המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו

ויתד תהיה לך - שאם ישמע דבר מגונה יניח אצבעו לאזנו (וע"כ הן משופות כיתדות,) תנא מפני מה אזן קשה ואליה רכה? שאם ישמע דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה (ה).

דברי הרמב"ם במו"נ ח"ג מ"ה ובפרק חלק על מאמר זה, ראוים להיות דוגמא ובנין אב על כל מדרשי חז"ל (ופלא על המהרש"א ואחרים שדקדקו ופלפלו למה אצבעות ואליה. ושיטת חז"ל ברורה, שכמו שתלו רעיונותיהם ומוסריהם בכתובים, כך התחכמו למצוא גם ביצירות הטבע אסמכתות לרעיוניהם, להודיע, איך נכונו ביצירת האדם מיסודה, דברים המסייעים ומזכירים לו חובותיו ומצותיו, שהאליה כפקק והאצבעות כשפוד לתקעם באוזן, וכן אמרו (בברכות) על הזועות והרעמים, שהם לפשט עקמומיות שבלב.

דרש ב"ק גדולים מעשי צדיקים ממעשי שמים שבמעשי צדיקים נא' מקדש ה' כוננו ידיך ובמעשי ה' נא', אף ידי יסדה ארץ (ה.)

כל המעשים יתיחסו לש"י כי הוא סיבה ראשונה, וכ"ש מעשי הצדיקים שבחירתם לש"ש, וכיון שהוא נעשה ישירות בידם ויש בו השתוף הזה, לכן מעשם הנעלה בא לידי בטוי בלשון רבים "ידיך". משא"כ שמים וארץ הם רק מעשי ה' לבדו. והכוונה העיקרית שעוררונו בזה, שהבחירה החפשית שברא ה' באדם היא כדי למשול ביצרו, וזה הוא ענין גדול מאין כמוהו בכל המציאות, ועליה נאמר כצלמנו כדמותנו, שבשכלו, הוא בחירי ושליט בדרכו וביצירת בוראו, וזהו ענין וירדו (וכפ' רס"ג בצלמנו בדמותנו ("מסלטא") - בעל שליטה ובחירה. משא"כ יתר הבריאה שמוטבעת ועומדת, והואיל ותכלית הבריאה מציאות הצדיקים גם פעל ידם כביהמ"ק נחשב למעשי ה' המושלם, שבו שלימות הכוונה והמטרה שבבריאה, כרצון בוראה, ובזה הם גדולים ממעשי שמים וארץ.

כתיב ויברא ה' את האדם, וכ' זכר ונקבה בראם? הא כיצד? בתחלה עלה במחשבה ליבראת שנים ולבסוף נברא אחד. (ח)

אף שמלת אדם שם המין וכולל זכר ונקבה, אך משום שפשטו של מקרא נברא אחד ואח"כ נחלקה אשה מצלעו, דרשו, שעלה במחשבה תחלה תכניתו שנים. ומפני שמחשבת התכלית רגיל שתקדם למעשה, קראו לה תחלה. ולבריאה בפועל, סוף. אף שאין כל זה שייך אצל הקב"ה.

כי סמכי לר"ז שרו ליה לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן. (טז)

יען שלא התהדר ולא התקשט ולא התחזה ליראות כבעל חכמה ומעלה וכראוי והגון ליסמך, אלא להיפך, הוה מיטמר, (כדאיתא בסנהדרין) לכן שבחוהו שראוי והגון הוא ליסמך מבלי כל השתדלויות.

יהודה בר"ח הוא אתי מביה"מ כל ער"ש וכי הוה אתי הוה חזי קמיה עמודא דנורא יומא חד משכתיה שמעתא כיון דלא חזי האי סימנא אמר ר"י כפו מטתו שאלמלא יהו' קיים לא ביטל עונתו. הוי כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה. (סב.)

היה דרכו ומנהגו לבא מביהמ"ד ערב שבת בין השמשות בעת שהחמה בראש האילנות, כדי לא ליבטל מת"ת עד סמוך כדי שיגיע עם דמדומי חמה, והיינו עמודא דנורא, וכאשר לא בא כדרכו, שפט כי אירעו אסון.

