מקורות לפרק

דף סד

נצים ונצבים - תורה תמימה, שמות ב, יג (ס"ק לז)

ד' חשובים כמתים – [ארבעה צדדים: צרעת שבגוף משמאל, סומא בנפש משמאל, חוסר בנים מהמזרח, עניות היא ההעדר מצד מערב] - אגדות ב' 22

ד' חשובים כמתים – [הצד השוה בכל ארבעה אלו שהם מובדלים מבני חבורה שלהם, ולכן נחשבו כמתים] – עיני יצחק, עיין הרחבה ב"לקוטי בתר לקוטי"

מתו האנשים המבקשים נפשך - הנצי"ב, שמות ד, יט

סומא חשוב כמת - משך חכמה (שמות יג, ח)

מצורע חשוב כמת - תורה תמימה, במדבר יב, יב (ס"ק יא)

מי שאין לו בנים – מהר"ל, גור אריה, בראשית ל, א

מי שאין לו בנים, דכתיב "ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל, א) – [חז"ל דרשו זאת כי היה צ"ל "ואם אין, אמות" כי לא אמרה שם הפועל, אלא שם התואר] – מהרש"א

דף סה

לך התר נדרך במדין - גור אריה, שמות ד, יח

לך התר נדרך במדין – [חז"ל דרשו מלת "לך", כי הלשון ארוכה "לך שוב מצרים" והיה די ב"שוב מצרים"] – מהרש"א ד"ה ואין אלה אלא שבועה

אין אלה אלא שבועה - גור אריה, שמות ב, כא

וגם במלך נבוכדנצר מרד (צדקיהו) – [כיצד עלה על דעתו של צדקיהו לא לקיים שבועתו] – מהרש"א

וגם במלך נבוכדנצר מרד (צדקיהו) – [צ"ע כיצד חכמי ישראל התירו לצדקיה לעבור על שבועתו? ושמא אם לא קבל הנאה מהמשביע, אפשר להתיר שבועתו] - בן יהוידע

"ישבו לארץ, ידמו זקני בת ציון" (איכה ב, י) שמטו כרים מתחתיהם – [חז"ל דרשו כך כי מלת "ישבו" אינה מנוקדת בקמץ כדי לתאר מה שאירע להם, אלא מנוקדת בצירי כמו ציווי להם ע"י המלך] – מהרש"א

שמטו כרים מתחתיהם - מהר"ץ חיות

דף סו

הכניסוה לבית ר' ישמעאל וייפוה וכו' שן תותבת היתה לה ועשה לה שן של זהב משלו – [דרשו מלת "המלבישכם שני עם עדנים" (שמו"ב א, כד), לשון שיניים] – מהרש"א
ר"ש לא טעים מתבשילא – [מה שקילל בני אלמנה, הכוונה לנוצרים שהם בני פלונית אמו של יש"ו, שטענה בשקר כי אלמנה היא] - בן יהוידע ד"ה ברם הא קשיא

ואל יזוז שמעון ממקומו – [כי לא היה אוכל בבית המדרש, וכדי לאכול מהתבשיל הוא צריך לצאת החוצה] – בן יהוידע

שמא שמה נאה, לכלוכית שמה – [גם שם מכוער נחשב למום] – מהרש"א

שמא שמה נאה, לכלוכית שמה – [כי היה מוטל על החתן לברר מפני מה קוראים לה שם זה, ואז היה מגלה איזה מום יש בה. ולא יכול לטעון מקח טעות] - בן יהוידע

את עשית רצון בעליך - אגדות ב' 23

את עשית רצון בעליך – [צ"ע וכי אשה זו טפשה היתה שתבזה ת"ח? והרי בעלה ציוה לה לעשות עבירה! אלא היתה סבורה שאם בעלה אמר לבזותו, סימן הוא שאין תוכו כברו והוא מן הצבועים שמצוה לבזותם, כמו שאמרו ביומא (פו:) מפרסמים את החנפים] - מו"ר הרב שמואל דביר