המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו

רמז לציון קברות מן התורה מנין שנ' וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון (ה)

רגיל בפי חז"ל לקרוא לאסמכתא שמדברי נביאים, מן התורה, ועכ"פ ברור כפי שהגמ' אומר', שזה משום "וטמא טמא יקרא" טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש. וכך פירשו שטעם הציון והמצבה, הוא מפני הטומאה שידעו כהנים שיש כאן קבר ויזהרו שלא ליקרב. אבל זולת כך אין ענין ואין טעם במצבה. כי לזכרו ולכבודו, אם ת"ח הוא אינו זקוק לכך כמו שאמרו "ת"ח אין בונין נפש על קבריהם. דבריהם הם זכרונם", ואם רשע הוא, מצבת זכרו קלון היא לו, שמזכירה עוד את מעשיו.

אבל, חייב בכפיית המטה, דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיהם הפכתיה, כפו מטותיכם עליה (יד)

מהלשון נתתי בכם, מובן שמדובר על מה שניתן באדם מן העליונים, דהינו הדעת. אשר כשנפטר האדם מתהפכת צורתו ונותר רק חומר, וע"פ הכתוב "אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, אמרו ובעונותיכם הפכתיך. וכ"ש אם הוא מלא עוונות.

אורו מרוז א"ד גוברא רבא הוה, וא"ד כוכבא הוא שנ' מן שמים נלחמו, (טז.)

למ"ד כוכבא הוה, ניתן לומר שהכוונה על מאדים (הנקרא בלעז מארס), שלפי אמונות הקדמונים הנו אליל מלחמה (ועי' כתר מלכות לאבן גבירול שסובר שהוא מקור למדה זו) והיו יוצאים למלחמה ע"פ הקוסמים (והאיצטגנינים) הוברי שמים החוזים להם בכוכבים הצלחות ונצחונות. ודבורה בשירתה תיארה תוך התול ולעג במרוז, שלפי ההוזים, הוא השיא לסיסרא, ובישר על נצחונו והצלחתו במלחמה, ובהתאם לשטותם ואמנותם אררה דבורה למרוז אלילם ואמרה מדוע משמש הוא למדיח להם ואינו כשאר כוכבים, שלא מיחסים להם כח מלחמה אלא לש"י בלבד אשר לו המלחמה והתשועה.

אמר לו הקב"ה לדוד שירה אתה אומר לפני על מפלתו של שאול, אלמלא אתה שאול והוא דוד אבדתי כמה דוד מפניו. (טז)

כלומר לא השם והיחוס המשפחתי קבע את הצלחת המלכות ביד דוד כביכול מחמת הבטחת המלכות לשבטו. לא כן, אלא מחמת כשרון המעשים שאלמלא היה דוד מתנהג כשאול שלא להחזיק בדרך התשובה, לא היה עומד לו יחוס שבטו והיה אובד הוא וכמה דוד כמוהו מפני שאול שלא היו בידו עבירות כמוהו, אבל חסרונו היה בהצדקת עצמו, ולעומתו דוד על אף שנכשל כל כך, הורה סוף סוף דרך תשובה ומבטל עצמו כפי שתיארוהו בסמוך שמצד אחד הוא "עדינו הענצי", על הקרקע. ומאידך, על שמנה מאות חלל.

ועוד יש מתארים שכוונתם שאבוד שאול מפני דוד היה, לא מפני צדקתו וזכותו האישית של דוד, אלא מצד הבטחת המלכות לשבט יהודה, כי לא יספיקו סגולת של אדם עצמו בלבד, כדי להיות בחיר ה' ונגיד עמו, אם לא יתלוו לכך זכויות אבות וסגולותיהם לכך, שיוסיפו לעזר ממרום. וע"כ אמרו אלמלא רק נתחלפו היחוסים והתכונות, איבדתי כמה דוד מפניו, בפרט שמצד המעשים והמדות שנתגלו בך אינך טוב הימנו, ואיה מקום לשירה? ולפ"ז לא ניתנה המלוכה לשאול מעיקרא, אלא לפי שעה - שהעם דחקוה, כי דוד עדיין קטן היה, וגם שמואל עצמו נדחה מפני דוד כמאמרם (בתענית) "היכי איעביד, לא לימות לא זה ולא זה, הגיעה מלכות דוד.

מה כושי משונה במעשיו אף שאול משונה במעשיו. וכן צפורה הכושית משונה במעשיה. וכן צדקיה עבד מלך הכושי. וכן נאמ' על ישראל הלא כבני כושיים, מפני ששונים במעשיהם (טז)

הורונו בזה ששנוי בולט וניכר במעשיו או באישותו של אותו אדם, כינה אותו הכתוב בביטוי כושי, אשר שנוי מראהו ניכר ובולט לעין כל. וכך מעשי שאול מוזרים ומשונים היו וכן מעשי צפורה וצדקיה וישראל כל אחד בתחום שלו.

אני מושל באדם ומי מושל בי, צדיק, שאני גוזר גזירה והוא מבטלה (טז)

כל כך היו בטוחים חז"ל שלא יעלה על דעתנו טעות בפשט מלות דרשתם זו "שצדיק מושל בי". כי כל כוונתם להדגיש ולציין כחה של תפלה ותשובה שבעקבותיה משתנה המצב והמציאות, וכביכול נראה שנתבטלה גזירת ה' נוכח תפלת הצדיק. ואולם זה שהצדיק משל ביצרו או שולחו בעל התשובה, הוא שגרם שתתבטל מעליו הגזירה.

