המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו

אין מזווגים לאדם אשה אלא לפי מעשיו וקשה לזווגם כקריעת ים סוף (ב)

לפי מה שכתב הרמב"ם בשמונת פרקיו, ענינו, שאין מזווגים לאדם אלא לפי דעותיו מדותיו ותכונותיו ומעשיו אשר הרגיל את עצמו, והכל מתיחס אליו יתברך כי הוא סבת כל הסיבות. שמזמן לאדם את כל האפשרויות ונותן את הבחירה בידו. כי האופי והתכונות נטבעות מעת עיבורו מ' יום קודם יצירתו, ואפעפ"כ ביד כל אחד לשנותם. ומה שקשה לזווגם כקריעת ים סוף, אין זה קשה לפניו יתב' חלילה, כי אף קריעת י"ס היתה לפניו קלה, אלא קשה בני לאדם להשיג ולמצוא את הזווג הראוי וההגון כקריעת ים סוף שהיה נס גדול. ואולם כמו שנס קריעת סוף נעשה להם לישראל, אף נס זווגם מתרחש הוא להם לכל אחו"א כפי שהוא וכפי מעשיו. ודברו חז"ל בדרך כלל, אבל יש מקרים רבים יוצאים מן הכלל. וכתב המאירי, וז"ל בגמ' העמידוה בזווג שני שהוא בזמן ראוי לעונש וגמול. (ואז הוא שותה בעציצו - פרוץ בפרוצה, וצנוע בצנועה). אבל בזווג ראשון, מצד שבדרך כלל סתמו הוא בזמן הקטנות סמוך לפרקן, יהיה ענינו כפי המקרה או התולדה, ועל זה אמרו ארבעים יום קודם יצירת הולד ב"ק יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני ושדה פלונית לפלוני - בנדוניא.

כל האוכל בלא נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה (ד')

מהרש"א ושאר מפרש' מבארים את הדמוי מצד התוצאות, שזנות מביאה לעניות עקב הוצאות האתנן והכרוך בכך, ועל עון ביטול נטילת ידים, אמרו שעונשו עניות, (כסימן ר"ת עני"). וגם יחשדוהו הבריות כשיעני, אולי הוא זינה). אך נראה שהדמוי, הוא כפי שהסביר הרמב"ם את הטעם שהצריכה תורה חופה וקידושין וטבילה, כדי למעט ע"י רבוי ההכנות את הנאוף והזנות, ולפי זה כמו שהנואף עושה מתוך להיטות, כך גם האוכל בלא נטילה, עושה מתוך עצלות ולהיטות לאכול ואין לו כח העצירה והאיפוק עד שיתבונן ויתכונן לקדש מאכלו ע"י נט"י וברכות - ויבדל מבעלי חיים שחוטפים ואוכלים. ועוד כל עוד שלא נטל ידיו ובירך, הרי הוא כאוכל ללא רשות את שאינו שלו וכשר לו, וכמו שאמרו על שאוכל בלא ברכה כאילו גוזל לכנס"י. והרי זה דומה לבא על אשה זונה.

כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם (ד')

כל הפרש' פירשו, מחמת שעבר על דברי חכמים חייב מיתה. אך זה דוחק שא"כ לא רק בנטילת ידים היו צריכים לומר כן. ועוד בטוי זה נעקר מן העולם לא אמרהו חז"ל אלא אצל כפירה וחוסר אמונה, ועל כן נראה שחז"ל ראו בנט"י, ענין של העמקת האמונה וכפי שדרשו והתקדשתם אלו מים ראשונים, שההתקדשות היא ענין ההדמות וההתקרבות לכבו' יתב'. (ואף הטעם של סרך תרומה הוא מטעם קדושה) ועל כן כל המזלזל בנט"י הוא תוצאה של זלזול בענין של קדושה ובמה שמביא אליה, ועל כן התוצאה, שיעקר מעולם הקדושה והקיום הנצחי.

כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נכשל באשת איש וכאילו בא על כל העריות וכל הבא על אשת איש אפי' למד תורה הוא ניצוד לדינה של גיהנם. (ד')

כי גסות הרוח גורמת לאדם לחשוב ולהרהר גם באשת חבירו. ומחמת גסות רוחו, אין בושה ואין מעצור לרוחו, כענין הכתוב, "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ולפי זה מובן ענין מאמרם כאילו בא על כל העריות, כי בגסות רוחו שלא יעצרהו מעצור, יש בו בכח, כל רוחות הטומאה, שהבושה ונמיכות הרוח, היא מחסום ומעצור להם. ומאידך מי שבא על אשת איש אפי' למד תורה, לא יעמוד לו כח התורה להצילו ולמנעו מלהידרדר לגיהנם זו. כי הוא נמשך ומחפה על עצמו ותולה בבעלה.

אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים לבו כבשר (ה')

כוונתם, עד שיתקן מעשיו וישוב בתשובה ויסיר קשיות לבו ולב האבן מתוכו, וכענין הכת' "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרב' והסירותי את לב האבן מבשר'.

אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנסה בו רוח שטות (ג.)

דהינו הרהור העבירה והרצון הרע לעשותה שמקדים ועולה בלבו ומשטה בו. כי העובר, לא יעבור, אלא או שהוא מחוסר אמונה בעל דעות נפסדות ושטויות, או שעובר ועושה למרות דעתו ואמונתו, מתוך ששטוף בתאוה, ומתוך סכלות ושטות.

קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שרויה עם כל אחו"א וכשחטאו נסתלקה מהם שנ' ושב מאחריך. (ג:)

מזה שדיבר הכתוב בלשון יחיד "מחניך ואחריך", דרשו כן, לומר שאף אם לא תסתלק ההשגחה מהכלל, אבל היא תסתלק מהיחידים בשל החטא שבידם.

כל העושה מצוה בעוה"ז מקדמת לפניו בעוה"ב וכל העובר בעוה"ז מלפפתו והולכת לפניו ביום הדין. (ג.)

כל מעשה מצוה ופועל טוב יוסיף לאדם שלמות ומעלה בנפשו, שבה יעלה ויקדים ויקרב לפני ה', וכן כל מעשה עבירה ופועל רע, ישבית הנפש מטהרה ועונה יכתימנה, כי העבירה הפכה תכונה ואופי לו וטבע בנפשו ואישיותו, והיא אפוא דמותו וצלמו, כרוכה בו ואינו יכול להתנער ממנה. כי יתבלבל הדעת ויחשך השכל, וילפף וילך מדחי אל דחי.

כל אדם שיש בו גסות הרוח, שכינה מיללת עליו ואין עפרו ננער וכעובד ע"ז וכופר בעיקר. (ה.)

פירוש, ההשגחה שצופה באחרית דבר מראשיתו, רואה את אחריתו המר של המתגאה אשר יסתבב לו מגסות דעתו וגאות לבו, כי אין מום רע כמוה, ואין מזיק ומשחית יותר ממנה, ומתוך שהיא נובעת מהרגשת "אני ואפסי עוד" וחוסר יראת שמים, לכן נחשב כעע"ז וככופר בעיקר - בגבוה מעליו, אשר ראוי לו לאדם למעט עצמו למולו. וברור גם, שהכופר בעיקר גרוע מן השוטה העע"ז, אשר יראת אלילו שעליו, מהוה מעצור לרוחו. שאף שהוא טועה לעבוד זולתו יתב', אבל שעבודו ליראתו שקיבל עליו, מהוה מעצור ליצריו ולתאותיו מעשות רע. ואף משתדל להיטיב למען יפיק רצון. מה שאין כן הכופר שמשולח רסן הוא ושיש בו גסות הרוח ודומה הוא לו בתכונתו, ועל כן אמרו, מוטב להכנס לבית ע"ז ולא לבתיהם של אלו. (שבת קמ"ז) וכן אין עפרם ננער ואינם בתחייה", כי עיקרה של תחייה, שהיא לצדיקים שרוחם דבק בש"י, ורוחו תחיים, כמו שנא' "ונתתי רוחי בכם וחייתם". וגבה עינים, ה' אמר (אתו) "אותו לא אוכל. ולפי מאמרם "רוח הקדש מביאה לידי תחית המתים", הבעל גאוה שאין ה' בקרבו, מי יתן את רוחו עליו כדי להחיותו?.

