תפילה - עבודת הלב

'ולעבדו בכל לבבכם' – איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה (תענית ב.). ועבדתם את ה' אלוקיכם זו קריאת שמע ותפילה (בבא קמא צב:).

הנה ממה שקראו חז"ל לתפילה 'עבודה שבלב', אנו למדים שכוונת הלב בתפילה אינה רק תנאי שיהא מוסיף ומצרף כוונה אל אמרי פיו, אלא שורש עבודה זו היא בלב, דהיינו לעמוד לפני המלך לבטא לפניו את מה שבלבו, לתנות שבחיו והילוליו, ולבקש מאתו את כל הדברים שנפשו חפצה בהם, וזה כל יסוד העבודה שבתפילה, לרכז מחשבתו ולשפוך את לבו בשיחתו נוכח פני ה'.

ואדרבה חלק הדיבור בפה בתפילה הוא אשר בא רק כתנאי והשלמה על רחשי הלב, כלומר שעצם ומהות התפילה הוא הבעת חפצו ומשאת נפשו שמקור תנועתם הוא ברגשי הלב, אולם לא סגי לפנות אל השי"ת במאוויי לב בלבד, אלא צריך שתהא המיית לבו עולה על גדותיה ופורצת החוצה, ותבוא לידי הבעה וביטוי באמרי פיו. וכן הוא מגדרי משפטי ההלכה הוא דלא סגי בהרהור הלב, ודברים שבלב אין די בהם בכדי לצאת ידי חובת תפילה, אלא צריך שהגיון לבו יבוא לידי גילוי בשפתיו. אך הדיבור משמש רק כצינור להעביר ולהוציא את השתוקקות הלב אל הביטוי בפועל.

ולפי זה נמצא שתפילה בלי כוונה אין היא רק תפילה מחוסרת שלימות, אלא כל עיקרה ועבודתה של תפילה אין כאן. וכמו שכתב הרמב"ם - כוונת הלב כיצד, כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו. כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים. (הלכות תפלה פ"ד הט"ו)

וכן כתב הרא"ש ב'ארחות חיים' - כוון בתפילתך כי התפילה היא עבודת הלב, וללא כוונה אינה תפילה (פסקא לו).

ובספר 'יד הקטנה' – 'אע"פ שעכשיו אין חוזרין בשביל חסרון הכוונה, הטעם הוא שגם כשיחזור, קרוב הוא שלא יכווין, א"כ למה יחזור בחינם, אבל באמת התפילה בחסרון בלא כוונה אינה נחשבת לכלום, ולאו מידי הוא דעביד שהוא כל עיקר מצות התפילה כמו שנאמר ועבדתם את אלוקיכם ולמדו מפי השמועה שעבודה זו היא עבודת הלב שנאמר ולעבדו בכל לבבכם ואמרו איזו היא עבודה שבלב זו תפילה, הרי קראו לכל עיקר מצות התפילה עבודת הלב אבל לא עבודת הפה, ואם לא כיוון לבו בה הרי אין כאן עבודת הלב ולא קיים המצוה כלל' (הלכות תפילה אות י).

וכה הם דבריו הנפלאים של מרן החזו"א – התפילה, אם היא מצוה מעשית אצלנו, אחרי שערכו לנו אנשי כנסת הגדולה נוסח ערוך ומסודר בלתי משתנה, הינה אמנם מצוה עיונית בעיקרה וחובת הלב, וכל שלא יצא ידי חובתה מצד הלב, לא עשה גם במעשה מאומה. שאין תפילה אלא עבודה בלבו של אדם, כמו שאמרו ולעבדו בכל לבבכם - איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה.

