המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו

מיום שחרב ביהמ"ק ננעלו שערי תפלה... אבל שערי דמעה לא ננעלו (נט)

והטעם, כיון שכל תפלותינו הם רק שגרת פינו. על כן אם נלוו להם דמעות, אז זה מוכיח שהיא מן הלב.

הכל נפרע ע"י שליח חוץ מאונאה, שנ' ובידו אנך. (נט.)

פי', הכל נפרע ע"י סיבות בדרכי הטבע, חוץ מאונאה שנפרעים עליה אף בדרכי פלא והשגחה. ונראה, שהכוונה על אונאת דברים שאינה ניתנת ליתבע ואינה בדין הישבון. ומסורה ללב ונאמר בה ויראת מאלקיך. ועל כן מחמת כל זה, היא חמורה. ועל כן נפרעין עליה גם בכל אופן, גם שלא בדרכי הטבע שהם מלאכיו של מקום, כמו שנא', עושה מלאכיו רוחות וכו'.

ג' אין הפרגוד ננעל בפניהם, אונאה, גזל ועכו"ם. (נט)

פרגוד, היא כנוי להסתר פנים מהנהגה והשגחה פרטית ונסית. כי בדרך כלל העולם מתנהג ע"פ ההשגחה הכללית - הטבעית, ע"י סיבות ומסובבים שה' חפץ חקק והטביע בהם שלא ישנו תקפידיהם. וע"כ לפעמים גם הרשע יצליח דרכו כשהסיבות מוכנות להצלחתו. והקדמונים יכנו לסיבות הצלחתו זו, בשם מערכה או מזל שהם סיבות ראשיות שבטבע, ואף עפ"ר גם שכר, הצדיק ועונש הרשעים יסתבבו ע"י מעשי עצמם וימשך להם כפעלם, כי פרי מעשיהם ימצאו, וכפי שהוכיח הרמב"ם במו"נ שרוב רעות האדם מידיו הם לו, אעפי"כ נראה עפ"ר שגם רשע עריץ מתערה כאזרח רענן. כי ימצאו סבות רבות זמניות להצלחתו, או שטרם הספיקו מעשיו הרעים לסבב את גמול רעתו. או לשנות בעבורו את קו הנהגת הטבע, ולענשו בדרך נס. ויצליחו דרכיו, עד כי ידמו בנ"א שעזב ה' את הארץ חלילה, וכאילו מחיצה ופרגוד חוצצת בין צבא מרום וההשגחה הפרטית המכונה "שכינה". אבל על ג' עבירות אלו שבם השחתת העולם במדות ודעות, לא יבושש העונש לבא ופרגוד ההנהגה וההשגחה הנסית והפרטית לא ינעל בפני אלו, למען קיום עולמו.

אין הברכה מצויה אלא בסמוי מהעין שאין העין שולטת בו. מדד ואח"כ בירך, הר"ז תפלת שוא, שאין הברכה במדוד, מנוי, ושקול. (מב)

ברוח הנסיון ירמזו, שאין הברכה אלא בדבר שאין עין צרה של הבריות נתונה בו להזיקו, לצמצמו, למנעו ולהגבילו, שאז אין עינים מלסטסות ומרדפות, ולא לב חומד מחזר אחריו. ואז הוא זוכה לסיוע. עזר, ואהדה. ובכלל זה גם ריוח והצלחה בכל דבר שהוא נסתר שאינו מסוים, ומוגבל, כמסחר, אשר אין כל העתים בו שוים, אלא פעם ירויחו מאה שערים, ופעם בכלל לא. לא כן מי שכל רווחיו הם דבר מנוי מדוד ושקול אצלו (כמשכורת), ברכה מנין תבא לו,ואין לו אלא לכלכל מעשיו במשפט, כי רק בדבר הסמוי ונסתר ובלתי ידועים כמויותיו ואפשרויותיו, יש סיכוי לצפות ממנו הצלחה מיוחדת ובלתי צפויה. ולפ"ז אמרו, שההולך למוד גרונו אומר יה"ר שתתן ברכה בכרי הזה, כשעדיין לא נודע לו כמותו ונעלמות אפשרויות ההצלחה וההכנסה הצפויות ממנו. ע"כ יש אז בו מקום לתפלה לש"י לשומרו ולהצליחו ולברכו, וישמצא בו די סיפוק, לא שיתפלל כשוטה ופתי שיתהווה בכרי יש מאין, ממאה מאתיים. כי רק בראשית הבריאה הפליא ה' לברוא יש מאין. פרט למעשי נס בעת הצורך לצדיקים ונביאים, ואף זה מעין הטבע ובדרכי הטבע. ודברו חז"ל בהווה בימיהם. אבל הוא הדין שבכל עסק יש להתפלל על הסרת הסיבות המונעות ההצלחה. וראיה לכל זה- ושאין הענין כפשוטו אמרם (בחולין ק"ו), "דכל מידי דחתים צייר וכייל, לית רשות למזיקין בו". יוצא שבדלא צייר וכייל המזיקין שולטין. והרי נאמר שבזה דוקא הברכה שרויה? אלא ודאי ששם רמזו איך מוטל על בעל עסק להיות עינו פקוחה ולהיות רושם וסופר, שאל"כ ירגישו המזיקין הבאים במגע אתו, ויסחבו ויגנבו עקב הפקרתו, והיסח דעתו.

ר"ס תקיף איניש דלא מעלי. אמר ליה רבא שפיר קא עבדת דתנינא ראית אדם שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו שנ' בהם תעבודו ובאחיכם. יכול אפי' נוהג כשורה ת"ל איש באחיו. (עג)

כמה גדולים דברי חכמים וכמה תכליתיים הם, לעיקר דמות האדם ולצלם אלהים שבו, כפי שביאר הרמב"ם. ולאסמכתא זו אולי רומזים שני הטעמים שבנקיטת "ובאחיכם" מחבר ומפסיק, לפשט ולדרש. לומר, שכשנוהג כשורה לא תרדה, וכשאינו נוהג כשורה אפי' באחיכם, כן תרדה.