בין כתיפיו של שמשון ס' אמה וכו' תנא אין דלתות עזה פחותים מק' אמה. (י)

שנ' וישם על כתיפיו ופרש"י כשעור כתפיו, ורמז בזה לענין שרצו בלשון גוזמא זה להודיענו, - שגבורת שמשון, ראויה רק לגוף שממדיו יהיו בשעור ומדה שכזו, כי שערי עיר גדולה מסתמא מגיעים לשעור גדול ואם הוא הסיעם על כתפיו, בודאי שהיה לו כח הסבל הראוי לס' אמה בין כתיפיו. (אבל כפשט המלות, יצוצו הרבה דמיונות, איזה בית (תרתי משמע) יכיל אותו, כי לפ"ז קומתו תגיע לש"מ אמה. ופלא על פי' הריף בע"י שנטפל לדקדק בפשט, היכן שיעור המזוזות שכ' ויסע עם הבריח והמזוזות.

ה' מעין דוגמא של מעלה וכולם לקו בכך, שמשון בכחו, שאול בצוארו, אבשלום בשערו, צדקיהו בעינו, אסא ברגליו. (י.)

רש"י האיר עינינו בפירושו מעין דוגמא, - בשוני שנשתנו מן התחתונים, (דהינו בדרך השלילה ולא חיוב). ואפשר לפרש מעין דוגמא של מעלה, מעין מעשה בריאה הראשונה שהיתה בשיא המעלה והשלימות שברא ה' בראשונה באדם הראשון, שהיה בודאי בתכלית השלימות, היופי הכח והגבורה. וכל חמשת הדברים המופלגים שבלטו, שמשון בכחו, אבשלום בשערו, שאול בצוארו וכו' כולם היו באדם הראשון. ובפירוש אמרו כן בברייתא, ששה נדמו לאדם הראשון ולקו, והוסיפו את עוזיהו, ובפרקי דר"א (נ"ה) ג"כ, ששה נדמו לאדה"ר וכולם נהרגו, והזכירו עשהאל שהיה קל ברגליו במקום אסא. (ובזה מתישב חלק מתמיהת רש"י מנין שהיו שונים?).

אולם כוונת חז"ל, היא לרמוז על כל אלה שיתרונם החושי היה להם לרועץ, ושבסיבתו לקו ונענשו. צדקיהו, בחדות עין ראיתו הפוליטית בשמי הפוליטיקה הכשדית והפר ברית בגלותו את סוד כוונת נבוכדנצר לכבוש את מצרים, כפי שרמזו שמצאו אוכל ארנבת שהיא כנוי על מצרים, אשר צדקיה שלח בסוף לעזרה ממנה, ונענש בנקירת עיניו החושיות. וכן אסא שהיה מהיר חכמת המלחמה ואירגונה כפי שמשתמע ממלת "אין נקי", שרומז אפי' על מי "שנקי לביתו". וכך דרשו אפי' חתן מחדרו, וכלה מחופתה. ואם לאלה הוציא, בודאי שאף את ת"ח הוא גייס. וע"כ דרש רבא בסמוך מפני מה נענש אסא? מפני שעשה אנגריא בת"ח. ואין עיקר כוונתם לקבוע את סיבת עונש אסא בדיוק, דמאי נ"מ? אלא רק להעיר ולהדגיש על השגחתו יתב' הפרטית שאינם מקרית ו"לא בשוקי האיש ירצה". ובדומה לזה הוא מאמרם "בשעה שאמר דוד אתה וציבא תחלקו את השדה, יצאה ב"ק ואמ' רחבעם וירבעם יחלקו המלוכה", שבזה זיכו וזיהו את עונש חלוקת המלוכה, לעיוות משפט חלוקת השדה. כמו שקבעו את יסודה של רומי, עקב נשואי שלמה עם בת פרעה, באמרם "משעה שנשא שלמה בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שרטון ונבנה עליו כרך גדול של רומי".

צרעה ואשתאול, אר"א שני הרים גדולים היו ועקרן שמשון וטחנן זב"ז, והוא יחל, אר"ח הוחלה שבועת אבימלך. (ט:)

דברי ר"א ור"ח ענינם אחד, שעל פי דרך הכינוי הידוע לאבות "הרים" כמו שדרשו אשא עיני אל ההרים - ההורים אשר כרתו ברית לאבימלך שלא לתגר מלחמה עם זרעו. תיאר לנו בדרך מליצה ובדמיון גבורה הראויה לגבור כשמשון, שאותה הברית הוחלה מאליה ע"י תגרות לחץ ושעבוד של הפלשתים על ישראל אשר כיחשו ולא זכרו ברית שבין האבות, ומשהופרה, הגדיל שמשון ברוח ה' גם הוא לעקרה בכח חזק, וכביכול לטחנה ולשחקה בעצמה זו בזו, וזה שתיארו במקביל שני הרים גדולים היו ועקרם וטחנם זב"ז. כי הם שהפרו אותה. וחז"ל עצמם דרכם לשיח בדמוי זה, שכן אמרו על ר"מ ור"ל שהרואה אותם בביהמ"ד, כאלו עוקרים הרים וטוחנים זב"ז, (אפע"פ שאין כל זכר לכח פיזי להם)

ויגדל הנער ויברכהו ה'. במה בירכו אר"י שברכו באמתו, אמתו כבני אדם וזרעו כנחל שוטף. (י'.)

כיון שלא מצינו ענין שבו התברך, לא חכמה, לא כבוד ולא עשר, ע"כ שאלו במה ברכו? שבירכו בגבורה וחוסן, שאפע"פ שממדי גופו היו רגילים, כחו היה אדיר. וכינו את זה באמתו דהינו ממדיו (כי האמה היא מדה). ואמרו זרעו כנחל שוטף, - כיון שהוא היה שטוף מאד באותו תחום שהוא סימן לגבורה, וגם לרמוז שעל אף הכל, כחו לא נחלש ואדרבא עוד שטף ועבר וכילה.

ועוד נתכוונו בזה לתת גם סיבה טבעית לכוחו ואונו הרב, לומר שגבורתו, היה לה יסוד טבעי, ושה' בירכו לאותו כח רב שהיה בו מטבעו. ושענין ברכה הוא רבוי ותוספת, בדבר שמיוחד באותו אדם. ועל כן כיון שידוע שהזרע הוא כח הגוף, לזה אמרו שנתברך ברבוי זרע כנחל שוטף בתור משל ודמיון לכח גופני עצום, ואף גם זאת ודאי שזרעו מרובה כי כאיש גבורתו, וזה היה ג"כ סיבת תאותו והלכו אחר עיניו, ומובן איפוא הצורך בנזירותו מלידתו, כדי למעט תאותו ולסייעו עי"ז להתגבר, לרסן ולכבוש לגודל יצרו ולמנעו ממכשולים.

בפתח עינים שהלכה וישבה בפתחו של א"א, מקום שכל העינים מצפות לראותו. (ט.)

פי' כל כוונות ומטרות חפצה ומעשיה היו בכדי שתתדבק לזרעו של אברהם אבינו שגדל שמו בעולם, וגדולים מתאוים ומצפים לידבק בו.

שמשון דן את ישראל לאביהם שבשמים (וכשמו כן הוא) מה ה' מגין על עולמו אף שמשון הגן בדורו על ישראל. (ט:)

דן, ענינו הנהיגו וניהל והגן עליהם, ולא מענין דין ומשפט גרידא, ובאו לציין את שבחו המיוחד בו, כי כשם שגינו מאד את מדותיו, כך גם לא חשכו להפליג בשבח מדה וענין מיוחד שנצטיין ונתיחד בו מכל זולתו מושיעי ישראל, והיא מה שרש"י מציין ברמז קצר, "שדן יחידי בצדק כיחידו של עולם", דהיינו, שנשא בעול תשועתם והצלתם יחידי לבדו, בלא עוזרים ובלא כלי מלחמה, חיל וצבא. אלא נצב לבדו בלי צבא וגבורים עמו לתשועת עם ה' ובאפס כלי קרב ומלחמה, דומה בצד מה לאביהן שבשמים. והוסיפו שאף עצם שמו, מסמל הגנה מעין שמו של מקום. וכוונתם גם לכך שחרף נפשו לישועת עמו חנם מבלי לצפות לשום גמול ותמורה מהם, בדומה לשמש שמשפיעה טובה ואורה מבלי לקבל חזרה.

ויבקע ה' את המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים וישת, א"ר יצחק הוא נתאוה לדבר טמא, לפיכך נתלו חייו בדבר טמא (ט)

פרש"י נתאוה לישא נכרית, ומהרש"א פי' נתאווה להכותם בלחי החמור, ולאכול דבש, מגווית האריה. ואחז ר' יצחק בדרך הדרש של מדה כנגד מדה. ואולם במד"ר רמזו לנו ענין הנס ומהותו וז"ל; ר' לוי אמר המקום ההוא שמו לחי. רבנן אמרי שמו מכתש, ר' אבא אמר מלמד שברא לו הקב"ה מעיין מבין שיניו.

ותחל רוח ה' לפעמו מלמד שהיתה רוח הקדש מקשקשת לפניו כזוג (ט)

כוונתם, שרוח פנימי ודחף נפשי בא לו מאת ה' שלא נתן מנוח לנפשו ודחף אותו להרפתקאות והתגריות של גבורה, כזוג הזה שבפעמון, שמקשקש ומעורר ודוחף.

אשר עבדו בהם בפרך שהיו מחליפים מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים (יא)

כי עבודת פרך אין הגדרתה קושי ויגיעה אלא ענוי והתעללות, וכענין זה הוא עינוי הדין וענין לא תעבוד בו עבודת פרך שלא יאמר לו עדר עד שאשוב וכיוצ"ב, שכל שאין לו הגדרה ואינו טבעי כרגיל לו, הרי זה עבודת פרך - ששובר את הנפש.

ויטע אשל חד אמר אשל זה פרדס וחד אמר זה פונדק (י.)

אין מחלוקתם, אלא באמצעות איזה דבר פעל למשוך לב באי עולם לתחת כנפי השכינה ועל מה שייכת יותר מלת נטיעה, אם על נטיעה ממש, או גם על ייסוד ובנייה, וכולם מודים ביסוד דבר - המושך לבבות עוברי אורח, כדי לקרבם ע"י כך אליו לאמונה.

ותקח לו תבת גמא מאי שנא גמא? אמ' ר"א מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם לפי שאין פושטים ידיהם בגזל. (יב)

אפע"פ שנראה כי מה שהיא בחרה תבת גמא, הן כדי שלא תבלוט בין קנה הסוף, והן מחמת קלילותו וגמישותו וכמו שאמר רשב"נ (שם) שעשתה דבר רך שיעמוד בפני רך ובפני קשה. ומה שאמרו חמר מבפנים וזפת מבחוץ, יתפר' כפי' התוס' שהכל בתוך התיבה, זפת כלפי חוץ וחמר כלפי פנים. ואפעפ"כ מצאו מקום ללמד, שצדיקים שמקפידים להשיג ממונם רק בכשרות, על כן מועט הוא מה שבידם וחביב הוא עליהם, ועל כן יוכבד לא היה בידה קרשים שישמשו לה במקום גמא. כי אין לפרש שצדיקים למרות שיש בידם, הם מקמצים מחמת שחביב עליהם, כי מה שאמרו אצל יעקב אבי' שחזר על פכים קטנים, ענינו שאינם מזלזלים ומקילים בממונם, כי בא להם ביגיעת כפים. וגם ללמד שהדורון הרב שנתן לעשו, לא היה מחמת מדת פזרנות בו.

ותרד בת פרעה לרחוץ... מלמד שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה (יב)

כלומר מה שציינה תורה לרחוץ על היאור, מלמד שלאלתר כבר היו בלבה פקפוקים והיסוסים בקשר לגזירת אביה, וכיון שהתברר אח"כ שרחיצה זו היתה סיבה לגאולה וליהדות הר"ז כאילו היתה רחיצה מכפירה. כי מזה באה גרות ואמונה בעולם. וכן דרשו ממה שציין הכת' "ונערותיה הולכות", שהלכו למות (כמו הנה אנכי הולך למות) - את ביטול ושיתוק נערותיה כאילו אינם, כדי ליישב היאך לא מיחו בה ולא הלשינו על הפרתה את גזירת אביה.

ותרד בת פרעה ונערותיה וכו' ואת עוברת על גזרת אביך, בא גבריאל וחבטן בקרקע והינו ותשלח את אמתה" (שנשארה רק אחת). ולמ"ד ידה, אישתרבוב אישתרבבי. וכן אתה מוצא בשיניהן של רשעים וכו' (י"ב)

כל נס והצלה טבעית חריגה, מכנים חז"ל בגבריאל. ולכן סיבה זו ששיתקה את נערותיה מלבקר אותה ולהלשין עליה, היא גבורת ה' שחבטתם וכבשתם בקרקע. וכן נס זה של הצלת משה ושיגיע דוקא לידה של בת פרעה, כינו בשרבוב ידה. ומה שמפליא, שאף שרבוב שיניהם של רשעים, ראו כנס, בכך ששרבוב לשונם שלהם, היא להם לבסוף למחתה להם לעצמם, ולוקים הם בעצמם בה.

המה מי מריבה המה שראו אצטגניני פרעה וטעו, ראו שלוקה הוא במים ועמדו וגזרו כל הבן הילוד. (יב)

כלומר, צפו וחזו שע"י גזירת כל הבן הילוד, הם מסכלים כל סכוי לא רק לפן ירבה, אלא גם שלא יהיה להם רב ומושיע, ואם ירצו האצטגנינים המנחשים לתלות משהו בנחושם, יוכלו לומר שטעו, וסוף סוף הוא לקה במים - במי מריבה.

ג' היו באותה עצה בלעם איוב ויתרו. בלעם שיעץ, נהרג. איוב ששתק, נידון ביסורין. יתרו שברח זכו בניו וישבו בלשכת הגזית. (יב)

כלומר ג' דמויות היו באותו זמן שונות זו מזו ביחסם לישראל. בלעם שיעץ רעה על ישראל לסוף נהרג. איוב למ"ד היה באותו דור, לא שמענו ממנו על כך מלה. ואם כן הלקח שניתן ללמוד מכך הוא, שכשאין מחאה אלא שתיקה לוקים ביסורין. ויתרו שברח להתקרב ולהתדבק בישראל, זכה וישבו בניו בלשכת הגזית כמעולים שבישראל.

ערי מסכנות, רב ושמואל. חד אמר שמסכנות את בעליהם וחד אמר שממסכנות את בעליהם (י"א)

פרש"י שמסכנות את בעליהם המצרים - שטבעו על עון זה ונתמסכנו, ע"י וינצלו. וזה דחוק. כי פשט הדברים מדבר על ישראל. ורצו לרמוז מזה שנקט הכתוב מלה זרה זו (ולא ערי אוצרות), לומר דרך אגב, שכל מי שעוסק בבנין נכנס לסיכון נפשי או ממוני, וצריך ליזהר לנקוט באמצעי בטיחות וגם לאמוד מראש את התפתחות הבנייה וצרכיה הכרוכים בכך.

כיון שנולד משה נתמלא כל הבית אורה (יב)

עי' לעיל מגילה יז באור זה.

ויחזק ראשו באלה, שקל ספסרא למפסקיה, ראה גיהנם שנבקעה תחתיו. (י.)

מתוך תיאור מצב נפשי של בעל עבירה, ביארו לנו ברמז מדוע אבשלום לא עצר כח ותושיה לחתוך שערותיו בחרבו ולהמלט על נפשו, כי ראה שהוא אבוד ואבודים כל השיגיו, ואבדה כל עצה ותושיה ממנו, וכדרך הרשעים שהשטן מרקד ושם כל המעקשים לפניהם למישור, ולבסוף מתמלאים חרטה ומיסרם לבם ונהים אבודים מכל עצה ותושיה בעת רעתם. וכך אבשלום אחר כל מעשיו הרעים - רצח אחיו, וקומו על נפש אביו ובואו על פלגשיו, אחרי ששטן התאוה למלוכה ריקד לפניו ועוור עיניו - והכביד את לבו לכל הרעות, עד כשבאה לו פתאום רעתו וקצו, נואש ונדהם ונשאר תלוי בין שמים וארץ, כי אז מזימותיו נתקו ונפערה גיהנם תחתיו, ע"כ רפו ידיו וכחו עזבו ונואש בנפשו, כי נתבלעה עצתו ונגף ונשבר, כי תוחלתו לא תבא עוד, וע"כ נשאר תלוי נדהם באין אונים ע"פ שאול תדהמתו, יאושו ואבדנו.

בשכר נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים שהיו שואבות מים להביא לבעליהם לשדות ומזמין להם הש"י דגים ושופתות ונזקקות ויולדות בין שפתים בשדות שנ' אם תשכבון וכו' ומלאך מביא להם ב' עגולים של שמן ודבש וכשמכירים בהם אויבים נבלעים בקרקע. ומביאים שורים וחורשים על גבם ואח"כ מבצבצים ויוצאים כצמח השדה (יא.)

השכיל ר"ע לתאר ולצייר הצלחת פריה ורביה בכל מצב ובכל אופן של סיעתא דשמיא אשר כינום מלה"ש. ונחשבו הנשים לצדקניות, אחר שהיו הן המשתדלות בדבר, ומעודדות לבעליהן לחיות ולפרות ולהזדקק להם, למרות מצבם העגום, ועוררו רוחם בכל מה שהזדמן להם חנם מן ההפקר כדגים, והיו הן מרצונן ויזמתן בראש מאבק עז, לקיום ורבוי על כל פנים, למרות הגזירות, והסתגלו לחיות, לילד ולגדל בשדות ובמקומות סתר כחיות וכעשב הארץ. ואף התינוקות הסתגלו להתקיים גם בחוסר יניקה, ותחת זאת מצצו פרי וכיוצ"ב. וכך גודלו מחוץ לעיר ולכרך, בהסתר מעיני השוטרים, ועד כמה שחפשו וחרשו האויבים הלוך ושוב את הבתים והמחבאות בשכונות בנ"י, לא היו מוצאים יולדות ותינוקות, כאלו בלעתם האדמה. (בטוי רגיל הוא לכנות לחפוש מדוקדק, חרישה). וכל כך זירז ר"ע לנשים, לשמוח בחלקם עם בעליהם, גם בימי מצוקה, כאשתו שסבלה את דחקו ועניו כדי שיתפנה לתורה, אשר לסוף זכתה לאושר וכבוד, כיוצאי מצרים שזכו אח"כ לביזת מצרים ולביזת הים וקבלת התורה, מתוך הרגשה כי יד ה' עשתה עמם וקיימתם, ושרו "זה אלי על הים. (וכעין זה פי' בפ"ר, ופי', חרשו על גבם, על גבי מחילות ומערות שהחבאו בם בשדות).

ותפתח ותראהו את הילד שראתה שכינה עמו (יב)

ממה שנא' "ותרא-הו" בתוספת הו הרומז עליו יתב' כפי שפי' הר"מ על "אני והו הושיעה נא". שהוא משמותיו יתב'. כמו שנא' "כי אני אני הוא". וענינו שראתה בו דבר מיוחד ומופלא שכבש מאד את לבה, עד שהיה לה העוז להפר גזירת המלכות. של אביה. ולדבר מיוחד זה כינו שכינה (כי מה יכולה גויה זו להשיג ולראות?)

וכי גרן יש לו לאטד? מלמד שהקיפוהו כתרים (מבני עשו ישמעאל וקטורה) לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפין לו אטד. (יב)

אין כוונתם רק לתרץ איזה גרן יש לו לאטד, אלא היאך באו וקברו בארץ ולא נתקלו בשום התנגדות וכי זה מקום מופקר או מדבר? אלא ברור נוכח כבוד מלכות גדולה שכתרה (כתרו של יוסף) היה מלווה את ארונו של יעקב, על כן נוכח כך, אף כולם נתנו כבוד ונכנעו בפני ארונו של יעקב וכאילו הורידו כתר מעל ראשם ונתנוהו על ארונו של יעקב. (ואטד הוא עץ סרק ואין דרך לעשות מפריו גרן, ואטדין שבמשנה (שביעית ז') אפשר שהם דבר אחר).

ויבאו עד גרן האטר.. ויספדו... וירא... מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן שמקיפין לו אטד (יב)

הכתר הוא סמל המלכות והשלטון, והורדת הכתר מעל הראש, היא סימן להשלמה וכניעה. וכל מסעות עמים והמונים אז, היה מעורר חשש והתלקחות. ועל כן כל מלכי כנען שעיר וישמעאל נתכנסו ובאו למלחמה. אך כיון שראו כתרו (סמלו) של יוסף שהיה זן עמים ומכלכלם בימי רעב ודורש שלומם, הורידו כתריהם ותלו בארונו לאות כבוד וכניעה. וכבר כתב רש"י שכ"ו כתרים שנזכרו, הם של י"ב נשיאי ישמעאל וכ"ג אלופי עשו.

ומנין היה יודע משה ר' היכן יוסף קבור? סרח בת אשר נשתיירה. עמד על שפת הנילוס וכו' (יג)

כוונתם בכל זה שלא היה די בידע הסטורי כדי לגלותו, אחרי מאתים שנות שעבוד והיה שכוח ואבוד, כי ודאי נשתמר ע"י המלכות. ואם כן זה עוד יותר קשה להוציא אלא ודאי נתרחש נס שהצליח לגלותו ולהוציאו ממעמקי אוצרותיה וממטמוניות שלהם, כמו ממעמקי הנהר והים.

כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היה ארונו של יוסף וארון שכינה מהלכים זה עם זה... ואומ' קיים זה מה שכתוב בזה. (יג)

אין זה רק לכבו' יוסף לומר קיים זה מה שכתוב בזה, אלא לומר לישראל, שהזכות לארץ תלויה במה שכתוב בזה ובזה. דהיינו בתורה, ואמונה בהבטחה "פקד יפקד ה' אתכם".

מפני מה נענש דוד שפרץ ה' בעוזה, מפני שקרא לדברי תורה "זמירות היו לי חוקיך" (לה)

אפע"פ שענין הכתוב הוא לשבח, לומר שהם חביבים עליו כמו שירה, מכל מקום הואיל ומשתמע מבטוי זה קלילות הנובעת מזמרה. ולתורה, צריך מורא ויראה מבלי להסיח את הדעת, אשר על כן נכשל דוד בכך שהקל ראש עזיהו לפניו בארון העדות והתורה.

ושלחתי את הצרעה. תנא על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה, וסימת עיניהם מלמעלה וסירסתם מלמטה (לו)

עיין מה שכתבתי בשולחן שלמה על מקרא זה. כי יכולנו לפרש כפרש"י שהיא מין יתוש ארסי כיתוש המלריה שהיה מפיל חללים בארץ, אלמלא דבריהם אלו, שלא עברה הצרעה אלא על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה. וכן ממה שאמרו ששתי צרעות היו, חדא דמשה וחדא דיהושע, מוכח שהיא מחלה של פחד, שגרמה חלחלה והפילה חללים.

ויספדו שם וכו' תנא אפי' סוסים אפי' חמורים. (יג)

תימה על המפרשים שמנסים לידחק כדי לשית לסוסים בינה ולחמורים חכמה - להספידו, ושחשו את העדרו משום שבזכותו פסק גם מהם הרעב. והמהרש"א תירץ באולי שעשו לו כמו שעושים עתה למרכבת שרים במותם, לעטפס שחורים כאלו הם אבלים ובוכים". ובאמת אין כל ספק שכל כוונת חז"ל כך היא, או לציין את גודל המספד אפי' מצד אלה שהם בדרגת סוסים וחמורים ואין להם הבנה בערכו ומעלתו של יעקב הצדיק, שאף הם הרגישו ובכו עליו, ובפרט אחרי שהכתוב עצמו מכנה למצרים חמורים וסוסים, "אשר בשר חמורים בשרם וכו'. לאמר, שאף הם הרגישו במעלת הצדיק ובכו עליו. ואין צורך למה שפי' הרי"ף בע"י שהרעיבו לסוסים ולחמ' כדי שיצוחו כאילו יספידו. ואולם לימד המהרש"א כלל ועיקר לכסילי דעת הנאחזים בפשטי המלות מתוך (כביכול) אמונת חכמים גלמית. אשר כל כמה שלא ידעו ולא יבינו, בשמה, בחשכה יתהלכו, ולא ישיתו אל לבם להבין ולידע מה רצו לרמוז בכך חז"ל. וכעין הביאור הנ"ל פי' בפ"ר. ופירש "פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך", שזה משל, לאמר, שאילו היה יעקב חי, היה פותח עיניו ומחייך כדי להביע קורת רוח מכך. וזה על דרך מאמ' הכת', ההרים והגב' יפצחו לפניכם רינה.

ויעל משה... אל הר נבו ונבו בחלק ראובן שנ' ובני ראובן בנו... ואת נבו, וקבור בחלקו של גד שנ' כי שם חלקת מחוקק ספון (וכתרגומו). מי הוליכו? מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה וכו' (יג)

אפע"פ שיש להבדיל בין עיר נבו לבין הר נבו, טורח המדרש ליישב ביניהם כדי להרבות בשבח מצות לויה והספד, וכביכול אף בלויה והספד עסק הקב"ה עם משה.