ר"ח יתיב תריסר שני דבי רב עד דאתא אישתנו שבילי דמתא, אזל לגו' דנהרא, שמע דקרו בת חכינאי, אזל בתרה לביתו, יתבא דביתיהו נהלא קימחא, דל עינה חזיתיה, פרחה נפשה. אמר, רבש"ע עניה זו, זה שכרה? בעא רחמי וחיתה. (סב.)

עי' פי' ר"א בן הר"מ שאמר, "אין פירשו שנפרדה ממנה רוח חיים, אלא מרוב שמחתה שראתו פתאום, נבהלה ונתעלפה כאשר יקרה לבנ"א פעמים רבות, וחזרה והתאוששה וחיתה נפשה". (ועי' רמב"ם במו"נ א' מ"ב בבן הצרפית).

בריה דר' אזל יתב תריסר שני בבי רב עד דאתא איעקרא דביתיהו א"ר היכי נעביד נגרשה, יאמרו ענייה לשוא שמרה, ננסביה אתתא אחריתי, יאמרו זאת אשתו וזאת זונתו, בעא רחמי ואתסיאת. (שם)

פי', אם נגרשה יאמרו שעול נעשה לה כי מה פשעה שנתעקרה, הרי לא התיאשה ממנו וחכתה לבואו. (וביבמות אמ' כשמצפה לבעלה לא מיעקרא), ומה תועלת לה בשמירתה וצפייתה לו אם יגרשה עתה כאילו אשמה היא? ולהשיאו מחמת דאיעקרא ולהניחה, יהיה לזות שפתים שיאמרו שהניחה כדי שתהא זונתו.

כל המעלים עינו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז. כתיב הכא פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכתיב התם יצאו אנ' בני בליעל (סח)

בליעל ענינו, פורק עול. שהעובר ע"ז בזדון, זר וזד מעשהו ונובע מחוסר יראת שמים ועושה עין של מעלה כאילו אינה רואה. ועוד אם ידיעתו ותבונתו כי הבל המה ומעשי תעתועים, עוד יאמץ לעצמו ולשכלו להחזיק בתועבות הבל לרגל מנהג, הרגל, או תאוה ותועלת מדומה. ודומה לזה הוא המעלים עינו מצדקה, כי יאמץ לבבו נגד רגש החמלה והחנינה המוטבע בלבו, ומחששו כי יגבר עליו טבעו, יערים, להעלים עינו מלראותו פן יבוש וירחמהו. ובזה דומה הוא פורק עול הרגש הלב, לפורק עול השכל, כי בזדון לב יפרקו את עול הצדקה והעבודה.

אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, ככלה שנמצאת שלימה בבית חמיה ורדופה להגיד שבחה בבית אביה. (ע"א)

הנביאים ידמו את בחירת ה' לעמו ובטחונם ונאמנותם לבריתו, כעין אשה שנתקדשה לבעלה. ונקרא בעל, שענינו שהיא קנין ואחוזה לו. אבל באחרית הימים כשיושעו וכל העמים יכירו ביחודם ואהבת ה' להם ומסירותם ודבקותם בו, יהיו דומים לכלה שנכנסה לחופה (לבית חמיה) ונתחברה ונתאהבה בכל לבה ונפשה, וע"כ יספיק לה כל צרכיה. וכ"ז כי נודע שלא הפירה את בריתו כל העת שהמתינה והוחילה לו (בגלותה). כי אף שבעולונו זרים לא סרנו מאחריו, ולא שקרנו בבריתו.

מכריז ר"י הזהרו מזבובים של בעלי ראתן ריב"ל מיכרך בהו, א"ל למה"מ אחוי לי דוכתי, לחיי, הב לי סכינך, דילמא מבעתת ליה, כי מטא אחוי ליה, שור נפל, אמ' הקב"ה אי מיתשיל אשבועתא ניהדר מכריז אליהו פנו מקום לבר לוי. (עז)

