מקורות לפרק

דף מט ע"ב

כי הוה אתי לקמיה דרב יהודה אמר להו: יארוד ילדה, ואבני מתא שדיא? כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בציבורא ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה? – [מדוע הביאו חז"ל ב' מאמרים שונים? אלא יש הנמנע מלפרנס את בניו מחמת קמצנות, ויש הנמנע כי הוא שונא אותם ומתאכזר עליהם. על הראשון השווה אותו ליארוד, שמסכים שאחרים (בני מתא) יפרנסו לבניו. אבל השני דומה הוא לעורב, שאמנם הוא אכזרי בטבעו אבל לפעמים מאכיל לצאצאיו השחורים (כדלהלן, נמנע הוא מהלבנים)] – לשמוע בלימודים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

כפו ליה אסיתא – [יש לכוף הכלי על פניו, להפגין שאיש זה עשה הפוך מהטבע. ועוד יש לפרש כי לכאורה היה די להעמיד אותו על ספסל או אבן, ולמה בחרו אסיתא? אלא הוא כלי קיבול. כל בריה הוא נחשב ככלי קיבול לקבל צאצאיו לטפל בהם. ואיש זה מתכחש לתפקידו, לכן אסיתא שלו מהופך] - אגדות א' 151-152, נתיב צדקה ב' 171

עורב – [מתי הוא אכזרי על בניו ומתי לא] – מהרש"א

רבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה – [הקשו התוספות: והרי כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין כופים עליה? וענה "דברי שאול" שהפסוק "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך" (דברים טו, י) נאמר רק על הנותן נתינה אחר נתינה (כמ"ש ברישא של הפסוק הנ"ל, ודרשו חז"ל בספרי לפסוק זה: "אפילו מאה פעמים") פעמים רבות, ולא בנותן בפעם אחת. וכדברי הרמב"ם (פירוש המשנה על אבות, סוף פרק ג', "והכל לפי רוב המעשה") שעיקר מצוות צדקה היא לתת הרבה פעמים אפילו מתנה מועטת, וזה עדיף מהנותן את כל הסכום בבת אחת, כי בכך מתחנך האדם לשבור את יצרו לקמצנות. וסיוע לכך מהגמרא: "כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול" (בבא בתרא ט ע"ב) וזה עדיף מחשבון גדול. ולכן כיון שכפה אותו לתת בבת אחת, לא על זה הבטיחה התורה שכר "כי בגלל הדבר הזהב יברכך ה' אלהיך", ולכן לא נחשב "מתן שכרה בצידה"] – דברי שאול

דף נ

המבזבז אל יבזבז יותר מן חומש – אשתשר [זה אמור משך חיי האדם, אבל זמן קצר לפני מיתתו מותר לתת הרבה יותר, כמו שלמדים אנו ממעשה של מר עוקבא שביקש לראות סיכום חשבון כל הוצאותיו לעניים וראה שהיו רק שבעת אלפים דינרים, ואמר "זוודאי קלילי ואורחא רחיקא", מפרש רש"י: "צידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא לה". וקם ובזבז חצי מנכסיו לעניים (כתובות סז סוף ע"ב). ופירשו שם חז"ל כי הטעם לאיסור בזבוז הוא שמא יצטרך לבריות. אבל כאן שהוא כבר הולך לבית עולמו, ואינו זקוק לנכסיו, מותר לבזבז (רמ"א על שו"ע יו"ד סי' רמט סעיף א).

המבזבז אל יבזבז יותר מן חומש - [הקשה בעל הפלאה על דף סג ע"א בענין חותנו של ר' עקיבא "יהיב ליה פלגא ממוניה", הא כיצד מותר לו לבזבז יותר מן חומש נכסיו? ותירץ שלתמוך בלימוד תורה אינו נאסר בתקנה זו. ועוד תירץ כי הרי חז"ל יעצו שישלש אדם נכסיו: שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא, ושליש תחת ידו (בבא מציעא מב ע"א). ולכן כאשר נתן לו חצי ממה שהיה בידו הרי מסר לו רק ששית מנכסיו. ע"כ. אבל נ"ל המלקט להוסיף ע"פ דברי ה"חפץ חיים" ("אהבת חסד", ח"ב ענין חומש, פרק עשרים, סוף פסקא ב) כי מי שהוא עשיר ראוי לו לתת יותר מן חומש כי "רק חייו קודמים לחיי חברו, אבל אין עושרו קודם לחיי חברו". וכאן מדובר לפרנס עשרים וארבעה אלף תלמידים!] -