א"ל ר"נ לאליהו מאי עביד קב"ה בההיא שעתא? א"ל חייך ואמר נצחוני בני, לקה העולם שליש בחיטים, שליש בזתים וכו' ובצק שביד אשה תפח וכו'. ואף ר"ג עמד עליו נחשול שבים לטבעו, אמר, רשב"ע כלום עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלקת ביש'. מיד נח. (נט)

רבינו ברוך בשם ר"ח פירש, שכל המעשה כולו היה בחלום ע"י תלמיד שנתנמנם בביהמ"ד. ועצם זה שהוצרכו הגאונים לבאר ענינים אלו שלא כפשוטם, מלמד שחשו לכבוד חז"ל מלהבינם כפשוטם ונחרדו לבאר לנו את דבריהם באופן המתקבל על הדעת. ושכל כוונתם ללמדנו את כחו של הכלל אחרי רבים להטות אשר בעבורו מתחה תורה את עמוד הדין על זקן ממרא, גם כשהדין והצדק עמו, וגדולתו וצדקותו תהיה כאשר תהיה, כ"ז כדי למנוע מחלוקת ופירוד. וכפי שאמר ר"ג גלוי וידוע, שלא לכבודי עשיתי אלא שלא ירבו מחלוקת בישראל. וכן אמרו (בתענית פ"ג) על ר"א לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה לא. ולפ"ז א' ר"נ, שהתבונן והתענין, או שאל לגדול וחסיד, עם מי האמת האמיתית אשר הש"י מקורה? ומה נמלצה התשובה שאף אם האמת תהיה עם ר"א, עכ"ז הדין והצדק עם הרבים, עקב הצו "אחרי רבים" שהוא ינצח, גם כשהאמת עם שכנגדם. וזהו ענין נצחוני בני.

ואת ענין לקיון חטים זתים ושעורים שהעולם לקה בהם בעת שנידו לר"א, ניתן להבין מכינוייהם לאלו (בברכות), הרואה זית בחלום, שם טוב יוצא לו. חטים, שלום. שעורים, סרו עונותיו. כי אחר שהחרימו לר"א גדול הדור, היה רעש וזעזוע בצבור, ולקה העולם שליש בלקיחת השם הטוב מת"ח בעיני עמי הארץ. ובלקיחת השלום מקרב ת"ח. כי לא הכל הסכימו על כך. וחשבו זאת לחטא ועון והיינו שעורים. ואף בצק שבידי אשה, תפח. - ע"פ מה שאמרו עתידה אשה שתטול ככר ותחזר בביכנ"ס לידע" וכו', שענינו, שהורגש חסרונו של ר"א בביהמ"ד, שאפי' שאלות קלות שנשים מביאות, לא מספיקים לפתרם עד שהבצק מספיק לתפוח. ואף ר"ג קברניט ספינת האומה (האחראי להרחקתו), עמד עליו נחשול ים הצבור והקהל לפגוע בו ובמעמד נשיאותו. אלמלא התנצלותו שלא לכבוד הנשיאות עשה, ואז נח ים השנאה והבקורת מזעפו. (וענין נתן עיניו נתבאר בשבת בעובדא דרשב"י).

אמר להם ר"א אם הלכה כמותי אמת המים תוכיח, חרוב יוכיח, כותלי ביהמ"ד יוכיחו, גער בהם ר' יהושע ואמר, "לא בשמים היא אחרי רבים להטות" (נט)

פי' בפרדס רמונים שחרוב, כנוי הוא לאדם זקן וגדול שהיה בימיהם (כי חרוב נושא פירות לפי האגדה רק לשבעים כשמזקין). ואמת המים, רמז לת"ח שבאים ממקומות אחרים. וכותלי ביהמ"ד, כנוי לבעלי בתים חכמים שמחזיקים ומספיקים לתלמידי ביהמ"ד. שהתחילו להטות ולהכריע כדעת ר"א, וגער בהם ר"י באמרו, מה להם להכניס ראשיכם בין הרים גדולים. והם שתקו ועמדו, (לא חזרו ולא הוסיפו). ורצה ר"א להכריח דעתו ע"י הסכמת גדולים וענקי רוח ששאל לפיהם והכריעו כמותו. אבל ר"י ענה שלא בשמים היא, אלא ע"פ הדין "אחרי רבים להטות" יכריעו.

דרש ר"ז, מ"ד תשת חשך וכו' זה העוה"ז שדומה ללילה. בו תרמוש כל חיתו יער, אלו רשעים שדומים לחיות יער. תזרח השמש לצדיקים ויאספון רשעים וכו'. (פ"ג)

אפע"פ שעיקר המקרא בא לפשוטו לספר בשבחי הבריאה הטבעית של המקום, אפעפ"כ הבין ר"ז שמקופל ומרומז בזה גם ענין האופי הרוחני של בני אדם - בעלי הבחירה שהם עיקר הבריאה. כי דוד לא יפסח על זה. אלא פשט דבריו בשבח המקום בבריאה הטבעית שמשמשים גם משל וענין על סוגי בני אדם ותכונת בעלי הבחירה, שהחומר הוא החשך לעין השכל וגורם לו לטעות ולדמות העולם כמישור, או את הרע לטוב.

למה תביט וכו' כבלע רשע צדיק ממנו, אר"ה צדיק ממנו בולע. צדיק גמור אינו בולע. (עד)

מתוך הבחנת המציאות דורש ר"ה, שהצדיק הגמור בר הלבב שמעשיו אך למען האמת ושלא לשום פנייה, גם הרשעים נושאים לו פנים ולהם יראת כבוד ממנו. וע"כ אף אם תארע התנגשות לצדיק שכזה, עם רשע שהשעה משחקת לו, אף שיש לאל ידו לבלע לו, עכ"ז לא יעיז, בידעו שאך שלהבת הצדק והאמת בוערת בו, ולא התכבדות בקלונו או כוונה אחרת. משא"כ צדיק שאינו גמור הנחשד לו בנגיעות כל שהוא, ודאי יבלענו וישסעהו, ואעפ"כ מתמרמר הנביא "למה תחריש וכו' כבלע רשע לצדיק וטוב ממנו"?!

שופריה דר"כ מעין דר' אבהו, וד' אבהו מעין דיעקב ודיעקב מעין דאדה"ר, ודאה"ר מעין השכינה. (פ"ד)

הואיל ואמרו דאה"ר מעין דשכינה אשר אין ספק שהכוונה היא על ענין "בצלמנו כדמותנו", בזה ביארו שכוונתם, ביופי המצטרף גם משלמות המדות והדעות ע"ד "הוד והדר תעטרהו", מעין דשכינה, כי אינו גוף ואין לו דמות הגוף.

