מקורות לפרק

דף כג
תלת מילי עבידי רבנן דמשני - ["אושפיזא" אומר למארחו שנהנה אע"פ שאינו כן, כדי לא להטריחו עוד. "במסכת" שמא ישאלוהו שאלות במסכת שאינו בקי בה כל צרכו] - המאירי

תלת מילי עבידי רבנן דמשני – [גדר של תלמיד חכם הוא "שאינו משנה בדבריו". כי החכמה אין בה שקר. ואם שיקר אין זה אמת אלא דמיון. ולכן ראוי שבכל עסקיו, אף מה שאינו נוגע לחכמה, לא ימצא אצלו שקר כלל] – באר הגולה, תחילת באר ד' (51); נתיב א' 197 (אמת, א)

תלת מילי עבידי רבנן דמשני, במסכתא – [אם שואלים אותך אם מסכת זו סדורה בידך, יאמר "לא", מפני ענוה] – רש"י

תלת מילי עבידי רבנן דמשני, במסכתא – [אע"פ שגם כן אמרו חז"ל "אם ישאלך אדם דבר אל תגמגם אלא אמור לו מיד" (קידושין ל.) זהו בבא לשאול הוראה למעשה או הבא להתלמד. אבל אם באו לנסותו, מותר לו לשנות ולומר "לא למדתי זה"] – תוספות

תלת מילי עבידי רבנן דמשני, במסכתא – [אם שואלים אותך אם מסכת זו סדורה בידך, יאמר "לא", שמא ישאלו אותך ויתפשו אותך שטעית] – ערוך, המובא במהרש"א

בפוריא – [אם היה בעל קרי אוששימש מטתו ולא בא לבית המדרש כי טרם הספיק לטבול, ושאלו אותו מדוע לא בא, אל יענה כי שימש מטתו, אלא יאמר "חולה הייתי" או אונס אחר. וכן אם שאלוהו אם ישן במטה זו, יכחיש, שמא מצאו על הסדין כתם של קרי] – תוספות

תלת מילי עבידי רבנן דמשני – [יש דבר שאינו הגון מצד האומר (כמו המתרברב שיודע מסכת); ויש שאינו ראוי מצד עצם הדיבור כי הוא דבר גנאי (פוריא); ויש מצד שעושה נזק לאדם אחר (אושפיזא)] - אגדות ג' 18

בפוריא – [אפשר לפרש שכוונתם "פורים" (כמו בפסחים סח ע"ב), שחייב אז לשתות יין עד דלא ידע בין ארור המן לבין ברוך מרדכי, ומותר לו לומר שאינו יודע מה ביניהם, אפילו טרם שתה שיעעור כזה, כדי שיהא פטור מריבוי היין] – מהרש"א

באושפיזא – [כיון שחששו רבנן שיגנבו מהם בזמן היותם במלון (אושפיזא), היו אומרים לאנשים שילונו במקום מסויים כדי להטעות אותם, ולמעשה לנו במקום אחר] – מהרש"א

תלת מילי עבידי רבנן דמשני - פתח עינים

תלת מילי עבידי רבנן דמשני – [לא שקרו ממש, אלא עשו איזו המצאה לשונית כדי להשתמט מתשובה ישירה. לכן כתוב "דמשני"] - בן יהוידע (וכן ד"ה ועוד נ"ל בס"ד, וד"ה והנה הרב פתח עינים)

דף כד
מר זוטרא אגניב ליה כסא דכספא – [ביאור דברי רש"י, שהיה הכוס של האושפיזא] - בן יהוידע

דף כז:
דרוש אחיך אם רמאי הוא -

דף כח
אבן טוען היה בירושלים – [טעם שם זה, כי משם יצאה זכות גדולה, עד שבשמים טענו על ישראל זכות] - בן יהוידע

דף כט

מי שהניח לו אביו ורוצה לאבדן – [אפשר שזה נאמר כפשוטו, שאם אינו ממון כשר הוא חושש שמא יבוא זה ויאבד את זה (כלומר הקטרוג שיש על מעות אביו יכול לקלקל גם שאר ממון כשר שיש ביד הבן, כמו שאמרו בכתובות סו ע"ב: "בא זה ואיבד את זה" עיי"ש רש"י)] - מהרש"א חולין פד ע"ב ד"ה ורוצה לאבדן

מי שהניח לו אביו ורוצה לאבדן – [ודאי לא נתנו חז"ל עצה לאדם כדי לאבד מעותיו, אלא אמרו זאת בדרך לעג. ללמד אדם שישתדל בפרנסתו באופן זהיר וחכם ולא ישכור פועלים אלא אם יעמוד לידם ויפקח עליהם. וכן מה שאמרו "הרוצה להיחנק יתלה באילן גדול" (פסחים קיב.) לא התכוונו שאדם יתלה דברי תורתו בדבר שקר כאילו למד מפלוני, אלא באו להזהיר לתלמידים שלא יתפתו, וידעו שיש כוזבים הנוהגים כך לבל יצטרכו לאריכות דברים של ויכוח ומשא ומתן, כלומר "להיחנק" מלדבר, והם התולים דבריהם בדבר שקר כאילו פלוני אדם גדול אמר] – ר' מנשה מאיליה (מבאי ביתו של הגר"א), אלפי מנשה, ח"ב סוף פרק לד

