אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

מקורות לפרק



דף ס

ראויה ליבעל – מהר"ל, גור אריה, במדבר לא, יז

כל שפניה מוריקות – [כי החטא מביא העדר וירקון] - אגדות א' 132

כל שפניה מוריקות – [כי ע"י מראה אותיות קודש יהו"ה פני האדם מצהיבים. ואם חטא, מוריקיעם] – מהרש"א

דף סא

אתם קרוים אדם - רמב"ם, פירוש המשנה, בבא קמא פ"ד משנה ג

אתם קרוים אדם – רד"ק, יחזקאל לד, לא

אתם קרוים אדם - [כי ישראל יש להם הנפש האלוהית] – מהר"ל, תפארת ישראל, עמ' 9;
[וגם מפני שאין לאומות התורה האלוהית. ועוד שיש לישראל מדריגת הצורה] – מהר"ל, תפארת ישראל, עמ' 41, 42;
[כי הם האומה שנבראו לאחרונה, וכל העולם שימש הכנה לבריאתם] – מהר"ל, תפארת ישראל, עמ' 55 (א, יב, יז)

אתם קרוים אדם - גבורות השם 30;
[כי בני ישראל נוטים אל השכל ולא אחרי החומר] – גבורות השם, עמ' 167, 311 (ד, מד, סז);

אתם קרוים אדם - [כי הם נבראו לאחרונה] - נצח ישראל, עמ' 61;
[כי ישראל אינם נוטים אחרי החומר] – נצח ישראל, עמ' 83, 220 (פרקים י, יד, ס);

אתם קרוים אדם – [ישראל משלימים כל העולם, ולפיכך נבראו באחרונה ובזה ישראל דומים אל האדם, שכל בעלי החיים נבראו בראשונה והאדם באחרונה] - גור אריה, בראשית א, א רש"י ד"ה בראשית ברא (מהד' מכון ירושלים, פסקא ז, עמ' ט)

אתם קרוים אדם – [כל העולם נקראו רק "בני אדם", אבל ישראל עצמם "אדם"] - גור אריה, בראשית מו, י (מהד' מכון ירושלים, פסקא ה, עמ' שנב)

אתם קרוים אדם – [ההשוואה בין הגוי ובין הישראלי, שהראשון אינו השלימות במינו, וישראלי הוא השלימות במינו ולכן נקרא "אדם"] – גור אריה, שמות כב, ל. ד"ה לכלב תשליכון אותו (מהד' מכון ירושלים, פסקא לד, עמ' רכד-רכה)

אתם קרוים אדם – [ישראל אינם נמשכים אחרי עריות. אבל אומות העולם הם בעלי חומר והשתנות ונמשכים אחרי עריות] – גור אריה, במדבר לא, יט (מהד' מכון ירושלים, פסקא יח, עמ' תקטו)

אתם קרוים אדם – [כי האדם הוא צורה לכל בעלי החיים הבלתי מדברים, בעת שהוא בשלימות] – אגדות א' 153

אתם קרוים אדם – [בודאי גם האומות קרוים אדם בלשון בני אדם, אבל אינם "אדם גמור"] – אגדות ד' 20 (עיין דרך חיים פ"ג, בענין צלם אלוהים, 146)

אתם קרוים אדם - שם "אדם" הוא על הנברא שחלקו מהאדמה למטה, וחלקו מהרוחניות שלמעלה. ולכן גוי לא נקרא "אדם" (יבמות סא.) כי אין בהם הצד העליון] – מהרש"א על בבא בתרא קסד ע"ב, סוף ד"ה ג' עבירות

אתם קרוים אדם – [הרי יש לבני אדם ארבע כינויים בלשון הקודש: איש, גבר, אנוש, אדם. לשלושה מהם יש צורת רבוי: אישים, גברים, אנשים. אבל למלת "אדם" אין צורה ברבוי. כי גם ציבור גדול מהם מרגישים אחדות ביניהם, צרתו של זה היא צרתו של זה; שמחתו של זה היא שמחתו של זה. מושג זה קיים רק בישראל. (אמר המלקט: זה נרמז בדברי רש"י על בראשית מו, כו בשם חז"ל כי בששה בני עשו כתוב "נפשות ביתו" ואצל יעקב שהיו שבעים איש כתוב "נפש ביתו"). ולכן אין צורת רבוי ל"אדם" וזה שייך רק בישראל] – עוללות אפרים, ר' אפרים לושיץ, חלק ב, עמוד א מאמר כב (פסח)

אתם קרוים אדם – [שם "אדם" בא לציין אדם שפיתח את תכונותיו (ולפעמים בעמל רב), כמו צמח המתפתח מהאדמה (אדם). לא כן אצל האומות, "איש" נולד כך בתכונותיו הטובות] - הכתב והקבלה, במדבר כג, יט. וכן פרק לא, כ (ויש לזה סמך בדברי המהר"ל, נתיבות עולם, תורה, פרק טו ד"ה ובפרק ב' דחגיגה)

אתם קרוים אדם – תפארת ישראל על המשנה, אבות ג', בועז ס"ק א

אתם קרוים אדם – [הכינוי אדם בא לציין איש המעלה מצד נפשו האלוהית, בה ישכיל ויבחר לעשות טוב וצדק] - המלבי"ם, ויקרא (הוצ' פרדס, ירושלים) סוף דף 508, שהוא ויקרא פרק א, סוף פסוק א; תורה אור, סוף ס"ק ח'

אתם קרוים אדם – [צ"ע הרי פסוק מפורש "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בראשית ה, ב) והרי היו רק "בני נח" ולא ישראל? אלא אדם ואשתו שונים מכל הברואים, כי נבראו מהאדמה ולכן נקראו אדם. אבל שאר היצורים שנבראו מזיווג זכר ונקבה, אין לקרותם "אדם" אלא אם נצטוו בתורה כישראל] – תאוה לעינים

אתם קרוים אדם - דברי שאול, על יבמות סא ע"א

אתם קרוים אדם – [לא אמרו זאת לפי לשון בני אדם, אלא כוונתם דוקא לשימוש התורה במלה זו, שכל דברי הדת שבתורה מכוונים רק לישראל. ויש מקומות במקרא שלפי הענין מבואר שהכוונה במלת "אדם" לכל בני המין האנושי] – מהר"ץ חיות על יבמות סא.

אתם קרוים אדם - ר' צדוק, דובר צדק 39

אתם קרוים אדם – [כי מעלת האדם שאבר אחד שבו חש בכאב של אבר אחר (ולא כן אצל מקצת בעלי חיים חרקים וזוחלים). תכונה זו חסרה אצל רוב אומות העולם, ואינם חוששים לכאביהם של אנשים אחרים. לא כן ישראל, שהם "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י על שמות יט, כ)] - משך חכמה (בראשית ה, ב)

אתם קרוים אדם – ["כי ישראל נקראו 'אדם'. ששם 'אדם' ייאמר על יחיד ועל המין בכלל, ואינו בא בריבוי 'אדמים', שכולם הם אדם אחד ומועיל אחד לחברו, לפי שכולם הם קוים פונים אל מרכז אחד"] – משך חכמה, דברים לד, ח, ד"ה ויבכו בני ישראל את משה

אתם קרוים אדם – [מוציא מהכלל הזה אותן אומות שהם שופכי דמים ומגלי עריות, גוזלים וחומסים וכו'] - תורת תמימה, שמות כא (ס"ק רעז) - תורת תמימה, במדבר יט, יד (ס"ק סז)

ע"ע בבא מציעא קיד ע"ב

דף סא ע"ב

אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים, אסור לעמוד בלא אשה שנאמר "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח) –

דף סב

ג' דברים עשה משה מדעתו –

ג' דברים עשה משה מדעתו - ריטב"א על שבת דף פז

ג' דברים עשה משה מדעתו - של"ה דף קצח (סוף מסכת שבועות)