המבזבז אל יבזבז יותר מן חומש – [צ"ע כיצד היה מותר לרבן גמליאל לקנות אתרוג באלף זוז, והרי אין לבזבז נכסיו אפילו בשביל מצוה עוברת? אלא יש לומר כי האיסור הוא פן ייעני ויצטרך לבריות, אבל הנשיא הוא מובטח שאפילו אם יחסר לו ממון, הציבור יתן לו שוב מחדש] – ב"ח על או"ח סי' תרנ"ו ד"ה גרסינן בברייתא בסוף פרק לולב הגזול (מא ע"ב) (אמר המלקט: ומניין לנו שלא היה רבן גמליאל עשיר גדול מאד שהיו לו כבר חמשת אלפים זוז, ואין האלף זוז אלו יותר מן חומש נכסיו?)

המבזבז אל יבזבז יותר מן חומש – [סוד ענין של חמישית] - נתיב ב' 242 (נדיבות, א); אגדות א' 154

המבזבז אל יבזבז יותר מן חומש – [אבל אם נזדמנה לפני האדם מצות פדיון שבוים, או עניים מרודים וערומים, מותר לבזבז יותר] – חיד"א, ברכי יוסף, יו"ד סי' רמט (ע"פ דברי רמב"ם)

המבזבז אל יבזבז יותר מן חומש – שו"ת נודע ביהודה, תנינא יו"ד קצ"ח

המבזבז אל יבזבז יותר מן חומש – ["בצדקה יכול לפזר בלי גבול לתקןעונותיו. ומה שאמרו 'המבזבז אל יבזבז יותר מן חומש' היינו דוקא במי שלא חטא, או שתיקן עונותיו בסיגופים ותעניות כראוי לתקן כל הפגמים למעלה. אבל מי שצריך לתקן נפשו עדיין, פשיטא דלא גרעה רפואת הנפש מרפואת הגוף, שאין כסף נחשב, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו"] – תניא, אגרת הקודש, סוף פרק י', עמ' קטז

שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד י"ב שנה. מכאן ואילך יורד עמו לחייו – [אם מסרב ללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים. יורד עמו לחייו, לרדותו ברצועה ובחוסר לחם] – רש"י

שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד י"ב שנה. מכאן ואילך יורד עמו לחייו – ["לחייו" כלומר ללמדו אומנות, עליה נאמר "ראה חיים" (קידושין ל ע"ב)] – מהרש"א

ספו ליה כתורא – [הלעיטהו כשור (כלומר תדחוף לו יותר מאשר הוא רוצה בתאבונו הטבעי)] – רש"י

ספו ליה כתורא – [כלומר כאשר יגדל הוא מקבל את הלימוד בלי שיש צורך להכריח אותו] – מהרש"א

אשרי שומרי משפט, עושה צדקה בכל עת – [איש זה נדבק במדתו של הקב"ה להיות משפיע תמיד לאחרים "בכל עת". וכך אדם זה לפי כחו משתדל לעשות, לכן הוא "אשרי"] - אגדות א' 152

"עושה צדקה בכל עת" אמר ר' אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים – [צ"ע כלום אין זה חיוב על האב, ולא רק "צדקה"? אלא הרמב"ם סגנן הדבר "הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן" (הל' מתנות עניים פרק י הט"ז) והעיר "כסף משנה" מקור לגמרא כאן: "פירוש 'גדולים' שהם גדולים יותר משש" (כי ע"פ דין תורה אינו מחוייב יותר מזה, ורק מדרבנן הוסיפו חיוב על יותר מכך). וכן כתב הש"ך (שו"ע יו"ד סי' רנא ס"ק ד'). ולכאורה לשון הגמרא "כשהן קטנים" בא לומר שהם פחותים מגיל בר מצוה. וצ"ל שבדורות ראשונים היו הילדים מפותחים יותר בשכל ובגוף ויוכלו לחפש לשרת אחרים ולהתפרנס מזה. ויש לשים לב שהמאירי על כתובות דילג שורה זו של "הזן בניו ובנותיו" וכו'] – נ"ל המלקט

"עושה צדקה בכל עת" זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן – [רב שמואל אינו מסכים דברי ר' אליעזר שפירש פסוק זה על הזן בניו כשהם קטנים כי אין זה נחשב צדקה, כי גם בהמות מפרנסים לצאצאיהם] - אגדות א' 152

שומרי משפט, עושה צדקה בכל עת, זה הזן בניו כשהם קטנים – [כיצד זה גם משפט וגם צדקה] - בן יהוידע ד"ה והא דנקיט

המגדל יתום ויתומה בביתו ומשיאן -

וצדקתו עומדת לעד - שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך, סי' תשל"ה

וצדקתו עומדת לעד - מהר"ח אור זרוע, קס"ז

"הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד" (תהלים קיב, ג) – [יש לו לאדם לזכור כי ההון ועושר שלו ישארו אחריו בביתו ולא יוכל לקחת אותם איתו לקבר ולעולם הנצח. אבל "וצדקתו עומדת לעד" היא שתלווה אותו גם לעולם הנשמות, וכדברי מונבז לבני ביתו (בבא בתרא יא ע"א)] – אורח ישרים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

"וצדקתו עומדת לעד" (תהלים קיב, ג), זה הלומד תורה ומלמדה – [כי בגופו ממש משפיע לאחרים. ואינו דומה לכותב ספר ומוסרו לאחרים ואותם אחרים לומדים בכוחות עצמם מהספר. אבל מאן דאמר שפירש "זה הכותב ספרים ומשאילם לאחרים סבור שהמלמד בפיו אינו חסר דבר. רק המחסר מממונו ומוסר רכוש שלו, הספר תורה, לאחרים הוא הנקרא "עושה צדקה"] - אגדות א' 152

"וצדקתו" עומדת לעד, זה הלומד תורה ומלמדה – [מי שיש לו עשירות ונותן צדקה, ה' מוסיף לו ברכה וכסף. כך המלמד תורה לאחרים איננו מפסיד אלא יוסיף לעצמו חכמה, כי "יותר מאשר למדתי מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכולם" (תענית ז ע"א). ולכן נקרא לימוד זה "צדקה"] – מהרש"א

"וצדקתו עומדת לעד" (תהלים קיב, ג), זה הלומד תורה ומלמדה – [צ"ע הלשון הכפולה "לומד תורה ומלמדה". כלום לא היה די אם אמר "המלמד תורה לאחרים"? אלא בא לומר כי גם כאשר הוא לומד בתחילה וזה היה על דעת כך כדי שידע דברי קודש למען ללמדם לאחרים, גם על אותם שעות ועל אותם מאמצים יקבל שכר כאילו צדקה גדולה עשה] – נ"ל המלקט, ועיין על מעלה זו בדברי מהר"ל על אבות, פרק ג' "הלומד על מנת ללמד" עמ' 172

כיון שיש בנים לבניך, שלום על ישראל – [כלומר שלא יצטרכו ליבום וחליצה] - אגדות א' 152

כיון שיש בנים לבניך, שלום על ישראל – [כי מעשה חליצה דומה לקטטה, שהיא יורקת בפניו. ואם יש בנים, יש שלום] – מהרש"א

כיון שיש בנים לבניך, שלום על ישראל – [כי טבע הנשים שנשואות לאחים, שהןשונאות זו את זו] - בן יהוידע ד"ה שלום על ישראל

שלום על דייני ישראל – [כי הסבא רוצה להעביר ירושה מהבן שאין לו צאצאים אל אותו הבן שיש לו צאצאים] – מהרש"א (עוד עיין תירוץ בדרך פלפול ב"עין אליהו")

שלום על דייני ישראל – [חולק על דברי מהרש"א, וסבור שהמחלוקת ביניהם היא כיצד לפרש לשון הצוואה של הסבא] - בן יהוידע