מקורות לפרק

דף ב
כדרך שבא לראות כך בא ליראות - דברי שאול, ד"ה ר"ה כי מטי

בשתי עיניו – [שלמותו של האדם בימין ובשמאל, חסדים וגבורות. אבל אדם זה הוא חסר. (ונ"ל המעתיק: שזהו הביאור בבלעם "שתום העין", חסרו לו חסדים] - בן יהוידע

דף ג

מה יפו פעמיך בנעלים – [הזכירו נעלים כי ההולך יחף הולך בצער. "מה יפו", פרט לחיגר שאין רגליו יפים] – מהרש"א

מה יפו פעמיך בנעלים - תורה תמימה, שיר השירים ז, ב (ס"ק יב)

מה יפו פעמיך בנעלים - מאור ישראל

בתו של אברהם אבינו – [היא מיוחסת לאברהם שהוא היה הראשון של העולים למקדש, עת שהביא את יצחק לעקידה בהר המוריה] - מהרש"א על סוכה מט ע"ב

בתו של אברהם אבינו - תורה תמימה, שיר השירים ז, ב (ס"ק יח)

תלמידיך אנחנו ומימיך אנו שותים – [אמנם לא למדו אצלו ישירות, אבל "גדול הדור" יש לו דין כרבו מובהק] - פתח עינים; מראית העין

אנשים ללמוד, נשים לשמוע - דרכי נועם, דף עח

אנשים ללמוד, נשים לשמוע – [צ"ע אם הן מבינות בתורה, הרי הן בכלל אנשים. ואם אינן מבינות, מה תועלת בדבר? אלא אע"פ שבעולם הזה אינן מבינות, אבל כיון שנשמותיהן שומעות דברי קדושה, כשתהיינה בגן עדן יתן להן ה' הבנה באותם דברי תורה ששמעו אוזניהן כאן. ובזה מובן יפה למה התלונן עליהם ר' יהושע "מרגלית אחת היתה לי בידכם ובקשתם לאבדה ממני?" כי עליו אמרו "אשרי יולדתו" (אבות, ב) ופירש הרב עובדיה ברטנורא שמיום שנולד אמו לא הוציאה עריסתו מבית המדרש. נמצא שאע"פ שלא הבין מאומה מאותם דברי תורה שאזניו שמעו, ולכאורה בחינם הביאה אותו אמו לשם, בכל זאת לעתיד תהיה לו הבנה בכל מה ששמעו אוזניו (אע"פ שלעת זקנותו לא עסק בביאורים ההם של כל חכם וחכם). וזהו "נשים לשמוע". ומה שאמר אח"כ "טף להביא שכר למביאיהם" ולמה אינם נכללים בנשים, עיי"ש ביאורו] - בן יהוידע

אנשים ללמוד, נשים לשמוע – [אנשים למדו הלמדנות והעיון שבכל דבר ודבר, והנשים שמעו פשטי הדברים] – הרב שמשון רפאל הירש (ביאור על התורה, דברים יא, יט)

טף, ליתן שכר למביאיהם – [ודאי מדובר בילדים שמבינים מה ששומעים, דאם לא כן, למה להביאם? והחידוש להביאם הוא מפני שהיה אפשר ללמדם בביתם, וכאן רצה ה' שיהיו במקדש] - גור אריה, דברים לא, יב

טף, ליתן שכר למביאיהם – [מדובר בילדים שלא הגיעו לידי חינוך] - מהרש"א

טף, ליתן שכר למביאיהם – [כיון שרצה להקשות בענין הטף, מדוע הקדים להזכיר "אנשים ללמוד, נשים כדי לשמוע"? אלא זו הקדמה מוכרחת. כי אחרי שגם באים האבות וגם באות האימהות, פשיטא שיביאו איתם את הטף, כי הרי בלאו הכי אי אפשר להשאיר אותם לבדם בבית בלי מי שהוא שומר ומטפל בהם! ובכן משום מה התורה הוסיפה מלת "טפכם" (דברים כט, י)? אלא גם לזה יש מצוה מיוחדת, לתת שכר למביאיהם] – תאוה לעינים

טף, ליתן שכר למביאיהם – [ה' בקש להרבות שכר למביאים, ע"י הטורח שמביאים את הילדים] - הנצי"ב, דברים ו, כ

טף, ליתן שכר למביאיהם – [ידע הקב"ה שאם האימהות ישאירו את ילדיהם הקטנים בבית, ואפילו ימסרו שמירתם לאחרים, עדיין הלב דואג ומהרהר מה איתם, ולא תוכלנה להתרכז לשמוע היטב מה קוראים בפניהן מספר התורה. לכן כדי שיקבלו שכר מושלם, סילקו מהם דאגה זאת והטף נמצאים ממש ליד האימהות] – כפתור ופרח,מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

טף, ליתן שכר למביאיהם – [כיון שבאו רבים וצר להם המקום כי אין מקום פנוי, האבות הושיבו את הבנים הקטנים בחיקם והיה להם צער בישיבתם. וזהו "להביא שכר למביאיהם"] - בן יהוידע

מרגלית טובה היתה בידיכם – [יתכן להבין ביטוי זה של ר' יהושע ע"י הנאמר בירושלמי יבמות פ"א ה"ו שאמרו על ר' יהושע שהיתה אמו מוליכה עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה. ולכן אמר ר' יהושע בהתפעלות "ובקשתם לאבדה ממני", שהמאמר בעיניו כמרגלית, כי גם אמו עשתה כן] - משך חכמה (דברים לא, יב)

מרגלית טובה היתה בידיכם – [עיין לעיל ד"ה אנשים ללמוד, נשים לשמוע] – בן יהוידע

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם – [רש"י על התורה (דברים כו, יז) מפרש לשון "הבדלה", שייחדנו את ה' בלבד, אף הוא בחר רק בנו בלבד, כמו החוטב עצים בוחר רק כנף מסוים זה ולא בשאר] – מהרש"א (אמר המלקט: וכן מפורש יותר בתרגום יונתן, דברים כו, יח)

דף ג ע"ב

כדרבנות – באר הגולה 19 (א)

דברי חכמים כדרבנות (קהלת יב, יא) למה נמשלו דברי תורה לדרבנות? – [צ"ע כי במקרא מדובר על דברי חכמים, ודרש כך על דברי תורה עצמם? אלא שהחכמים עושים סייג לדברי תורה] – מהרש"א

בעלי אסופות, אלו ת"ח – דרך חיים 259 (פ"ה, מחלוקת שהיא לשם שמים)

בעלי אסופות, אלו ת"ח – [שהתורה נקנית בקיבוץ חכמים] – מהרש"א

פרנס אחד – דרך חיים 119 (פ"ג, שלשה שאכלו על שולחן א'); דרשה על התורה 41

בעלי אסופות, פרנס אחד - של"ה עמ' יז. כה: (בית חכמה)

בעלי אסופות, פרנס אחד - תורה תמימה, שמות כ, א (ס"ק א); תורה תמימה, קהלת יב, יא (ס"ק פז)

בעלי אסופות, פרנס אחד - י' מאמרות, חקור דין, ב, טו

בעלי אסופות, פרנס אחד - רסיסי לילה, טז

הללו מטמאין והללו מטהרין - כלי יקר (דברים יז, יא)

אלו ואלו דברי אלהים חיים – ["כל העולם משתבש בביאור ענין זה ומוציא אותו מפשוטו, כי קשה איך אפשר ששני דברים הסותרים זה את זה יהיו אמתיים? והאמת הברור הוא שהענין כפשוטו. כי כן אמרו חז"ל 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים' (אבות, ה). אלא שאם עכשיו אמת חלק אחד, סופה שלזמן אחר יתקיים החלק השני. ואולם בפירוש אמרה תורה להטות ההלכה למעשה אחרי רבים (שמות כג, ב) ואין לנואלא אותה דיעה שרוב החכמים מסכימים עליה. ומכל מקום גם הדיעה השניה אמיתית גם למעשה, והיינו לזמן אחר, כשיסכימו החכמים בה"] – רמ"ע מפאני, י' מאמרות, חקור דין, ח"ב פרק יז (ועיי"ש שהביא כמה דוגמאות שנשתנתה ההלכה, לפי שינוי הזמן)

אלו ואלו דברי אלהים חיים – ["בעלי אסופות וכו' אי אפשר שיהיה דעת החכמים על דרך אחד. ואי אפשר שלא יהיה חילוק ביניהם כפי מה שהם מחולקים בשכלם. כי כל דבר ודבר אי אפשר שלא יהא בחינה יותר מאחת לדבר אחד. שאף אם הדבר טמא, אי אפשר שלא יהיה לו בחינה [מסוימת] אל טהרה של מה. וכן אם הדבר טהור, אי אפשר שלא יהיה לו בחינה מה של טומאה. ובני אדם מחולקים בשכלם, ואי אפשרשיהיו כל שכלי בני אדם על דרך אחד. וקראם בעלי אסופות, כאשר הם מתאספים יש בהם כל הדיעות המחולקות"] - באר הגולה 19-20 (באר א)

אלו ואלו דברי אלהים חיים – [לא ששניהם אמת, אלא שמתוך הבנת דברי הניגוד הוא מבין מה הנכון] - פתח עינים

אלו ואלו דברי אלהים חיים - אמת ליעקב

אלו ואלו דברי אלהים חיים - ר' צדוק, סוף ס' תקנת השבין 160-161 ד"ה וחכמתו; רסיסי לילה, טז; דובר צדק 151; פרי צדיק (ח"א 151 חנוכה, ח)
ע"ע עירובין יג ע"ב

כולם ניתנו מרועה אחד – כי ה' נקרא "רועה". "האלהים הרועה אותי (בראשית מח, טו), וכן רועה ישראל האזינה (תהלים פ, ב)] – מהרש"א

פרנס אחד אמרן – [זהו משה, שנקרא "פרנס" (תענית ט ע"א)] – מהרש"א

עשה אזנך כאפרכסת – [פירש הערוך כי הוא דלי של ריחיים שהוא מכניס הרבה ומוציא קימעא עכ"ל. ומפרש מהרש"א שישמע האדם דיעות הרבה, המטמאים והמאהרים, ויקנה לו לב להבין כפי מי פוסקים את ההלכה] – מהרש"א

יוסי, פשוט ידיך וקבל עיניך – [עיין פירוש רש"י. אבל אפשר לפרש קפידתו מפני שהיו צריכים לומר לו "תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים"] – מהרש"א

בכה ר' אלעזר ואמר סוד ה' ליראיו – [צ"ע מדוע כעס עליו ולא על החכמים? אלא הוא תלמידו של ר"א והיה צריך לשאול אותו אם יש לו קבלה בידיו מהדורות הקודמים, ולא להגיד מה שנמנו וגמרו. אבל החכמים ההם שלא נפגשו עם ר"א לא ידעו לשאול אותו אם יש לו קבלה בידיו מהקדמונים, מה היה להם לעשות?] - בן יהוידע

דף ד

שנאמר יראה יראה – [כלומר גם הקרי וגם הכתיב במסורת] – מהרש"א

ולא יכלו אחיו לענות אותו (לעמוד בתוכחתו) – [אמנם יוסף לא דיבר להם דברי תוכחה, אבל הם פחדו שמא ידבר עמהם. מזה נבהלו] – מהרש"א

ולא יכלו אחיו לענות אותו (לעמוד בתוכחתו) - נצי"ב בראשית מה, ג

ולא יכלו אחיו לענות אותו (לעמוד בתוכחתו) - ר"ח שמואלביץ ח"ב, יג

אזל שמואל אייתי למשה – [שיעיד כיצד הוא לימד מה שכתוב בתורה, ויבררו כי גם שמואל לימד וכך עשה ללא שינויים] – תוספות

אזל שמואל אייתי למשה – [שיעיד עליו שקיים שמואל את המצוה (שציוה משה, תמחה את זכר עמלק) במה ששלח את שאול להלחם נגדם. וכדברי אריז"ל על פסוק "אוי מי יחיה משומו אל", רמז לשמואל] – בניהו; בן יהוידע

כולי האי ואולי – [על איזה פסוק זה מוסב] – מהרש"א

דף ה

ויש נספה בלא משפט – [פשוטו של מקרא (משלי יג, כג) כי אדם שאיננו יודע לשמור משפטי ה' ועובר עליהם, הוא הנספה. ואשם מפני שלא למד. או פירושו שאיננו מת מיתה טבעית אלא בטביעה או בשריפה, וזהו "שלא כמשפט"] – רבי סעדיה גאון, על משלי (יג, כג)

ויש נספה בלא משפט - ספר חסידים, תר"ז

ויש נספה בלא משפט - מדרש הנעלם הנקרא "לבנת הספיר", דף כו ע"ב

ויש נספה בלא משפט - של"ה דף שפג ע"ב (סוף פ' כי תצא)

ויש נספה בלא משפט - רמ"ק, אילימה דף 96

ויש נספה בלא משפט – [לא שייך לכאן מאמר חז"ל "יש מיתה בלא חטא" (שבת נה ע"ב) כי שם מדובר במי שמת בזמנו, וכאן מדובר במת לפני זמנו] – מהרש"א

ויש נספה בלא משפט - גר"א על משלי יג, כא; אבן שלמה פרק י, פסקא כה

ויש נספה בלא משפט – [העונש בגלל התפארות שבלב] - ר' צדוק, צדקת הצדיק, קטע פד

ויש נספה בלא משפט – [זה אירע בחלום] - בניהו; [לפעמים צדיק נהרג מפני עלילת שוא, וזה מפני חטא שהיה לו בגלגול הקודם] - בן יהוידע, על סנהדרין מב. ד"ה העוסקים ברזו של עולם

ויש נספה בלא משפט – ['משפט' הוא בהטיה לחסד, 'צדק' הוא עומק הדין ללא שום ויתור. וכאן הענישוהו על מה שחטא במלוא עומק הדין] - מרגליות הים, לסנהדרין צב: ה' ממית בצדק (שם הביא ע"פ זהר)

צורבא מרבנן - [ע"פ רש"י בתענית ד ע"א, "צורבא" הוא צעיר שדמו רותח בקרבו, וכאן אעפ"כ הוא כובש למדותיו, ולכן יזכה] - בן יהוידע

אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה – [כל המעביר על מדותיו] – נתיבות עולם, תשובה פרק ז 166

ותסיתני בו לבלעו חנם – [כיצד אפשר לומר על ה' מליצה זו של הסתה?] - בניהו

קא מנקט תאני, בקדושיו לא יאמין - דברי שאול

ומטי גר ולא יראוני – [דרשו מלת "מטי" כאילו מנוקדת חירק, שהקב"ה אומר שעשו לו כך "מטים אותי". וכך גם במלת "עושקי" כאילו מנוקדת פתח, "עושקים אותי"] – מהרש"א

ששקל הכתוב קלות כחמורות - נצי"ב, העמק דבר במדבר טו, ל. הרחב דבר

כל העושה דבר ומתחרט בו, מוחלין לו מיד – [ולא גורסים: "מוחלין לו על כל עונותיו". וכיצד יש לפרש שהמאמר הזה אינו חולק על ר' ישמעאל של ארבע חלקי כפרה (יומא פו.) שם רק המתחרט על עשה מוחלין לו מיד, ולא העובר על לאו] - י' מאמרות, חקור דין א, יז

כל העושה דבר ומתחרט "בו", מוחלין לו מיד – [מלת "בו" נראית כמיותרת. אלא יש המתחרט כי מכיר שהמעשה מגונה. ויש המתחרט כי מפחד מהעונש. וכאן מדובר שמתחרט "בו", מפני עצם המעשה] - בן יהוידע

עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות - גר"א (משלי טז, יא)

מאי "על כל נעלם" – מהר"ל, דרשה על תשובה 71

מאי "על כל נעלם" – [מדובר על שוגג שהוא קרוב למזיד, או נענש על שהיה לו ללמוד ולא למד] – מהרש"א

מאי על "כל" נעלם? זה ההורג כינה בפני חברו, זה הרק בפני חברו – [דרשו זאת מפני המלה "כל". ומי שיש לו כינה היה יכול לזרוק אותה לקרקע בלי למעך אותה. ומי שבא לו רוק היה יכול להבליעו בכסותו, ולא להשליך לקרקע] – מהרש"א

ממציא לו רעות - כלי יקר (דברים לא, יז)

ממציא לו רעות - צל"ח

רעות שנעשו צרות זו לזו - בינה לעתים, עת לספוד, תחילת דרוש ב' להספד (עמ' עח, תצב)

רעות שנעשו צרות זו לזו – [דרשו כך מפני לשון הפסוק "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות" (דברים לא, כא) והיה צ"ל "רעות וצרות רבות" שהמלה "רבות" מוסב על שתיהן. אלא כוונת התורה "צרות" זו לזו. ועוד מבאר מה הנמשל של זיבורא ועקרבא] – מהרש"א

הממציא מעות לעני בשעת דחקו – [חטא בזה כי ממציא מעות לעני רק בשעת דחקו ולא הקדים לתת לו לפני זה, ואז היה יכול לקנות מזון בשעת הזול] – רש"י

הממציא מעות לעני בשעת דחקו – [הוא מדין סקריקון] - מהרש"א

הממציא מעות לעני בשעת דחקו – הוא ממציא לעני ממון מרובה (ודלא כנאמר ביבמות סג. "והמלוה סלע לעני בשעת דחקו") כי אז בבוא זמן הפרעון אין בידו לשלם ויצטרך למכור את כל נכסיו (מה שאין כן המלוה לו סלע בלבד)] – מהר"ל, אגדות ח"א 135 על יבמות סג. סוף ד"ה ותבין כי ד' דברים

הממציא מעות לעני בשעת דחקו - מאור ישראל

לעללתא ולא שכיח, לתליתא שכיח - בן יהוידע, לעללתא לא שכיח (וכן בד"ה ובאופן אחר)

כל שאינו בהסתר פנים, אינו מהם (מישראל) – [מדוע לא הוגדרו הגוים להיות במצב "הסתר פנים"] – מהרש"א

בהסתר פנים - תורה תמימה, דברים לא, יז (ס"ק כא, כב)

דף ה ע"ב

"ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים לא, יח) אמר רבא: אמר הקב"ה אע"פ שהסתרתי פני מהם, "בחלום אדבר בו". רב יוסף אמר: ידו נטויה עלינו, שנאמר "ובצל ידי כסיתיך" – [שניהם דרשו שלמרות ההסתרה ה' עוד משגיח עלינו. רבא אמר שה' מגלה רצונו ע"י חלום; ורב יוסף דורש מלה שניה של הסתרה (כמו "רבוי אחר ריבוי" הבא למעט) לומר שלא סילק השגחתו מאתנו] – תאוה לעינים

ובצל ידי כסיתיך (ישעיה נא, טז) – [מה ההבדל בין "הסתר פנים" לסילוק ההשגחה ע"י צל, כי אז עדיין יש קצת השגחה] – מהרש"א

ר' יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר וכו' ומאי אחוי לך? לא ידענא – [לכאורה אותו המין צדק במה שלא הבין כוונת ר' יהושע, שהרי הסימן של "עוד ידו נטויה" אפשר לפרש גם לרע, כמו בחמשה הפסוקים: "ובכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה" (ישעיה ה פסוקים יא, טז, כ, כה) (י, ד). אלא יש לבאר ע"י משל, ב' בני אדם חטאו למלך. על האחד ציוה שיגורש מהמדינה, ועל השני גזר שילקה בכל יום למשך חודש. השני שמח עם עונשו, כי כעבור המכות עוד ישאר במדינה ואפשר שישוב למצבו הראשון. אבל לראשון אין תקוה. כך "ידו נטויה" מסמלת המכות שינחתו, אבל סימן יפה הם שבסוף המכות יתרצה האדם הנענש שוב לרבונו ואדונו, ויסולח לו] – דרשות חתם סופר, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

נסרחה חכמתם של עובדי כוכבים – [רש"י פירש על אדומיים, ומהרש"א פירש על הצדוקים] (אמר המלקט: אפשר שפירש כך, בניגוד לפשוטו של מקרא (ירמיה מט, א) שהפרק מוסב על אדומיים, כי מעשה ר' יהושע בן חנניה בסוגייתנו היה לענין צדוקי אחד)

ואיבעית אימא מהכא: נסעה ונלכה ואלכה לנגדך – [כי הנוצרים עובדים את ה' במרמה (כדברי ר"י אברבנאל)] – מהרש"א

כל מקום שנתנו חכמים עיניהם - רבנו בחיי, במדבר כב, מא

כל מקום שנתנו חכמים עיניהם – [יש ת"ח שהם מצד ימין ומענישים בקוצר חיים, ויש משמאל המענישים בהפסד עושר] - דברי שאול, ליקוטים שבסוף הספר

כל מקום שנתנו חכמים עיניהם – [מפני "ברוב חכמה רוב כעס" (קהלת א, יח) הם בעלי ביקורת (תענית ד. "צורבא מרבנן דרתח, אורייתא מרתחא ביה") וממילא מדת הדין שורה על ידיהם] – נ"ל המלקט

אהדרינהו מריה לאפיה - גר"א (אסתר א, ב)

ועוד ידו נטויה - גליון מהר"ץ חיות

ועוד ידו נטויה – [צ"ע והרי במקרא כל "נטיית יד" היא לפורענות? והתשובה: כי עבד שדעת אדונו לסלקו, אינו מלקה אותו. "אם מאס מאסת, (למה) קצפת עד מאד?" אלא שהיסורין הללו סימן הם לאהבה בלתי פוסקת בין ה' לבינינו] - דברי שאול, ליקוטים שבסוף הספר. תוספת המעתיק: וכן כתב "העמק דבר" לנצי"ב, על דברים כט, יג

ועוד ידו נטויה – משך חכמה (שמות ג, יג)

רב אילא הוה סליק ואזיל בדרגא – [צ"ע משום מה להודיענו שהיה עולה בסולם? אלא בדורותיהם לא היו מבנה של מדריגות שטוחות לעלות בבנין, אלא עלו בסולם זקוף. וצריכים אז תשומת לב לא ליפול. ובכל זאת היה מטה אוזנו לשמוע דברי תורה מאיזה תינוק הקורא בתורה. וזהו שבח לו] - בן יהוידע

ומגיד לאדם מה שיחו - בינה לעתים, עת לחשות, תחילת דרוש ב' על שתיקה (תמ)

ומגיד לאדם "מה" שיחו, אפילו שיחה קלה – [דרשו כך מפני המלה "מה", כי היה צ"ל "ומגיד לאדם שיחו"] – מהרש"א

ומגיד לאדם מה שיחו - משך חכמה (דברים ל, כ) מביא לכך עוד מקור מהמקרא

ומגיד לאדם מה שיחו – [רישא דקרא "יוצר הרים ובורא רוח" שרואים מזה איך הרוח מנסרת בהרים ומפילה משם סלעים המזיקים, יש ללמוד מזה בל יטעה אדם לזלזל ברוח פיו המחריבה עולמות] - מעינה של תורה, פ' מצורע, עמ' פד

"כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד, יג) וכו' אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה [ונידון עליה] – [מה ענין סמיכות שיחת האדם ךבריאת הרים ורוח? אלא מובא במדרש (ילקוט שמעוני, מלכים א פרק יט, רמז ריט): "והנה וגו' ורוח גדולה וחזק מפרק הרים" וכו' בשעה שהרוח יוצא לעולם, הקב"ה מרשלו בהרים ומשברו בגבעות ואומר לו הזהר שלא תזיק את בריותי מה טעם? "כי רוח מלפני יעטוף". מהו יעטוף? משלהי". כלומר הקב"ה מרשל (מחליש) את עוצמת הרוחות הנועזות ע"י שהם מכים בהרים ונעצרים, כדי שלא יזיקו לבריות. כך על האדם לשים מחסום לדיבורו ורוח פיו ע"י הצבת שורת השיניים שלו, וכמו שרמזו על חומות אלו בערכין טו ראש ע"ב] – עיני יצחק, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וכו' מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו – [דרשו כך כי היה צ"ל "בסתר תבכה נפשי"] – מהרש"א

"במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" וכו' מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו – [מפני חורבן בית המקדש ארעו צרות גדולות בעולם, גופניים ורוחניים. על חלק מהרוחניים כמו ביטול הנבואה, ועצירה מפני קבלת התפילות, בוכה הקב"ה ובוכים אף הצדיקים. אבל על מניעת ההשפעה של ספירות עליונות ועל החורבן שזה גרם בעולמות מעלה, אין הצדיקים מבחינים ומבינים ונמצא שעליהם בוכה אך ורק הקב"ה לבדו] – עיני יצחק, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

"במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" וכו' מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו – [הקב"ה מעלים מישראל את הידיעה מתי קץ הגלות, וזאת לטובתם מפני שהזמן ארוך מאד. אבל הוא מצטער על צערם כל משך אורך הגלות. וזה במסתרים, כי אינו יכול לגלות להם] – יערות דבש, סוף דרוש יג (ח"א עמ' רנד)

"במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" וכו' מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו – [הקב"ה בוכה שהוא צריך להתנהג עם ישראל לפי ארחות הטבע, ואינו מגלה ישועות באופן של נסים] – ילקוט הגרשוני

מקום יש להקב"ה שבוכה בו - בן יהוידע (וכן בד"ה ואם נשאל)

מפני גוה, מפני גאותם של ישראל שניטלה מהם וניתנה לעכו"ם. ור' שמואל אומר מפני גאותה של מלכות שמים – [שניהם ענין אחד, כי גאוותם של ישראל היא גם של הקב"ה] – מהרש"א

בתי גוואי, בתי בראי – ר' משה קורדוברו, פרדס רמונים, שער שמיני, פי"ב

בתי גוואי, בתי בראי – באר הגולה 66 (ד)

בתי גוואי, בתי בראי – [בתי בראי הוא העולם השפל שבו יש עונשים, ובתי גוואי כולו חדוה עוז והדר] - רמ"א, תורת העולה ח"ג, טו עמ' סג

בתי גוואי, בתי בראי – [אדם צדיק מצטער על צרות כלל העולם, וקשה להתפלל מתוך שמחה. ויש בזה קושי כיצד תתקבל תפילתו, כי "עוז וחדוה במקומו". אלא הקב"ה חותר חתירה דרך בתי בראי, להביא את התפילה אל בתי גוואי] - יערות דבש (חלק א עמ' רנה-רנו סוף דרוש יג)

בתי גוואי, בתי בראי – משך חכמה (סוף ספר שמות הפטרה לשבת הגדול, ד"ה ליראי ה' ולחושבי שמו)

לא קשיא, הא בבתי גוואי הא בבתי בראי –

ויקרא אדני ה' אלקים צבאות "ביום ההוא" וכו' שאני חורבן בית המקדש – [דרשו שפסוק זה מדובר על החורבן, מפני המלים "ביום ההוא"] – מהרש"א

ג' דמעות הללו למה? מקדש ראשון, מקדש שני, ועל ישראל שגלו ממקומם. ואיכא דאמרי על ביטול תורה –

כיון שגלו ישראל, אין לך ביטול תורה יותר מזה –

ג' הקב"ה בוכה עליהם בכל יום - נתיב א' 17 (תורה, ד); נתיב ב' 12 ,7(ענוה, ג, ה); גבורות השם, 99-100; נצח 58 (ס); - [כיצד אפשר לומר על הקב"ה "בוכה"] - גור אריה, בראשית ו, ו (מהד' מכון ירושלים, פסקא יב)

ג' הקב"ה בוכה עליהם - של"ה דף של"ב: (פ' כי תבא)

ג' הקב"ה בוכה עליהם – [ענין "בכיה" כאן הוא מיתוק אל מדת הדין] - בן יהוידע

ג' הקב"ה בוכה עליהם - מאור ישראל

על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק – [כיון שלא סיימו מאמרם במלים "ואינו עוסק בתורה", משמע שאינו עוסק בכלום אלא הוא יושב בטל. על זה ודאי יש לבכות] – מהרש"א

על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק – [צ"ע הלשון "עוסק" ולא אמרו "לומד תורה". אלא הט"ז באו"ח סי' מז, מחלק ש"עוסק" הוא הלומד בעיון להקשות ולתרץ ולהבין על בורייה. מי שהוא רק לומד בגירסא בעלמא, אבל היה בעל כשרון שהיה יכול לעיין ולחדש בלימודו, על זה יש לבכות אע"פ שהוא לומד כל הזמן] – אפריון שלמה, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

מי שאי אפשר לו לעסוק בדברי תורה ועוסק – [צ"ע אם כן עוסק בתורה משום מה יש לבכות עליו? צריכים לשמוח! אלא כיון שלא סיימו מאמרם במלים "ועוסק בתורה", משמע שעוסק בדברים אחרים ולא בתורה] – מהרש"א

מי שאי אפשר לו לעסוק בדברי תורה ועוסק – [אין לו לב לתרץ הקושיות, וגם אין לו רב ממי לשאול, והוא עוסק בתורה בדרך עיון. ויישאר אז עם קושיותיו בלבד. כיון שהוא נבוך, יתרבו עליו קליפות] – בן יהוידע (ומעין זה כתב "פרדס יוסף", מובא ב"לקוטי בתר לקוטי")

מי שאי אפשר לו לעסוק בד"ת "ועוסק" – [ע"פ ט"ז באו"ח מ"ז שה"עסק" הוא העיון בפלפול התורה. מי שאין תכונתו לכך אלא שתכונתו בלימוד פשטני, ובכל זאת הוא מתאמץ ללמוד בפלפול, אינו אלא מתבלבל, וגם זה וגם זה לא יצליח בידו. לכן ה' בוכה עליו שלא למד לפי תכונת נפשו] - פי' ניצוצי אור

מי שאי אפשר לו לעסוק בד"ת "ועוסק" –[על מורי הוראות שאינם ראוים לכך] - מאור ישראל דף ש"נ ד"ה שלשה הקב"ה בוכה.
תוספת המעתיק: ע"ע רמב"ם הל' תלמוד תורה (ה, ד) כמה כועס עליהם. עוד נ"ל ע"פ "שער המצוות" לאריז"ל, פ' ואתחנן דף ע"ט, "מי שמכיר בעצמו שהוא קשה העיון וטורח בו זמן הרבה". וע"ע "אבן שלמה" לגר"א, (פרק ח, סעיף א): "בתורה יבקש לימוד קל שלא יהיה יותר מיכולתו ויקוץ בה"

על פרנס המתגאה על הציבור –

השליך משמים ארץ תפארת ישראל – [אפשר שהספר שבידי רבי נפל לתוך בור עמוק. אם כן יש ב' נפילות, גם מהגג שם היה עומד, וגם מהקרקע למקום עמוק יותר. דרשו זאת כי היה צ"ל "השליך משמים לארץ" וכיון שחסרה אות ל', כאילו גם מהארץ הושלכה למקום נמוך יותר. והנמשל כאן שהוגלו לבבל, שהיא עמוקה כשאול (פסחים פז ע"ב)] – מהרש"א

השליך משמים ארץ תפארת ישראל - תורה תמימה, איכה ב, א (ס"ק ז)

נפל ספר מאיגרא רמה לבירא עמיקתא - ר"ח שמואלביץ (ח"א, יג) (ח"א, מב)

נפל ספר מאיגרא רמה לבירא עמיקתא – [צ"ע כי זה הוא לכאורה שיעור קטן מן עוצמת הנפילה הרוחנית? אלא כוונתו לטובה, שהיא אינה נפילה עד עמקי הקליפות שברשות הרבים, אלא נפילה למקום הנכלל עדיין בקדושה, ברשות היחיד] - בן יהוידע

הוו שקלי ואזלי – [צ"ע המלה "שקלי" הנראית מיותרת? אלא שקלו [לקחו] עצה אם כדאי ללכת או לא, כי לפעמים מול חשבון של ביטול תורה יש להחליט שאין ללכת] - בן יהוידע

צורבא מרבנן ומאור עינים - יערות דבש (ח"א עמ' רכד דרש י"ב)

תיב, את ולא תזלזל בנשיאותך – [הקשה ר"י אייבשיץ ב"יערות דבש" מדוע רק עכשיו כשנודע לו ש הוא עיוור אמר לו "לא תזלזל בנשיאותך", ולא אמר לו כך בתחילה? אלא בתחילה חשב שזה שבאים אליו יצא לקבל את פניו ויכבד אותו. אבל אם הוא עיוור, ישב במקומו עד שיגיעו אליו, וזהו פחיתות כבוד בנשיאותו] - בן יהוידע

"ויחי עוד לנצח, לא יראה השחת, כי יראה חכמים ימותו" (תהלים מט, י-יא). ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה, בחייהן על אחת כמה וכמה – [כוונת חז"ל הבא ללמוד אצל חכמים סמוך למיתתם, כמו רבי עקיבא שבא אצל ר' אליעזר בן הורקנוס סמוך למיתתו (סנהדרין סח. וכן קא.) קל וחומר אם היה בא כל משך חיי הרב, יזכה לחיים] – תאוה לעינים

מנעתני מהאי ברכתא – [דיוק מלת "מהאי", כי השכיל להלביש הברכה ברמז, כדי שלא יקטרג השטן] - בניהו

העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה – [למדו זאת מהפסוק "יום יום ידרושון", כפל מלת "יום" שאפילו יום אחד בשנה נחשב ליותר מיום, כמו "יום לשנה" (במדבר יד, לד)] – מהרש"א

העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה – [צ"ע מפני מה לא נאמר כי יום נחשב כאילו למד חודש, כי תפסת מרובה לא תפסת? והיישוב לזה. ולמה לא הביא הוכחה מהפסוק ביחזקאל (ד, ו) ששם "יום" הוא נחשב לשנה?] - בן יהוידע (בד"ה וכן הוא אומר במדת הפורענות)

דף ו:

הזבחים ומנחה הגשתם לי – [פירש"י: לשון תימה, קרבן עולה הקריבו בני לוי שלא עבדו ע"ז? ויש מקשים מכאן על שיטת מורה נבוכים (ח"ג פרק לב). אבל דבריו מבוססים על מדרש חז"ל (ויק"ר כב, ה) שמטרת הקרבנות היא לחנך מחדש את בנ"י שפלחו לע"ז במצרים. וצ"ע הרי כאן מנעו עובדי העגל מהקרבנות, ודוקא התירו לבני לוי שלא עע"ז? וי"ל שהיא הנותנת, מי שנכשל גם אחרי מתן תורה, יש לאסור עליו הקרבנות כי מוכח שהוא קרוב להכשל שוב]

דף ז

הוקר רגלך מבית רעך - בן יהוידע

הוקר רגלך מבית רעך - מאור ישראל

דף ט

שונה פרקו ק' פעמים - מרומי שדה

שונה פרקו ק' פעמים – [מסורת באומה שהלומד מאה פעמים, אינו שוכח לימודו. ולכן אפשר שהלומד רק מאה פעמים אינו מכוון לשם שמים, אלא רצונו שלא ישכח את לימודו. ולכן עליו ללמוד לכל הפחות עוד פעם אחת נוספת, והיא תהיה לשם שמים] – איי הים

מעוות לא יוכל לתקון, ת"ח שפירש – [ב' הדיעות תואמות זו לזו] – רמ"ע מפאנו, י' מאמרות, חקור דין, ח"א פרק כד

מעוות לא יוכל לתקון, ת"ח שפירש - נתיב ב' 161 (תשובה, ה)

מעוות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להמנות – [הראשון שביטל קריאת שמע ותפלה, והשני שהתפלל ביחידות בלי מנין] – מהרש"א

מעוות לא יוכל לתקון, ת"ח שפירש - דרכי נועם דף ו:

זה הבא על הערוה - מאור ישראל

ושבתם וראיתם, השונה פרקו מאה פעמים – [גימטריאות, ושם של המלאך] – רמ"ע מפאנו, כנפי יונה, ח"ד פרק לז

ושבתם וראיתם, השונה פרקו מאה פעמים – [טעם למספר זה] – מהרש"א

מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות -

יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא - מאירי, חיבור על תשובה, ח"א, א דף 21

יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא - עיקרים ח"ד, יג

יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא - [שמתוך שמהדקים אותם ביסורי הגלות, הם שבים בתשובה] - רמ"א, תורת העולה ח"ב פל"ו

יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא - [הרואה סוס לבן בחלום הוא סימן טוב (ברכות נו ע"ב) שנטהר האדם מעוון. אבל ברזא סומקא הוא מדת הדין (אדום). ומפני עניותו נטהר האדם מעוון] – מהרש"א

יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא – [מתי מוציאים הסוס כשהוא מקושט כך? רק כשמוליכים אותו בשוק לעיני הרבים. כך עניות זו היא יפה רק בעת שהיהודים הם לעיני הגוים, לבל יתקנאו בהם. אבל בביתם פנימה, פשיטא שטוב יותר מצב מתוקן לישראל] – אדמו"ר ר' יעקב יצחק הלוי, החוזה מלובלין, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא - [לא שיהיו עניים בפועל, אלא שיהיו רואים את עצמם כחסרים, וידעו כי כל מה שיש להם הקב"ה העניק להם. וכמו שאמרו (בסנהדרין יד.) "הוי קבל וקיים", ולא אמרו "שפל וקיים", כי "קבל" יש בו משמעות נוספת שהם מקבלים מהקב"ה] - בן יהוידע, על סנהדרין יד ד"ה לעולם הוי קבל וקיים

יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא - מרומי שדה

יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא - [בזה מתבררת קדושתם, כי גם עני שבישראל מקיים המצוות כפי יכולתו] - ר' צדוק, לקוטי מאמרים 171; [זה יאה רק בתחילה] - פרי צדיק (ח"א, 239 עת האוכל)

יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא - תוספת ברכה, בראשית מב, א

כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא - דברי שאול

דף י

וליוצא ולבא אין שלום, מש"ס לש"ס - מאור ישראל

מקרא מועט והלכות מרובות - אגדת אליהו, פאה פ"ב פסקא א'

היתר נדרים פורחים באויר – [הנדר פורח באויר, ולא ההיתר] – רמ"ע מפאנו, יונת אלם, עד (מהד' שנת תשנ"ז עמ' צה)

היתר נדרים פורחים באויר - מחשבות חרוץ, 92

מנין שנשבעין לקיים את המצוות - מהרש"א על נדרים ח' ע"א

טבא חדא פלפלתא – [כי בפלפל טעם העץ וטעם הפרי שווים. כך יבינו כי טעם הנגלה והטעם שבנסתר שניהם חביבים ונכונים] - בן יהוידע, לברכות לו. ד"ה ובזה יובן בס"ד

דף יא

אין דורשין בעריות - גבורות השם, 4 (הקדמה ראשונה)

אין דורשין בעריות - באר הגולה 88 (ה)

אין דורשין בעריות – [רש"י פירש לענין פרטי ההלכות, ומהרש"א פירש לענין סודות גנוזים שבענינים ההם (אמר המלקט: כמו בתקוני זהר, תיקון נו)]

ולא במרכבה ליחיד אא"כ "היה" חכם – [צ"ע היה צ"ל אא"כ הוא חכם, ולא "היה"? אלא פירושו שהרב המלמדו מכיר מתוך לימודו איתו בנגלה שתלמיד זה הוא חכם. אבל אם לא ניכר מהעבר, כיצד יתחיל ללמד אותו?] – בן יהוידע

רתוי לו שלא בא לעולם - בית אלהים (יסודות, סוף א')

רתוי לו שלא בא לעולם – [לשון "רתת", שמביא רתת לעולם] – רמ"ע מפאנו, י' מאמרות, חקור דין, ח"ד פרק ט

מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור -

כל שלא חס על כבוד קונו - ["הכונה שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'... ואז נעשה מופקר בידי תאותיו ונעשה כבהמה"] - רמב"ם פיהמ"ש חגיגה ב, א

כל שלא חס על כבוד קונו – [כי הקב"ה ברא כל העולם למען כבודו, "כל פעל ה' למענהו". והמזלזל בזה ראוי לו שלא נברא] – אגדות ג' 115 ד"ה עתיד

כל שלא חס על כבוד קונו - מהרש"א קידושין מ' עא

יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם? –

יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור? – [הזהיר שלא ירדוף לקנות חכמה ותבונה אשר אין ראוי אל האדם וירצה להשיג מעצמו ומדעתו, רק יקבל מרבו וכו'. שלא יבקש לדעת ולהבין סתרי תורה וסתרי חכמה ואין לו עסק בנסתרות, כי החכמה היא לעליונים] - מהר"ל, נתיבות עולם, עושר פרק א 222 (שאלתי ממו"ר ר"ש דביר, כיצד מותר ללמוד כתבי זוהר ואריז"ל? וענה כי הם מסרו רק בתחום המותר. כלשון מהר"ל כאן "רק יקבל מרבו")

"כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ" (דברים ד, לב) – [ללמדך שמאז צריך שאלה ועיון שכל ביותר, כי האדם היה תכלית הבריאה, ואשר נברא בגוף ונשמה] – מהרש"א (הערת המלקט: קרוב לזה כתב רש"ר הירש, על דברים ד, לב)