כי מקלעי ר"י ור"א בהדדי, עייל בקרא דתורי בינייהו ולא נגעי אהדדי, א"ל ההוא מין בניכם אינם שלכם. איבריה דר"י, כחמת בת ט' קבין. איבריה דר' יוחנן, כחמת בת ה' קבין. דר' פפא כי דקורי דהרפנאי (פד)

אין ספק שחז"ל דיברו כאן דרך גוזמא ודרך הבאי. כדי לרמוז לאיזה ענין. והתוס' פירשו שכדברים האלה נכתבו, כדי שלא להוציא לעז על בנ"א שהם כך. ובחידושי גאונים פירשו תלמידי הר"פ, ד"אביריה", הוא כנוי על גודל אכילתו. והריטב"א פי' ד"איבריה", הוא מקום הקיבורת של הזרוע או הירך שהוא עגול. ששם ניכר אדם שהוא שמן ועב. וכן פי' ר' ברוך איבריה שיעור זרועו. ובעל יוחסין או' שהמומרים כתבו כך כדי להלעיג. ואפשר לדחוק ולבאר אמרה זו של "איבריה דר"י כחמת בת ט' קבין", על מדת פרישותו למרות גבורתו, שאותה מדדו ע"פ מליצתם; ט' קבין ופרישות - כמו שאמרו "החמרים אחת לשבת והגמלים אחד ל-03 יום. חמר ונעשה גמל מאי? א"ל רוצה אשה בקב ותפלות, מט' קבין ופרישות. שכוונתם בזה שנקטו ט' קבין, שהגמל המקיים עונה אחת לל' יום כביכול מביא מזון לביתו פי תשעה מהחמר שנותן קב לחדש. ולקחו חז"ל משל וכינוי לשעורי עונה במידת קבין, שזוהי מידה השגורה בפיהם, וכמו שאמרו תשעה קבין זנות נטלו ערבים. והעיקר, שרצה ר"י לשבח לר"י בר"י שהתנהג בענינים אלו כגמלים אחת לל' יום, וזוהי פרישות גדולה לאיש בריא וענק כמוהו, והוא כבש את יצרו כדי למעט תשוקתו.

ובפ"ר ובחידושי גאונים פי', שכינו לגודל יצרם המיני ולרוב תאותם למשגל, באיברים השייכים לכך כמו "לב חכם, עינים רמות". כדי לתאר את גודל שלימותם וגבורתם בכבוש יצרם שהיה גדול. וכן תיאר ר' פפא את פרישותו של ר' יוחנן שמפורסם היה בכבוש יצרו בשערי טבילה ואת רבא, באותם כלי מידה. ועי' בהקדמה שנשאל הרלב"ה ע"ז, ותירץ כנ"ל.

ר"י אזיל ויתיב אשערי טבילה. אמר, כי סלקן בנות ישראל מטבילת מצוה ליפגעו בי, כי היכי דליהוו להו בני שפירי וגמירי רותי, אמרי ליה רבנן, לא מסתפי מר מעינא בישא (פד)

ענין עינא בישא כאן, הוא עינא בישא דידיה ממש. דהיינו יצה"ר, דעינא ולבא סרסורא דחטאה, שמכך עלול הוא לימשך ליצה"ר וחטא. וענם ברמז, אנא מזרעא דיוסף הכובש את יצרו דלא שלטא ביה עין יצה"ר להביט באשת אדוניו וכיצ"ב. ואף הוא ר' יוחנן היה לו המדה הזו שלא היה מרים עיניו. ואף היה מחמיר בעניני תשמיש שכן אסר להפוך לשולחן. (נדרים). והפליג להזהיר על כך בשם מלאכי השרת שהם רבנן, ואמר שיוצאים מזה חגרין וסומין. ואולם חז"ל חלקו עליו (על מלה"ש). ואמרו, כל שרוצה לעשות באשתו עושה. כדי להשביע יצרו ומשום שלום בית, ובלבד שיהיה מדעתה וברצונה. ובמסגרת ההלכה.

ר' יוחנן הוה סחי בירדנא. חזי ר"ל שוור לירדנא, א"ל ר"י חילך לאוריתא. א"ל שופרך לנשי. א"ל אי הדרת בך יהבנא לך אחתי דשפירא מנאי, אתנייה ושוייה גוברא רבא. יומא חד הוו מיפלגי בי מדרשא; הסיף והסכין מאימתי מקבלין טומאה ר"י או' משיצרפן. ר"ל אמר משיצחצחם במים. אמר ליה לסטאה בלסטיותיה ידיע. אמר ליה ומאי אהנית לי, התם קרו לי רבי והכא קרו לי רבי. א"ל דקרבתך תחת כנפי השכינה. חלש ר"ל חלש דעתיה דר"י, (פד)

נראה שהקפיד הפעם על שחלק עליו (שהוא רבו) בעזות לא בדרך של כבוד, ולא ענהו בנימוס. וריש לקיש מאידך חשב שלהקניטו אמר לו ליסטאה בלסטיותיה ידיעה. ועל כן ענהו בכעס מאי אהנית לי שאם אי אינך נמנע מלכנותיני לסטאה, אין זה אלא שאתה מחזיקני עדיין כמקודם ולא כבעל תשובה, וא"כ לדידן אין מה להחזיק לך טובה וכבוד, דמה יתרון לי (לדידך) עתה מאז? אם כבוד, הרי היה לי לא פחות. וע"ז כעס ר"י וא"ל הלא הכנסתיך תחת כנפי השכינה ונתעצב מאד והיה זה מובן כנזיפה ונדוי לתלמיד. וכששם ר"ל אל לבו את השתלשלות הענין נעצב ונבדל ונתרחק ממנו ומבית המדרש והיה שרוי בדכדוך נפשי. ור"י לא התפייס אף מאשתו עד שמת. ולבסוף גם ר"י שהיה זקן מר נפש ושכול בנים, נעצב וחלה כשלא נזדמן לו תלמיד כר"ל.