ג' דברים עשה משה מדעתו - מהר"ל, גור אריה, שמות יט, כו

משה הוסיף יום א' מדעתו – [מצד אחד זה קל וחומר מהתורה, ומצד שני זה חידוש ע"י משה. כי ה' הכין לו מראש את הרמז בתורה שידע כיצד לדרוש. ואין בדבריו תוספת, אלא פירוש וביאור] - מהר"ל, גור אריה, שמות יט, טו (מהד' מכון ירושלים, פסקא כ, עמ' עב-עז)
עביד הגבלה ופרישה - מהר"ל, גור אריה, שמות כד, ג

שבר את הלוחות - ריטב"א על שבת דף פז

פירש מן האשה –

ושבר הלוחות –

והוסיף יום אחד -
ע"ע שבת פז ע"א

"אשר שברת", יישר כחך ששברת – [דרשו כך כי כל הביטוי "אשר שברת" הוא כמיותר וללא צורך כי די לומר לו "וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים" (שמות לד, א)] – מהרש"א

יישר כחך ששברת - ר"מ אלשיך (שמות יט, א)

יישר כחך ששברת - תורת חיים על ב"ב דף יד ד"ה יישר כחך

יישר כחך ששברת - הנצי"ב, שמות לד, א

יישר כחך ששברת - תורה תמימה, שמות לד, א (ס"ק ב)

עם הדומה לחמור – [כי הם נמשכים אחרי החומר] - גור אריה, בראשית א, א ועל במדבר לא, יט

עם הדומה לחמור - גבורות השם, 30, 167, 311 (ד, מד, סז); נצח 50 (סוף ז'); דרך חיים 91, 265, 288 (ב', מדה טובה שידבק בה האדם; ה' תלמידיו של בלעם; והמכתב)

עם הדומה לחמור - פרי צדיק (ח"ב 182 זכור, י"א, מסביר למה דוקא חמור)

עם הדומה לחמור - משך חכמה (עיין בראשית לב, א)

עם הדומה לחמור - תוספת ברכה, בראשית כב, ה, וכן במדבר כה, יג, וכן שיר השירים ו, יא

דף סב ע"ב

אין בן דוד בא עד שייכלו נשמות שבגוף - רבנו בחיי (דברים ל, ב)

אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות - ר"י אברבנאל, ישועות משיחו (עיון א', סוף פרק חמישי)

אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות – [אלו נשמות השייכות לגוף. כי אחרי כך באה תקופה שכבר אין בו גוף] - נצח 149 (לב); [אותן נשמות השייכות לעולם הזה] - אגדות א' 133

אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות - מהרש"א על נדה יג ע"ב

נשא אשה בילדותו, ישא בזקנותו – [יש בזה מה שאין בזה. הילדים שמוליד בילדותו האב יכול להשגיח עליהם ללמדם תורה ודרך ארץ, מה שאין במוליד בזקנותו הוא מת בטרם יספיק לגמור חינוכם. ולעומת זאת, ילדים שמוליד בזקנותו אחר שנתקרר דמו ונזדכך חומרו, הם בעלי מזג טוב] – בן יהוידע

למד תורה בילדותו, ילמוד בזקנותו – וכן יש מעלות שונות בהעמדת התלמידים. בצעירותו יכול הרב לסבול עול הלימוד ולהתייגע עם התלמידים, מה שאין כן בימי זקנותו. אבל לעומת זאת, לעת זקנותו שהרב למד כבר הרבה ויש בידו דברים ברורים מנופים שוב ושוב, ונתמלא כריסו מתורותיו של רבותיו וגם הוא בקי גדול, יש בידו להעניק הרבה] - בן יהוידע

זרע את זרעך, אלו התלמידים - תורת תמימה, קהלת יא, ו (ס"ק כה)

י"ב אלף זוגים תלמידי רבי עקיבא – [כי הנוהג כבוד בחברו, זה עצמו גורם לחיים] - נתיב ב' 62 (אהבת ריע, ג); אגדות א' 133

י"ב אלף זוגים תלמידי רבי עקיבא – [ר' עקיבא היה חכם גדול, וכדי למנוע את הקנאה זיווג יחד תלמיד קטן עם גדול, כדי שלא יתקנא בו אלא ידע כל אחד מה מקומו] - בן יהוידע

י"ב אלף זוגים תלמידי רבי עקיבא – [אופן הלימוד הוא זוג זוג, ולא ילמדו תורה אחד אחד לבדו] - בניהו על בכורות לא ע"א

י"ב אלף זוגים תלמידי רבי עקיבא - עינים למשפט

וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה – [אפשר שדברו לשון הרע ומספרים כל אחד בגנות חברו. לכן מתו באסכרה, העונש על לשון הרע (שבת לג ע"ב)] – מהרש"א

מפסח עד עצרת - נתיב א' 52 (תורה, ג)

מפסח עד עצרת – [כי הוא הזמן המסוגל לרפואות (שבת קמז ע"ב) ודוקא אז מתו] – מהרש"א

מפסח עד עצרת - עינים למשפט

שרוי בלא שמחה – [שמחה באה מפני השגת השלימות] - אגדות א' 133

שרוי בלא שמחה דכתיב "ושמחת אתה וביתך" (דברים יד, כו) – [כיצד דרשו פסוק זה שלא בא ללמד לתת מעשר שני לאשתך] – מהרש"א

שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה - בן יהוידע

שרוי בלא ברכה - תוספת ברכה, בראשית יב, טז

שרוי בלא תורה דכתיב "האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני" (איוב ו, יג) – [כי התורה מתשת כחו של אדם (סנהדרין כו ע"ב) ואי אפשר לת"ח לעסוק בשאר צרכיו אם לא שאשתו עוזרתו] – מהרש"א

שרוי בלא תורה – [אמנם ישנם כמה בחורים שהם חריפים בתורה, אבל כיון שאין אדם זה מוליד בגשמיות, ה' מונע ממנו מלהוליד ברוחניות חידושי תורה, לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא] - בן יהוידע ד"ה אמרי במערבא שרוי בלא תורה

בלא חומה – [כי אשתו משמרתו מן החטא וממלחמת יצר הרע, והוא נקרא "שונאך" (סוכה נב.)."אם רעב שונאך האכילהו לחם" (משלי כה, כא) (אמר המלקט: כוונת רבנו שאין "לחם" אלא אשה, כמ"ש במדרש (בראשית רבה ע, ד) על תפילתו של יעקב "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה וכו' ונתן לי לחם לאכול" (בראשית כח, כ) "ונתן לי לחם לאכול [להצילני] מגילוי עריות המד"א 'ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל' (בראשית לט, ו) עכ"ל. וכך מפורש בשו"ע או"ח (רמ סעיף א) "ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה" וכו') וממשיך מהרש"א: "כמו החומה שסובבת העיר ושומרת מן השונאים"] – מהרש"א

בלא שלום – [כי כח החומרי וכח הנפשי שבאדם צמודים יחד והם נגדיים זה לזה. ואם לא יקח אשה להשביע כח החומרי ע"י פת בסלו, כח החומרי לא ינוח ולא ישקוט ועושה מריבה עם כח הנפשיי] - בן יהוידע ד"ה אמרי במערבא שרוי בלא תורה

במערבא אמרי בלא תורה בלא חומה – [בא"י שבחו לנישואין אף בנושא אשה רעה, כי יזכה לתורה ולצרכי הבית] - ערוך לנר

כל היודע באשתו שהיא יראת שמים וכו' "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" (איוב ה, כד) – [חולק על פירושו של רש"י, אלא יש להסביר כי ע"י שם קודש י"ה יש שלום באהלך (ע"פ סוטה יז ע"א רש"י ד"ה שכינה ביניהם)] – מהרש"א

