המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו

..
אר"י פעם אחת, הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה ובא אליהו ז"ל ושמעתי ב"ק שמנהמת כיונה, אוי שהחרבתי את ביתי. וג"פ בכל יום אומרת כך והקב"ה מנענע בראשו

(ג)




כל זה בדרך משל וחידה, ממה שאירע לר"י שהכניס עצמו בסכנה בכניסתו לחורבה כדי להתפלל שהרי הזהירו חז"ל "אל יכנס אדם לחורבה מפני ג' דברים. חשד, מפולת, ומזיקין. אשר ממראה, החורבה נתעורר אז לחשוב על מצבם וחורבנם של ישראל בעוונותיהם. שהכל בדעה, דברי הנבואה וגם השקפת חז"ל, שאין הקב"ה חפץ בחרבן מקדשו וגלות בניו, אשר שמו מתקדש ומתגדל אך על ידם אף בגלותם ועאכו"כ בבית מקדשם, ואדרבא "אחישנה" תלוי בנו, וכביכול שכינה מתחרטת על חרבנינו, כפי הנשמע מתכן שלוש תפלותינו בכל יום ויום. שעכ"פ הש"י מקבלה (וחפץ בה).
וכתב הכותב בע"י. ח"ו לחשוב ענינים אלו כפשוטן. אלא ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם לרמוז כי רע בעיני ה' גלותם וצערם של ישראל עכ"ל. וענין אליהו פירשו הגאונים... שהוא כנוי על איזה חסיד אלמוני או על איזה ישועה שניזדמנה פתאום. ור"י בעצמו א' (בגמ' סוכה), "מעולם לא עלו משה ואליהו למרום" וכו' כלו' שעל אף שהגיעו למירב ההשגה האפשרית לאנוש, לא עברו גבולות החומר, תחתונים לא נתפשטו. ועליונים לא נתגשמו.

שמרה נפשי כי חסיד אני שכל מלכי מזרח ישנים עד ג' שעות... ואני ידי מלוכלכות בשפיר ושליה כדי לטהר אשה לבעלה

(ד)
נקרא חסיד מכל מלך זולתו מרוב מסירותו המופלגת לא רק למלחמות ה' והרמת קרן מלכות ישראל אלא היו ידיו עסוקות בקיום מצוות ה' והוראת תורתו לעמו גם בדבר שנראה שאינו לפי כבודו, כי דעתו שפלה היתה עליו בלי שים לב לכבודו ומעלתו כפי שפזז וכרכר לפני ארון ה' לעיני כל ישראל ואמר, "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני", על אף תפארת גדולתו ותוקף מלכותו ורוממתו על גוים רבים ואפע"פ שידיו מלוכלכות בדמי גוים רבים, כיון שלשם שמים עשה ורצון קונו מילא בכך, נחשב לו כדם הוראה של שפיר ושליה שאפע"כ שמתלכלך, מצוה עשה.
כמו"כ היה כפוף לחכמי התורה ולסנהדרין, ונמלך בהם ושואל בעצתם כנרמז בעירובין (נ"ז) נתיעץ במכתיר והגניב למפיבשת. ורמזו ג"כ באגב, שזה שחכמים מביישים לתלמידיהם לא מצד טבעם, שאדרבה שמם דהיינו תכונתם מצד תורתם, הם אישי בשת, ורק צורך לימודה גורם להם להיות מפיבשת. ומתוך שנמצא בכתוב שאחד מבניו של דוד שנקרא פעם דניאל ופעם כלאב, וכן הכתוב קוראם כהנים לה', שזה תואר מעלה תורנית, לפיכך מצאו מקום ושמות ידועים נאותים לדרוש מהם כך, שזהו שכר ת"ח ענוי ארץ שמצאצאיהם יצאו כיוצא בהם ויותר. (וגלגל הוא בעולם גם בתחום זה.)
ויעוין במאירי שדוד לא מתפאר בחסידות אלא כמתפלל, שכמה שיהיה חסיד זקוק לשמירה מחשש שנתמעטו זכיותיו. ועי' במהרש"א שביאר כנ"ל שלא כמלכי מזרח וכו' וגם לא נמנע מלעסוק בדברים כעני זה

שנזקק ומשכים

אף למלאכה בזויה.