כי נח א"ל לאשתו ידענא ברבנן דרתיחי עלי ולא מיעסקי בי שפיר. אגניין בעליתי כ"ב שנין וכי משתמיט ביניתא אתי דמא, וכו' ואתו לדינא אבבא וכו' אזלי רבנן לאעסוקי ביה. (פד)

כאשר נתמנה ר"א ע"י הרומיים (קצין חרש) תופס גנבים ופורצים, נבאש בעיני ת"ח עד שרבו ר"י בן קרחה שלח לו עד מתי אתה מוסר עם ה' להריגה. והתנצלותו, שקוצים הוא מכלה מהכרם, לא נתקבלה. כי א"ל, יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו. וההוא כובס, קראו חומץ בן יין. וכן ר"י בר"י שנתמנה בדומה לזה, כשהתנצל בפני אליהו מאי אעביד הורמנא דמלכא הוא, א"ל אבוך ערק לאסיא את ערוק ללודקיא. שנראה מכל זה שלא היה דעתם נוחה מכך. ואולי נחשד כמשתף פעולה עם השלטון נגד בני עמו כדי למצוא חן בעינם ולהראות נאמנות להם היפך שמעון אביו שגינה ונחשד וע"כ נרדף. וכשחלה ר"א והתגולל בתחלואים ויסורים קשים כפי שנרמז שרימה וריחשא נפק מיניה, נתן אל לבו שכשיעמוד מחליו ישתמט מתפקיד זה. והתבודד ושיקע את עצמו אך בעסק התורה והחכמה, ולמען להשמיט עצמו מידי הרומיים שהטילו עליו אותו תפקיד, או שחשש מנקמת גואלי דם, ע"כ ביקש להפיץ שמועה כי שבק חיי, וצוה לאשתו שתפיץ ותשיח שהוא צוה לפני מותו שעליתו תהיה בית קברו כביכול, מחמת שידע דרתיחי רבנן עליה, ולא יתעסקו בו. והואיל ומצוה לקיים דברי המת קבלו ההמון שמועה שפשטה, וכפי שאמרה השיבבתא שלא ניתן לקבורה, ורק אשתו ומתי סודו - בי"ד שלא פסקה ישיבתם מביתו, ידעו הסוד שאך הסתגר והתבודד בעליתו, וזאת נרמז ב-"נפק קלא מעליתא". וענין לא תחדלון מנאי וכו' - שלא תחשוש שיודע לרומיים ויורע אף לה. וכשבאמת נפטר, פרסמו יודעי סודו בחכמה, שכביכול רשב"י נראה בחלום ודרש לבנו אצלו, ועל כן רק עתה נתעוררו לקברו. ולפ"ז מובן מדוע לא שלח לדבר באשתו והחריש כ"ב שנים. ומפליא עד כמה נטרו ליה רבנן (מורת רוחם), עד שלא הסכימו להכניסו במחיצת אביו ר"ש, שזהו ענין העכנא שהקיף פי מערה, ורק חזקו דברי המזכים. וכן משמע מספור של בנו של ר' אלעזר ב"ש שהיה רועה זונות. והחזירו רבי בתשובה וכשמת אמטיוה למערתא דאבוה ראב"ש, והוה הדירא ליה עכנא למערתא, כסבורין העם שזה גדול מזה וכו', משמע שזה היה ויכוח בין ת"ח הממונים ע"כ. ויצאה דעת הב"ק וההסכמה הכללית בין חכמי ביהמ"ד, שאמנם קיים הבדל ביניהם, שר"א מקורב מאד היה לאביו והלך בדרכו מנערותו, משא"כ בנו. (וכן ההוא דעילוה למערתא דחסידי ולא קבלוהו, (במ"ק י"ז) המסרבים, הם ת"ח הממונים על בית הקברות). ואפשר, שבני עכבריא הם בני הגנבים שעמדו לשטן לכבודו בטענת שוא, שכ"ז שהוא בעליתא בבזיון (ע"פ השמועה) לא סליק לביתם חיה רעה, כלומר שמה שעלתה לו, היה בה להם מופת ואזהרה לזולתו שלא ערב לב אחר לתפסם כמותו בגנבי. וכשהיו עסוקים הוציאוהו ע"י אנשי ביתו, וגם אז נזדמנו מפריעים כעכנא שרצו למנוע את קבורתו בצד אביו, ואחר הפיוס ולמוד זכות, עיילוה אצל אביו.

וכעין זה פי' בפ"ר שע"פ מה שכינו במקראות לאנשים שנשתכחו ונתבטלו (כמו שדרשו על כי מתו כל האנשים שירדו מנכסיהם או שנצטערו, אל נא תהי' כמת) כך גם המליצו על ר"א שנדחק והעני עקב יסוריו וחלאיו (עד כי ברחה אשתו וא"ל שכילה ממון דאבא). וע"כ הסתגר בעליית ביתו כדי שלא ירגישו בנ"א בצערו וחסרונו, ויאמרו שזה כעונש על אי אלו מעשים רעים שהיו לו. ואשתו היתה מעיינת בכל יום במצבו ועל אף ריבוי הדם שהיה שותת ממנו (משכלי דמא), לא פסק לחותו, עד שכשנשמטת שערה ממנו, יוצא עמה דם. וכשבא דין לפניו היה עונה בקול חלוש (והיה כאוב מארץ קולך), וששבבתה חיסדה אותה בכך - שבעלה נמוק ביסורי חליו ושהוא כמת שלא ניתן לקבורה.

ר"ז יתיב ק' תעניתא דלא לשלוט ביה נורא דגיהנם, כל ל' בדק נפשיה בתנורא ולא שליט ביה נורא, יהבו ביה עינייהו ואחריך שקיה. (פד)

נורא דגיהנם, היא אש תאות יצה"ר. וכעובדא דר' עמרם (קדושין פ"ג) נורא בי עמרם. ורמזו לנו מוסר השכל שאדם לא יאמין בעצמו, לבוא לידי נסיון וירחיק מיצה"ר האורב תמיד, שאף שגדולים נחלקו בענין (בע"ז) ח"א נחלוף ונכפיה ליצרא, וח"א לא נחלוף, הנה ר"ז אף שהתענה רבות ונתרחק מהתאות והיצה"ר עד כדי שהיה בודק ומנסה עצמו לעתים קרובות, אם עוד יצה"ר מתעורר בו, אעפי"כ פעם אחת כמעט נטיו רגליו ליכשל, והיה מפסיד שם טוב שנתנו בו אלמלא התגבר ונמנע מפתוי לדבר עבירה כמי שנקצצו ונחרכו שוקיו. ואולי עשה פעולה ופגיעה כל שהיא ברגליו כדי למנוע יצה"ר מעצמו אז ולתמיד, כדרך שאמרו ביוסף שנעץ גודלו, והוציא דם מבין אצבעותיו, כדי להחליש ולהסיח עצמו. כי כפשוטו קשה מאד לחשוב שר' זירא יסכן את עצמו, שלא התירה תורה לנהוג כך כדי לעצור בעד יצה"ר. וגם לא לסמוך על הנס. כי אף לר' חנינא בן תורדיון לא נתרחש נס ולא בטלו חוקי הטבע.