האוהב את אשתו כגופו – [לא אמר כי אוהב אותה מחמת יופיה, כי כעבור כמה שנים והיא מפסידה את יופיה, כלום לא יאהב אותה? אלא כמו שהאדם אוהב את עצמו למרות שגופו נהיה מכוער יותר ככל שמתקרב לזיקנה, כך יאהב את אשתו מחמת שהיא חלק ממנו ("עצם מעצמי ובשר מבשרי"; ועיין זהר ח"ג דף מג ע"ב שהם נשמה אחת שהתחלקה לשנים, בין שני גופות). ובזה מובן המשך מאמר חז"ל כאן: "והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה וכו' עליו הכתוב אומר "ופקדת נוך ולא תחטא", כלומר יראו בניו ובנותיו כיצד ההורים אוהבים זה לזה ומכבדים זה לזה, ויבואו אף הם לאהוב ולכבד את הוריהם (וללמוד מההורים דוגמא כיצד גם כל אחד מהצאצאים יאהבו ויכבדו את בן זוג ובת זוג שלו)] – אורח ישרים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו – [כיצד אמר אצל כבוד "יותר מגופו"? כי תוכן הכבוד הוא מה שניתן לאחר, ולכן שייך להעניק לשני יותר מלגופו שלו עצמו. אבל באהבה אי אפשר לאהוב את השני יותר מאהבת עצמו] - אגדות א' 134

והמכבדה יותר מגופו – [כבודו של אדם במלבושים נאים (שבת קיג.) וכאן מלביש לאשתו בגדים שהם מכובדים יותר מאשר לעצמו] – מהרש"א

המדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה – [ולמה לא אמרו "בדרך הטובה"?] – בניהו

והמשיאן סמוך לפרקן – [כלומר לפני גיל חופה] - תוספות

האוהב את שכניו - [שכר שלו שגם הקב"ה מקרב אותו] - אגדות א' 135 ,134; נתיב א' 177 (צדקה, ד); [אודות נישואין עם קרובי משפחה] - באר הגולה 39 (סוף ב')

נושא בת אחותו - מאירי

דף סג

המלוה סלע לעני בשעת דחקו – [אין לתת לעני כסף אם יבזבז שלא לצורך, אלא יש לתת לפי דחקו] - מאירי, לחגיגה ה' ע"א

המלוה סלע לעני בשעת דחקו, "אז תקרא וה' יענה" (ישעיה נח, ט) – [מדוע יש לו פחות שכר מהקודמות שבפרק זה, כי רק בעת צרתו הוא נענה? אלא כי המתין עד שהגיע העני לשעת דוחקו, ולא עזר לו בדין "והחזקת בו" טרם יתמוטט] – מהרש"א

"והמלוה סלע לעני בשעת דחקו – [אין קושיא מכאן על הנאמר בחגיגה ה ע"א על עונשו של "הממציא מעות לעני בשעת דחקו", כי שם הוא ממציא לעני ממון מרובה ובבוא זמן הפרעון אין בידו לשלם, ויצטרך למכור את כל נכסיו (מה שאין כן המלוה לו סלע בלבד)] – מהר"ל, אגדות ח"א 135 סוף ד"ה ותבין כי ד' דברים

המלוה סלע לעני בשעת דחקו – [הכוונה בשעת דוחקו של הנותן, ואעפ"כ הוא מלוה לעני] – פלא יועץ, סוף ערך: הלואה; וכן בספר "כתב סופר"

"אז תקרא וה' יענה, תשווע ויאמר הנני" (ישעיה נח, ט) – [מי שהוא מקרב קרוביו, וכן חומל על העניים מישראל כי הם בעיניו אחים, יזכה כי גם ה' מתייחס אליו כקרוב ואח, כדכתיב "ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז) ועונה לתפילתו] - מהר"ל, אגדות ח"א 134 ד"ה האוהב את שכנו

כל שאין לו אשה, אינו אדם – [לכן הקב"ה מוחל לו לחתן כל עונותיו] – מהר"ל, נתיבות עולם ב' 13 (ענוה, ו. ע"ע ענין זה בח"א, נתיב התורה פרק טז עמ' 70)

תפארת ישראל, 105 (לו) - [לכן הבא על אשת איש מבטל מבעלה של אותה האשה מדריגת "אדם" שבו] – מהר"ל, נתיבות עולם ח"ב, 54 (אהבת ריע, א)

כל שאין לו אשה, אינו אדם – מהר"ל, תפארת ישראל, 105 (לו)

כל שאין לו אשה, אינו אדם – [כי ע"י הרהורי עון שלו מוליד רוחין ושדין שאינם בדמות אדם] – מהרש"א

כל שאין לו אשה, אינו אדם – [כי צריך להיות עיקר כוונת האיש ואשתו להעמיד תולדות למען קיום האומה לצורך הכלל, ואז נקרא "אדם". כי מלה זו מוסבת על הכלל ולכן אין בן נח נחשב "אדם" כי אינו מצטרף אל הכלל] - משך חכמה, בראשית ה, ב. וכן על במדבר ט, ו

כל אדם שאין לו קרקע, אינו אדם – מהרש"א

כל "אדם" שאין לו קרקע – [למה לא אמר "יהודי" כמ"ש אצל נושא אשה] - ערוך לנר

כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם – [והרי אמרו להלן "אין לך אומנות פחותה מן הקרקע"? אלא שם מדובר בפועל שחורש בשדות של אחרים. אבל בנידוננו מדובר שיש בבעלותו קרקע, ושוכר אחרים לעבוד בה] - בניהו

"אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח). לא זכה, כנגדו – [צריכים זכות כדי להתחבר ביניהם, כי באופן טבעי הם הפכים זה לזה] - אגדות א' 135; גור אריה, בראשית ב, יח

לא זכה, כנגדו – [אם זכה, ע"י תכונתה הנגדיית תוליד ממנו ילדים. כי אם היו שניהם שוים בטבע קשה להם להוליד. אבל אם האיש לא זכה, האשה תשתמש במדותיה הנגדיות להכעיס אותו וכיו"ב] - פתח עינים

לא זכה, כנגדו – [לפעמים מה שהאשה היא בדיעה הנוגדת לאיש היא עוזרת בכך לאדם, כמו אדם שהוא קמצן צריכה אשתו לפעול בכיוון ההפכי. אדם שהוא כעסן צריכה אשתו לפעול בתכונה נגדיית] - נצי"ב בראשית, הרחב דבר, ב, כ; וכן על בראשית ד, יט

לא זכה, כנגדו – [כנ"ל בפירוש הנצי"ב] - רש"ר הירש (בראשית ב, יח)

"אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח). זכה, עוזרתו; לא זכה, כנגדו – [מלת "כנגדו" יש בה ב' משמעויות. או השתוות מולו, כמו "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח). או ההיפך ממנו והתנגדות כמו "לך מנגד לאיש כסיל" (משלי יד, ז)] - לשמוע בלימודים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

זכה, עוזרתו. לא זכה, כנגדו – [כוונת ה' במה שעשה לאדם אשה, שאם זכה הבעל לעשות דברים טובים, אשתו תעזור לו. ואם לא זכה אלא כוונתו לעשות דברים לא טובים, אשתו תתנגד לכך. כלומר גם פרט זה הוא לעזרתו של האדם, לפי כוונת הקב"ה] – כבוד חכמים

זכה, עוזרתו. לא זכה, כנגדו – [הרי אמרו חז"ל כי מי שיש לו אשה רעה, אינו רואה פני גיהנם (עירובין מא ע"ב). ובכן גם כאשר היא תתנגד לו בכל דבר, גם זו לטובתו של הבעל, כי ינצל ע"י זה מגיהנם. ולכן כל זה נכלל במאמר הפסוק "אעשה לו עזר כנגדו". מה שהיא כנגדו, זה עצמו הוא "עזר"] – ילקוט סופר, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי" (אמר המלקט: הרי לכן כתב "פלא יועץ", ערך: אהבת איש ואשה: "עול יסבול ויהיה עלוב ולא עולב ויקבל עליו דין שמים בשמחה, כי מה' אשה לאיש (מועד קטן יח ע"ב) ולפי מאמר חז"ל (עירובין מא ע"ב) שאמרו שמי שיש לו אשה רעה אינו רואה גיהנם, היה ראוי לבקש אשה רעה, אם היה יכול לעמוד בנסיון, לפי חומר דין גיהנם. וכיון שעמד בנסיון, לא יירש תרתי גיהנם, אלא יקבל באהבה ויקבל שכר טוב בעמלו" עכ"ל)