העבודה בכל לב שנדרש מן האדם לפני בוראו יתברך, היא תפילה. אין לו לאדם שעה אחת בעולמו שחפציו הושלמו ותאוותו בידו, והוא תמיד כמשתדל לבקש את החסר לעמדו וקיומו וכרודף להדוף מעל ראשו צבא הפגעים אשר יכתירוהו לבקרים, ואם אחרי חוזק החפץ ושקידת ההשתדלות ישכח את יוצרו אדון כל המעשים ומחולל כל המאורעות ואשר בלעדו לא יועילוהו כל המעשים ולא יעצרוהו כל הכנותיו, היסכנו תפילותיו, אוצר של מילים צפצוף הפה? הזו מצות תפילה? לכבד בפה והלב רחוק, הלא יספות חטא על פשע, על לב האבן אשר לא ימס מזרם קודש אשר ימטירו עליו מסדרי התפילה בעזוז קדשם, אשר הסתירו בכנפי מעייני תפילתם, והוא נרדם בתרדמתו ולא ייעור לקול הקורא.

אמנם הדבר פשוט ומורגש בשכל, אכן מה מאד יכבד על האדם להרפא מחולי זה ולהשתלם במצות התפילה, כי אם אמנם עשיית תפילה קבע הוא נמאס במושכל ראשון, אבל עשיית תפילה רחמים ותחנונים לפני המקום ב"ה הוא מן השלימות היותר גדולה, והקניין היותר נבחר לאדם על פני חלד (קובץ אגרות ח"ג סימן קנא).

ופשוט שצורת הכוונה בתפילה אינה שאחר שמוציא את התיבות מהרהר בפירושם, אלא קודם מחשב בעניינם ומתעורר להם ומתוך כך אומר אותם, כלומר שאין מטרת דיבור התפילה בכדי לעורר את המחשבה, אלא כאדם המדבר עם רעהו, שהדיבור הוא תוצאה ממחשבתו.

והנה מצוות התפילה הוא מהדברים שצריכים חיזוק (ברכות לב:) כי חוסר הכוונה בתפילה הוא דבר שאין אדם ניצל ממנו בכל יום כדאיתא בחז"ל (בבא בתרא קסד: ובתוס' שם). ומה מאד מגונה הדבר כאשר ניצב האדם לפני קונו ופיו ממלל לצד עילאה דברי שבח והודאה, בקשות ותחנונים על נפשו ונפשות ביתו וכל בית ישראל, ולבו לא נכון עמו, והמוני מחשבות מציפים את מוחו, מכל ענייניו ועסקיו, דאגותיו וטרדותיו.

ואם כי כל שעות היום נתונים לו לאדם ופנויים עבורו לעסוק במחשבות עסקיו וענייניו, בכל זאת בדקות הספורות של תפילת העמידה שייעודם להיות בלתי לה' לבדו, ולפנות לבו ולהסיר בעת ההיא כל מחשבותיו ועסקיו. משום מה דווקא ברגעים יקרים אלו כאילו נפתח פתח אליו נדחקים כל המחשבות השונות. כל מה שעבר עליו בעבר ובהווה, ומתכנן עצות ותכניות, נישא על כנפי העתיד, ומפליג למרחבי ארצות, הכל חולף במחשבתו, ואף הגיגי חכמה ותורה מוצאים לעצמם מקום בשעת התפילה. והנה אם לא ישנס האדם מתניו ויתאמץ בכל כוחו לרכז מחשבתו בתפילה בלבד, אזי יאבד רוב תפילותיו בהעדר כוונה.

וכבר בחז"ל איתא שצריך מסירות רבה וריכוז הנפש להסיר מדעתו כל המחשבות כדי לכוון כראוי, כפי שאמרו - אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו (תענית ח:). וברש"י - כלומר, שנפשו מכוונת בכפו.

ועיקר קושי זה הוא כאשר אין האדם נמצא לגמרי בתוך מצב התפילה. ומשום כך, אף שמשתדל לכוון, בכל זאת יש עדיין מקום בלב לענייני חוץ, ובכך נפרץ הפתח לכל העניינים להשתלט על דעתו ומוחו. והנה אין העצה לכך לסלק המחשבות בגערות ולגרשם במקלות, אלא בכך שיכניס עצמו לעולמה של תפילה, להגות בדבר הנשגב הזה שהשכינה מופיעה מולו, וכל מעייניו עתה יהיו בהקב"ה ובהכוונת לבו לדבר אליו בנוכח. שהרי כאשר אדם מדבר עם חבירו אין לו שום בעיה של מחשבות זרות באמצע שיחתו, וכל הקושי לכוון בתפילה הוא משום שאין רואה את הדבר בעיניו כיצד ה' עומד למולו ושומע אותו, ומוטל על האדם להתרכז ולצייר לפניו את הדבר במוחש מאחר שכן הוא באמת, שהשכינה כנגדו.