דף ל:
והודעת להם, "זה בית חייהם" – [מהר"ל מקשה על רש"י שפירש המאמר לענין אומנות] - נתיב א' 156 (גמ"ח, ג) [אמר המעתיק: נ"ל כי רש"י סמך על מאמר חז"ל (קידושין ל ע"ב) "ראה חיים עם אשה אשר אהבת, זו אומנות" מפרש רש"י שם: "אומנות שתחיה בו עם אשה, מקיש אומנות לאשה". וכך התבטאו חז"ל על פסוק "וחי אחיך עמך" (נדרים סה ע"ב, בבא מציעא סב ע"ב "אהדר ליה כי היכי דניחי", וכן שוב בב"מ עא ע"א].

והודעת להם, זה בית חייהם - [יש בפיסקא זו ג' מדות, נגד מדות אברהם, יצחק ויעקב] - אגדות ג' 18

והודעת להם, "זה בית חייהם" – [אמנם רש"י פירש בבבא קמא (צט:) שהוא ענין הלימוד, כך למד מהפסוק עצמו כי יתרו אמר "והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות והודעת להם את הדרך" (שמות יח, כ). ומה שפירש רש"י בבבא מציעא (ל:) כי בית חייהם הוא ללמדם אומנות, למד זאת ממלת "להם", דבר המועיל להם ולגופם. ושני הלימודים נכונים] - מהרש"א בבא מציעא ל' ע"ב

והודעת להם, "זה בית חייהם" – [אמנם רש"י פירש בבבא קמא (צט:) שהוא ענין הלימוד, וכאן רש"י פירש שפירושו ללמד להם אומנות. ושניהם נכונים, כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה (אבות, ב)] – מהרש"א

והודעת להם, זה בית חייהם - של"ה נה. (מאמר ז', ח"ב)

והודעת להם, זה בית חייהם - [מקשה על רש"י שפירש המאמר לענין אומנות] - גר"א (אדרת אליהו, מהד' ירושלים שנת תשמ"ח, עמ' 561, דברים א, יב) [אבל עיין הערתי לעיל בדברי מהר"ל למאמר זה].

והודעת להם, זה בית חייהם – [ביאור איך כל זה שייך לענין מינוי הדיינים] - בן יהוידע (ד"ה והודעת להם זה בית חייהם, וד"ה אך קשה וד"ה ומ"ש את הדרך)

והודעת להם, זה בית חייהם - תורה תמימה, שמות יח, כ (ס"ק כה-כז)

את הדרך, זו גמילות חסדים – [כי העוסק בגמ"ח מתעלה אחר השי"ת] – אגדות ג' 19

את "הדרך", זו גמילות חסדים – [דרשו מלת "הדרך" בה"א הידיעה, דרכו של הקב"ה, עליו נאמר "והלכת בדרכיו" (סוטה יד.)] – מהרש"א

ילכו, זה ביקור חולים – [כי יש מצוה ללכת ולבקר, אפילו אינו אומר לחולה שום דבר] - מהרש"א

בה, זו קבורה – [דרשו מלת "בה" כי אין מטרת הקובר אלא מצות הקבורה, כי איננו מצפה לתשלום שכר מהמת] - מהרש"א

את המעשה, זה הדין –

אשר יעשון, זה לפנים משורת הדין – [זה תלוי בדעתם של שני בעלי הדינים, שיתרצו זה לזה] - מהרש"א

אשר יעשון, זה לפנים משורת הדין – [האם זה חיוב מהתורה או חסידות?] - דברי שאול

לא נצרכה אלא לבן גילו – [כי הוא לוקח על עצמו מקצת מהחולי, וממעט מהחולה קצת. וכל דבר שאינו עיקר השתמשו חז"ל בלשון "בטל בששים"] – אגדות ג' 19

לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה – [כיון שלא עשו לפנים משורת הדין, גם הקב"ה לא נהג עמהם לפנים משורת הדין על שאר חטאיהם] - אגדות ג'19; [כי המעמיד דבריו על מדת הדין אין בכך קיום העולם, כי שיתף ה' מדת הרחמים עם הדין] - אגדות ג' 52 (על בבא מציעא פח ע"א); נתיבות עולם, נתיב גמ"ח, פ"ג 156

לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה - תורה תמימה, שמות יח, כ (ס"ק כה-כז)

לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה - דברי שאול

לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה – [והרי היו להם עבירות חמורות, ולמה תלה הדבר בחסידות זו? אלא אם ישראל עושים לפנים משורת הדין, בה במדה נוהג עמהם גם הקב"ה לפנים משורת הדין, ואינו מעניש מיד על עונותיהם] - בן יהוידע