מי שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש ויתכסה שחורים ויעשה מה שלבו חפץ. (יז)

לבישת שחורים תועלתה כלפי עצמו אולי עי"ז ידאג ויכניע עצמו וישבר לבו, ועל ידי שילך למקום שאין מכירים אותו, ירויח לחסוך חלול ה'. וגם אפשר שע"י גלותו, ושנוי מקומו ומתן חופש ליצרו כמי שפת בסלו, תרפה ותפרח ממנו תאותו וימנע ויחדל יצרו, וכך פי' המאירי.

ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה, היכי ניעבר, נשמתיה, צריכי רבנן ליה. (יז)

אדם גדול היה וכפי שנשמע גם מהמשך הענין דאמר ליה רב יהודה אפי' גוברא רבא דכוותך לא אחניפי, ועל כן לא הזכירו את שמו משום כבוד ה' הסתר דבר, בפרט שנחשד בזמה ולא מצי כייף ליצריה. והשאלה מאי טעמא, לפרש"י דגריס דעבד כר' אלעאי, היא, מדוע קבלוהו במערכת הדיינים ולא במערכת החסידים. אבל לפי גרסת ר"ח דעבר על דברי ר' אלעאי ולא הלך למקום שאין מכירים אותו, השאלה מדוע עלתה לו מיתת עונש ונכנס למערת נידונין ועבריינים?

מר זוטרא כי מייחיב צורבא מרבנן שמתא, משמית נפשיה והדר משמית ליה, וכדעייל לאושפזיה שרי לנפשיה והדר שרי לדידיה. (יז)

כל זה עשה כדי להשתתף בצערו, וכדי להראות שעושה זאת מצער, וכדי לזכור להתירו לו.

פרעה שהיה בימי משה, הוא אמה וזקנו אמה, ופרמשתו אמה וזרת, שנ' ושפל אנשים יקים עליה. וי"א אמגושי היה שנ' הנה יוצא המימה. (יח.)

כשם שכיום עתונאים וסופרים מציירים קריקטורות על נכבדי ארץ, כדי להמחיש ולתאר ולהבליט עי"ז את מעשיהם, אפים ותכונתם, ואין שום טיפש שיחשוב שכך הם נראים, כך לפחות יש לראות במאמר חז"ל זה, שבו ציירו לנו במלים, את דמותו ואישיותו של אותו פרעה, שגאותו ורום לבבו השיאהו להקשות לבו ולהתגדל על כל, כאילו לא בשר ודם הוא ומחומר קורץ, עד שסכלותו וטפשותו גרמה לו לומר "לי יאורי ואני עשיתיני", ושלא להיכנע לפני יד ה' הגדולה. והואיל וידוע שהזקן מסמל ומביע דמות הדרה ונשוא פנים, ומאידך הזנב (שהוא כנוי לערלה) מסמל לתאוה השטופה, ע"כ צייר רב לדמותו - כך, שקומתו אמה שמסמל חוסר אישיות וחכמה, ועל כל זה זקנו אמה, לאמר, כולו גאוה מרגלו ועד קדקדו, ופרמשתו - כנוי לתאותו, הן תאות בשרים והם תאות השלטנות והרודנות (המכונה בפי חז"ל בבעילה, כשהיא באה אך לספק תאות גודל לבב כמו שנזכר בנבוכדנצר). וכוונתם בציירם אותו במפלצת כזו, הוא כדי לומר לנו שהיה בעל קרני גאוה שלא לפי ערכו ואישיותו, בהתאם למה שכתוב "ושפל אנשים יקים עליה", כדי שידעו ישראל שאך יד ה' מסרתם בידי פחות ערך. (וענין "אמגושי היה", לרמוז על זדון מחשבתו להונות ולהטעות בני אדם, שבן אלהים הוא, ושהוא מיוחד מבני אדם (מה שכינו שאינו נצרך לנקביו). ורעו של מאמר זה (בגיטין י"ד) שר"ד התנצל שלא עזר לר"י, וא"ל אותם בנ"א, הם אמה, וכובען אמה, ומדברים מחצייהם, ושמותיהם מבהלים וכו'. ולמדנו רש"י להבין שזה תאור קריקטורי, באמרו: אמה - אנשי מדות וקומה. וכובען אמה, מלבושן מאיים.

בכל יום ב"ק יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני ושדה פלונית לפלוני (יח)

לפי מה שכתב הרמב"ם בח' מפרקיו שנשואי אשה שהם מצוה הם דבר בבחירה ואינם גזורים לו כגזירה מן שמיא, נראה שהוא יסביר מאמר חז"ל זה כמליצה כללית, לאמר, שזווגם של בני אדם בדרך כלל הוא לפי טבעי תולדתם וחינוכם. כי כל אחד נמשך ונדבק לבת זוגו לפי טבעו ומזגו שמעיקר תולדתו, והוא הדין אפשר לומר במשאו ובמתנו עד שתזדמן שדה פלונית לפלוני, וזה קצת דוחק. ונראה, שמחמת זה פי' על שדה נדוניא שהיא מכח הזווג.

ועיין ר"נ שהסביר, שמה שאומר הרמב"ם שגם דבר זה תלוי בבחירה, אין זה סותר לדבריהם אלו, כי יסביר ענין זה לצדדים, שאדם בבחירתו לפי טבעו דעתו ונטיותיו יגיע וידבק למה שמתאים לו מעת יצירתו וזוהי ההכרזה, או שזו כעין גזירת בין הבתרים, וכן וקם העם הזה וזנה" שאין ניגוד וסתירה בין הבחירה והגזירה.

רבא שמעיה לההוא דבעא רחמי - תזדמן לי פלניתא. וא"ל לא תבעי רחמי הכי אי חזיא לך לא אזלא מינך ואי לא, כפרת בה'. (יח)

גם כאן יפרש הרמב"ם אי חזיא לך מצד התאמת המדות, הדעות, החינוך, והשקפות ויחוס המשפחות. (ולא לפי "מזל"). ולא התכוון להניא אותו מבקשת רחמים ומתפלה כל עיקר כי חובה לאדם להתפלל שהש"י יזמן לו את בת זוגו ההוגנת לו, אלא מכיון שנתן דעתו על אותה פלוניתא דוקא וכנראה שלא היתה לפי מדתו והתפלל כמעיין ומצפה בתפלתו, על כן הוכיחו כדי שלא יבא לידי יאוש וכפירה.

מאי שמתא, שם מיתה. ושמואל אמר שממה, ומהניא (עכ"פ) כי טיחתא בתנורא. ופליגא דר"ל דאמר כשם שנכנסת ברמ"ח כך יוצאת מרמ"ח, אמר ר"י, שדי שמתא אגנובתא דכלבא, ואיהי דידה עבדא (יח)

כלומר מה פועלת ומה תפקידה והשפעתה? ועל זה אמר רב, שהיא כעונש מיתה שגורמת סוף סוף למותו. ואף אם ישוב ויתירו לו, סוף שתשאיר רושם ושם רע עליו וכמו שאמ' בלשון מליצית "שדי שמתא אגנובתא דכלבא ואיהי דידה עבדה. והביאו ראיה ממעשה שאירע, אבל שמואל סבור, שאינה גורמת אלא לשממונו ולבידודו מן החברה זמנית עד שישוב ואז יצא רשומה מעליו כשם שנכנס.

וישמע משה. מה שמועה שמע? שחשדוהו מאשת איש. (יח:)

הר"ן ביאר שעשו רק להכעיס. ברם, ידוע שסיבת מחלקת קרח ועדתו, היא מקנאתם במשה ואהרן ועוד. וחשדם אותם שקיפחו לשבט ראובן ולבכורות, בתתם הנשיאות לאליצפן, ואת הכהונה לאהרן ובניו, והנשיאות למשה. וע"פ דרשת חז"ל והשאלת הפסוק "ואת אשת רעהו לא טמא", לענין שלא ירד לאומנות חבירו, שכינו את הכובש ולוקח דבר השייך לחברו בא על אשת איש, כך גם כינו את החשד במשה ר' שלקח שררה השייכת להם. ועוד אפשר לפרש שכינו את חשד השררה במשה בכינוי מוגזם זה. כדי לרמוז שאין להאמין בחשד והוצאת שם רע על ת"ח במקום אנשים רעים החולקים והרוצים להטיל מום ודופי, כי אין נרתעים מלעשות כן, אפי' באיש כמשה ר' מבחר המין האנושי, אשר חשד שררה עליו, כמוהו כחשד באשת איש, דבר שלא יעלה על הדעת. וברוח הביאור הנ"ל ביאר הכותב שחשדוהו בנטיה אחר תאוות והנאות המכונות אשת איש. אולם העיון יעקב והרי"ף ביארו שהיה חשד, ממש, על סמך הכתוב "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה"- עם ענין הנשים הצובאות, אשר צבאו פתח אהל מועד - אהלו של משה רבינו. (כי זה נאמר בטרם הוקם המשכן). והחשד, שאולי היו מתעכבות לעתים כשהוא לבדו, אבל הכת' מעיד עליו "ומשרתו יהושע לא ימיש מתוך האהל.

אתהפכא ליה (לר' הונא) רצועה דתפלין ויתיב מ' יומא בתעניתא. (כה:)

יש איזה מספרים עגולים שחז"ל נקטו אותם גוזמא ורבוי, כגון זה שהוא מקביל לארבעים שמשה ישב בהם בהר בתחנה ובתפלה ולקבל תורה. וכוונתם בזה, שהיה מדקדק מאד בפרטי עשיית המצות, ואם שגג ונכשל בעשייה שלא כתקנה, היה מצטער הרבה מאד.

הוה גני יהודה מימיניה דאבוה, אמר ליה יהודה לחזקיה, קום מדוכתך לר"ה וכו' קם בהדיה עמודא דנורא, חזיה ר"ח, איבעית אימא זקפיה לארונא ונפק וכו'. (כה.)

ר"ח כשהכניס לארונו דר"ה למערתא דר"ח, ראה שלא נותר שם מקום לר"ה, כי יהודה וחזקיה בניו שכבו מימינו ושמאלו, רק בצד חזקיה היה קצת מקום בלתי מספיק עד שהיה מההכרח לקבץ עצמות חזקיה ולהזיזם בצמצום, למען יכיל המקום גם לארונו דר"ה, וזאת מליצתם על שקולי מחשבות שהתרוצצו בר"ח, דאמר יהודה לחזקיה, קום מדוכתך שהיה ר"ח מוכרח לעשות כן לכבוד ר"ה, וכשהרהיב עוז והחל לעשות כן נדלק פחד בלבו כעמוד אש, וחיל ורתת אחזוהו מקדושת וכבוד תורתו המכונה בפיהם עמודא דנורא, וחדל להזיזם והציב בזקיפא לארון ר"ה, וזכה שדאג לכבוד ר"ה וגם ניצול מעונש.

כי נח רבה"ה ור"ה אסקינהו. כד מטו לגשרא קמו גמלי דרבנן, עבדי יקרא להדדי. א"ל ליעול, נתור כביה ושיניה דטייעא. (כה:)

גמלי, כנוי לגמלים עצמם (שרובם כשרים), והיה ביניהם סרהובים בדרך כבוד שחלקו זה לזה, מי מהנפטרים חשוב יותר להעביר מטתו ראשון. ומכל קהל המלוים לא העיז מי לחרוץ ולהכריע בין כבוד החכמים, עד שקפץ אותו הדיוט המכונה טייעא (והיא מלת כנוי בפי חז"ל על הדיוט היוצא חוצץ בעניני דרך ארץ והויות דעלמא) אשר הכריע גברא בר גברא וכו'. אך הוא נדהם ונחרד אח"כ אותו טייעא כאילו נשרו שיניו, על שהכניס את ראשו בענין רם, ונשא ממנו, ונשאר בפחד ורעדה שמא פגע בכבוד הנפטר ר"ה.

כדנח רבינא וכו' תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, נשים לילות כימים על משים לילות כימים. (כה:)

כ"ז, מפני שהצדיקים נמשלו כתמר, ועץ התמר הפך לסמל במקרא להם, בשל התנשאותו ושאיפת התפשטותו אל-על מכל העצים ועקב צורתו שאין בו התפצלות, אלא לב אחד יש לו המכוון כלפי מעלה. כמו"כ אפשר לו' ע"פ מאמרם (בעירובין יט) "ב' תמרים יש בגיא בן הנום ועולה עשן ביניהם וזו פתחה של גיהנום", שהמספיד במליצתו זו, התכוון שאותן תמרים שהפכו לסמל הפולחן האלילי שהוא פתח גיהנם, יניעו ראש על צדיק זה, על שאינו מבאי פתחן ולא יבא לחסות בצלם.

כדנח ר"ז, פתח עליה ספרנא ארץ צבי גידלה שעשועיה, אוי נא לה אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה. (כה:)

כלומר, אוי לריקני רקת (זו טבריה) שחסרו מנהיגם ומדריכם. והתעוררות זו שעורר המספיד את המיוחד שבו, עשתה שיחזרו בתשובה, כמסופר מהנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר"ז דהוו מקרב להון, כי היכי דנהדרו בתשובה והוו רבנן קפדי, כי נח אמרי עד האידנא הוו בעי רחמי עלן, השתא מאן בעי רחמי עלן, הרהרו ועבדו תשובה.

כדנח נפשיה דר' אבהו אחיתו עמודי דקסרי דמעה. (כה:)

מתאור פני העמודים בימיהם (בב"ר ל"ג) שמכוסין בקרמין מצוירין, נבין, שבבנייה הרומית, היו העמודים מצוירים ומעוטרים בקשוטים לנויי העיר. וקיסרי שבא"י היתה בנויה בסגנון רומי ולכבודם. ור' אבהו שהיה יקר בעיני המלכות כפי ששרה לו בת הקיסר, "רבא דעמיה וכו' ודאי שבעת הסתלקותו, נחרדו העם והמלכות, ועטפו את עמודי העיר בשחורים לאות בכי ואבל, כדי לעורר לכך ולהביע צער עליו, והרי זה כאלו עמודי העיר עצמם בוכים ומזילים דמעה עליו. וכמו"כ אפשר לפר' שהעמודים מסמלים, את גדולי העם, ולפ"ז מובנים דברי הירושלמי (ע"ז פ"ג) "כד דמך ר"א, בכן עמודיא דקסרי, אמרין כותיא, לית אנון אלא מריעין. אמרו להו ישראל, יריעון רחיקיא כמה דקריבין מריעין". שנראה שדרך לעג התכוונו לומר, מצרות עינם בכבוד ר"א, שכל הדמעות והבעות הצער הם רק לפנים, אבל בלבבות שמחים. ואם נרצה לפרש כפשט המלות, נוכל לו' שאפשר שירד אותו היום גשם שוטף עד שנשארו העמודים נוטפים ודומעים, וזה היה לאות, שאף הדוממים חשו בחסרון הצדיק.

כי נח ר' יוסי שפעו מרזבי דצפורי דמא. (כה:)

גם זה יובן ממאמר' בסנהדרין (ט') עליו, "דרש ר' חתר בחשך בתים וכו' שדרכם של הפושעים שמפקידים אפרסמון אצל בעלי בתים ולערב באים ומריחים ככלב, דרשה ר"י בצפורי ואיחתרן ההוא ליליא ג' מאה מחתרתא בצפורי. וכו' כי נח, שפעו מרזבי דמא, שלפ"ז רמזו שבהסתלקותו הגדילו הגנבים להרשיע, כי בעודו בחיים, היה בסתר ובמחשך מעשיהם כנרמז. אך משנפטר פרצו בגלוי ברוב חמס ושוד ועושק רב, המתואר בשפיעת דם.

ולפשט המלות אפשר שאירע הרג רב מאויבים בו ביום, והיה זה לאות. אך מהירושלמי (ע"ז ג') נראה ענין אחר, שם נאמר "כד דמך ר"י, משכו צנורות דם בלודקיא, אמרין דיהב נפשיה על גזירתא" (מילה). והר"ז הוא ר"י שנגזר עליו גלות לצפורי ואח"כ ברח ללודקיא, שנראה שלאות אבל מוחשי, בטאו זאת במשיכת דם ב"ח, בצנורות ומרזבים המקלחים לחוץ, כשם שלשמחה מושכים יין בצנורות לפני חתן וכלה.

כי נח נפשיה דר' אחאי אתחמיאו כוכבי ביממא. (כה:)

ע"פ מה שפירש"י (בחולין נ"ט) "והזהרו בר' אחאי שמאיר עיני גולה הוא" לנהוג בו כבוד ולדון לפניו ולא להתיר מה שאסר, נראה, שאכן כך נהגו ויראו לפסוק נגד דעתו. ובהסתלקותו, עת שכביכול נלקה מאור חמה מאירה כמותו, נתגלו כוכבים ביום, דהינו צצו מורים שהחלו לגלות דעותיהם ושטותיהם נגד דעתו. ולפי פשוטו, אפשר שבו ביום אירע לקוי חמה מלא, ואז נראו כוכבים ביום.

כי נח נפשיה דר"א אתקערו כל ארזיא (כה:)

הם עמודי ארז שביהמ"ד נשען עליהם, ובברכות ז' "לא מצלו אלא ביני עמודי" ובשבת ב' "יתבי וגרסי ביני עמודי". ולפ"ז המליצו שבפטירת ר"א נראו עמודי ביהמ"ד כנעקרו ממקומם, כי הוא הקובעם והשותלם, בקביעת מושב תורתו אצלם והם עדים לו, ובהסתלקותו נדמה שנעקרה הקביעות, ונעקרה עמו. אך ממדרש קהלת מספור דההוא גרדי, נראה דר"א מתואר עוד בחייו בארזא, כלומר עמודו של עולם לרוב צדקותו, ובהסתלקותו תיארו הספדן בכל ארזי עולם שכאילו נעקרו ונסתלקו. ולפי פשוטו, אפשר שנתחולל בו ביום סער גדול וחזק, שעקר ארזים ואילנות.

כי נח נפשיה דר' אסי אתעקרו כל אילניא. (כה:)

מן המעשה המסופר עליו (בכתובות י"ז) שהיה נוטל ג' בדי (אילני) הדס ומרקד לפני הכלה ונצטיין בענין זה לבדו, הרי שכדנח נפשיה, כאילו נעקרו ואבדו כל אילני הדס. ושם מפורש, דכדנח, אפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא. ובמד"ר נרמז (ביאור עמודא דנורא) "נחת שיבשא בנורא ואיתעביד כעין שיבשא דהדס ואפסיק בין דידיה לחבריא. שענין לשון זה בפי חז"ל הוא, שאם יסתלק איש המצטיין ומתבלט באותה מעלה ומדה, שהיא יחודית לו ושאין דומה לו בהפלגה בה, כי אז יחרדו הכל עליו בהרגישם את פער ההבדל שבינו לבינם.

ודרכם בעקבות כתבי הקודש לכנות לחלקי החכמות עמודים (חצבה עמודיה שבעה), ולפ"ז וע"פ מליצת הכת', הלא כה דברי כאש וכו' נהגו לכנות כל עמוד מעמודי התורה שהתגדר והתנוסס בו אחד בדורו, בעמודא דנורא", כמשה שזכה לעמוד הענוה, שאז בעת יסתלק בעליו מן העולם ירגישו בחסרונו ויחושו את המיוחד שבו, המבדיל בינו לבנים. ועל כן אר"ז אהניא ליה שטותיה לר"ש בר"י, שמדתו זו בענוה שלא היתה דוגמתה, עמדה לו לציינו בפטירתו כיחיד בדורו. והענין הזה מתבאר מהירושלמי שם - "שבון רבנן מרננין ביה, דהוה נסיב שיבשא דהדס ומרקד לפני כלה, כיון דדמך נחת אישתא וכו' והוו קלין וברקין תלת שעין. אפקת בת קלא ואמרה, ווי דדמך רשבר"י גמיל חסדא". שנראה, שהבת קול שבירושלמי, הוא קול העם שבכו והצטערו עליו, והם הקולות והברקים שנשמעו ג' שעין עליו, המכונה בבבלי - עמודא דנורא.

ואפשר גם לפרש, שלעורר קינה ויללה, רבים עקרו וקטפו בדי הדס לסמל ואות לו, והלכו אחרי מטתו (מה גם שאז נהגו לזרות בדי הדס על מטות הצדיקים. (כנזכר בנדה ל') ואצלו, הרבו הגדילו לעשות עד שנדמה שנעקרו לכך כל אילני דא"י.

כי נח נפשיה דרב משרשיא טעון דיקלי שיצי. (כה:)

אפשר לפ' שכיון שהוא עודד את ישיבתה של מתא מחסיא, כדאמר להו לבריה (בהוריות י"ג) "אקיקלי דמתא מחסיא תיבו, ולא תיתבו באפדני דפומדיתא, דמעילי פילי בקופא דמחטא", שאף רמאים היו, כמאמרם בחולין, פומדיתא אלויך שני אושפיזך. ובמותו, שצפוי היה חרבן ישוב ת"ח מתוכה, נישא ההספד על כך, שאחריו תטעון ותוציא מתא מחסיא שיצי ותצמיח רק קוצים וחרולים ואנשי אשמאי.

כי נח נפשיה דר' מנחם ב"ט, אשתעו (אשתנו) כל צלניא והוו למחלציא. (כה:)

מהירושלמי ע"ז, נוכל להבין את פתרון החידה, שנזכר שם "כד דמך ר"מ זה, חפון איקנותא מחלצן, אמרי כמא דלא חמנין בחייו לא יחמנון במדוכתיה", דהינו שהשכילו לעורר ולרגש עליו, ע"י כסוי במחצלאות לצורות ולדיוקנאות שברחובות עיר, אשר דרכן עברה מטתו, שעפ"ר הם דיוקנאות ע"ז, וזאת לאות על רוב זהירותו וקדושתו בחייו מהביט בהן, כל זה כדי להרבות הבבי והמספד עליו. והבבלי כדרכו הסתיר. כי כל כוונתו תאור החויה - מה שהעם מצא לדיוקנאות עטויות כמאליהן, מחצלאות.

כי נח נפשיה דר תנחום בריה דר"ח אתעקרו כל אנדרטיא. (כה:)

בירושלמי מקביל למאמר זה "כד דמך ר' חנין אתכפין אנדטרדיא, ואולי הוא ר' תנחום דבבלי, ושם נזכר דהוא חתניה דבי נשיאה ולא הוו ליה בני, וביום דהוה ליה, נח נפשיה ופתח עליה ההוא ספדנא בעת שמחתו נאנח וכו'. ובזה מתואר שבמותו כאלו נכפפו כל אנדרטיא (מרוב שבר ויגון) שהם כנוי לבית הנשיא, שהם מתוארים באנטרדאות. או שאירע כפשוטו איזה הרס סמלי בהם או פגע טבעי או שטפון, והיה זה לאות כבוד לו.

כי נח ר"י בר אלישיב אחתרו ע' מחתרתא בנהרדעא. (כה:)

בירושלמי שנויה עובדא זו באורח מואר ומובן, "כד דמך ריב"א, איתעקרון ע' אסקופין מבעלי בתים דגלילאי, אמרין דהוו תלין בזכותיה", כלומר שבחסדו היו מתקיימים כמה בתים שהיה משגיח ותומך בהם מדוחק הזמן ומחסוריו. אך במותו נחרבו ונעקרו, כי ניטלה משענתם, ואפס תומך וסועד להם. והבבלי ביטא זאת בלשון חתירה. כאילו נחתרו ושממו. ולפי פשוטו אפשר לפ', שבחייו יראו או נתביישו רשעים להרע, או ששבט מוסרו וחינוכו עצר בעדם. וכשמת, שלחו רסן ורבתה ההפקרות.

כדנח רב ור"י נשיק כיפי דפרת אהדדי, וכדנח רבא, נשוק כיפי דדגלת אהדדי. (כה)

ממאמרם "כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות. ורבה ור"י אמרו אפי' מפומבדיתא לבי כובי" נראה, שהשתדלו להגדיל את מעלת בבל ופומבדיתא ולהזהיר מעקירה מהם, כדי לא לדלדל את הקבוץ היהודי ואת רכוז התלמידים ממרכזי תורה אלה. (וכמו שהקפיד אביי ואמר על ההוא צורבא מרבנן אי בעי הוה חיי). אך כשנפטרו רמי"ם אלה נתפרדה חבילה של ועד חכ' ותלמידיהם, ובא פירוד ופיזור אשר המליצוהו כאלו נשוק כיפי הנהר זב"ז, שכביכול חומות הגשרים בראותם הסתלקות מנהיגים אלו, קרבו זל"ז כאילו לומר מה צורך עוד בנו, הלא המתיבתא תלך ותדל ואין בנו צורך עוד להיות גשר ומעבר לתלמידים שיבואו. או שרמזו בנשוק כיפי שנסתם הנהר ונפסק המעין שהוא כנוי למעין התורה.

כי נח ר' יוחנן פתח ריב"א קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים. (כה:)

בירושלמי נאמר עליו "כדנח, אתכפון איקוניא. אמרי דלא הות איקונין כותיה". ואעפ"י שענינו כאן, בטוי לגודל השברון בהסתלקות מאור תורה גדול כמותו כפי שביאר הר"מ במו"נ לפסוק זה, אפשר לתאם בין המאמרים, כשנפטר כאילו נכפפו כל האיקונין היפים, כי אין עוד יופי כמותו המאיר כשמש וזהרויותיה, כי כן דמו (בפ' הפועלים) את יפיו לזהרורי השמש ("ההוא זהרורי מעין שופריה דר"י") וכאילו במותו שקע מאור תורה הודה והדרה.

כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר בוכה. ההיא אתתא דהוו לה ז' בני. ולא פסקה לבכות. א"ל וכו' אי ציית מוטב ולבסוף מתו כל בניה ומתה (כז:)

רש"י ביאר ברמז וברוח הנסיון שכל המצטער ומדכה עצמו יותר מדאי, הצער נמשך אחריו. כלומר שכל מי שיערעהו רע, ראוי לו להבליג על צער מה שכבר אירע, ולהתרכז בעיקר על העתיד. שלא ירע לו עוד, ולתקן כפי כחו, כגון לרפאת ולעצור חולי המתפשט, או מגפה מידבקת וכיו"ב, ולא ישתקע ביגון ושממון, או דכאון ואדישות ויאמר נואש לעצמו ולביתו ולעולמו ולעתידו, ואל יעזוב ההשתדלות והתחבולות כדי שלא ישלוט העוני והמחסור בביתו, או יגרום לעצמו עקב שברון לבו, שישיגוהו חלאים רעים או דכאון מחמת יאוש. על כן הזהירו חז"ל מלהצטער יותר מדאי, זאת חוץ מן הצד המוסרי שבדבר, שעל האדם לקבל דין שמים, ולידע שרחמי שמים יותר מרובים משלו שיודעים מה טוב וראוי לו.

אל תבכו למת. ג' לבכי. ג' להספד. ל' לתספורת. כל י"ב חדש גופו קיים ונשמה עולה ויורדת (כז:)

אפשר לומר שכוונת חז"ל לומר שמות האדם והפסדותו, הוא שלבים שלבים, וכנגד זה חילקו את מדרגות האבילות כפי הזמנים הפועלים את ההפסד. ולפיכך בטרם נקבר יש רק דין אנינות, כי טרם ניכר בו ההפסד, כי רק התנועות והחושים שבתו, ולכן אז, עיקר הצער והכאב בשממון ותמהון, ואח"כ ג' ימים נוהג הבכי והצעקה. ואח"ז לא נותר אלא להספיד ולספר מעלתו ושבחיו. ואחר עבור חודש נתרופף הקשר, ולא נותר אלא זכר, ויותר, על אב ואם שהוא מגופם. ואחר שנים עשר חדש ואין עוד דבר מנשמת רוח חיים בגוף שהיה משכנה והיו תאיו נושאה כי עם התפרדותם מתפורר הקשר שהיה לה בו. אבל הרוח האלהית שבו, היא זוהרת ועולה אחרי שהשתחררה מכבלי החומר. ולפ"ז יובן ענין אמרם "משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש, וכף הקלע". כי עד אז, חל הפירוד בין הגוף לנפש, ולא נותר מהם מאומה, כי הם כרוח הבהמה היורדת למטה לארץ.

בני חיי ומזוני לא בזכותא הם אלא במזלא תליא מלתא. (כז)

אפשר שכוונתם שלא בזכותא בלבד, אלא גם במזלא תליא מלתא, שעפ"ר אין הזכות או החובה כ"כ דיים, כדי לבטל מה שיתחייב מצד מזלו וטבעו. ובזה מתיישב מאמרם זה עם רעיונותיהם באמונה, בשכר ועונש וכו'.

רב סעורם חזיה לר' דקא מנמנם (גוסס), א"ל לימא ליה למלה"מ דלא ליצערן, א"ל ומר לאו שושביניה? א"ל כיון דאתרע מזלא לא משגח בי. (כח.)

מלה"מ, הם המחלות והפסדות הגוף הגורמות למות, וכשביקר ר"ס לרבא אחיו ומצאו מדוכדך ומתיסר, בקשהו רבא לעודדו בדברים ולהקל יסוריו ומכאוביו בכל אופן, וע"ז ענהו לאו מר שושביניה? פירוש, כלום לא נתנסית רבות בחליים (ובפטירות)? שכן רבא הוא שאמר, "בני חיי ומזוני לא בזכות הם תלוים, ושיכל אשתו ובניו (כפי שנזכר בפתרון בר הדיא דברכות), ומרוב נסיונות, הר"ז כאילו נתרועע עם מלאך המות ולמקרי עוה"ז, ואף השיג ידיעות בעניני רפואות ותחבולות החיים. וגם הוא חלה. (נדרים מ'). ואם כן ידיו רב לו בעצמו באמונה, בישוב והרגעת הדעת, בידיעת תעודת האדם ותכליתו, ומה לו ליבהל מהמות?. וענהו רבא, כיון דאיתרע מזלי וכו', כלומר כשהצער נוגע בו בעצמו של אדם, דעתו מיטרפת, ורוחו נופלת בקרבו ונשבר, ואינו עוצר כח להשגיח וליישב את דעתו בעצמו כיון דאיתרע מזליה. (וכדפרש"י בב"ק אדם דאיתרע מזליה, (שאין חבוש מתיר עצמו).

וכענין זה, הוא מאמרם בירושלמי "היושב בבית רעוע נעשה מלה"מ דיסטום שלו" (רע וחבר לו). וכן ענין ר"א שאכל תרומה ואיתחזי ליה מלה"מ, וא"ל ולאו תרומה קא אכלנא וקדש איקרי? ומדוע הוזק מאותה אכילה? וע"ז תמה היתכן כי במאכל קדש ומצוה דוקא אקרב מיתתי ח"ו. וחרדה זו אימצתו וחיזקתו. ואולי מרוב זהירותו או חשש פן תטמא במותו, התפעלות זו השפיעה ונסכה בו רוח חיים ושב לאיתנו.

וכן ענין מלה"מ דאיתחזי לרב ששת בשוק וא"ל, בשוק, כבהמה? אתא לגו ביתיה ויכיל ליה", שהכוונה שאירע שנתעלף בשוק וכמעט נטה למות, ותמה ואמר בשוק כבהמה? שבקל כל כך יתמוטט אפי' באמצע השוק, באקראי? ובמקום שאין סועד ועוזר ומרפא. ויכיל ליה, דהינו שהתגבר על ההתקף והתאושש ונרגע.

ולכל סיבות מות וחולי, כינו חז"ל מלה"מ. וראיה מעובדא דר"פ בן יאיר בחולין שאמר על פרדות לבנות שבבית רבי, "מלה"מ בביתו של זה ואסעוד אצלו"? וכן (מנדרים מ"ט) כשעל ההוא אסיא לר"י לאסויה, וחזא קורה נוטה ליפול, שבקיה ונפק, אמר מלה"מ בביתו של זה ואנא איעול?. הנה כי כן, קראו לפרדות ולקורה נוטה, מלה"מ. וכמו"כ למחלות ושכול שבבית רבא, מלה"מ ושושבינה, וזאת בעקבות בטוי הנביא "כרתי ברית עם מות".

רבא יתיב קמיה דר"נ, א"ל לימא ליה מר לא ליצערן. א"ל ומר לא אדם חשוב הוא, א"ל מאן חשיב ומאן רקיע. (כח.)

פי' חשוב ורקיע בשלמות דעותיו וחכמתו, שמבין בערך חיי עוה"ז לעומת העוה"ב, ולמה יחרד וידאוג מהמות, הן יכול בעצמו לאמץ רוחו ולעודד עצמו? וענהו, שאדם עצמו, במוט עליו רעה, תפול רוחו ותשתומם נפשו ולא יעצור עוד כח להושיע ולאמץ לעצמו, ע"כ צריך הוא לאמצו ולעודדו.

רב אשי איתחזי ליה (מלה"מ) בשוקא, א"ל בשוק כבהמה וכו' אתרח לי ל' יומין וכו' דאהדר לתלמודי. דאמ' אשרי שבא לכאן ותלמודו בידו. א"ל מאי האי. א"ל דקא דחקית רגליה דבר נתן. ואין מלכות נוגעת בחברתה. (כח.)

גם לר' אשי אירע שתקפו התקף מות בשוק, וע"ז אמר שמוכן לקבל גזירת המות, אך זאת ייחל שתנתן לו ארכת חיים לפחות ל' ימים, שבהם ידבק אך בתורתו ותלמודו, ויצוה לתלמידיו וביתו, וזכה לכך שהצליח להתאושש ולהתגבר, אולם לסוף חודש, שוב קבל התקפה וחש בחולשתו ואפיסת כוחותיו והשלים עם מותו מדעת. ולכבודו יחסו חז"ל את מיתתו לסיבת זולתו, כאילו לומר שמצד עצמו לא היה ראוי שיפטר מרוב צדקתו. כי אין בו חטא ועון, ורק מפני שאין מלכות נוגעת בחברתה, וגם לאהבתם לייחס כל דבר למעשה חיובי ומכוון של ההשגחה העליונה. ומרגלא הוא בפומיהו דרבנן. כפי שספרו על ר' חסדא דמה"מ לא יכיל ליה משום דלא פסיק גירסא מפומיה, סליק יתיב אארזא דבי רב, פקע אישתיק ויכיל ליה", שנראה כוונתם, שכיון שר"ח הזקין מאד בגדולה ועושר, שפטו, שזכה לרוב התמדתו בעסק תורה, שהשגיחה עליו מכל מיני מחלות ואסונות המכלים ומפסידים הגוף. וזהו "לא יכיל ליה", ורק איזה פגיעה קשה זעזעתו בבת אחת לזקן מופלג זה, שכנוה "ארזא", אשר נטלה ממנו את האפשרות לעסוק עוד בתורה. והיתה זאת סיבה להתמוטטותו ולמותו. וכן במציעא (נ"א) נפקע ארזא דבי רב בעת קרא ר' לר"ע תרדא, כ"ז כדי להראות שאין מקרה בתבל. וכיצ"ב דרשו אצל דוד.

ובמו"נ סוף ח"ג ביאר, שבעת דבקות נפש הצדיקים בש"י, לא יאונה להם כל רע, ורק בעת היפסקות הדבקות והסחת דעתם, ישיגום הרעות. ולפ"ז נוכל לומר שכאשר נזדמנה סיבה להפסיק את דבקותו של ר"ח, אז שלט בו המות, ולסיבה זו קראו מלה"מ.

ר"ח לא מצי ליה מלה"מ. אידמי ליה כעניא, טרף אבבא, א"ל קא מרחם מר אעני, ואההוא גברא לא מרחם? גלי ליה ואחוי ליה שוטא דנורא, ואמצי ליה נפשיה. (כח.)

בהבנת מאמרם לעיל "כי נח ר"ח נחיתו כיפי דנורא מרקיעא", כלומר שביום פטירתו היה יום עבים חמים וברקים עזים ואבני ברד כאשר יתרחשו תופעות כאלה בימי שרב וקיץ, ואז בנ"א נמלטים למחסה בית, ויש המתחבאים תחת כרים וכסתות מפחד מראיתם, ואפשר שר"ח היה כזה. אך כאשר אירע שעני דפק בדלתו, מחרדתו למצוה וגודל צדקתו, המו מעיו וריחם עליו יותר מעצמו ויצא לקראתו למרות פחדו. ואירע שביציאתו נפגע מכך, או נבהל ואחזתו חלחלה, עד שמת מאותה סיבה שהעני היה ראשית סיבתה. וע"כ קראוהו מלה"מ דאידמי לעני. כדרכם לכנות כל סיבה למות, מלה"מ. ולזה כוונו בע"ז באמרם שמלה"מ מלא עינים. שהכוונה שסיבות המות רבות ומגוונות, ושההעדר הכרוך בעקבות כל הווה, שולט בכל תבל, ומפסיד וממית ברגע אחד כמה רבבות יצורים, לכל אחו"א באופן אחר. זה מקלקול דמו, וזה מהפסד ריאתו, או קיבתו, וכבידו, וזה מפחד ובהלה. זה נופל מן הגג, וזה טובע בנהר. א"כ זה ההעדר שהוא המות, מלא עינים וגוונים רבים וסיבות רבות ומגוונות לו, להביט באלפי אלפי אנשים באופנים שונים רבים בעולם. והכתוב הביע רעיון זה בשתי מלים, "למות תוצאות" כלומר, שסיבותיו ומוצאותיו הטבעיות מרובות הן.

כל היוצא מביהכנ"ס לביהמ"ד זוכה ומקבל פני שכינה. (כט.)

השלמות הנקנית מעבודת ה' בתפלה ועיון בתורה, רב כחם יחד לזכך הנפש, לקרבה להקביל פני שכינה, כי כאשר תכנית וסדר חייו של אדם הוא מביהכ"נ לביהמ"ד לעיון וללמוד מהכרה, אזי זוכה הוא להגיע למעלות והשגות, מה שכינו קבלת פני שכינה.

אר"ח ת"ח אין להם מנוחה אפי' לעוה"ב וכו' שנ' ילכו מחיל אל חיל (כט.)

דהיינו כמו שבעה"ז נפשם פעילה הולכת ומשגת, כן גם לעוה"ב נפשם בתענוג מתמיד ובלתי מפסיק לטוב להם תמיד.

למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת (כח)

כפרה, היא ענין קינוח, כי ענין פרה אדומה ורעיונה, הוא סילוק מחשבות הרהורים ורעיונות הקשורים באמונות ורוחות של מתים, שאותם באה מצות פרה ואפרה לסלק ולטהר, וכך מיתת צדיקים מעוררת לתשובה ומעשים טובים שגורמים לתשובה ולכפרה.

קשה יציאת נשמה מן הגוף כפיטורי בפי ושט (כט)

מצב זה הוא על פי רוב ובדרך כלל. כי בטבע הגוף להאבק על חיותו ועל החיים. ומתנתק מהם בכח. ומסיבה זה הם פרפורי המת ואברי הגוף, אף לאחר המות והשחיטה, וכפי שרואים יותר בזנב הלטאה. אבל יש יוצאים מן הכלל שעליהם תיארו ואמרו לעיל, שזה "כמשחל ביניתא מחלבא".