בב"ר ס"ד (בענין ריב"ל ראה שכרו) נרמז שם, מה שסתום כאן, שבעת סלוקן של צדיקים משיגים מעין שכרם בעוה"ב. ולפ"ז נוכל לומר שהתפלל שיקילו לו את יסורי מותו ושלא יפריעוהו שום מכאובי חולי לכוון ולרומם את מחשבתו. וזכה לכך לאמץ מושכליו ולדבק מחשבתו בש"י באופן שלא שלט בו רע תמיד (בעת דבקותו). כי בטח בזכות התורה ולא חשש מכל חולי וסכנה, ולא הדאיב את נפשו המות (כאילו מסר לו סכינו). ואדרבא כסף לתענוג עוה"ב שאפי' אם חולי אירעו, "נקטיה בשפולי דגלימתיה", כאלו לא נוגע ופוגע בעצמו. ושאינו נזהר ולא לוקח צרי ורפואה, כמי שמתקרב אליו מרוב תשוקתו לעולם הנפשות, וכאילו קפץ ונשבע לבלי לקחת רפואות תעלה כמי שאין חפצו בחיי חלד אחרי שהגיע להשגת נועם נפשי, וזוהי מליצת בשבועתא דלא אתינא. וכאלו שהסכים הקב"ה ע"י שנפטר מאותה מחלה. ומלה"מ, כאילו היה זועף שלא קרה לו מקרה כזה, שלא יחששו ממנו, ובקש סכינו - אימתו - שתשאר מוטלת על הבריות, וע"ז יצאה ב"ק וא', יהבה ניהליה, דמתבעי לבריתא, כלו' כל בנ"א המה חלושי אופי ומפחדים ונכנעים למות (ואף הוא כבן תמותה שלט בו בסוף). ותיאר הדורש את מעלתו שכביכול הכריזו במרום לפנות לו מקום, והואיל ודמתה מעלתו כרשב"י שבחל בעוה"ז ונתמסר לתורה י"ג שנה, זיכוהו כמותו בי"ג תכתבי פיזה". וגם נתן בפיהם שאלת רמז "נראתה הקשת בימיך" "כלום היו מעשיך כ"כ, עד כי יועילו להגין על דוריך, האם זכיתם והוריתם דרך ה'? כי ברית הקשת לא נחוצה מתי שיש זכות צדיק שמגינה. כדעת רשב"י שאמר "די לעולם אני ובני" (אבל הקשת הטבעית היא ממש נראית תמיד כמנהגה לעולם). וכעין זה פי' בפ"ר; שחלה ונטה למות ובאותו זמן נראה לו מראה זה בחלום וכיוצ"ב.

חומה דביתהו דאביי אתאי לקמיה דרבא (לדרוש מזונות) בהדי דקא מחויא (גודל כוס שהיה אביי משקה נחשף זרועה), נפל נהורא בי דינא, קם רבא ועל לביתו ותבע לאשתו (סה)

ברור ומובן הוא מאליו ענין "נפל נהורא בי דינא", שזו מליצה על שהדליקה את יצרם וגרמה לחמומם של הדיינים ע"י מחשוף הלבן ורימוז בזרועה לדבר חשק. ומכאן יש ללמוד על מליצות דומות כגון "עמודא דנורא" "נפל נורא". וכו'.

ר' זירא היה משתמיט מר' יהודה שאוסר היה עליו, לעלות לא"י משום שנ' השבעתי אתכם אם תעירו ואם תעוררו וכו'. ור' זירא, ההוא שלא יעלו בחומה. (בהפגנה ויד חזקה) (קי"א)

ממה שלא פסק הרמב"ם לאיסור זה שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באוה"ע שהוא אליבא דכולי עלמא לר' יהודה ולר' זירא, משמע שסובר שכל שמועה זו היא בגדר דברי אגדה ומוסר ועצה טובה, ונתונים הם לשיקול-הדעת לפי זמנם ולפי מקומם, והראיה הגדולה, שכל האסמכתא של כולם, הוא הפסוק השבעתי אתכם, שאינו לא לפי פשטו ולא לפי ענינו שייך לענינינו, ואינו אלא אסמכתא גרידא לענין, לפי שיקול המצב באותה שעה אצל ר' יהודה ור' זירא לגבי עלית יחיד לא"י. ממקום תורה יותר מאשר בא"י. כי ח"ו שיפקיע ר"י את מצות ישוב א"י וכבושה עד שיצוו עליה מן השמים, שאם כן אז אינה כבר מצוה, ואינה צריכה להיות שונה מכל המצות שההתעוררות עליהם צריכה לבא מצד האדם מרצונו, ומבחירתו ותשוקתו. (וכתב ע"ד מהרי"ק מאמר ארוך והעלהו בהרמב"ם במהדותי...)