אמ' ר"ח אף משה רבי' אינו יודע היכן הוא קבור. (ג"ז) כתיב ולא ידע איש, וכתיב איש האלהים (יג)

שהרי נאמר ויעל משה אל הר נבו... וימת שם, ומקום הקבורה לא היה בהר אלא בגיא, שנ' ויקבור אותו בגיא.

וכבר שלחה מלכות הרשעה אל גסטרא של בית פעור הראוני היכן משה קבור. עמדו למעלה, נדמה להם למטה. (יג)

כי על אף שציינה תורה מקום קבורתו, "בגיא - מול בית פעור, אפע"כ "ולא ידע איש את קבורתו". כי רצונה של תורה שלא ינהו אחרי קברו אלא אחרי תורתו. ומאידך, רצונה שנדע שהוא מת ככל אדם ונקבר. ולא שנתהפך החומר לרוח ונתפשט גופו, ועל כן צוין והודגש וימת, ויקבר. וכו'

אמר ר"ח מפני מה נקבר משה רבי' מול בית פעור כדי לכפר על מעשי פעור. (יג)

החטא והמכשול שהדאיב את רוחו של משה רבינו היה אותו חטא מחפיר של פעור שהיה לסוף הארבעים שלכאורה, כל מה שיגע וטרח בישראל, בחנם וללא הועיל, ועל זה אמר להם ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע וכו'. ועל כן נקבר שם כדי להיות כביכול חוצץ בינם לבין אותו חטא ועון, דהינו לרמוז להם לבאי הארץ שיזהרו לעולם מליכשל שוב בכאותו חטא זנות ועבודה זרה בגלל שכינות וקירבה עם גויי הארץ כמעשה שהיה, וזוהי הכפרה.

תניא ר' אליעזר הג' אומ', שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל היה בת קול משמיע, וימת משה. וי"א לא מת אלא עומד ומשמש (יג)

הוצרך להשמיענו כך, כדי ליישב היאך הסכימו האמינו והשלימו בכל מחנה ישראל על מותו, שמא עלה להר כמו שהיה עולה מקודם מ' יום וכו'. על כן השמיענו שהפעם השמיעה בת קול הידועה, שמשה מת בפרט שכבר משה רבי' עצמו הודיעם והכינם שעומד ליפטר מן העולם, והיש אומר', לא חולקים, אלא מעירים על עצם המלה "וימת", שאינה במשה כמו בכל אדם.

דרש רבא בשכר שאמר אבר' אבי' ואנכי עפר ואפר, זכו לאפר פרה ועפר סוטה. ובשכר שאמר אם מחוט וכו', זכו לרצועה של תפלין ולתכלת של ציצית (יז)

אין כוונת רבא רק בגלל המלים המקבילות, אלא, בשכר מדותיו וטיהור דעותיו זכה להניח את היסוד והכח הנפשי בבניו לזכות למצות הללו שיש בהם טהרה והתעלות נפשית להגיע לנבואה עד כסא הכבוד.

וי"א משה לא מת כת' וימת שם וכת' ויהי שם, מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש (יד)

כל כוונת הי"א לאמר שאין דומה "וימת" האמור במשה, לזה האמור אצל צדיקים. ואף לא לזה שביעקב, שאעפ"י שאמרו עליו לא מת, יותר עליו משה ר' שעומד ומשמש, דהיינו, לא רק שרוחו נשארת ונפשו חיה וקיימת ומתענגת על ה' למעלה כמלאכים, וצלמו ודמותו קיימת ולא פוסקת למטה כאמור אצל יעקב, אלא גם עומד ומשמש לפני קונו, ומזכירים שמועות מפיו ולומדים ועוסקים תמיד בתורה שלימד שניתנה על ידו, וזכות קיום תורה הלאה, נזקף לזכותו, ומכח כחו נחשב כל מעשה תורה ומצות, וכביכול שעומד וממשיך להורות. וכ"ז מחמת שמסר נפשו על התורה ועל ישראל. וחז"ל עצמם רמזו לזה בתנחומא (כי תשא) "משה למד וכו' ומזכירין אותו בכל פרשה. אמר, רבש"ע משאני מת אין אני נזכר? א"ל חייך כשם שאתה עומד ונותן להם פרשת שקלים, כך בכל שנה שקוראים אותה לפני, הר"ז כאילו אתה עומד וזוקף ראשן".

מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו? שלא מיחה בכבוד אביו שא"ל עבדך אבי ולא מיחה. (יג.)

החוש וההרגש הנה הוא בעצבים המוליכים למוח, אבל העצמות באופן יחסי הם כמת מחוסר ההרגשה, ולפ"ז מצאו לנכון לגנות חוסר רגש זה ולומר, שבשל כך נקרא יוסף בחייו עצמות, כשם שכינו ללב שאינו מרגיש, לב אבן.

מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שתכלת דומה לים וים לרקיע וכו' (יז)

כוונת חז"ל בזה ללמדנו כי מה שבחרה תורה בצבע התכלת מכל הצבעים. הוא מפני שהוא הצבע השולט ביותר בטבע ובבריאה, והמצביע ומזכיר ומורה כלפי מעלה דבר המביא לאמונה ולהכרה בבורא ובמצותיו, אשר למענו באה מצות ציצית.

ובעקבות הדמוים שהוזכרו במראות המרכבה של יחזקאל תרשיש, רקיע, ואבן ספיר, וכסא, הזכירו חז"ל במאמרם זה, דמויים שלביים שמצות תכלת שבציצית יכולה להזכיר ולעורר מן המראה והגוון הטבעי שבשמים ובארץ, לכסא הכבוד הרומז למי שמלא כל הארץ כבודו, לאמר, שכל שלבי הבריאה הארצית והשמימית והרוחנית, מעידה ומצביעה על הקב"ה ית"ש.

ויקנהו פוטיפר א"ר שקנאו לעצמו (את יוסף לתשמיש) ובא גבריאל ופרעו. וסירסו. מעיקרא כתיב פוטיפר ולבסוף כ' פוטיפרע. (יג)

כתב מהרש"א; והינו סריס חמה, שגבריאל שר של אש. ומזה רמז וסיוע, שגבריאל, יכנו לנס הנעשה ע"י הגדלת הכח הטבעי, כגון, קדחת או דלקת עם חום גדול מאד שלקה באברי מינו, עד שנפסדו כח התאוה ואיברי ההולדה. או ענינו, שמרוב תאותו נפרע ונתגלה קלונו ברבים עד שבוש ונכלם מכך.

אר"י ברב בישר (רב לכם בני לוי), ברב לך (אל תוסף) בשרהו. (יג)

ענינו, באותה מידה שהוכיח משה ללוים להיות שמחים ומרוצים בחלקם המיוחד שנתעלו בו ולא יבקשו יותר. כן באותה מדה הוכיח ה' למשה להסתפק ולהודות על חלקו, כי זכות רב ואושר טוב נצחי לו, ומה יבקש עוד?

ד"א; רב לך, שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן. (יג)

פי', חלול ה' הוא אם תפלת משה לא תתקבל ועולים הרהור כפירה אם לא ייענה. ואינם יודעים שה' מדקדק עם הצדיק ומתנהג עמו במדת הדין כדי לצרפו ולזככו, כי לא ימרוד, משא"כ עמי הארץ, נכנס הוא עמהם לפנים משורת הדין.

י"ב מעלות היו שם ופסעם משה בפסיעה אחת. (יג)

משה פסע מערבות מואב אל הר נבו בזריזות מבלי עכוב והתמהמהות, אלא רץ ופסע בחשק ובחפץ - לקיים מצות בוראו אף שהיא גזירה עבורו, ולא עמד לפוש ולנוח כדי לבושש ולהאיט עתו. ואפשר ג"כ שרמזו אל צעדי ההשגה הענקיים הנשארים לנפש לעוה"ב ושמגיעים להם בשלבים, ומשה רבינו השיגם בקפיצה ופסיעה אחת.

אף משה ר' אינו יודע היכן הוא קבור. (יג.)

הקבורה, היא לגוף אחר המות, ואז אין שום אדם יודע היכן הוא קבור, אלא כוונתם, שבחיו היה משה רבי' מחוסר זיקה וקשר לגופו. כענין שהמדרש אומר עליו, "איש האלקים"; מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלקים, דהיינו שחומרו וגופו שלו, לא היה מועקה לשכלו, וע"כ שרתה עליו שכינה בכל עת שרצה ללא הכנה, ונמצא ששימשו אצלו כאחד החומר והשכל לצורך עליון. משא"כ נביאים אחרים זולתו, בעת ששרתה עליהם נבואה בטלו חושיהם, וכן להיפך. בעת שפעלו חושיהם, בטלה השגתם.

א"ל ר"ג לחכמים, סופרים הניחו לי ואדרשנה כמין חומר. (טו)

מזה שבקש כעין רשות, רואים את גודל ענותנותו. ומובן איפוא מדוע היה צריך אביו (רבי) לצוותו, "נהוג נשיאותך ברמים". כי שפל ברך היה יותר מכפי הראוי לנשיא:

כי נר מצוה ותורה אור, דימה את המצוה לנר והתורה לאור, מה נר מאיר לשעה כך מצוה מגינה לשעה, אבל תורה דומה לאור, שמאיר לעולם, כך תורה מאירה ומגינה. (כא)

כלו', מעשה המצוה מאיר לו רק באופן מוגבל. מצילו בעת עסקו במצוה, מעשות רע בשעתו. וגם מזכהו בעצם עשייתה ומקנה לו הרגלים מסוימים לה ולכיוצ"ב. אבל לא תוכל להשפיע ולהאיר כל מעשיו. מאש"כ למוד התורה קונה הוא בו קנין נצח, ופועל על שכלו ועל כל הליכות נפשו ומדותיו ותכונותיו, ונוחל בו דעות נכונות ואמיתיות, ומאיר כל דרכיו ומחשבותיו, שאף אם ישגה ויטעה שוב ישוב, אורה יאירוהו ויחיהו, ואף אם נכשל ועבר, עבירה אינה מכבה אור תורה.

אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמה ערמימיות. (כא)

הגדול בחכמה כחו גם גדול בערמה ותחבולה. וזהו כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ע"כ יזהר להשתמש בכוחו וחכמתו אך לחכמה ולמע"ט, לבל תיהפך חכמתו כסיבה לרע לו.

אשה פרושה בכלל מבלי עולם (כא)

כתב המאירי, לא בכל אשה נאמר, אלא באשה מכשפה, שעושה עצמה פרושה ומתחסדת לרמות את העולם בכשפיה, לומר, שבתפלתה ובחסידותה מזדמן לה כן.

הלל עסק בתורה שבנא עסק עיסקא, א"ל להלל ניערב ונפלוג, יצאה ב"ק וא' אם יתן איש וכו'. (כ"א)

אף כי הפליגו במעלת זבולון, ובשכר מחזיקי ידי לומדי תורה ואמרו, לא כשמעון אחי עזריא (ולא כר"י אבי נשיאה וכו'), עכ"ז הד דעת אנשי השכל בוקע ויוצא, שאי אפשר להתחלק בזה עם ת"ח, כי לא יצוייר קניית מעלת התורה בזולת למודה.

ינאי צווה לאשתו, אל תתיראי לא מן הצדוקים. ולא מן הפרושים אלא מן הצבועים (כ"ב.)

עיקר הענין, שאין לירא מהיריבים הגלויים, כי מהם אפשר לידע וליזהר. משא"כ הצבועים שמרמים וגונבים את הדעת. וכל שכן אותה שמתחזים כידידים.

איזהו רשע ערום זה המכריע רשעים באורחותיו. (כב.)

היינו המישר ומחליק אורחותיו, לפני אחרים כדי להתעותם ועוד גם זאת מתכוון, כדי שלא יהיה לבוז ויוצא דופן במעשיו, על כן בערמתו ימשוך לאחרים עמו. והראייה שהמסית, אפע"פ שאמר רק אעבוד, כבר נחשב למסית ונסקל.

תינוקות על ים סוף כיצד אמרו שירה תינוק שמט דד מפיו ועולל הגביה צוארו וא', זה אלי. (כ"ז.)

כוונתם שהכל, לרבות מחוסרי דעת והכרה, כתינוקות, חשו בעצם הנס והישועה, והביעו כל אחד ואחד בדרך משלו, אופני התעוררות והתפעלות של שבח ושמחה, אולם לא הרי הרגש והשבח של זה כזה. לא הרי זה של משה ואהרן וזקינים, לזה של הדיוטות. כשם שלא היו כל האמירות שוות, אלא כל חו"א לפי דרגתו והשגתו, מכח מראה הנס, מבלי צורך ליגיעת חקירה. ור"מ הוסיף, שאפי' אנשים שלא זכו לראות את שמש האמת, נתפקחו עיניהם מכח גלויי יד ההשגחה בשדוד כחות הטבע ע"י נסי קריעת ים סוף, ואמרו זה אלי.

דרש ר' יהושע לא עבד איוב את ה' אלא מאהבה שנ' עד אגוע לא אסיר תומתי ממני. א"ר יהודה מי יגלה עפר מעיניך ריב"ז שהיית דורש, לא עבד איוב אלא מיראה שנ' ירא ה' (כז)

אפע"פ שאין סתירה בין המקראות, כי אפשר, שבתחילתו עבד מיראה ובסופו עבד מאהבה, אפע"פ נראה לריב"ז כיון שהכתוב שיבחו, מסתמא בכל מה שהגיע - שיבחו. וריב"ח סבור כיון שמצאנוהו אומר, "עד אגוע לא אסיר תומתי", הרי שזו עבודה של מאהבה, כי אין כאן תקות שכר ויראת עונש.

מסורת מאבותינו, מרגלים ע"ש מעשיהם נקראו, סתור שסתר מעשה ה', מיכאל שמך, וחבי שהחביא דבריו וכו'. (לד.)

ענין המסורת הוא, שמהרגלים מעיקרם רעים היו. כמו שאמרו, טינה היתה בלבם. ואז אין להתפלא היאך קילקלו על אף כל הנסים שראו, וא"כ כל מה שאתה יכול לדרוש בהם ובשמותם לגנאי, דרוש. כי רק על אחרים שעברם ועיקרם סתום, הקפידו מלאפושי בגנותם כמו שמיחו בר"ע שדרש; צלפחד זה מקושש. ועל אהרן שנצטרע, ואמרו לו עתיד אתה ליתן את הדין. אך אין כוונתם לומר, שעל פי השם אפשר לכוון דרש לגנאי או לשבח, כי אליבא דאמת, אין השם שנקבו וקראו לו לאדם ההורים מלבם קובע כלום (כי לא רוה"ק לבשתם), אלא זה רק מעורד ומעודד לאדם להתאים את עצמו ואת מעשיו לשמו. וכל ענין דבריהם בכל מקום שאמרו למה נקרא שמו כך, (כגון בדלילה ודוד) הוא לומר, שגם אלולא נקרא כך, היה ראוי לפי גלויי מעשיו להקרא כך, לאמר, ששמו הולם את מעשיו. ושבצדק נקראה דלילה כי דלדלה לבו ומעשיו. וכן רות, על שרוהו דוד להקב"ה בשירות. ורק לפשט מלות הדרש הפליג ר"א למצוא רמז ואסמכתא בכתוב, "אשר שם שמות" אל תקרי שמות אל שימות.

גלית, שעמד בגלוי פנים. מגת, שהכל דשים באמו כגת, שהכל הערו באמו. הרפה - ערפה (סוטה לה)

דרכם של חז"ל לתלות בשמו של רשע כל הפגמים וכל החסרונות שיש בהם, כיון שכך מדותיהם, ובפרט שגילה עזות פנים וגסות רוח כל כך כלפי מעלה, שהיא תוצאה של בעלי עבירה ואפקרותא. ועוד הרבו בגנות יחוסו, כדי לציין במקביל את שבחו של דוד, ועל כן בכוונה קשרוהו לערפה ועשאוה לאימו. כדי להודיע מה יצא מרות שדבקה בחמותה ובאה לחסות תחת כנפי השכינה למרות שהיא גויה. ולעומתה מערפה שהפנתה עורף. שמסתמא אין מן הנמנע שיצא ממנה את שכנגדו.

ויתיצב ארבעים יום. אר"י, כנגד מ' יום שניתנה בהם תורה (לה)

כוונתם במלת "כנגד", שחירופיו וגידופיו, הם כנגד קידוש ה' בעולם שהיה במתן תורה.

האיך למדו גרים התורה וכו' שגרו נוטרין שלהם וקלפו הסיד והשיאוה. (לה.)

ויהיה לפי זה פירוש הכ' "ישא מדברותיך", יעתיק. וכעיקר פשוטו. וענין "אף חובב" שחיבב וקירב את כל העמים כגרים. כי כולם כישראל קדושיו מעשי ידיו, "כל קדושיו בידך".

ושבית שביו לרבות ז' עממין שבח"ל, שאם חוזרין בתשובה מקבלים אותם. (ואינם בלא תחיה) (לה:)

מפרש"י משמע, שאותם שבא"י אין להם תקנה, אבל מהרמב"ם ע"פ ספרי וממאמרם ג' כתבים שלח יהושע, הרוצה להשלים ישלים וכו' משמע, שאף ז' עממין שבא"י אם קבלו לקיים ז' מצות ב"נ וליכנע ולהיות למס, מותר להחיותם ולהשאירם בארץ, ואף אם לא הניחום לברוח. ודין יפ"ת נוהג גם בז' עממין. והגבעונים לא ידעו דין ישראל זה, והיו נענשים רק על שרימו לישראל לכרות ברית (והתוס' הקשו מרחב, ויישבו. ואפשר שלישני פליגי, או שלא גרסו שבח"ל.

ויבא הבית לעשות מלאכתו - לעשות צרכי עבירה ובאת דיוקנו של אביו ואמרה לו יוסף, עתידים אחיך שיכתבו באפוד, רצונך שימחה שמך מהם, מיד ותשב באיתן קשתו. (לו)

כדי שלא יקשה על זה, שבכל מקום חיסכו וחיפו על כל צדיק כראובן יהודה ודוד, שאף שנכתב סירחונם, אמרו כל האומר ראובן או דוד חטא אינו אלא טועה, ומדוע ביוסף דרשו גנאי ודופי אם כי לא למעשה אלא רק הרהור. אולם, בהיות שצדקות שלא כדין אינה כלום, כי מי שהדין נותן שיעבור ואל יהרג ונהרג, הר"ז מתחייב בנפשו. וכיון שבן נח אינו מחויב בקידוש ה', ומכש"כ יוסף שהיה כאנוס, א"כ מדוע יסכן את עצמו? ואין כאן קידוש ה'. וגם עדין לא ניתנה תורה, אלא על כרחין מצא יוסף את עצמו שמותר לו לעשות צרכיו ממש, ואמנם מצד עצמו אין מעשה זה נחשב אונס כי אין קישוי אלא לדעת, רק שמצדקותו שבה קשתו, כי כ"כ התעיב ושקץ את מעשה הכעור הזה עד שלא נתעורר טבעו לכך, כי קדושת אביו ומעלתו, ומוסרי חנוך שמנוער, היו לנגד עיניו תמיד נצבים בדיוקן בכל עת ששטן ויצר מתגרים בו. ואף גם זאת שבודאי אחז ג"כ באמצעי תחבולה טבעיים כדי לצנן יצרו ולמנעו, כנעיצת צפרניו בארץ. (שהיא העצה היעוצה לפרוש, לצנן ולהמית האבר).

ויותר נכון לומר, שחז"ל בקשו להדגיש את גודל מעלתו, לאמר, שמניעתו לא היתה מחמת יצר צונן, או אדישות וקהיון חושים או תעוב לה, שא"כ מאי רבותיה ומה שבח פרישותו כל כך? כפי שכתב ר"מ במו"נ ובח' פרקיו) אלא היה בחור בקומתו, מסלסל בשערו, ומתגנדר ורווק בן חורין הדר בכרך מצרים עלית, בשוק של זונות, ואעפ"כ מושל ביצרו, ואינו חוטא רק מחמת שהציב למול עיניו את מעלתו, יחוסו, ואישיותו של אביו, וחינוכו.

ראוי היה יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים אלא שיצאה ש"ז מבין צפרניו. (לו)

כלומר כיון שמצאנו בטבע בניו "וידגו לרב, ואנכי עם רב", והיה מספר מנשה ואפרים יותר מכל שבט, ועפ"ר נמצא טבע הבנים גם באבותיהם, וא"כ מדוע לא הוליד יוסף יותר משנים? ע"כ אמרו שזה הוא מסיבת עצירתו את כח טבע התאוה עוד מצעירותו, ומרוב פרישותו. ועל כן מצומצמת היתה אצלו תולדתו. ועוד שכל משאביו היו נתונים להנהגה ולמלכות אשר מסיחה את הדעת ומפנתו לאפיקים אחרים, והרי זה כמוהו כנעיצת צפרנים שמצננים וממעיטים.

בא גבריאל ולמדו ע' לשון הוסיף לו אות אחת משם ה', ביהוסף. (לו.)

פי' נתחזק בו כח הזכרון והידיעה וההשגחה, בהשגחה פרטית, עד שנשתלם בידיעת לשונות רבות בזמן קצר, ובכח נפלא, למען יקנה את ידיעת הלשונות הנחוצות למורם מעם ולמושל ארץ.

מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים שנ' ושמו את שמי ואני אברכם (לט.)

אין כוונתם בזה אלא כעין מאמר הכתוב ריח נחוח לה', וכמאמרם שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים. שענינו, שחפצו של הש"י בברכתם של ישראל ובהצלחת הצדיקים - על ידי ברכתם ותפלתם כדי שיתפרסם ויתקדש שמו בעולם על ידי כך, וזהו מה שדקדק רש"י מהכתוב ושמו את שמי, ששימת שמו יתברך, היא העיקר והמטרה עבור ישראל.

ועוד להדגיש שהברכה לישראל היא מהש"י ללא אמצעים (שלא נחשוב שהברכה לישראל תושפע באמצעות הכהנים). כי רעיון האמצעיות, הוא זר לאמונת ישראל ולתורתו. וכל ענין ברכת כהנים הוא כאמור, לשים ולהזכיר את שמו ית' על בני ישראל, לעורר הלבבות ולהכין הכלי שיהא ראוי לברכה. כי אחרי שעליהם הוטל הוראת והדרכת ישראל "יורו משפטיך ליעקב", כיבדם ה' להיות מברכים בשמו לעמו, וזהו גם ענין "באהבה" - שלא ע"מ להתגדל, כי אין בידם כלום. ונתקדשו רק, ע"מ להנחות לישראל בדרכי ה' מתוך אהבת ה' ומצותיו, ואני ה' המברך.

בשעה שהיו ישראל על שפת הים היו שבטים מדיינים זע"ז. זה או', אני יורד תחלה, ולר"י, איני יורד תחלה וכו' (לז)

נראה כוונתם, שנחלקו ר"מ ור"י באיזה דרגה של מסירות נפש היו ישראל באותה שעה. לדעת ר"מ, אפי' קטנם של שבטים היה ראשון למסירות נפש לדבר ה', ועל כן זכה שהמקדש בחלקו. ור"י סובר, שבאותה שעה היו צריכים לדוגמא ולמנהיגות יזומה, אשר בלט בה נחשון נשיא שבט יהודה, ועל כן זכה למלוכה.

אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין. שנ' טוב עין הוא יברך (לח)

הטעם, כי כל עצמו של כוס של ברכה, לא בא אלא לכבוד הברכה ולא למטרת שתייה, ולפיכך אין ראוי לתתו לרע עין-גרגרן שתולה עינו בכוס לשתותו לכבוד כרסו וגרונו, כי ביטל בזה כבוד המצוה והברכה. וג"כ טוב עין, בברכתו לבעל הבית מתבטא טוב לבו והודאתו ותפלתו לש"י.

מנין שאפי' עופות מכירים בצרי העין שנא' כי חנם מזורה הרשת וכו' (לח)

לפי הפשט, אף במצודה וברשת כפי טבעו וצרות עינו, שם הוא מעט אוכל, וממילא לא נמשכים ולא מתקרבים בעלי כנף - וזה על דרך המליצה, כדי להרחיק ולהתרחק מבעלי מדה זו. ועל כן אף הוסיף ריב"ל ואמר שכל הנהנה מצרי עין עובר בלאו, ושגורמת לשפיכות דמים ולעגלה ערופה. (כי אם יזדמן לידו בר לויה שזקוק לכך עקב צרות עינו לא יתן לו ויביאהו לידי שפיכות דמים.

מותר להחניף לרשעים בעוה"ז. (מא:)

היינו לשבחו ביתרונות חמריות שבו ממש, כגבורה, עושר, וכבוד, "משום תעלא בעידנא סגיד ליה", אבל לא להחניפו בשקר ובמעלות אמיתיות שאין בו, כי האומר לרשע צדיק, יקבוהו עמים. ואמרו שכל המחניף לו סוף נופל בידו, ומביא אף ונופל בגיהנום.