ונוסף על כללות כוונת העמידה לפניו יתברך, עליו לעורר בלבו תוכן כל ברכה וברכה ועניינה, שכן כל הברכות הללו אין אמירתם "חיוב הזכרה", אלא הם תמצית הרצונות והבקשות והצרכים של כל יהודי. וכאשר לבו ער ונתון לשני הרגשות הללו של התפילה, ממילא ניצול הוא מכל הפרעות חיצוניות ואין טורדות אותו שום הרהורים זרים, ותפילתו נאמרת בכוונה הנכונה אל אזניו הקשובות של אביו שבשמים.

ויש מתמודדים עם כך בעצות שונות, כגון בתנועות חיצוניות בעת התפילה או דברי התלהבות נרגשים לפניה. והנה כל אלו תועלתם קצובה לשעתם, אולם כאשר התפילה באה מתוך האדם עצמו אין הוא נזקק לכל עצה ותחבולה. צריך פשוט לעמוד לפני ה' ולבקש ממנו, לדבר ולהתחנן כדבר בן אל אביו, וכאדם העומד ומבקש מחבירו לבוא לעזרו. וכך יש לעמוד בטבעיות פשוטה ולהתחנן אל ה', אנא ה', עזור לי אלוקי, הטיבה עמדי ושלח לי ישועתך. אבא רחימא - 'ראה נא בעניינו וריבה ריבנו' – אנא אני מבקש ממך - 'וגאלנו גאולה שלימה'.

ואמרו חז"ל - כשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר 'כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה'. (אבות פ"ב משנה יג). וכן אמרו במשנה בברכות - העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. ובגמרא (ברכות כט:) - מאי קבע - אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפילתו דומה עליו כמשוי (רש"י - והיינו לשון קבע, חוק קבוע הוא עלי להתפלל וצריך אני לצאת ידי חובתי.) ורבנן אמרי כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר – (רש"י - מי שאינו יכול - לכווין לבו לשאול צרכיו. לחדש בה דבר - בבקשתו, והיינו לשון קבע כיום אתמול כן מחר.).

כוונת התפילה אין משמעותה להעביר הדברים בדעתו ובמחשבתו, אלא לבקש בתאוות לבו ורצון שאיפתו. שאלו הדברים דרושים לו ונפשו חפצה בהם, הוא מבקש דעת, תשובה, סליחה, גאולה, רפואה, פרנסה, קיבוץ גלויות. וכן כל הברכות הם בקשות שהוא צריך אותם עד מאד, והוא מתפלל ומתחנן מעומקא דליבא כי ימלא ה' כל משאלותיו ומאווייו.

חז"ל קבעו את הברכות הללו בידעם ברוחב ליבם שהם תמצית כל צרכיו ורצונותיו של היהודי, כשקבעו ברכות על השבת המשפט, משמעות הדבר היא כי זו היא שאיפתו של כל יהודי, כשם שצרכיו כוללים 'רפאנו' ו'ברך עלינו', נחוץ לו גם 'השיבה שופטינו' 'השפלת המינים' ו'על הצדיקים', תפילות אלו, הבקשות הללו, אלו הם רגשות היהודי. חז"ל העמידו לנו את מבנה שאיפותיו של כל יהודי, הוא זקוק להרמת קרן הצדיקים ולבניין ירושלים ולמשיח בן דוד. וכן בברכות סדר השבח, הוא משווה לפניו את עוצם פעולות ה' ומתרגש מגדולתו וקדושתו יתברך ומביע התפעלותו בתיבות התפילה.