כל הדר בא"י שרוי בלי עון שנ' העם היושב בה נשוא עון (קי"א)

אין פירושו שיחטא ולא יחשוב לו ה' עון. אלא הוא מצד עצמו נשוא עון מחמת ההתעוררות שמתעורר מכח זכרון הקדושה והעבודה והשראת השכינה בה.

כל הקבור בא"י כאילו קבור תחת המזבח (קי"א)

הרמב"ם כתב (בפ' ה' מהל' מלכים (ה' י"א) בזה"ל, וכן הקבור בה נתכפר לו וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה. ובזה יישב וביאר לנו הענין, ששכר ישובה הרי הוא כהקרבה ע"ג המזבח. שהוא מכפר כמובן באותם תנאים ונתונים, שהמזבח מכפר.

ר"ח שושביניה דמלה"מ כי ניחא נפשיה א"ל זיל עבד רעותיה וכו' א"ל הב לי סכינך, א"ל כחברך בעית למעבד? מי איכרכת בבעלי ראתן? ואפ"ה כי נח נפשיה אפסיק עמודא דנורא בין דידיה לעלמא, וגמירי, דלא מפסיק, אלא לחד או לתרין כדרא. (עז.)

תיארו לנו את ההפרש בין ר"ח שאעפ"י שהיה גדול במעלתו עכ"ז נכוה מחופת ריב"ל. כי הוא מעולם לא סיכן את עצמו כריב"ל, והיה חושש לבריאותו מרוב חולשתו (כנרמז במו"ק. ושמלה"מ שושביניה הוה). וכאשר עמד מהרבה מחלות, נפל לבסוף במחלה קשה עד שנואש מחיי עוה"ז וזהו ענין אמ' עביד ליה רעותיה. ובמאמץ רב קם ממנה וחי ל' יום שבהם שיקע עצמו בתורה מחשש פן יחטפהו המות פתאום, ואכן אירע לו לסוף ל' יום שנפל למשכב שממנו גוע. וניחם עצמו בהרגשת נועם עונג עוה"ב הצפוי לו, אך רצה להבליג על צער המות כריב"ל (וזהו ענין הב לי סכינך וכו') ולא יכל כי פחד המות והחשש ממנו, היה לו תמיד, שע"כ התרחק תמיד מבעלי ראתן. ואעפ"כ בלט גם הוא בשעור קומתו בהבדל גדול שהפסיק בינו כמחיצה לבין חכמי דורו ונתיקר בעיניהם עד שחשו כלפיו יראת כבוד שאינם כדאי ליקרב וליטפל בו, אלמלא שזה כבודו (ואז כביכול סר המורא המכונה בעמודא דנורא).

קרב ר"א לגביה, א', עשה בשביל כבוד חכ', כבוד אביך, כבוד עצמך, איסתלק, א' אביי (מה שהפסיק עמודא דנורא הוא כדי) לאפוקי ממאן דלא קיים אפי' אות אחת. (עז)

כך כינו ורמזו ליראת הכבוד והמורא כלפיו שרומז שלא יעיז להתעסק בו ולא יקרב ליטפל בו איש בלתי מושלם בתורה, כדרך שלא יהין מי שהוא לחשוף אותו בחייו מיראת כבוד אלא רק אותם שבאו עמו במגע בחייו ושלא עברו אפי' על אות אחת בתורה, רשאים לגשת אליו. וכל זה כדי ליזהר בכבודו אפי' במותו. ור"י השיב שאף מי שתחסר לו מצוה שבאה לידו ולא קיימה כמוהו (כמו מעקה), לרוב מעלתו לא יקרב אליו, דרך כבוד ומעלה.