כל שבו חנופה מביא אף לעולם ואין תפלתו נשמעת, ואפי' עוברין מקללים אותו. (מא:)

כי כשמהללים לרשע ומצדיקים פעלו, הרי עבור תועלתם, הם מעודדים ומחזקים את ידו להפיק זממו, ולהדיח לאחרים. והרי הם כמסייעים וגורמים לרבוי רע והבאת חרון אף לעולם. והמחניף ורגיל לשקר בלבו, חזקה עליו כי גם בתפלתו נגש הוא בפיו, ולבו רחוק מהש"י, ולא יוכל לכוון תפלתו בלב שלם, וע"כ לא יירצה. והואיל ובסיבות החנופה יסכימו החונפים לאנשי שם על דעות קלוקלות, או מדות מגונות ומנהגים רעים שיסדו והניחו להשתרש, על כן כל דור שנולד, דהיינו עוברים שיבואו, ירגישו ויכירו את שקרי החונפים אשר השתקעו בסיבתם ויקבום ויקללום. ובלא קללת ועברת עוברים, מקוללים הם מפי דורות הבאים על אשר בחניפותם הונחלה להם רעה, וגרמו לקללה והשחתה, שתשתרש בעולם.

כל שיש בו חנופה נופל לגיהנום וכל המחניף לחבירו סוף נופל בידו. (מא)

כי אף אם מתכוון בתחילה רק להחניף לו - לאמר צדיק אתה, אבל בסוף יורגלו ויוטבו דרכיו ודעותיו בעיניו "ואחר לחברה לו" וילך בדרכיו, עד כי יפול בגיהנום שלו ובזר מעשהו, וסוף יפול בידו וישתעבד לו, כי בסיבת החונף, יקח הרשע מידו קרנים לו, ויאמץ רוחו, ויהפכהו כלי שרת לו. וינצלהו לצרכו, וכל שכן שבצר לו, לא יושיענו ולא יחוננו. ואם רק ימצא חפץ ברעתו, חוס לא יחוס עליו ולא ירחמהו.

ארבע כתות אין מקבלין פני שכינה, כת לצים, כת חנפים, כת שקרנים, כת לשה"ר. (מב.)

האיש שבו המדות האלו, רחוקה מחשבתו מהש"י, כי כולו שחת ומרמה ומחשבותיו רק רע כל היום. והם מבדילים בינו לבין קונו, שנ' עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. ורחוק מרשעים ישועה בסיבת און אשר בלבם.

כופין ללויה ששכרה אין לו שעור. שנ' הראנו את מבוא העיר ועשינו עמך חסד, (שכל אנשי העיר הרגו, ואותו האיש שלחו) וילך ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז, היא לוז שצובעים בה תכלת, וסנחריב ונבוכדנצר לא החריבוה, ואף מלה"מ אין רשות לעבור בה, אלא זקנים כשקצו בחיים, יוצאים חוץ לחומה. (מו:)

כדי לחזק ולהגדיל את מעלת מצות לויה, הפליגו לדרוש את הכ' "היא שמה עד היום הזה" שבשכר לויתו, נתקיימה לדורות. ומראש זכה לבחור לו אותו כנעני מקום טוב, שבו אויר צח ומבריא, ומים יפים, וגם שמור מוסתר ומוגן ובטוח מפני אויבים הפושטים בימי מלחמות, באופן שנשתמר ונתקיים לאורך ימים, ואנשיו בריאים ופרנסתם מצויה מצביעת התכלת ומצבם טוב לא יבא שם מחלות מות ומשכלת, אלא יארכו ימיהם וכולם ימותו מות טבעי ככלות שנותיהם ובלות גופם, וכאילו שהמות ממתין להם חוץ לחומה, עדי יקוצו ויצאו אליו מרצונם. (ואם כך הוא שכר דבור של גמ"ח, שכר מעשה עאכו"כ).

אבן שואבת תלה גיחזי לחטאת ירבעם והעמידה בין שמים לארץ, וא"ד, שם חקק לה על שפתה והיתה אומרת אנכי ה' וכו'. (מז.)

ח"ו דעביד קוב"ה ניסא לשיקרא. וענינו שגיחזי נתחבר לכהני העגלי' ועשה עמהם תחבולות רשע (בזכות מעמדו ע"י הנביא בעבר) והסית והדיח להמון בהשראת רעיונות ובתחבולות פלא טבעיות, כגון תליית ע"ז ע"י אבן שואבת (מגנטית) שטבעה בלתי ידוע לעם להמון פתיים רבים, שיחשבו שעומדת מעצמה, ועי"ז תלה עדותו בשמים. ובכיצ"ב הטעויות, סייע לחטאת ירבעם ושיטתו להסית ברשע לישראל. לאמר, שהעגלים אינם ע"ז, כי לא יעבדום בתור אלקות רק בתור אמצעים, ושע"י הקטרות, הקרבות, ותפלות להצורות, ימשכו שפע רב עליהם מלמעלה. כי יתקנו ויעלה ריח ניחוח באפם למשוך השפע עד למטה לארץ. ומחשבת ע"ז ארורה זו, הוליכה שולל המונים דורות רבים. ולפי הראב"ע והכוזרי גם עגל המדבר היה על הכוונה הזאת וגם כמה ממלכי יהודה וישראל שלא עבדו ע"ז ולא הרשיעו כאחאב ומנשה תעו בזה. וזהו שכתוב עליהם, "אך לא סר מחטאת ירבעם". וגיחזי שהיה מפורסם לגדול תלמידי הנביא, להוראת מינות שלו, נמשכו ונידחו כשרים רבים, אשר קודם רחקו מהעגלים. ולדעת הא"ד "שם חקק בפיה" - גיחזי - שהגדיל רשע, להורות, שמצוה וחובה וכוונה רצויה בעבודת אמצעי, כי עוד מתקנים מחזקים וממחישים אותו, ושהוא מתאחד ומתלבש בהם, ושרק באמצעות המוחש אפשר לכוון ולדבק המחשבה בו, ורעיוני מינות זו נשתרשו בנבערי הדעת גם אחרי אנשי כנה"ג שהצליחו אמנם לבער הצורות המוחשות דע"ז, אך לא לדעות ולמחשבות.

וישח אדם וישפל איש - שגורמים שפלות לשונאו של הקב"ה שנקרא איש. (מח.)

כי כאשר ישראל משחיתים מעשיהם ונענשים, גורמים השפלת וחלול כבודו ית' באומות שאומרים עם ה' אלה? לאמר שלא רק כשחוטאים משחיתים לנפשם, אלא גם גורמים לחילול שם כבו' ית', ועל זה העתיר משה בתפלתו ואמר, "יגדל נא" כח ה', פי' תתגלה מדת טובך ויכלתך בעולם, ויתקדש שמך בפי כל העולם.

א"ר הונא בטיל זמרא, קם מאה אווזי בזוזא, ומאה סאה דחיטי בזוזא ולא איבעי, אתא רב חסדא זלזל ביה, איבעי אוזא בזוזא ולא אישתכח. (מח.)

פי' המאירי; וז"ל אותם זמירות שבבית המשתאות הם גרימת הפסד וסיבת הוצאה יתירה. ודרך סיפור העידו על רב הונא שגזר על בני דורו שלא לזמר בבית המשתאות ונכנס זול ביניהם עד שהגיעו

עופות ותבואות לשער זול ביותר (כי לא היו קונים. ורב חסדא זלזל בכך בגזירתו ולא הקפיד) וחזרו לזמירותיהם. ונתיקר הכל עד שכמעט היה מחסור.

ואולם כל שעושה זמר כדי להזדרז במלאכת, או שלא להתנמנם מותר כאמרם זמרא דנגדי ודבקרי, שרי. עכ"ל.

מי שיש לו פת בסלו ואו' מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה (מח:)

פי' המאירי; אפע"פ שראוי לאדם להיות חרוץ ומשתדל בעסקיו, מכל מקום תהא תורתו קבע ועסקיו עראי ויתלה בטחונו בש"י.

אלא עלמא אמאי מתקיים, אקדושא דסדרא, ואיהא שמיה רבא דאגדתא (מט)

פי' המאירי, עולם התורה - שבו תלוי קיום ישראל, וז"ל; אפע"פ שהתפלה עיקר גדול להנהיג את הדת על אופניה, מכל מקום צריך שיהא כל אדם עוסק בתורה כפי ענינו. ומתוך כך תיקנו סדר קדושה להיות מתרגמין בה עד שיהא אותו תרגום מובן להם. ויהיו הכל כעוסקין בתורה. ונמצא להם תורה ותפלה תדירה להם. (ואמרם דאגדתא, כי ההמון עוסק ומבין בה).