איזהו בן העוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה.

(ד)




מי שתפילתו נובעת וצומחת מתוך הכרה ואמונה עמוקה בש"י, המושג לנו רק מתוך פעל ידיו ונסיו ומתוך נפלאותיו לגאולת עמו מעולם. כי אל מה ולאיזו השגה יכוין אדם דעתו ולבו בתפלתו אם לא יבסס הכרתו על עובדות גאולת ישראל שעומדות לנס עולם, שזהו ענין ברכת הגאולה להכירו ולידעהו ולצפות לישועתו וגאולתו לעמו, ולבטוח בו לעתיד. ומתוך שני חלקי הדעת והאמונה דהיינו הכרת ה' מתוך מעשיו בעבר, ואמונה ובטחון בו בעתיד יסתייע אדם להגיע לדעת ה', המוביל אל האושר הנצחי-העוה"ב, וכן הוא ענין דברי המדרש רבה (שמות כ"ב) "לכך צריך להסמיך גאולה לתפלה כשם שהם הסמיכו שירה אחר האמונה", שענין הסמיכות, להביא לשלימות האמונה.

אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת ולא אמרן אלא בד"ת וא"ד אפי' במילי דעלמא וכ"ש בד"ת,

(ג:)




נראה שמחלוקתם היא על טעם האסור אם הוא משום לועג לרש וא"כ בדברים שכיוצא בו במת הוא שומע ומחריש, מותר. שאז אין כאן לועג לרש בזה. שאין המת יכול לדבר. והא"ד סבור, שאסור שמזלזלים בכבודו בזה, שעוסקים בדברים אחרים שאינם לכבודו. ולפ"ז יפה הכל שכן. ועי' במאירי שאסר לומר דרשות וד"ת ליד מטת המת. אלא להתרכז בשבחיו ועניניו, כי אין זה לרצון חכמים לנצל את הלוית המת לדברי כבושין שונים, וכ"ש לכבודים אישיים אלא רק מה שלכבוד המת בלבד.

מיכאל באחת גבריאל בשתיים, אליהו בארבע מלה"מ בשמונה, ובשעת המגיפה באחת

(ד:)




ישנם פעולות נסיות המוחישות להתהוות, במהירות יחסית בהשגחה פרטית המורה על יכולת מאין כמוה. (כבמאמר ה' בבראשית יהי אור-ויהי אור) לעומתם, התרחשויות הפורענות לרשעים, כדי שאולי ישובו, באים קצת במתינות, ובהתפתחות סבות טבעיות נוראות המורות על גבורת אל (כמגפת סנחריב). וע"י במהרש"א שביאר באופן זה. וישנם פעולות טבעיות כגון בשורות טובות ישועות והצלות בדרך. ההשגחה הטבעית המכונות אליהו- "משמיע שלום מבשר טוב" וכו'. אולם הן נדירות ומתהוות אחרי סבות ואמצעים רבים, אך הרע וההפסד הרגילים שבעקבות ההויה מתהוים באטיות ממנה (וע"ז אמרו "מלה"מ בח'). אבל בשעת המגיפה באחת, שבשעת המגיפה,הדבר מתפשט במהירות רבה. (ועיין במאמרם בב"מ "כלבים צועקים אליהו בעיר, בוכים מלה"מ בעיר", היאך יכנו לתופעות מפתיעות של הויה והפסד כגון אויר בריא או מורעל ומושחת, אליהו ומלה"מ שכיון שהכלבים רגישים לכך תחלה, תלו בהם, שסימני מגפה או מחלה מופיעים בהם תחלה. ואפשר שאליהו בד', רמז למדרגת בנ"א שמחוברים מד' יסודות. ומלה"מ בשמנה היינו שמנה מיני מיתות שנזכרו במ"ק כ"ח. (ומגיפה, לא חשיב שם דכולל כמה אופנים ביחד).