בשעת פטירתו של רבי א"ל וכו' הזהרו בכבוד אמכם, נר דלוק במקומו שלחן ערוך במקומו, מטה מוצעת במקומה, דכל ע"ש אתי לביתיה". (קג)

למען תשאר הנהגת ביתו בכבודה על מכונה, הן ביחס לאם, הן ביחס לנשיאות, ולשלום בניו וביתו לאחריו כבחייו, על כן צוה על שמירת האוירה הרגילה בחייו בביתו, כדי לעורר ולהשכין בקרבם יראת כבוד והרגשת מורא כבודו ביניהם, כאילו הוא שרוי עמהם ופוקדם. (וע"כ צום שינהגו כבוד זב"ז). והזכירו (בי שמשי) - שבתות, מחמת שבהם מורגש כבוד הנשיא, והם עתי התכנסות והסיבה גם יחד, ואף מועדים הם לריב ומצה, וההשראה והרגשת כבוד עשתה רושם והרגשה על הסובבים כאילו הוא מצוי. ואולי סברה האמה, שרוחו באה בקרבם, וע"כ גערה בשכנתה שדפקה בדלת שלא ביראת כבוד, וכשהושג רצונו ונשתרשה האחדות וההנהגה הטובה בביתו, חדלו ממעשה השראת והרגשת אוירת בואו, ונתנו להרגיש שכביכול לא יבוא עוד. (וכמעין זה פי' בפרדס רמונים, על שמירת האוירה וההשראה בביתו ועל הקשר שבין הנשמה לגוף כ"ז שהחומר לא נפסד).

נכנס ר"ג אצלו א"ל בני נהוג נשיאותך ברמים. (קג)

גם שענינו שינהג סלסול בעצמו, רמז לו שגם כלפי רמי המעלה בתורה ינהג כך, ואז, גם על פני כל העם יכובד, כפי שנהגו גם הוא וגם ר"ג דיבנה, עם כל ענותנותם, להקפיד על נשיאותם.

ההיא יומא דנח ר', גזרו תעניתא ובעו רחמי, אמ' כל דא' נח ר' ידקר בחרב. א"ל לבר קפרא נח נפשיה? א"ל ב"ק אתון קאמרתו אנא לא קאימנא (שלא רצה לבשר ברע). (קג)

פי' ביום שנטה למות בהיותו גוסס, התאמצו בתפלה שה' ירפאהו, וממיאונם להשלים עם מצבו אמרו, שמי שיטעון להניח מתפלה ויאמר נואש ושאין עוד סיכוי, ידקר בחרב.

ר' ענן הוה רגיל דאליהו אתי גביה ומתני ליה סידרא כיון דעבד הכי (שקיבל דורון) אסתלק. בעא רחמי ואתא, הוה מבעית ליה ועביד תיבותא ויתיב קמיה עד דאפיק סידריה והיינו סדר אליהו רבא וזוטא. (קד)

בישועות מלכו לאברבנאל כתוב, "והיו קוראים אליהו למדרגת ההתבוננות העליון, להיות המדע המגיע אליהם בהדבק רוחם ושכלם בדברים האלקים אנושיים מצד אחד, ובנבדל מצד שני. לכן כינו זה אליהו לדמיון הענין אליו". ולפי"ז נוכל להבין ענין ריב"ל עם אליהו ורשב"י, שהיה זה בחלום, או בהתבודדות המחשבה בהקיץ, או שבדרך חכמה צייר בעיונו וברעיונו כאלו הוא מדבר לשלמים האלה, והם משיבים אותו. ובדרך זו יובן ענין ר"ע וסדרא דאליהו רבא וזוטא - שאם כי שבה אליו ההתחברות דאותו חסיד, אך נתמעטה.

בשני דר"י הוה ריתחא א"ל ליבעי מר רחמי, א"ל השתא ומה אלישע דהוו מיפטרי מיניה תרי אלפין ומאתן לא הוה בעי רחמי, אנא אבעי רחמי? (קו)

קצת קשה, וכי אימת מתפללין? אך ממילת ריחתא (ולא כפנא) ניתן להבין שכבר התענו י"ג תעניות שאח"כ אין מוסיפין אליהם, אלא ממעטים בשמחה ודווין כנזופים למקום, כי גזירתו כבר נחרצה עליהם כבימי אלישע שנחתם גזר דינם, או שכבר עבר זמן המטר ואינו רוצה לצעוק לשוא. וכך ג"כ הקשה המהרש"א, ותירץ שכאן לא היה אלא בצורת ועל דוחקא דרבנן בלבד לא רצה למבעי.