אשכחיה רבי יוסי לאליהו א"ל כתיב "אעשה לו עזר כנגדו". במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל אדם מביא חטים [מהשוק] חטים כוסס? וכו' לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו? – [צ"ע הרי ידוע שתועלת האשה היא להעמיד צאצאים, ומפני מה שואל "במה עוזרתו?". אלא צ"ל ההבדל בין שרש "עזר" לשורש "ישועה" היא שעזרה הוא ביחד עם הנעזר שהיה יכול לפעול קצת אבל בקושי. אבל "ישועה" היא בלי השתתפותו של הנושע. להעמיד צאצאים אין בכוחו של האיש כלל, אלא מוכרח הוא לפעולת האשה, ועל זה לא יצדק לשון המקרא "אעשה לו עזר כנגדו". ולכן ענה בענין הכנת המזון, שלזה גם האיש ביכולתו להכין, רק הוא מונעת ממנו הטורח של ההכנה] – איי הים, כפי שמובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

אדם מביא חטים – [כי באופן טבעי, האדם מחוסר בפרנסתו] - אגדות א' 135

אדם הראשון בא על כל בהמה וחיה – [אין פירושו כפשוטו. אלא בא לומר כי הוא הצורה של כל בני החומר] - באר הגולה 95 (ה); אגדות א' 135; [ביאור מפורט ומנומק על הנ"ל] - גור אריה, בראשית ב, כג (מהד' מכון ירושלים, פסקא מב)

אדם הראשון בא על כל בהמה וחיה – [כתב "ספר הנצחון" של ר' יום טוב ליפמן מילהויזן, בו יש תשובות לטענות הנוצרים והמינים, שאין זה כפשוטו אלא כיון שהיה ללא זוג היה מעיין מי מהם הראויה לו ולא מצא. וגם כתב ה"חזקוני" שזה אי אפשר שהרי הבהמה מתעקרת ע"י ביאת האדם] – מהרש"א

אדם הראשון בא על כל בהמה וחיה – גר"א, אדרת אליהו, בראשית ב, כ

אדם הראשון בא על כל בהמה וחיה – [אין הדבר כפשוטו, אלא היה מעיין מה היא כח ההולדה בבעלי החיים שמחיבור ב' גופין יוולד גוף שלישי?] - בן יהוידע

ולא נתקררה דעתו – [עצם לשון זו מוכיחה שלא בא עליהם ממש, אלא התבונן מי מהם יוכל לשמש לו לעזר. כי אילו רצו חז"ל לומר בעילה ממש, היה צ"ל "ולא נתקררה תאותו"] – ילקוט יהושע, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

ולא נתקררה דעתו – [אדם הראשון התבונן בזיווגם של כל הבהמות והחיות וראה אצל כולם כי פרט להזדווגם יחד כדי לקיים המין, אין רק מעט שיתוף פעולה בין הזכר והנקבה, כלומר שאין אחדות נפשית ביניהם. הוא הבין כי האדם, לפי מעלת דרגתו, ראוי שתהיה לו בת זוג בעלת הכרה שכלית נאותה לו, ולא רק לצרכי קיום המין. ורק כשנוצרה חוה שהיא "עצם מעצמיו ובשר מבשרו" אז הכיר שתהיה לה מעלה אנושית גבוהה כמוהו, והיא זוג הראויה לו] – כבוד חכמים

ב' בריכות טובות, נעמי ורות – [מה היחודיות ברות ונעמה, מואב ועמון] - נצח 149 (לב); אגדות א' 136; [כי העיקר היה להוציא מהן מלכות בית דוד] – גור אריה, במדבר לא, ב
"ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג) ב' ברכות טובות, נעמי ורות – [דרשו מלת "כל"] – מהרש"א

ב' בריכות טובות, נעמי ורות - תורת תמימה, בראשית יב, ג (ס"ק ח)

אפילו משפחות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל - אגדות א' 135

אפילו משפחות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל – [כלום יש משפחות הגרות בתוך האדמה? אלא אולי כיוונו חז"ל לאותן אומות הנמצאות מצד ההפכי של כדור הארץ, כאשר אצלנו יום אצלם לילה, וכאשר אצלנו לילה אצלם יום, והם נתכנו "באדמה" כלומר רחוקים ביותר ממקומנו, מצד שני של האדמה אשר תחת רגלינו] – נ"ל המלקט

אפילו משפחות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל – [(כלום יש משפחות הגרות בתוך האדמה?) אלא שמא כוונת חז"ל לבני נח הדרות בארץ ישראל, הנקראת סתם "אדמה" (דברים יא, כא) בל נחשוב שזכות זו שהם יושבים בארץ הקודש מספקת לברך אותם, אלא הצלחתם תלויה במעשיהם של עם ישראל] – תאוה לעינים

"ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג) אפילו משפחות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל - [דרשו מלת "כל". או שדרשו מהמלה "ונברכו" לשון נפעל, יקבלו בזכותו ברכה] – מהרש"א

אפילו משפחות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל - תורת תמימה, בראשית יב, ג (ס"ק ט)

"ואברהם וכו' ונברכו בו כל גויי הארץ" (בראשית יח, יח) אפילו ספינות הבאות מגליא [צרפת] לאספמיא, אינן מתברכות אלא בשביל ישראל – [דרשו מהמלה "ונברכו" לשון נפעל, יקבלו בזכותו ברכה] – מהרש"א

עתידין כל בעלי אומנויות שיעמדו על הקרקע – [כלומר יניחו אומנותם החשובה כדי לעבוד את האדמה הפחותה מכל [בעיני הבריות] בעולם הזה. כי לעתיד יבקשו רק עבודת הקרקע לצורך דירתם ומזונותיהם (תוספת המלקט: ולא יבקשו מותרות בחיים)] – מהרש"א

עתידין כל בעלי אומנויות שיעמדו על הקרקע – [כלומר יניחו אומנותם החשובה כדי לעבוד את האדמה הפחותה מכל [בעיני הבריות]. כי בשאר האומניות כאשר מזדקן האדם כבר אין לו כח לעסוק באומנותו, אבל האדמה תמיד תתן פריה ויתפרנס ממנה. לכן בפסוק כתוב עליהם "וירדו", ירדו ממעמדם אפשר שירדו מנכסיהם. אבל על הקרקע נאמר "שיעמדו על הקרקע", יהיה להם קיום. ואמנם עבודת קרקע אינה מביאה עושר ונכסים אבל יש להם תמיד די סיפוקם] – כבוד חכמים

עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע שנאמר "וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים אל הארץ יעמודו" (יחזקאל כז, כט) – [צ"ע מפני מה דרשו כך, והרי אפשר לפרש "וירדו" מהאניות כפשוטו? אלא בדרך כלל הביטוי המקראי הוא "יורדי הים" (תהלים קז, כג) כי יורדים מהיבשה אל הים. וכיצד כאן יורדים מהים אל היבשה? אלא זו ירידה של פחיתות דרגא] – תאוה לעינים

אין לך אומנות פחותה מן הקרקע – [ג' סיבות לכך] - אגדות א' 137; גור אריה, בראשית ד, ב
פחותה מן הקרקע - שו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תתקמ"א

פחותה מן הקרקע - גליון מהר"ץ חיות

אין לך אומנות פחותה מן הקרקע – [והרי אמרו לעיל "כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם"? אלא כאו מדובר בפועל שחורש בשדות של אחרים. ושם מדובר שיש בבעלותו קרקע, ושוכר אחרים לעבוד בה] – בניהו

חזייה לההיא ארעא דשדי ביה כרבא לפותיא, אי תשדייה לאורכך, הפוכי בעיסקא טב מינך – [לכאורה זה סותר שאר המאמרים כאן ששבחו עבודת הקרקע? אלא ההבדל הוא אםן אין לו עסק אלא אך ורק בקרקע] – תוספות; מהרש"א

חזייה לההיא ארעא דשדי ביה כרבא לפותיא, אי תשדייה לאורכך – [ביאור כפל הלשון, כי ההוא זרע לרוחבו שהוא מעט, ואפילו אם יזרע לאורכו שהוא הרבה, ג"כ עדיף לעסוק בעיסקא] - בניה

העוסק בבנין מתמסכן – [כי הברכה היא התפשטות והתרחבות. מה שאין כן בנין היא לתחום גבולות] - אגדות א' 137; גבורות השם, תחילת פרק טו 71

העוסק בבנין מתמסכן – [למדו זאת מהמלה במקרא "ערי מסכנות" (שמות א, יא; סוטה יא ע"א)] – מהרש"א

מתון נסיב איתתא -

נחית דרגא נסיב אתתא – מאירי

אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל – [כי אין לומר שה' יביא רע, כי ממנו בא רק הטוב. וכיון שהפורענות לא תביא שהגוים יטיבו דרכיהם, לא יוצאת טובה מפורענותם. אלא היא באה להם כדי שישראל ילמדו מכך מוסר ויחזרו למוטב] - אגדות א' 137

"הכרתי גוים, נשמו פינותם וכו' אך תיראי אותי תקחו מוסר" (צפניה ג, ו-ז) – [כי הפרק ההוא דן בענין חטאותירושלים, ובאמצע מספר חורבן ארצות הגוים, כדי להראות שיש מדת הדין בעולם] – מהרש"א

רחמנא ליצלן ממידי דקשה ממותא. ומי איכא מידי דקשה ממותא? נפק דק ואשכח: "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז, כו) – [כי המיתה היא העדר בלבד, וזה ע"פ טבע. אבל אשה רעה יש לה שכל והיא עושה רע בפועל. בזה היא גרועה מן המיתה] – אגדות א' 138

נפק דק ואשכח – [מהו לשון "נפק"? ועוד כלום לא ידע רב מהפסוק הזה, שר' חייא צריך להזכיר לו? ועוד כיצד הגמרא מביאה סיפור על רב לפני סיפור על ר' חייא (בסוף העמוד), כיון שר' חייא קשיש מרב? אלא מדובר אחרי שרב יצא [נפק] לבבל, ושם לקח אשה שניה והיתה רעה. אבל הראשונה שבא"י היתה טובה] - בניהו

אנא דקא אפיכנא לה – [צ"ע מדוע הבן גילה לאביו? מדוע לא לתת לו לחשוב שאשתו השתפרה? אלא הבן חשב לתועלת. כי אם האב יחשוב שהיא השתפרה הוא עלול לגלות לה סודותיו, והיא תגלה לאחרים כדי לצער אותו גם בזה] - בן יהוידע

דנפק מינך טעמא מלפך. את לא תעביד הכא – [הקשה מהרש"א והרי מותר לשנות למען השלום (יבמות סה ע"ב)? אלא מכאן מקור ל"ספר חסידים" סי' תכ"ו, ומובא במג"א או"ח קנ"ו, שאסור לשקר כדי לתקן מצב עתידי אלא רק אם כדי לתקן מצב שבעבר] - דברי שאול (אבל עיי"ש "מקור חסד", הערות הרב ראובן מרגליות לספר חסידים, שם, שהביא כמה קושיות על שיטת ספר חסידים)

את לא תעביד הכא – [אבל האב עצמו מותר לו לומר כך] - מראית העין

א"ל רב והא קא מצערא ליה למר - בן יהוידע

דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות מן החטא – [אין הכוונה מהרהור עבירה אלא מהחטא של מחסיר או מוסיף שלא כראוי; כלומר מי שאינו נושא אשה כלל, או המזדווג לעריות] – י' מאמרות, אם כל חי, ח"א פרק יג

דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא – [מפרש רש"י: "הרהור עבירה". ולמה לא כתב מעבירה עצמה? אלא הרהורי עבירה הםקשים ממעשה העבירה (יומא כט ע"א) וגםשאין אדם ניצול מהרהור עבירה בכליום (בבא בתרא קסד ע"ב)] – מהרש"א

דף סג ע"ב

"ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז, כו) אמר ליה כגון מאן? – עיין לעיל דף סג ע"א

אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה – [טעם הגיוני מפני מה האהבה גדולה יותר לאשתו ראשונה מאשר לאשתו השניה] – עיני יצחק, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

מתקיף תקיפא, ועבורי מיעברא במלה – [נוחה לרצות ומעברת על מדותיה] – רש"י

היכי דמי אשה רעה? – [ולמה לא אמרו "אשה קשה" או "אשה מרה"? ועוד, כלום לא ידוע לכל מה היא "אשה רעה"? אלא דייקו כאן לענין אשה הגורמת לבעלה רע בעניני אישות] - בן יהוידע, על שבת דף יא ע"א ד"ה כל רעה, וד"ה נמצא לפי זה

מקשטא ליה תכא – [כי אם היתה מציקה בו ללא הפסק, היה שולט בה. אבל כיון שלפעמים מתקרבת אליו, ורק אח"כ מציקה לו, הרי צערו גדול יותר] - אגדות א' 138

מקשטא ליה תכא – [ולמה לה להכין לו שולחן? למה לא תצער אותו גם בזה שלא תכין לו מאכלים? אלא אם תנהוג כן ילך בהכרח לאכול במקום אחר, ואז לא יהיה מצוי לה כדי לצערו] - בן יהוידע

מקשטא ליה תכא – [שאם לא היתה מכינה לו דבר שהוא להנאתו אלא היתה עוסקת במריבה תמיד, היה גם הוא מושל עליה כדי לצער אותה ומכניע אותה. (אבל ככה הוא חושש שגם זו ההנאה הוא יפסיד אם יריב). ועוד יש לפרש: אם היא לפעמים נוחה אליו ואח"כ היא חוזרתלצער אותו, נעשה לו צער עוד יותר חזק מחמת השינויים ממצב למצב. כי אם היתה תמיד רעה אליו, היה מתרגל ומסתגל למצבו. זו לשונו: "כי הפירוד הזה שמתוך קירוב הוא יותר רע". ועוד פירוש שלישי שאחרי שהיא מתקשטת לפניו כדי לעוררו, היא מסרבת לקיים יחסי אישות] – מהר"ל, אגדות א' 138

ומקשטא ליה פומא – [כלומר אומרת לו דברים טובים וערבים] - אגדות א' 138

עונותיו מתפקקים – [כי כאשר משלים האדם חסרונו, מסתלק החטא] - אגדות א' 138; גור אריה, בראשית, לו, ג

עונותיו מתפקקים – [כלומר עון של הרהורי עבירה] – מהרש"א, סוף ד"ה ומצילות אותנו מן החטא

מצא או מוצא – [ההבדל בין הלשונות הוא שאם "מצא" אותה אשה שעוד טרם נולד הזכר נגזרה עליו כזיווגו, הרי מצא מה שהיה שלו עוד מקדמותו. אבל אם אינו זוכה ומקבל אשה אחרת שלא נועדה לו בתחילה, ורק "מוצא" עכשיו, אז זה לרעתו] - אגדות א' 139 בפירושו השני (אמר המלקט: ולמה לא יזכה האדם לקבל את זיווגו? ענה מהר"ל כי הקדים מי שהוא אחר לבקש אותה ברחמים, כפי שאמרו במועד קטן יח ע"ב. אבל לי המלקט נראה שאם האדם בעת חיפוש בת זוג אינו מכוון לשם שמים, אלא מבקש אשה לשם יופי, או לשם ממון ומשפחה, או למטרה שפלה, אפשר שיסטה ויקח לו דוקא אשה שלא היתה מיועדת לו)

מצא או מוצא – ["מוצא" נאמר למי שנשא אשה והיא מושלת עליו (עיין בבא מציעא עה ע"ב)] – מהרש"א

מצא או מוצא – ["מצא", כן הוא בכל הטובות שבעולם הזה, אדם שמח ומתהלל בעת מציאותו, ולכשיתמיד אצלו זמן מה אינו שמח. אבל להיפוך, ברעת עולם הזה מכיר בכל עת ורגע, וזהו "מוצא"] - גר"א, קול אליהו, ברכות ס"ק קעט; וכן בביאור הגר"א על אגדות (ברכות (ח ע"א עמ' 22)

מצא או מוצא – [האשה נבראה מן צלע של האדם (הערת המלקט: וכן גם בכל דור ודור, היא היתה חלק מנשמתו שנפרדה בעת הלידה, וחוזרת אליו בנישואיו, כן כתב זהר ח"ג דף מג ע"ב). וכאשר היא "אשה טובה" היא מתחברת אליו בעת נישואיו וממשיכה להיות דבוקה בו כל חייו, ולכן לשון עבר "מצא" חד פעמי. אבל אשה רעה ומדנים, בעלת מריבות וקנטורים, הרי פוסקת אהבתם זה לזה, ורק אחרי הפיוס שוב מתחברים כל פעם. וכך זה חוזר שוב ושוב. הרי "מוצא" מחדש כל הזמן] – איי הים (מובא ב"לקוטי בתר לקוטי" על ברכות ח.)

