין גדר ההלל מצד התגלות הנהגת ה' המיוחדת. אלא הוא הודאה והילול על כל נס והצלה שהטיב ה' עמנו באופן מיוחד, ולגבי זה אין נפקא מיניה עד כמה נכנס הנס בגדרי וסדרי ההנהגה הקבועה של הקב"ה עם ישראל.

בין הלל לשירה

ונראה פשוט שלכו"ע אמרו ישראל שבח ושירה בכל אחד מן המאורעות הללו, כאשר ראו כיצד הקב"ה מציל ועוזר אותם בניסים ונפלאות. רק שלא נחשב שבח זה בגדר "הלל", שעניינו הילול על ההנהגה הקבועה המיוחדת של ה' אלוקינו עמנו.

כלומר שפרקים אלו עצמם של הלל המצרי, יכולים להאמר הן בתורת שירה והן בתורת הילול. (עיין בקונטרס 'בן מלך - חג המצות' מאמר 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג'). והנה שירה נאמרת בעת התרחשות המאורע עצמו, כי שירה היא הבעת רגשות הבאה מרוב התפעלות מראיית הנס, והתרגשות מראיית הנהגה גלויה מאת ה'. וכדאיתא במדרש - אמר רבי סימון לא כל מי שהוא רוצה לומר שירה אומר, אלא כל מי שנעשה לו נס. (מדרש תהלים מזמור יח, ילקו"ש שופטים רמז ס).

ומצד ענין השירה הרי כל מה שהגילוי שכינה חריג ונעלה יותר, מתחייבת תוספת דרגה של שירה. וכמו שהיה בשירת הים ובשירת דבורה, בבחינת 'עורי עורי שיר דברי כבוד ה' עליך נגלה'.

וכלשון המדרש - אבל הצדיקים כו' בזמן שהן רואין מיד מרננין. שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה. מיד, אז ישיר משה. וכן הוא אומר, ותצא אש מלפני ה'. מיד, וירא כל העם וירונו. וכן הוא אומר, (דברי הימים-ב ז, ג) וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית. לכך אמר דוד, רננו צדיקים בה'. (מדרש תהילים מזמור לג)

אבל 'הלל' הוא סדר קבוע של שבח, ואינו השתפכות רגשות. והוא מחובת עבודת ה' שכאשר מתגלים הנהגותיו וגדולת מעשיו עלינו לפרסם את שמו וגדולתו. ולכן חובת אמירתו הוא דווקא על ההנהגה המיוחדת התמידית של הקב"ה עם ישראל. הנה כי כן דווקא הנהגה ניסית פחות נפלאה, הוא יותר סיבה לומר הלל.

והנה קריעת ים סוף היתה שידוד מערכות בבריאה, כאשר הים בטל ונבקע. אולם בשמש בגבעון ואבני הברד אלגביש שירדו מן השמים להרוג את מלכי כנען לא נעקרו הברואים עצמם, אלא היה כאן שידוד בסדרי תנועתם.

בסיסרא התרחש שלב נוסף שאף לא נשתנו מיסודם סדרי הבריאה, אלא בתוך סדרי הבריאה חלו שינויים שהשפיעו על מהלך המלחמה. וכדכתיב 'הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא', ואמרו חז"ל - הוציא הקדוש ברוך הוא עליהם כוכבים ממסילותם דכתיב מן שמים נלחמו הכוכבים כיון דנחיתו כוכבי שמים עלייהו אקדירו הני דקרי דפרזלא, נחיתו לאקרורי למיסחי נפשייהו בנחל קישון אמר לו הקדוש ברוך הוא לנחל קישון לך והשלם ערבונך מיד גרפם נחל קישון והשליכם לים. (פסחים קיח:).

בסנחריב, אף לא חלו כל שינויים בסדרי הבריאה, אלא עצם המאורע היה טבעי, כולם נפלו במגיפה פגרים מתים, והמיתה היא דבר טבעי, אלא שהנס היה שמתו כולם ברגע אחד כאשר עמדו בחומת ירושלים.

ברם, אצל חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, היה הנס רק במה שהיתה הפרעה בפעולת האש שלא נשרפו. אך לא נתחדש כאן שום פעולה. והוא כבר יותר קרוב לסדרי הטבע.

ניסי פורים וחנוכה וימות המשיח

אולם, בימי מרדכי ואסתר הופיעה ההנהגה הניסית מלובשת לגמרי בתוך הטבע. הסיבות והעילות להתרחשותו של נס פורים לא נתלוו במאורעות על טבעיים. והוא סברת רבי יוסי הגלילי שרק על נס כזה אפשר לקבוע את ההלל, כסדר שבחים על הנהגת ה' הקבועה כאלוקי ישראל. מה שאין כן הניסים הקודמים, המופלאים והנשגבים שאינם בגדר של סדר הנהגה, אלא הופעה וגילוי שכינה היוצאים מגדר הרגיל ומסדר הקבוע.

ולכאורה, דבר זה נובע מירידה במדריגת הדורות. שהניסים הולכים ונעשים פחות נפלאים ויותר קרובים להנהגת הטבע. אולם מאידך יש בזה מעליותא. שההנהגה המיוחדת שמנהיג ה' את ישראל נעשית יותר קבועה בטבע העולם, וכבר אין צורך בניסים הסותרים את חוקי העולם. [אם בראשית הימים, היתה כביכול התנגדות בבריאה להפלאת עם נבחר. הרי עם חלוף הדורות, הבריאה וסדריה מתקרבים למציאות של עם ישראל ומעלתו המיוחדת.]

והנה בימות המשיח תהא הנהגה מחודשת, באופן שיהיו בה שני המעלות יחד גם המעלה של שירה וגם המעלה של הלל. כלומר שמצד אחד תהיה הנהגה של גילוי שכינה, ההצלחה והשגשוג יהיו עילאיים בצורה מופלאה בעוצמה ובשפע, אך מאידך לא יהיה זה באופן של יציאה מסדרי הטבע, אלא סדרי הטבע עצמם יהפכו להיות מופלאים. בימות המשיח נאמר לפניו 'שיר חדש'. כלומר שיר מסוג חדש, על הנהגת ה' הפלאית שתהיה משולבת בתוך סדר העולם. ובמקביל גם ה'שיר' יהיה משולב עם 'הלל'.

ושורש וראשית להנהגה זו היה בנס חנוכה, כאשר ביארנו בהרחבה במקו"א (קובץ 'תורתי בקרבם' חנוכה) עיי"ש.

חזקיה לא אמר שירה

ובזה נראה לבאר הא דאיתא בחז"ל - ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין וכו' חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח וכו' תנא משום רבי פפייס גנאי הוא לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ ואמרה שירה שנאמר מכנף הארץ וכו' (סנהדרין צד.).

הרי שהיתה תביעה על חזקיה על שלא אמר שירה, ולכאורה סותרים הדברים עם מה שאמרו בגמרא כנזכר (פסחים קיח.) שחזקיה אמר הלל בעת מפלת סנחריב.

עוד יש לבאר מהו הטעם שלא אמר חזקיה שירה.

אכן הדברים מתיישבים שפיר, על פי מה שביארנו, שיש הבדל בין הלל לשירה. ששירה נאמרת על תופעה מופלאה וחריגה היוצאת מגדר הרגיל, אולם הלל נאמר על ההנהגה הנפלאה שבסדר התמידי שמנהיג הקב"ה את עם ישראל. ומעתה יבואר שפיר דמה שאמרו במסכת פסחים ש'חזקיה וישראל אמרוהו', היינו בגדר אמירת 'הלל', אך הטענה על חזקיה היתה על שלא אמר 'שירה'.

ובזה מבואר גם עצם טעם הדבר משום מה לא אמר שירה, שכמבואר ענין 'שירה' שייך דווקא בראיית גילוי שכינה כאשר מתרחש נס החורג מגבולות הטבע. אולם נס זה של מיתת חיל סנחריב, אף שהיה זה נס גדול, מצד ההצלה הנפלאה שבו. וחזקיה לא היה צריך אפילו לטרוח ולהלחם, רק שכב על מיטתו, ומלאך ה' הכה בהם מאה ושמונים וחמשה אלף כמבואר בחז"ל (פתיחתא איכ"ר פיסקא ל, ושוח"ט עט). אך צורת הנס דהיינו עניין המיתה כשלעצמו הוא דבר שקיים בטבע העולם, ולא היה כאן נס חריג בניגוד לחוקי הטבע. ולכן אף שאמר 'הלל', לא אמרו בתורת שירה. כי עניינה של 'שירה' הוא רק בשעה שיש גילוי שכינה, הנהגה על-טבעית של נורא תהלות עושה פלא.

אולם, אילו היה חזקיה משכיל להבין את משמעות המאורע במבט פנימי ומעמיק, היה מבחין בנס זה שיש בו כבר סוג של גילוי שכינה באופן של ימות המשיח, כאשר כוחות הטבע נעשים מופלאים כניסים, ויש בעצם הדבר הזה גילוי שכינה והופעה נשגבה המחייבת 'שירה'.
והוא מה שאמרו שאילו היה חזקיה מגיע לאמירת שירה, היה נעשה משיח. כלומר שכבר היתה נמשכת סוג הנהגה נשגבה זו, שהוא אורו של משיח.

ויהי רצון שנזכה עוד בשנה זו לאכול מן הפסחים ומן הזבחים ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו, אמן.




כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.