כי הוו מיפטרי רבנן מבי ר"ה הוו פיישי תמני מאה רבנן. (קו)

כלומר, מן הנשארים שכ"כ הם, והם המועט אתה למד על רוב בני ישיבתו.

כי קיימי וכו' ונפצי גלימיהו סליק אבקא וכסי ליומא ואמ' במערבא קמו מישיבת ר"ה. (קו)

ידועים עניני מאמריהם והוי מתאבק בעפר רגליהם. וכן "ופרשו השמלה דברים ברורים כשמלה, אשר ולפי"ז רמזו במאמרם זה, שבעת עמדם רבנן ממיתבתא דר"ה היו מפיצים שמועותיו למרחוק, והיו מכהים זוהר אור חכמי א"י, וכן מרוב פלפול היו משימים דברים הברורים כיום, למסופקים וחשוכים (ועפ"ז אמרו אמרי במערבא (הוא ר' ירמיה) במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי, כי מרוב פלפול הוא מושיב לאדם במחשכי הספקות), ולפי פלפול השמועות הבחינו שהם דר"ה וכפי שהעיד ר"א (יבמות מ"ה) שיתין סבי הוינא וכולהו איעקרו מפרקיה דר"ה וכו'.

כל הדר בחו"ל דומה כאלו עע"ז. שנ' כי גרשוני מנחלת ה' לאמר לך עבד אלקים אחרים (קי.)

מהראייה שהביאו משמע, שלא החמירו ואמרו שהוא כעע"ז, אלא על העוזב את א"י ויוצא לחו"ל, כדוד שעזב את מקום השראת השכינה והעבודה, אפי' שזה לצורך קיום והצלה, כי הוא נראה כמסיר בטחונו מהש"י לבקש לו דרכים אחרות. אבל מחלקת ר' יהודה ור"ז, היא במי שנמצא מעיקרא בבבל בזמן שגשוגה של תורה בה, כבזמנם. שר"י סובר שאינו צריך לעלות רק אם יש בה עלייה רוחנית כי החיוב לעלות רק בהיות בה עם ה' ונחלתו, וביהמ"ק על מכונו, אשר אז בה כל מעלותיה. או שיגרום לכך כבימות דוד ועזרא, (ועי' בדברי המאירי לקמן בסוף.)

אסרי לגפן וכו' אחוי לי שניך דבסים מחלבא, ורמוז בעינך דבסים מחמרא. (קי"א)

אחרי שדרש את פשטיה, על רבוי היין והחלב, מפליאה השאלה פשטיה במאי קאי? אולם על אף הכלל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, יש לידע שיש כתובים שעומק כוונתם והנמשל מהם הוא פשט הכתוב ואמתתו, כגון אותם המורים על גשמות וכיצ"ב שהמפרשם כפשוטם הר"ז מחרף ומגדף, והנסתר הנדרש מהם הוא אמתת פשוטם. וגם כאן לא יתכן שהבטחות הטובה מתיחסות רק למגושם מן הארץ, בפרט בעיני ההמונים שרואים שטובתה נטולה מישראל ברוב ימות עולם. ע"כ שאלו פשטם העיקרי במאי? ודרשו שהן משל על הנאות והטבות רוחניות.

מעשה באחד שנפלה לו יבמה בחו"ל ושאל מהו לירד לקיים מצוות יבום. אמרו לו, אחיו נשא גויה ברוך המקום שהרגו ועכשו ירד אחיו אחריו, (קי"א)

כתב המאירי שעל דרך צחות ומליצה אמרו כן ש"אחיו נשא גויה, ע"פ מאמרם כי כל הדר בחו"ל כמי שאין אלוה,

עולא הוה רגיל (לילך ולבא לא"י) נח נפשיה בחו"ל. אר"א, אנת עולא, על אדמה טמאה תמות? אמרו לו ארונו בא , א"ל, אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה (קי"א)