על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. דבר זה אמרו חכמים ונביאים ולא פירשוהו, עד שפי' הקב"ה, על עזבם את תורתי. אר"י, שלא ברכו בתורה תחילה. (פה)

ענינו, שלא היה להם הוקרה והערכה לתורה, כי הברכה מביעה את ההודאה וההוקרה וההערכה לתורה. ואשפר לפרש, שלא ברכו וביכרו את בעלי תורה תחלה. או שלא השתדלו להיות ראשונים עולים לברך בתורה תחלה. וזה סימן שלא היה למוד התורה כ"כ חשוב בעיניהם, כימי שאוהב תורה ומוקירה, ראוי להיות זה ניכר ומובע ע"י ברכתו והודאתו עליה תחלה לפני לימודה - ולפני קהל ועדה. וכך פירש הרמב"ם, שהקדימו להדיוטות לברך בתורה לפניהם.

ר"ל הוה מציין מערתא דרבנן כי מטא לדר"ח איעלמא מיניה, חלשה דעתיה, אמר, רשב"ע לא פלפלתי תורה כמוהו, יצאה ב"ק ואמ' תורה כמותו פלפלת. תורה כמותו, לא רבצת. (פה)

כשאירע שלא מצא המערה מהרה, תלה זה בהשגחה שאולי אינו ראוי לדרוך במקום קבורתו. ותמה, הלא גם הוא יגע בתורה כמוהו? ואפ' שרמזו לציון אישיותם ומעלתם, ודר"ח נמשט ממנו, וכשנודעו דבריו אלה בין ת"ח, הסכימו כקול אחד, שאם אמנם גדול הוא בתורה כר"ח, אך בכ"ז לא ישוה לפעולתו שריבץ תורה יותר הימנו.

אר"ז, אמש נראה לי ריב"ח. אמרתי לו אצל מי תקוע? אצל ר"י. ור"י אצל ר' ינאי. ור"י אצל ר' חנינא. ור"ח אצל ר' חייא. אמרתי לו, ר' יוחנן אצל ר' חייא לא? אמר לי באתר דזקוקין דנורא ובוערין דאשא מי מעייל בר נפחא לתמן? (פה)

רש"י רמז לנו בזה שפירש, נראה לי; בחלום, לומר, שבהיותו בהקיץ מהרהר במעלת וחשיבות גדולי דורו זה מזה, וכשהתפעל מפעולות ר"ח, רעיוניו על משכביה סליקו ועל כן צייר לו בחלומו כביכול סדר לישיבתן בההוא עלמא. וכך פי' בפ"ר. וכך גם ביארו לאגדות כאלה ר"ח ורי"ף הרמב"ם והריטב"א, וכך העיר והאיר ר"צ הירש (בנתינות עולם), שחז"ל רמזו דרכם זו (בחגיגה ד') הלך ר"י הכהן וסיפר דברים לפני ריב"ז וכו' אשריכם שכך ראו עיני אני ואתם מסובין היינו על הר סיני, והשכיל ההוא מרבנן שהיה משתמש בחידותיו ב"אליהו", לחוד את חידתו איך אליהו - שהוא מחזה, או כפי שפי' ר"נ גאון שהוא תאר לאיש אלהים גדול עניו וצנוע שנראה לו בחלום בדמות אליהו הראה לו כל הקתדראות בצבים וכרכרות נהוגות ע"י מלאכים כדי שלא יתעו בעולמו. ורק דר"ח עולה מאליה. וכל תאור וציון רום מעלתו, הוא כדי שיתחקו בדרכיו שגדולים מעשיו. וגם זה משל על הבדלי מדרגות של חכמים שכאו"א, יש לו אי אלו חסרונות שהכתימו את אישיותו ונפשו, וזה לו לאבן נגף בדרכו למתיבתא דעוה"ב. ולכן עד"מ, ע"י פרקליטים יבואו בשלום למקומם. חוץ מר"ח שמעשיו הם לו למורי דרך עד שהם שולחים בטוטי דנורא לנקר עיני מרננים. וההוא מדרבנן אפשר שהיה מטריד רעיוניו בהרהורי בקורת על גדולי זמנו עד שנגע גם בכב' ר"ח, ונפגעו מאור עיניו דהיינו שהכהו לבו פן חטא להטיל מום בקדשים, או שבקש להעפיל בשכלו ולהגיע למדרגה שמעל לכח השגתו לאחוז לו דרך ומעלת ר"ח. ומכח מאמציו והרהוריו ניכר היה בעיניו לעת ערב אכזבה וכעס ושחשכו עיני שכלו ונפל ממדרגתו (וזהו בטוטי) כי העיד למרות שאליהו יעץ לו שבכולהו וכו' בר מר"ח, עד שהתפלל לשוב לאיתנו והלך להשתטח על קברו והכיר במעלתו שהיא המתניתא דתנא, ואז נחה דעתו.

קשה יומא דמטרא. ואי לא צריך לעלמא בעו רבנן רחמי ומבטלין ליה, אפ"ה כי הוו עקרי פוגלא ממשרא, היה קימא בירא מיא. (פה.)

מפי זקיני מורה"ר זצ"ל שמעתי שעל פי המשל הוי כל צמא לכו למים - הם מי התורה, רמזו בזה, שאפי' הדיוטות התלושים מתורה, יש בהם לחלוחית תורה ומצות ושזכותם מאד רבה.

יסורין דרבי, ע"י מעשה באו וע"י מעשה הלכו. דההוא עגלא דהווה ממטי ליה לשחיטה, אזל תליה לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי. א"ל זיל, כי לכך נוצרת. (פ"ה)

כבר פירש בתורת חיים הובא בחי' גאונים בע"י. שמן השמים אירע שנדחף ראשו של עגל בעת שהובל לשחיטה בכנפו של רבי כאילו בוכה. ותגבותו היתה כביכול אכזרית "זיל, כי לכך נוצרת"

ולכאורה מה היה יכול לומר וכי לא לשחיטה הוא עומד? אלא על הבטוי ועל צורת התגובה שיש בה כעין אכזריות, רצו חז"ל ללמד שאפי' רבי נתפס על כך, ושראוי לחשוב שרחמי ה' על כל מעשיו, ושכל בריותיו נוצרו לכבו' יתברך - כדי להעיד על בוראם ויוצרם, ושלכך הם נוצרו בעיקר. אלא שגזירת ה' היא, שהתיר לו לאדם נזר הבריאה לרדות בכולם ולהשתמש בם לצורכו כדי לאזור כח יותר לעבודת קונו, ועל כן כשאין לו צורך, חייב הוא לגלות מדות רחמים כמדות קונו. ולכן אותם יסורין שבאו על רבי ושלטו בו כביכול בלי רחמים, סרו ממנו לבסוף בגלויי רחמים.

יש דוגמתן בעוה"ז, איכא ר"ח ובניו, ר' גזר תעניתא וכו' אחתינהו לר' חייא אמר משיב הרוח ונשב זיקא מוריד הגשם ונתת מטרא. כי מטא לומר מחיה המתים רגש עלמא וכו'. אתיוה לאליהו מחיוה וכו'. אתא אידמי להו כדובא ביניהו וטרדנהו (פה)

כפי מה שר"א בן הרמב"ם אמר שמעשיות חז"ל המה כלולים לפעמים מכמה מינים ביחד, חלום, דמיון, וכיוצ"ב, אפשר לומר שכשרבי גזר תענית ותפלה, הוריד לר"ח ובניו שהיו מפורסמים בחסידותם ופעליהם לפני התיבה, שהשפעתם בתפלה על הצבור לרגשו ולכבוש את לבו היתה רבה, והפליג ר' לצייר מעלתם באמצעות מה שכינו, אליהו שהוא לפי המאירי שם מושאל למחזה, או לפי ר"נ גאון תאור לאיזה איש אלהים גדול ונסתר, שתיאר מעלת ישראל שמשכימים ומתפללים ומעלים זכות אבות. ואח"כ נוטלים ומברכים לפת שחרית ואח"כ עוסקים בתורה ובגמ"ח כר"ח ובניו וסובלים יסורים בעולם. וכביכול גם מעורר לאבות ונוטל להם. והפליגו אף להלקותו כביכול על גלוי סוד. כ"ז כדי לתאר ולהשות מעלתם לאבות העולם, עד כאלו עם דבורם "משיב הרוח", נשב זיקא, וכביכול עם אמירת מחיה המתים רגש עלמא, אלמלא ההפרעה בכוונה והפסקה שנגרמת להם ע"י פריסקתא דמלכא (עול מלכותו) שהסיח הדעת עד שהשבית את התפלה.

שמואל ירחינאה הוה מצטער ר' למסמכיה. א"ל לא ליצטער חזי לי בספרא דאדם הראשון דשמואל חכם יתקרי, רבי לא יתקרי, ואסו דרבי על ידו תהא (פו)

במד"ר בראשית שאלו על פסוק זה, וכי ספר היה לו לאדם הראשון? אלא שהראהו דור דור ודורשיו וכו' כלומר טבע ותכונת האדם מעיקרו, שכמו שנקרא העולם ספר "ימחו מספר חיים", "מחני מספרך", "אמחנו מספרי" - מעולמי, ככה יכונה כלל מין האדם בשם ספר, ויקראוהו ע"ש אדם הראשון, שבו נכללו טבעי כל פרטי המין האנושי לתכונותיהם ומדותיהם. וזהו ענין מאמר ספר יצירה שהעולם נברא "בספר וספור וסופר". ולפ"ז רמז שמואל "חזי לי ספרא דאדם קדמאה וכו' שהוא כאילו אומר התבוננתי בטבעי וכשרונות נפשי ביחס לאנשי דורי ודעת החכמים והסכמתם עלי והבנתי, שאם אמנם השגתי מעלת החכמה ואף התקרבתי כ"כ לרבי להיות רופאו, אבל להיות נסמך לרב, לפי המסיבות לא יזדמן לי.

בן בקר רך וטוב שלשה, ואימא חד, מאי וטוב, ש"מ לדרשה. והרי שלש סאים קמח סולת. (פו)

נראה שהדרשה היא מהקמץ וטוב, שמדגיש זאת, כי הוו, הוא וו העטף. ומה שדרשו מהכפילות קמח סלת - מכאן שאשה צרה עיניה באורחים, לא נתכוונו על שרה אמנו, אשת החסד השלמה. אלא שכוונתם שלמדה אותנו תורה וידע אברהם, שטבע האשה להיות עינה צרה, ועל כן אמר לה קמח, וחזר והוסיף סלת, לומר שאף אם תעשה רק קמח הרי זה בכלל מה שצוה לה, כי אפעפ"י שהכיר בה אבר' אבי' שהיא טובת עין מכל הנשים, אפעפ"כ נתן את הברירה בידה. וללמדנו בעיקר רצו, שעקב מדות ודעות שונות שיש לאדם באנשי ביתו, שיתנהג אדם עם אנשי ביתו בפני אורחים בלשון שקול, ולא יעמיד במבחן לאנשי ביתו ויבא לידי חכוכים בושה וריב, בגלל האורחים ובפניהם, (שזה כלימה לביתו ואי נעימות לאורחיו).

אל ישנה אדם מהמנהג, משה עלה למרום ולא אכל לחם, ומה"ש ירדו למטה ואכלו לחם. אכלו ס"ד, נראו כאוכלים. (פו)

ראו לרמוז איך צריך אדם להתאים עצמו לכל מקום ולכל מצב, כדי למעט את הניגוד והמחלוקת, כי ענין משה ואליהו לא היה עליית מקום, אלא עליית מעלה שכלית מכל אדם, עד שכאילו הם היו ברשות אחרת (כך מפרש' הרמב"ם במו"נ, הריטב"א ומהר"י חביב בע"י). וכן את גילוי והשראת השכינה כפי שנראה לנביאים, כינו בירידה מלמעלה מעשרה.

רבב"ח נח נפשיה בטהור וכו' אכלו קורציה ושדרו פריסקתא והדר פרצופיה לאחוריה ואיתסי וכו' וערק לאגמא וגריס וכו' - ספק, הקב"ה או' טהור וכל מתיבתא דרקיעא אמרי טמא נפל פתקא מרקיעא רבב"נ נתבקש בישיבה של מעלה (פו)

גם כאן או' ר"ח ור"א בפ"ר שהכל היה במראה וחלום לתלמיד שנמנם בביהמ"ד. ובחידושי גאונים בשם תורת חיים פי', שענין "ערק לאגמא", שפירש מכל עניני העוה"ז. ואפשר' גם לפ' שכשברח רבב"נ לנפשו ונזדמן הוא והפריסקתא (שבלש וחפש אחריו) בפונדק אחד, המתיק סוד עם בעלי המלון שחמלו עליו, להשקות ולשכר לפסיקתא, כדי לבלבלו ולהפוך כביכול את פרצופיה לאחוריה, דהיינו שלא ידע לראות מה סביבו עד שיספיק רבב"ח לימלט, והסתירו ותלו את ענין השקוי באמונת הזוגות שהיתה נפוצה. ועכ"ז פחדו לעצמם ונמלכו להפיגו ולרפאותו. ועפ"ז הוא חשד, שהת"ח המבוקש, מסתתר אצלם ויגלוהו לו. אך רחמיו של הבלש נכמרו. והבטיח, שהוא לא ימסור ולא יגלה גם אם יהרגוהו, אם רק לא יענוהו. ובינתים כלא וסגר עליו (עלרבב"ח) באותו מלון. אולם הוא רבב"ח חשש לעצמו, ובס"ד חתר מתחת למפתן ונמלט ליער, והכין מושבו בראש דקל כדרכם אז, וכר"ע. (מגלה כ"ה) וישב לעסוק בסדרו (בנגעים, כאמ', אני יחיד בנגעים), ובאגב תיארו את בקיאותו וכחו לחלוק על כל חכמי דורו עד שאפי' ליחס דעתו להקב"ה, לרמוז שאף שדעתו מכוונת וקולעת אל האמת, עכ"ז אין לזוז מהכלל אחרי רבים להטות. והגדילו לצייר את מיתתו בתור הליכה ועליה למרום להכריע הדין הקשה בנגעים ולעמוד לימין הקב"ה. וכיון שכל מה שמסבב למות נקרא מלה"מ, כינו לפחד ולמגור שגרם למותו מלה"מ. שכן רעש הדקלים שנדמה לו כפרשי דגונדא, הבעיתוהו בעת שהוסחה דעתו השקועה תמיד בלמודו ומת. וע"ז כביכול ב"ק בוקעת מפי הכל, אשריך רבב"נ ב"נ. ואחרי שידיעת מקום הסתתרותו מבלי לגלות היה ענין סכנה, על כן הפריחו בערמה את הידיעה על כך כדי לרמוז לגלות על הסתלקותו והלויתו (דנפל כביכול פתקא ברקיעא). וכו' ומיד יצאו רבנן שעשו עצמם כמגלים מקום גופתו - ע"פ התקהלות עופא דשמיא מולו. וכן הוראת עניני האבל מפחד השלטון היו עוברות בהעלם ובפתקאות שכביכול נפלו מן שמיא. ותיארו את גודל הכאב והזעם במותו אפי' אצל המונים כטייעא, אשר אלמלא דברי הרגעה שזוהי גזירת עליון, וכו' עלול היה הזעם הצבורי לגרום למהומה ולקומם לשלטון להחריב את עולם מצבם. ואז נח זעפו ושקטו הרוחות ונרגעו.

(ובפ"ר פי' שהקב"ה אומר טהור, הכוונה לראש מתיבתא דלעילא שחזה. כי חכם, נקרא אלקים (איש אלקים קדוש הוא). וענין מלה"מ שבא, שהגיע זמנו ליפטר מן העולם. וביארו שאם היותר שלם בתכלית ומצד שכלו המעמיד חמרו אי אפשר לו למות, אך מצד חמרו אין תחבולה ועצה לימלט מן המות הטבעי שהכוחות החמרים בעלי תכלית. וזהו גונדא דפרשי, שגברו כחות ההפסד. ושמח שהגיע זמנו ליפטר מהצער - לעולם שכולו טוב, ע"י מיתה בידי ה'. וענין נפל פתקא מרקיעא, כנוי להוראה מראש הישיבה, או שבאה אליהם איזה הוכחה מן שמיא.

עד אברהם לא היתה זקנה, דבעי לאשתעי עם אב' אשתעי עם יצחק, בעא רחמי והוה זקנה. (פז)

פי' עד אב' אבינו לא הכירו בנ"א ביתרון מעלת הזקנה, ולא הרגישו ביתרון החכמה שיש לזקן רב תבונה וחכמה, שלמד מנסיונות החיים, על עול הימים שמחוסר זאת, אלא העריכו יותר את הבן מהאב והצעיר מהזקן, עבור יתרון כחו הפיזי, עד שבא אב' ולימד כי בישישים חכמה, ויש יתרון לזקן על הבן, כי הזמן הורהו דעת ומוסר והדרכהו לתקן דרכיו ומדותיו. ועמו חכמה עצה ותושיה.

עד יעקב לא הוה חולשא. אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא שנ' הנה אביך חולה. (פז)

פי' עד יעקב אבי' לא הבינו בנ"א ולא הכירו בחולי ובחולשה, שהם כצעד למות ולכליון, ולא הכירו ביתרון ותועלת החולי לאדם לנצלם טרם מותו. והוא לימדם שהאדם שנבדל מב"ח ואין חייו צורך עצמו בלבד, אלא גם לזולתו צורך לו כפי מעלתו והוא מרומם בשכלו ומדותיו, ע"כ נחוץ לו שלא יקטף פתאום מהחיים בטרם יצוה לביתו, ויסדר לשאיריו ועניני ביתו אחריו וגם יכין צדה לדרכו לעוה"ב.

עד דאתא אלישע לא הוה דחלש ואיתפח. אתא אלישע בעא רחמי ואתפח, שנ' ואלישע חלה חליו אשר ימות בו מכלל שחלה חולי אחר. (פז)

פירוש, שעד אלישע לא היה דרכם בנפלם לחולי להשתדל ברפוי טבעי ובתפלה לחפש מזור ותעלה, ובקל נתיאשו מחייהם, ואלישע לימד והורה, שאין מעצור לה' מהושיע, ושמחויב אדם להשתדל בתפלה ורפואה, כי רב ערכם של חיי שעה בעוה"ז להביא לעוה"ב.

מקום נתבצר לבני קרח להם בגיהנם. (ק"א)

פי' בפ"ר וז"ל, דע שחז"ל כינו הרע, "גיהנם", ע"ש "גי בן הנם", וגיהנם של בני קרח, מקום הבקיעה. ובשביל שהרהרו תשובה, נוצר בבקע בליטה שבה נתבצרו וניצלו.