מצא או מוצא – [כיצד ידע האדם שזו היא באמת זיווגו מן שמים? אם שורה אהבה ביניהם, הרי "מצא" ונתגלה שהם היו נשמה אחת יחד עוד בטרם נולדו, והוא לשון עבר. אבל אם חלילה אין אהבה ביניהם, זה "מוצא", רק בעולם הזה נישאו זה לזה, לשון הוה] – בניהו, ברכות דף ח; בן יהוידע (על יבמות סג)

מצא או מוצא - "חפץ חיים" הקשה מדוע אין בשאלה זו עון לשון הרע? ועונה שהשואל מתכוון לתועלת, למנוע מהם מריבה ולהביא שלום בית. ונ"ל המעתיק: לכן התעוררו בזה דוקא "במערבא", כי עסקו שם בדרכי שלום יותר מאשר שאר ארצות (סנהדרין כד.)

מצא או מוצא - [בני מערבא שבחו לנישואין אפילו היא אשה רעה כי תצילהו מהחטא, לכן בין "מצא" (לטוב) או "מוצא" (לרע) ואין כאן חשש ללשון הרע כי לא שאלו אותו על כך אלא אמרו לו בניחותא שישמח בחלקו] - ערוך לנר (ליבמות ס"ב ד"ה בלא תורה בלא חומה)

"מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיהו"ה" (משלי יח, כב) – [פסוק זה נדרש מסיפיה לרישיה. מי שמכוון בנישואין להפיק רצון מה', כלומר לשם שמים, אשה טובה תהיה לו ומצא טוב. אבל אם כוונתו בנישואין רק לשם "האשה" סתם (בכוונה חומרית), על זה נאמר "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז, כו)] – ר' יוסף ענגיל, גליוני הש"ס

"מצא אשה מצא טוב" או "ומוצא אני מר ממות את האשה" – [אם האדם מאמין שהזיווג מיועדת לו מן שמים ואינו עורך בדיקות וחיפושים מוגזמים אלא מחפש מדות טובות בלבד, יקבל אשה כ"מציאה" שהאדם אינו בודק טיב המציאה שמצא, כי הרי מן שמים העניקו לו חנם. אבל אם הוא בבחינת "ומוצא אני", הוא מתנהג כאילו הכל תלוי בו ובבחירתו, ואינו סומך על ה', ולכן זה גם לשון הוה "ומוצא" כי הוא עצמו המוצא ולא ש"מצא" מה שה' הכין לו, אז חלילה תהיה לו אשה מר ממות] – ילקוט סופרים; ילקוט יהושע, מובאים ב"לקוטי בתר לקוטי" (והרכבנו יחד שני פירושיהם)

אשה רעה מצוה לגרשה דכתיב "גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון" (משלי כב, י) – [מקרא זה מלמד על תהליך הקלקול. בתחילה אשה רעה זו מתלוצצת מבעלה בדברים קטנים (לץ). אחר כך היא ממשיכה במריבה מילולית (מדון). אח"כ היא "פוסקת" עליו עונש כך וכך ועושה נגדו פעולות איבה (כמו מסרבת לבשל עבורו או לנקות בגדיו) וכמו "דיין". ואחר כך עוד מפיצה עליו שם רע אצל שכנים ובני משפחה (קלון). ולכן לפני שתגיע לכל אלו, מצוה לגרש אותה] – עיני יצחק

אשה רעה וכתובתה מרובה – [מדוע הביאו ג' פסוקים] - ערוך לנר

דלף טורד ביום סגריר (משלי כז, טו) – [ביום סגריר אין דעתו של האדם מיושבת עליו, וכן אצל אשה רעה דעתן עכורה. ועוד מפרש כי דלף הטורד על הגג טיף טיף ללא הפסקות גדולות מטריף דעת האדם היושב תחת גג כזה. כך אשה רעה המחרחרת ריב על כל נושא וענין, אחד סמוך לשני, ואין זה כמו ריב האדם עם סוחרים או עם בני העיר שיש לו מנוחה והרפיה בין ריב לריב] – מהר"ל, אגדות א' 139

דלף טורד ביום סגריר (משלי כז, טו) – [כי מפני שהוא יום סגריר (סוער וגשם) מחוץ לביתו, אין האיש יכול לצאת מביתו ולהמלט מאשתו הרעה] – מהרש"א

דלף טורד ביום סגריר (משלי כז, טו) – ערוך לנר

דלף טורד ביום סגריר (משלי כז, טו) – [ביום סגריר קשה לו לאדם לצאת מביתו, כלשון "סגריר" שכל אחד נסגר בביתו. ואף אם ילך לבית חברו אין זה מדרך ארץ להפריע אז. כך יש אשה רעה שהיא רבה עם דוקא בעלה בשעות כאלו שאינו יכול לברוח מהבית. או שזה יום שבת בשעת אכילה, ואינו מדרך ארץ ללכת אז לבית חברו ולהפריע לו, או שזה בשעות מאוחרות של הלילה ואין לו אז לאן ללכת. והרי זה דומה ליום סגריר] – עיני יצחק

כמה טובה אשה טובה, שהתורה נמשלה בה – [כי התורה נחשבת אשתו של אדם (קידושין ל ע"ב)] – מהר"ל, אגדות א' 139 (וכן כתב מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פ"ד 18 על "נואף אשה חסר לב")

כמה רעה אשה רעה שגיהנם נמשלה בה –

"הנני מביא אליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה, וזעקו אלי ולא אשמע אליהם" (ירמיה יא, יא), זו אשה רעה וכתובתה מרובה –

"נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה א, יד), זו אשה רעה וכתובתה מרובה –

"בניך ובנותיך נתונים לעם אחר" (דברים כח, לב), זו אשת האב – [מדוע נמשלה אשת האב לעם אחר? אלא בני אומנות שונאים בני אומנותם, כי חוששים שמקפחים את פרנסתם ע"י ההתחרות שלהם. אבל משום מה לשנוא בן עם אחר כל עוד לא הרע לו? אלא כך מנהג הבריות. כך אשת האב שונאת את בן בעלה או בת בעלה, ללא סיבה כלל. אלא הוא טבע גס שבאדם] – דברי שאול, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי" על מסכת מגילה ז ע"א, בפירושו דף רעח, על הפסוק "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה"

בניך ובנותיך נתונים לעם אחר, זו אשת האב - תורת תמימה, דברים כח, לב (ס"ק כז); תוספת ברכה, דברים כח, לב

בגוי נבל, זו אשה רעה – ["נבל" הוא אדם שפל, בעל מדות גרועות. כאשר מושל על האדם אדון בעל מעלה וחשיבות, קל יותר לאדם להיות משועבד לו. אבל אם הסובל הוא תחת ידי אדם פחות המעלה, שפל באמת, קשה לו להשתעבד לו] – אגדות ח"א 140