ואכן דבר זה יכול להוות מבחן לכל אחד, לעשות חשבון נפשו עד כמה תוססים בקרבו הרגשות של יהודי, האם נוגעים ללבו כל תוכן ברכות התפילה, אשר חז"ל קים להו שכל יהודי צריך להביע זאת מליבו, וזוהי צורתו של יהודי. אין די בכך שאנו מבינים בשכלנו שכך צריך וראוי לחוש. אמירת 'ולירושלים עירך', צריכה להיות מתוך הרגשת הלב וגעגוע נפשי עד כמה חסר לנו שיבת ה' לירושלים, ועל האדם לבחון עצמו האם חש הוא כן או שאומר זאת רק משום שכך נקבע הנוסח.

וכאשר מגיע האדם לתפילה באופן כזה, בוודאי שאין לו כל התמודדות של 'מחשבות זרות', שהרי כל ברכה וברכה היא עולם מלא ובקשה בפני עצמה, וכל כולו שקוע ונטוע נוכח פני ה' ומבקש ומתחנן. אין לו כל צורך בתנועות חיצוניות ופעולות המביאים לתסיסת התלהבות רגעית, מכיון שהתפילה היא אצלו פעולה טבעית הבאה מעצמו של האדם. אין הוא עוסק ב'מעשה תפילה' אלא הוא 'מבקש' 'משבח' 'מודה', וזוהי צורת תפילה אמיתית. ב'השיבנו' הוא מייחל לתשובה שלימה, ובעת ברכת 'סלח לנו' כל מעייניו בציפיה לסליחה. ולפיכך קראו חז"ל לתפילה 'עבודה שבלב' ולא עבודה שבדעת, שכן עבודת לב היא, להתרכז ולכוון את תחושת לבו אל הרגש של כל בקשה, יחד עם ההרגשה המוחשית של עמידה נוכח פני ה'. וכדברי מרן החזון איש - עבודה נאצלה בתפילה, לצייר כמו חי איך שהקב"ה שומע את שיח שפתותנו ומאזין הגיון הלב. (קובץ אגרות אות כג).

והנה האדם הזוכה לדרגה זו הרי הוא מתמוגג על עבודת התפילה כבן המתרפק על אביו, וכל מילה מתוקה לו כדבש, ולא רק שאין התפילה עליו כמשוי אלא הוא מתענג עליה וקשה עליו להיפרד ממנה, וכלשונו של נעים זמירות ישראל - 'כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי' (תהילים סג,ו). ויונק מכל תיבה ותיבה את זיו צוף מתיקותה, ומביע בזה את דביקותו וגעגועיו ותשוקתו לק-ל חי.

ואדם זה גם כללות הגישה אל התפילה היא אצלו מתוך אושר ושמחת לבב על הזכות הנשגבה. דאף שהמצב בתפילה מוגדר בהלכה בעמידת יראה וכובד ראש כעומד לפני המלך, שכן כך הוא היחס המתחייב מצד גודל קדושתו ית"ש. אולם מאידך הרי זו חביבות יתירה ורוממות נפלאה שזוכה האדם לעמוד נוכח פני ה' ולדבר עמו כדבר איש אל רעהו. השכינה ניצבת מולו, ומלכו של עולם מקשיב ומטה אוזן לתפילתו ואומר לו, שאל בני שאל, שאל כל אשר בלבבך. היש לך חיבה גדולה מזו. וכמו שאמר הכתוב - כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו (דברים ד,ז). וכדברי דוד המלך ע"ה – אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני כי הטה אזנו לי (תהילים קטז).

והנה עצם הדבר שהאדם משווה נגד פניו את נוכחות השכינה, ותולה כל יהבו אל ה' ומכניע עצמו ואליו הוא נושא את נפשו זו עצמה היא העבודה שבתפילה, ועולה היא לרצון לפניו יתברך כעבודת בית המקדש כעולה וכקרבן. וככל שמתחזקת הרגשתו ומתעצמת תחושתו בעמידה נוכח פני ה', וכמידת תוקף עתירתו ופנייתו אך ורק אל ה', יש בכך יותר 'עבודה' לפניו ויותר ריצוי, ובזה מקיים את התפקיד הרם והנעלה להיות ממלכת כהנים ולעבוד את ה'.