והסיר ה' ממך כל חולי, זה העין. דרב עבד מאי דעבד. אמר, צ"ט בעין ואחד בדרך ארץ, וש"א, זה הרוח, שמואל לטעמיה. ר"ח אמר, זו צנה שהכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים. (קז)

מה שפירש רש"י: דעבד וכו', שיודע היה ללחוש, קשה, שרב ילך לקראת נחשים. ובערוך פי'; שאלת חלום. (וי"א נטע אילנות). ומהירושלמי (שבת) מתבאר, שברוח רפואית דברו, כי על המתניתין "לוחשים למעים ומעבירים על העין שמרדה וכו' - אמר רב "צ"ט מתים בעין ואחד בידי שמים, וש"א צ"ט בצנה וכו'. רב כדעתיה אמר, כיון דהוה שרי במקום דעינא בישא שכיחא תמן, הוה אמר כך. ור"ח דהוה דר בצפורי דצנתא תמן, הוה אמר צ"ט מתים בצנה". הרי ברור שמתוך התבוננות בסיבות המחלות המפילות חללים בבנ"א הם דברו. לא שהם לחשו על הקברים ולא סברו שהבטת עין אדם מסוגלת לשלח קרני ארס קוטל, וכ"ש אחרי שמצאנו שרב אומר (בסנהדרין ק"א) שהלוחש ואומר אפילו פסוק "נגע צרעת" (אשר אין בו ש"ש) לשם רפואה אין לו חלק לעוה"ב, אלא דברו כפי מה שראו בחוש באנשי מקומם. שאצל רב היתה נפוצה מחלת עינים שסיבבה מות רבים, כשם שר"ח הבין שהצנה ההררית ושנויי מזג האויר הקר של צפורי, היא סיבת תחלואי אנשי מקומו ומותם. וראוי להתבונן, שעל מה שקורא הבבלי - ואחד בדרך ארץ, קורא הירושלמי בידי שמים, שמה שסתמו שם, גילו כאן. ויש עוד לומר לפי מה שביאר הרמב"ם במו"נ שרוב הצרות והרעות סיבתם בני אדם זה לזה, לפי זה, צ"ט מתים בעין, היינו צרות עינם הרעה זל"ז.

אשכחיה רבה לאליהו דקאי בבית הקברות דעכו"ם, א"ל מנין שמסדרים לב"ח, ומנין לערום שלא יתרום שנ' ולא יראה בך ערות דבר. א"ל מר לאו כהן? מ"ט קאי בביה"ק וכו', א"ל דחיקא לי מלתא. דבריה ועייליה לג"ע, פשוט גלימך ספי שקול מהני טרפי. ספא שקל ושמע דקאמרי, מאן קא אכיל לעלמיה כרבא. נפץ שדינהו, אפי' הכי אתיה לגלימיה סחט גלימא ריחא, זבניה בתליסר אלפי דינרי פלגנהו לחתנוותיה (קד)

בב"ר על "ותאמר לאה בגד", נחלקו על מוצאו של אליהו, ח"א מבגד, וח"א מבנימין, ועמד אליהו והכריז אני מבניה של רחל, והכא אמר דכהן הוא. וקשה לאמר שאליהו דחויי קא מדחי, וגם אינו יודע לכוון ההלכה בענין ב"ח ומדורות הגוים. אך האמת שאליהו מכלי המשל של חז"ל הוא, וכפי שפי' ר"נ גאון והמאירי. וע"כ העיזו לבקש ממנו סימן ולחלוק עליו ועל עדותו, וגם לא נמנעו תמיד מלחלוק עליו. ואף כאן חלקו על רבא שהביע דעתו בדרך משל זו וגם חיוה דעתו, שאליהו מלאה וכהן הוא, ואפשר שכשרצה רבא לעיין בהלכות אלו שנזכרו, הוא היה מצוי בבית גוי (שקורא לזה בית קברות עכו"ם) שאינו ראוי אפי' להזכרת השם זכר אליהו. והביע דעתו כדרך משל שיסבור אליהו כרשב"י. וגם הביע צערו שאינו יודע ובקי בענין מס' טהרות, שבגלל הדחק והמחסור אינו זוכה ללמדה, ונתן איפוא דעתו להתפלל, והש"י הצליחו בעסקים טובים ושחקה לו השעה כ"כ. וזוהי חידתו שהביאהו לג"ע ליתן לו אטרפי", דהיינו שההשגחה המכונה פה אליהו הביאתו לגן ההצלחה ואסף כעפר כסף. אך נקפו לבו שמא אוכל הוא את חלקו בעוה"ז. וע"כ שדא ונפץ לכל עסקי מסחר וצבירת הון, ועכ"ז נשארו לו י"ג אלפי דינרי, הנרמז בסחיטת הגלימא, דאפשר ששיירי הסחורות נמכרו בהון רב, אשר חלקו לחתניו, כדי לצנן את תשוקתו, ונשאר עם מעט להספקת חייו בצמצום, למען יתפנה אך ורק לתורה. ויש לשים לב לכינוי "אשכחיה", שענינו שמוש מקרי, משא"כ "שכיח גביה", שהיא הרגל קבוע. ואפשר גם, שאשכחיה בביה"ק, יהיה ענינו שמצא בפשטי הכתוב, שאליהו היטמא לגוי בן הצרפית. שלמ"ד כהן הוא, לא יטמא אלא א"כ סבירא ליה כרשב"י, שאין הגוים מטמאים טומאת אהל, שאינם קרוים אדם.

ת"ר י"ג דברים נאמרו בפת שחרית מצלת מחמה וצינה, זיקין ומזיקין ומחכימת פתי, ונזקק לאשתו ואין מתאווה לאחרת, והורגת כנה, ומוציאה קנאה ומכניסה אהבה (ק"ז)

כל כך הפליגו בשבח פת שחרית, מחמת שזה מסייע לשמירת הבריאות, ומכח זה השפעה לכל הדברים הנ"ל. ועוד כשמזג הגוף מאוזן, אין קנאה ותאוה לזולת שאינה שלו ועי' פרש"י שהסביר הדברים (שאינם על דרך הסגולה) אלא מחמת שעל ידי שמקדים לאכול מחסן הוא ומבריא את גופו, ואז דעתו מיושבת להחכים בלמודו ולזכות בדינו, ורגוע ואינו כועס. ואם בעל הרהורים הוא, מתוך שאכל ולבו טוב עליו, יתבע ויזקק לאשתו מיד, ויצא לשוק ורואה נשים ואינו מתאוה להם.