אפע"פ שהדברים נאמרו על מעשה עולא, אף שהוא רק במקרה נח נפשיה בחו"ל, אבל עיקרם של דברים הוא להבדיל בין זכות ומעלת ההשתוקקות לא"י ונקלט בה לאחר מיתה, לבין מי שנקלט וחי בה מחיים שהתבשם מטוהר המדות בה וסיגל לעצמו מדות ומעשים טובים כרוח טהרתה של א"י, ומילט נפשו מזוהמת אנשי חו"ל וטומאתם. והראיה מה שאמרו כשרים שבשאר ארצות בבל קולטתם ולענין קבורה, ופרש"י מחמת זכות תורה, שאם מחמת סגולתה של הארץ הרי אין שום סגולה לבבל משאר ארצות. אלא ודאי רק מחמת אוירה רוחנית והשפעה של תורה שהיתה שם. ועל כן שמתיה רב יוסף לההוא דנפק מפומבדיתא לבי כובי. ורב יהודה סובר בשל כך, שכל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל. (ועי' בדברי המאירי לקמן)

אר"י כל המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העוה"ב (קי"א)

נראה שהכוונה שאפי' התהלך במעט מהליכותיה הראויים, מה שכינו בד' אמות, מובטח לו שהוא בן העוה"ב, כי לנחול עוה"ב דרושה עשייה והתהלכות מסוימת. והשפעת האוירה הקדושה של א"י (אז) מבטיחה את כשרון מעשי האדם כדי להגיע לעוה"ב. וכך כתב המאירי על אמרם לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה הגוים ולא בחו"ל, שחו"ל דירת קבע לגוים ולעובדי אלילים ואי אפשר שלא ללמוד מדרכיהם.

אר"א עמי הארץ אינם חיים שנ' מתים כל יחיו רפאים בל יקומו, במרפה עצמו מדברי תורה (קיא)

כמה מאמר זה מבטא את ענין תחית המתים שהיא רק לחיים שייצרו לעצמם חיים, שאז

חיותם הרוחנית שומרת חיות, ואם דועכת מתעוררת היא וקמה לתחייה, אבל מתים מעיקרא היאך יקומו ומאין להם חיים? כי רק המשתמש באור תורה, אורה מחייהו.

עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת (קי"א)

כבר פי' הרמב"ם למאמר זה והאיר דרכנו בפרק חלק יעו"ש וירוח לך.

לא בעוה"ז העוה"ב. העוה"ז יש בו צער, לבצור, ולדרוך, אבל לעוה"ב אדם מביא ענבה בקרון או בספינה ומניחה בזוית ביתו ומסתפק ממנה כפיטס גדול. (קיא)

אם ענין העוה"ב כאן עולם הנפשות, יהיה זה כנוי לתענוג הרוחני כענין יין המשומר בענביו, אבל פשט הדברים על ימות המשיח שלא יהיה בו טורח ועמל אלא הכל בקלות ובריוח יושג, וכך כתב המאירי; עיקרו, מונח על עולם הנשמות הבא אחר המות. ומכל מקום יש מקומות בתלמוד שהוא נאמר על תחיית המתים שהוא סוף הכל לפי דרכים הדתיים, ויש מקומות שהוא נאמר על ימות המשיח. ועל דרך זו, אמרו בסוגיא זו לעולם הבא אדם יוצא ומביא ענבה אחת וכו'. עכ"ל.

כשם שאסור לצאת מא"י לחו"ל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות (קיא)

כתב המאירי כי כל מקום שחכמה ויראת חטא מצוין שם דינו כא"י. וכמו שאמרו כל הדר בבבל כאילו דר בא"י, בבל היה מקום תורה כא"י שכל מה שאמרו, לא אמרו אלא מפני שסתם חו"ל אין חכמה ויראת חטא מצוין בה לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם, אלא א"כ ע"י עמל גדול וצער גילגול מכל הצרות וההתיאש מהם, לשרידים אשר ה' קורא. ואפשר שרמז לנו בזה ענין גלגול מחלות. וסתם א"י חכמה ויראת חטא מצוים בה עד שמתוכם משיגים כבוד בורא. וזוכים ליהנות מזיו-השכינה, ועל זה אמרו שאפי' שפחה שבא"י מובטח לה שהיא בת העוה"ב, על דרך מה שיעיר הנביא באמרו "וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך רוחי".

עתידים כל אילני סרק שבא"י שיטענו פירות וכו' (קיב)

זהו משל על הריקים והפשוטים שבעם, שיהיה בהם ידע של תורה, ע"ד כי מלאה הארץ דעה. נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה.