מקורות לפרק

דף ז
כל מקום שהזכרת השם מצויה, עניות מצויה – [כי המזכיר השם לבטלה, אין בו יראת שמים. לכן נענש בעניות כדי ללמדו הכנעה. ועוד פירוש: כי כל עניני העולם שייכים להקב"ה, ואין לאדם בהם כלום. רק כאשר כתוב "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם", מזה הבדיל ה' ומסר לידי האדם קנין. ואם אין האדם מבדיל ואינו סומך על פסוק זה, אלא לפי דיבורו משותף ה' אתנו גם כאן בעולמנו, שוב לא נמסר לאדם שום קנין, והוא נשאר עני. "כי אין לנמצאים שום מציאות עמו ית'"] - נתיב ב' 29 (יראת ה', ג) (ועל זה הביא מהר"ל (נצח, פרק יז 93) מאמר חז"ל (סוכה ה.) "מעולם לא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה, ולא ירדה שכינה למטה מעשרה)

כל מקום שהזכרת השם מצויה, עניות מצויה – [כי הדברים הגשמיים מתבטלים לפני הדברים העליונים הנבדלים. והמזכיר שם שמים, גורם להבריח את הממון החומרי] - תפארת ישראל, 119 (לט); אגדות ב' 1

כל מקום שהזכרת השם מצויה, עניות מצויה – [רמב"ן הביא מקור לזה מהפסוק "לא תשא שם ה' אלהיך לשוא", ולא כתוב "לא תשבע", ולכן גם הזכרת שמו לשוא אסורה. "כי לא ינקה" כלומר לא יישאר בלי עונש. והרמב"ם הביא פסוק "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך" (דברים כח, נח) הרי ההדגשה על מלת "השם". ולפני זה כתוב: "כי תאכלם בחוסר כל" (כח, נז) הרי עניות. הערת המלקט: ויש לדרוש סמוכין, במיוחד בספר דברים (ברכות כא ע"ב)] – מהרש"א

עניות כמיתה – [כי הממון הוא חיותו של האדם] - אגדות ב' 1

עניות כמיתה - הנצי"ב שמות ד, יט

כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני – [כי הרי קבעו חז"ל שהלומד תורה לשמה זוכה לאריכות ימים, ואם לומד לא לשמה זוכה לעושר וכבוד (שבת סג ע"א). ולכן אם חכם כזה מעניש לאחר, והוא הלומד לשמה והוא בעל אריכות ימים, יקצר ימיו של השני. ואם הוא רק לא לשמה וזכה לעושר, יקלקל לשני וייעני] – של"ה, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

כל מקום שנתנו חכמים עיניהם – [כי השכל פועל בעולם, ומבטל את המציאות הגשמי] - אגדות ב' 1

דף ח

נשבעים לקיים את המצוה - אגדות ב' 1

נשבעים לקיים את המצוה - בינה לעתים, עת לחשות, תחילת דרוש ד' לדיבור על השבועה
נשכים ונשנה פרק זה – [אע"פ שאמר "נשכים" בלשון רבים, חייב האומר להקדים ולבוא תחילה] - אגדות ב' 2

והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא? – [צ"ע בשביל מה משביעים את התינוק לפני שנולד תהא צדיק ואל תהא רשע" (נדה ל ע"ב) והרי מושבע ועומד הוא? והיישוב לזה] – מהרש"א

והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא? – [צ"ע מדוע לא אמרו שהאדם כבר מושבע ועומד שהשביעו אותו עוד לפני שנולד "תהא צדיק ואל תהא רשע" (נדה ל ע"ב)? אלא נקטו כאן את מעמד הר סיני, כי הוא קדם בזמן] – חיד"א, מראית העין

נשכים ונשנה פרק זה - בינה לעתים, עת לחשות, דרוש ד' לדיבור על השבועה

נשכים ונשנה פרק זה, נדר "גדול" נדר לאלוהי ישראל – [מדוע "גדול"? כי לא די לו בלימוד כשלעצמו. אלא צריך להשכים דוקא ולהזדרז. וזהו "גדול"] - בן יהוידע

נשכים ונשנה פרק זה – [אע"פ שאמר לשון "נשכים", בל יחכה עד שחברו יבוא אליו, אלא כיון שהוא היה המתחיל בדיבורו בלשון "נשכים" עליו להיות גם המקדים בפועל] – מהר"ל, אגדות ב' 2

נשכים ונשנה פרק זה – [נ"ל המעתיק: לימוד הגמרא מהפסוק "קום צא, ואקום ואצא אל הבקעה והנה כבוד ד' עומד" (יחזקאל ג, כב). והנה הלומד תורה שכינה כנגדו (תמיד לב ע"ב) ולא עוד אלא הקב"ה חוזר מלה במלה על מה שיוצא מפיו של האיש הלומד ("נפש החיים", שער ד' פרק ו. ויש להביא לו מקור ע"פ רש"י, שמות לא, יח עיי"ש גור אריה). וזהו "כבוד ד' עומד". ולענין זה דייק המקרא "קום" "ואקום", כלומר קימה ממטתו, ולא להמתין עד שתעבור שינה מעיניו באופן טבעי]

נדר גדול נדר לאלהי ישראל – [החידוש הוא כי לא הזכיר שם שמים, רק אמר שישכים ללמוד, ושמא כוונתו כדי שיקראוהו "רבי"? (נדרים סב ע"א) ולא היה לשם שמים? אלא לא מחזיקים בני אדם שהם כרשעים, והוא נדר גדול לשם שמים] – מהרש"א

נדר גדול נדר לאלהי ישראל – [מהו ענין "גדול"? אלא נדר סתם, מצוה להתירו כדי שלא ייכשל האדם. אבל נדר מתוך צרה, או לשם צדקה, אין מתירים לו אלא מדוחק, ונקרא "גדול"] - בניהו
דגמרי הלכתא – הבונה (על עין יעקב)

נידוהו בחלום צריך י' בני אדם להתיר לו, והוא דתני הלכתא וכו' ואי ליכא ליזיל וליתב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי י' עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא – [צ"ע הלשון "ויהיב שלמא לבי עשרה", אלא כאשר משיבים לו שלום, הרי בזה התירו לו את נידויו] – רש"י

דף ח ע"ב

בני אדם שהם היראים להזכיר שמי לבטלה - נתיב ב' 27 (יראת ה', ג); אגדות ב' 2

בני אדם שהם היראים להזכיר שמי לבטלה – [צ"ע כיצד יש בהם מעלה יתרה? והרי כל המזכיר שם שמים לבטלה הוא בנידוי. אלא כוונת חז"ל שאפילו כשמביאים קרבן עולה אינם אומרים "לה' עולה", שמא ימותו בין אמירת מלה ראשונה לאמירת המלה השניה, אלא הם אומרים "עולה לה'"] – שבות יעקב, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

שמש צדקה ומרפא – [מדוע שמו של הקב"ה "שמש", ומדוע כל העולם מתחת לשמש] - אגדות ב' 2

בני אדם שהם היראים להזכיר שמי לבטלה – [כי עולמנו נברא בשם ה', אות ה"א עוה"ז; אות יו"ד עוה"ב (מנחות כט ע"ב) והמזכיר לשוא הורס בנינו של עולם] – מהרש"א

שמש צדקה ומרפא "בכנפיה" – [כיצד הנסורת (חירגא דיומא, יומא כ ע"ב) מחממת את החולה ומרפאת אותם] – מהרש"א

שמש צדקה ומרפא "בכנפיה" – [כוונת "בכנפיה" לעת זריחה ולעת שקיעה, שאין החום של השמש מעיק על הבריות] - בן יהוידע ד"ה אלו בני אדם שהם יראים להזכיר שמי לבטלה

האי חירגא דיומא מסי – [חולק על הדיעה שהיא נסורת מהשמש] - בן יהוידע

האי חירגא דיומא מסי – [ביאור קשר בין מאמר זה למאמר הקודם על "יראי שמי" היראים להזכיר שם ה' לבטלה, כי כאשר מתבונן אדם על נפלאות השמש, המאירה לעולם כולו והמצמיח כל הצמחים וכו' מיד מקבל האדם ענוה. ולכן חירגא דיומא "לא" שמו, שהנסורת מהשמש מלמדת לאדם שהוא "לא" וכאילו לא נמצא ובלי שום חשיבות, ומקבל ענוה ובזה יהיה ירא משמו של הקב"ה] – ילקוט יהושע, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

אין גיהנם לעתיד לבוא – [כי לעתיד לבוא אין חסרון] - אגדות ב' 2

דף ט

מימי לא אכלתי אשם נזיר – דרך חיים 110, 141 (פ"ג, תחילת הפרק, נדרים סיג לפרישות)
פעם אחד בא אדם אחד נזיר מן הדרום – [בשביל מה להזכיר כי בא מהדרום, ומה ענין שהיה רועה, וכיצד התגאה] – מהרש"א

מתגאה בעולם שאינו שלך – מאירי, חיבור התשובה, 675 שבר גאון ח"ב סוף פרק יב

נשקתיו על ראשו – [דוקא על ראשו, כי שם החכמה, על ידה השתלט על יצרו] - בן יהוידע

העבודה שאגלחך לשמים – [צ"ע היה יכול לגלח שערותיו תיכף ומיד, ללא נזירות? אלא רצה שזכות המצוה תסייע בידו להתגבר על יצרו] – בניהו

עליך הכתוב אומר איש כי יפליא – [יפליא לעשות נגד טבע גופו] - בניהו

דף י

חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם. מה היו עושים? וכו' – [צ"ע הרי התוספות בחולין ה ע"ב ד"ה צדיקים עצמם לא כל שכן וכו' אמרו שזה נאמר רק בדברי אכילה ולא בשאר דברים? וכאן אמרו שלא באים לידי תקלה כלל וכלל? וצ"ל שבגמרא כאן מדובר בדורות ראשונים דוקא, ולא בדורות יותר מאוחרים] – חיד"א, פתח עינים

ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה – [הוא בונה במה לעצמו בזה עצמו שהוא שונה מהציבור. ישנם שזהו המכשול שלהם ע"פ יצרם הרע] - כלי יקר (במדבר ו, ב)

ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה – [כי ע"י פרישותו איננו מתקן את הניצוצות שבמאכלים] - בן יהוידע ד"ה אבל בנזירות

ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה – [בנזירות כתוב "נזיר להזיר לה'" כלומר שתהיה כל כוונתו לשם ה' דוקא. אבל אם מתנזר כדי להתפאר לפני אחרים, הרי זו גסות רוח ועובד ע"ז בשיתוף, כדברי "חובות הלבבות" (שער יחוד המעשה, פ"ד). ולכן יש בזה לפעמים סוג של עבודה זרה] – אורח ישרים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"