בגוי נבל, זו אשה רעה - תוספת ברכה, דברים לב, כא

"אמר נבל בלבו אין אלהים" (תהלים יד, א) אלו אנשי ברבריאה ואנשי מרטנאי שמהלכין ערומים בשוק. שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום – [כי אינם בני אדם] - אגדות א' 140 (אמר המלקט: כלומר אין להם כבוד הצלם האלוהי, ולכן לא נחשבו כצורת אדם)

שמהלכין ערומים בשוק. שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום – [לאו דוקא מדובר בהולך ערום לגמרי, אלא אפילו שהולכים גלויי בשר במקום שראוי לאדם לכסותו, נקרא ערום. כמו שנאמר על ישעיה (כ, ב) שהלך ערום ויחף, ואמרו בבגדים בלואים (שבת קיד ע"א; יומא עז ע"א). ולמה ייחסו זאת לנבל שבלבו אין מורא אלהים? מפני שהיודע שהוא מול המציאות האלהית, ומכיר פחיתות עצמו ותאותיו, מוכרח להיות צנוע ומתכסה כמו אדם הראשון בגן עדן] – נ"ל המלקט

בגוי נבל, אלו המינים – [כי המין אי אפשר לדבר אתו דברי טעם, כי יש לו דעה זרה (עיין סנהדרין לח ע"ב "דפקר טפי"] – אגדות א' 140

בגוי נבל, אלו חברייא – עץ יוסף (על עין יעקב)

גזרו על הבשר מפני המתנות (זרוע, לחיים וקיבה) – [מה עלה על דעתם של ישראל המקילים בזה? אלא עשו הערמה לשתף בזה יד גוי לפני שחיטת הבהמה] – מהרש"א

גזרו על המרחצאות מפני הטבילה - [מה עלה על דעתם של ישראל המקילים בזה? אלא לא קיימו הטבילה כמצותה, כמו שלא סמכו חפיפה לטבילה וכיו"ב] – מהרש"א

חטוטי שכבי - אגדות א' 140 (ד"ה מפני ששמחים, וד"ה בעון חיים)

קא מחטטי שכבי מפני ששמחים ביום אידם - [מה עלה על דעתם של ישראל המקילים בזה? אלא זלזלו כי סברו גוים שבחו"ל אינם עובדי ע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם (ע"פ חולין יג ע"ב) ונענשו על שמחה זו] – מהרש"א

אשה טובה מתנה טובה לבעלה; בחיק ירא אלהים תינתן – ["מתנה טובה". אפשר שנרמז כאן זיווג ראשון, כי אז האשה באה לבעלה כמתנה כי גזרו כך עוד לפני לידתו. הסיפא: "בחיק ירא אלהים תינתן" מדובר בזיווג שני, שאז מזווגים לו לאדם אשה לפי מעשיו (סוטה ב.)] – עיני יצחק

אשה רעה צרעת לבעלה – [כיצד השוה את האשה לתרעת? אלא הצרעת היא מכה בגוף האדם. כיון שאיש ואשה הם כגוף אחד (ברכות כד ע"א), מה שהיא רעה זו נחשבת מכה בגופו] – מהרש"א

אשה רעה צרעת לבעלה - תוספת ברכה, בראשית ג, יט

אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפולים – [הבעל שמח בחלקו כאילו ימיו כפולים] – רש"י (ע"ע מהרש"א)

אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפולים – [כי ע"י זה הוא ניצול מהרהורים אסורים המכחישים הבשר] – עיון יעקב

אל תצר צרת מחר, כי לא תדע מה ילד יום. שמא מחר בא ואיננו, נמצא מצטער על עולם שאין שלו – [כי בלאו הכי לא יראה אותה דאגה שהוא כעת מיצר עליה] – ע"פ רש"י

מנע רבים מתוך ביתך, ולא הכל תביא ביתך – [לכאורה המאמר כופל דבריו? אלא הרישא מזהיר כי בתוך רבים הבאים שמא יש ביניהם אדם בלתי הגון ויכשיל את אשתו. והסיפא מלמד שיש הרבה דברים שהאדם קונה לביתו והם משחיתים ארח חיים צנועים ויהודיים. כלומר מזהיר כאן לא לרכוש את כל המותרות] – עיני יצחק

עד שיכלו כל הנשמות - נצח 149 (לב); אגדות א' 133

מי שאינו עוסק בפרו ורבו כאילו שופך דמים; כאילו ממעט הדמות – [ההבדל ביניהם כי המונע יצירת בני אדם זהו עוול בין אדם לחברו שאינם נולדים. אבל מאן דאמר ממעט הדמות הוא מקלקל בין אדם למקום הרוצה שיהיו ברואים המתנהגים בצורה המתאימה לדמות אלהים. ולפי בן עזאי הנמנע מפריה ורביה מקלקל בשני האופנים] - מהר"ל, נתיב א' 197 (אמת, א); נתיב ב' 25, 51, 118 (יראת ה', ב : אהבת ריע, א : פרישות, ג)
מי שאינו עוסק בפרו ורבו - [חייב האדם לצאת בפועל, ע"י שישאיר תולדות] - אגדות א' 140 ד"ה ועוד יש לך להבין

כאילו שופך דמים – [וזה נרמז בתורה. כאשר קין הרג את הבל אמר לו הקב"ה "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" (בראשית ד, י) ופירשו חז"ל: "דמו ודם זרעיותיו" (בראשית רבה כב, ט). כלומר גם זרעו העתיד לצאת ממנו כאילו נרצחו בזה שלא יצאו לפועל] – עיני יצחק

מי שאינו עוסק בפרו ורבו - ערוך לנר (ד"ה כאילו שופך דמים, ג' פסקאות)

ממעט את הדמות - מאירי

חייב מיתה – [כי הוא פוסק ממעיין החיים, דבר שאין לו הפסקה. ועוד שאינו עוסק להעמיד את הכלל] – מהר"ל, אגדות ח"א 141

נפשי חשקה בתורה – [כי כבר קיים "פרו ורבו" בגלגול הקודם] - עשרה מאמרות, אם כל חי, ח"ג פרק טו

נפשי חשקה בתורה – [הוא טען שמרוב שקידה נחלש, ואין לו כח הגוף לקיים מצות עונה] - בן יהוידע

נפשי חשקה בתורה – [שמא טען "ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?" (קידושין כט ע"ב)] – נ"ל המלקט

דף סד

אין שכינה שורה בפחות מן ב' אלפים וב' רבבות – [כי התחלת הכל היא ע"י תורה, והיא נכתבה בכ"ב אותיות. וכל אלף הוא כמו אות אל"ף] - אגדות ג' 13 (לב"ק פג.)

אין שכינה שורה בפחות מן ב' אלפים וב' רבבות – [ענינו נגד כ"ב אותיות התורה, כ"ב צינורות של השכינה] – גר"א, ביאורו לזהר ח"ב דף קיח ע"א

גורם לשכינה שתסלק מישראל – [כי אין השכינה שורה כי אם על דבר שהוא נצחי] - אגדות א' 141

אבא חנין אומר וכו' חייב מיתה – [כי ע"י פריה ורביה מעמיד הכלל, והכלל הוא בחיים] – אגדות א' 141

תפילת צדיק בן צדיק – [כתב מהרש"א שזה מדובר לבטל גזירות עקרות. הוסיף "בן יהוידע" כי בני בנים הרי הם כבנים, ואז מצטרפת לבקשה זאת גם צרכי אבי האב] - בן יהוידע

תפלת צדיק כעתר שמהפך התבואה – [אין שינוי בהקב"ה, אלא בהנהגת העולם כשלעצמה לפי מה שהם ראוים לקבל. כך אין שינוי והיפוך בבעל התבואה, אלא בתבואה עצמה] – רמ"ע מפאנו, מאה קשיטה, פרק ס

ה' מתאוה לתפילתן של צדיקים - שו"ת רשב"א ח"ה סי' נ'

ה' מתאוה לתפילתן של צדיקים – [שיהיה קשר בין העלול והעילה וזה נעשה ע"י התפילה. ועוד מבאר מדוע יעקב לא היה עקור] – מהר"ל, אגדות א' 141 ד"ה יצחק אבינו, ד"ה מפני מה האבות עקורים

ה' מתאוה לתפילתן של צדיקים – [כי תפילת האבות מגעת עד לכתר, שם רחמים גמורים, ותפילת צדיקים הופכת את המדת הדין לגמרי, ולא כמו תפילת שאר כל האדם] - אגדות א' 142 ד"ה ממדת רגזנות

ה' מתאוה לתפילתן של צדיקים – ["כי הש"י חפץ להשפיע הטוב מצד עצמו, ומתאוה שיתפללו כדי שיכול להשפיע"] - נתיב עבודה, פרק יח (דף קלט)

הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים – [כי הם נושאים נפשם אל ה' בעת התפילה] – אגדות ד' 98

הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים – [צ"ע משום מה יתאוה לזה, ומה תועלת להקב"ה בזה? אלא רצונו של ה' שיפתחו מעייני הישועה עבור דורות הבאים. כי ישועה הנעשית בעבר מכינה דרך לחזור על כך שוב ושוב לצאצאיהם. משום זה ה' משתמש בתפילותיהם של האבות] – אהל יעקב, המגיד מדובנא, פרשת לך לך, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

ה' מתאוה לתפילתן של צדיקים - הנצי"ב, בראשית ב, ה

ה' מתאוה לתפילתן של צדיקים - תורת תמימה, בראשית כה, כא (ס"ק יג)

מפני מה היו אבותינו עקרים - אגדות א' 141 ד"ה יצחק אבינו, וד"ה מפני מה; ובדף 142 ד"ה ודע כי המוליד הוא נקרא חלה גם ילדה

מפני מה היו אבותינו עקרים – [צ"ע אם מפני שה' מתאוה לתפילתם היה די שהאימהות לבדן יהיו עקרות ומשום מה היו גם האבות עקורים? אלא רצה ה' שלא תגן זכות האבות על ישמעאל בן אברהם ועל עשו בן יצחק. לכן היו עקרים בטבע גופם, ורק בנס נעשה להם שינוי רק בזכות יצחק ויעקב צאצאיהם (לפי מחצב הנשמות ולא של הגוף), לכן לא משכו שום זכות לגוים] – ישמח משה, פרשת ויקהל, של אדמו"ר ר' משה טייטלבוים מאהעל

מפני מה היו אבותינו עקרים – [צ"ע כיון שהקב"ה מתאוה לתפילתם היה די להביא עליהם עוני או חולי. ולמה הביא עליהם עקרות? אלא שמא שאר יסורין יקבלו האבות באהבה ולא יבקשו על תיקון המצב. אבל על חוסר בנים, הרי אין מי שימשיך בעולם הפצת האמונה בה', והיא מצרכי הרבים, וידע שיתפללו על כך. (אמר המלקט: גם מפני שתפילה על צרה אחרת היא סוף כל סוף לצרכי עצמם ושמא לא יתפללו. אבל כדי להוליד צאצאים הוא ברור שזה לצורך אחרים, והם הצאצאים. ודאי יתפללו)] – עיני יצחק

אברהם ושרה טומטומים היו - אור החיים (בראשית יא, ל)

אברהם ושרה טומטומים היו – [כי להוציא אומה אל הפועל, זה רק ע"י ה' ללא שיתוף הבריות] - אגדות א' 142-143 (ד' פסקאות) [והסבר מדוע שרה היתה בלי רחם, ד"ה ועוד יש לך לדעת]

אברהם ושרה טומטומים היו – [מדוע הוסיף ה' על גזירת העקרות? אלא כיון שיצחק הוא שורש מדת הדין בעולם, ושמא אין העולם יכול לסבול, לכן צירף לזה נס עצום הבא בכח מדת חסד וחנינה] - בן יהוידע

דף סד ע"ב

איילונית היתה – [כדי שלא יהיו לה דדים, ולא תבוא בטענה כמו שטענה חנה שהיתה ג"כ עקרה: "דדים אלו למה?"] - בן יהוידע ד"ה ובזה נתרץ עוד

שרה אמנו אילונית היתה – [אפשר שזהו גם נדרש מהפסוק "ותצחק שרה בקרבה" כי ראתה שאין לה שיפולי מעיים ושאר סימני הנקבה] – מהרש"א

מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ כנען, ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין – [מדוע רק כשהגיע לא"י נאמר לאברהם "ואעשך לגוי גדול"? אלא כי ראוי לכל אדם ליישב את הארץ הראוי לו, וזה רק בא"י] - גור אריה, בראשית טז, ג (מהד' מכון ירושלים, פסקא ו)

שרה אמנו אילונית היתה – [הנקבה שהיא יולדת הוא מפני חולשתה, שאינה כמו הזכר שיש לו חוזק יותר מן הנקבה. וראיה לזה, כי אותה שאינה יולדת נקראת 'איילונית', מלשון איל. ו'איל' לשון קושי, מלשון (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח". וכל דבר שהוא חלש, יש לו השתנות. ולכך הנקיבה יולדת, מפני שהלידה היא השתנות אל האשה. והאיילונית אין השתנות לה] – מהר"ל, נצח ישראל, 188 פרק מח

רב גידל איעקר מפרקיה דרב הונא –

וקיימתי בעצמי החכמה תחיה בעליה – [כי לרפואות טבעיות צריכים לשלם כסף עבור תרופות. אבל ע"י חכמה הוא אינו צריך גם לתרופות] - מהרש"א על חולין נט ע"א

דקיימי בנפשאי והחכמה תחיה בעליה – [אלו שבאו תחילה לשיעורו של הרב, ישבו קרוב אליו והיה קשה להם לצאת בלי לפסוע על ראשי עם קודש, לכן נמנעו מלצאת. אבל הוא הקפיד לשבת רחוק מהמעגל הפנימי, ואז יכול לצאת להשתין בלי מפריע] - בן יהוידע

דף סה:

וכבשוה - גור אריה, בראשית א, כח

נשים פטורות מפרו ורבו - משך חכמה (בראשית ט, ז)

כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע – [כי אם יאמר להם, נמצא ע"י זה גורם שהם מבזים דבר ה' שהם אינם מקבלים] - נתיב ב' 194 (תוכחה, ב); אגדות א' 143

כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע – [דכתיב "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז), מי שמקבל ממנו] – רש"י. בעל "לחמי תודה" (דבריו הובאו ב"לקוטי בתר לקוטי") מחדש כי רש"י למד זאת מהמלה "עמיתך" ולא כתוב "לרעך" כמו בשאר מקומות. עיי"ש ביאורו. (עיין "ביאור הלכה" לאו"ח סי' תר"ח, הביא משם הגר"א שהביא מן תנא דבי אליהו פרק י"ח, כי מי שהוא פורק עול לגמרי כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבלות להכעיס כבר אינו בכלל עמיתך)

כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע – [עוד יש לפרש: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז) עמיתך במצוות שמקבל תוכחה, ואם אינו מקבל אין להוכיחו. ועל נאמר "אל תוכח לץ פן ישנאך" שתגיע מזה לסכנה שינטור שנאה] – מהרש"א

מצוה לשנות מפני השלום – [האם ה' שינה?] - אור החיים (בראשית יח, יג)

מצוה לשנות מפני השלום - ערוך לנר

מצוה לשנות מפני השלום - הנצי"ב, העמק דבר, בראשית יח, יג

מצוה לשנות מפני השלום – [אמרו "לשנות" ולא "לשקר". כלומר יאמר דבר המשתמע לשני פנים] – בניהו, בתוספות לספר, שהביא נכדו כת"י של הרב]

מצוה לשנות מפני השלום - תורת תמימה, בראשית נ, טז (ס"ק יז); תוספת ברכה, בראשית נ, טז

גדול השלום, ותצחק שרה – [ביאור דברי שרה] - אגדות ג' 50 על בבא מציעא דף פז