דף לא

"פתוח תפתח" (דברים טו, ח) אין לי אלא עניי עירך, לעניי עיר אחרת מניין? – [למדו חז"ל שמדובר בעניי עירך, כי לפני הפסוק הזה כתוב "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך, בארצך" (דברים טו, ז)] – מהרש"א

תוכיח, אפילו ק' פעמים – [דברי הרמב"ם (הל' דיעות פ"ו ה"ז) צריכים עיון שקבע דדי אם הוכיח רק ג' פעמים, ומשמע שיותר אין להוכיחו? אלא ברור כי כל עוד שהמוכיח בספק פן יועילו דבריו, עליו להוכיח אפילו ק' פעמים. אבל הרמב"ם מלמד שאחרי ג' פעמים יש להניח ששוב לא ישמע, שהוא כמו חזקה. אבל אם עדיין המוכיח בספק, יוכיח] - אור הישר

תוכיח, אפילו תלמיד לרב – [בירור מפני מה שינה הרמב"ם לשונו, שבתלמיד המוכיח לרבו אומר "לימדתנו רבינו" (הל' תלמוד תורה פ"ה ה"ט); ובבן המוכיח לאביו פונה אליו בלשון שאלה לברר כיצד כתוב בתורה (הל' ממרים פ"ו הי"א). והרמב"ם למד כך כי לכל אחד מהם יש מקור שונה בגמרא (רבו ממעשה ר"ג בברכות טז ע"א; ובן לאביו מן קידושין לב ע"א)] - אור הישר

"הוכח תוכיח" אפילו תלמיד לרב - [צ"ע והרי אמרו בסנהדרין קי ע"א כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחרי שכינה? וצ"ל כאן הוא מברר אצל רבו את ספקותיו והרב או מקבל ממנו תזכורת על המצוה או שמלמד לתלמיד כיצד טעה בחשש שלו. אבל שם מהרהר דבר גנאי בלי לדבר כלום על זה עם רבו] – נ"ל המלקט

פתוח תפתח, אפילו מתנה מועטת – [כלומר אע"פ שאין זה מספיק לצרכיו של העני, יש לתת לו] - בן יהוידע

דף לב
אם אמר לו אביו היטמא - תוספת ברכה, ויקרא יט, ג ד"ה ואפשר לומר

הוקש כבוד אב ואם לכבוד ה' - גור אריה, ויקרא יט, ג

אוהב לפרוק ושונא לטעון - פרי מגדים על או"ח קנ"ו, אשל (ס"ק ב')

דף לג

מציאת אביו ומציאת רבו – [אין האדם נחשב מציאות שלם אם לא ע"י תורה] - נתיב ב' 36 (יראת ה', פרק ה); [מדוע אם אביו ת"ח הוא קודם לרבו] - אגדות ג' 19

אביו ורבו נושאים משאוי – [ביאור מפני מה הגמרא פרטה ג' אופנים: אבידה, משאוי, ושביה, והחידוש שבכל אחד מהם] - בן יהוידע

אפס כי לא יהיה בך אביון – [דרשו כך מפני המלה "בך"] - אגדות ג' 20

כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך – [האדם פועל נגד עצמו. כשמפחד הוא מביא על עצמו את הצרה] - אגדות ג' 19-20

כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך – [כי אומר בפיו שמחזיר אבידתו ולא אבידת אביו כדי שלא יגיע להיות אביון, ובזה הוא פותח פיו לשטן (ברכות יט.), וסופו לבוא לידי כך] – מהרש"א

ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה – [אם השני הוא חכם ממש, צריך לקום מפניו שכך ההלכה. אבל מדובר ב"תלמיד" של חכם, וטרם קבל סמיכת חכמים כי בבבל אין סמיכה אבל אפשר שהוא חכם. ובזה מבואר מדוע הזכירו כאן "בבל" כי בא"י אם טרם נסמך, סימן הוא שאינו חכם עדיין ואין צורך לקום לפניו] – מהרש"א

ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה – [ת"ח שבארץ ישראל היו נוהגים רק הידור זה לזה, ושבבבל קמים מלוא קומתם. כי בבבל כיון שהיו "אויבים" זה לזה (קידושין ל ע"ב) ולבסוף נעשים אוהבים זה לזה, כדי שלא יטעו הרואים אותם בבית המדרש מתקיפים זה את זה, קמו מלוא קומתם. ובא"י לא היו זקוקים לכך, ודי בהידור] - בן יהוידע

עד מ' שנין אקפדו אהדדי – [טעם מספר ארבעים, כי המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר שכינה (סנהדרין קי ע"א) ובמדבר היו ישראל נזופים מ' שנה כי הרהרו אחר השכינה] – מהרש"א

עד מ' שנין אקפדו אהדדי – [דכוונת הש"ס שיצטרך לו עד מ' שנה, כמ"ש ע"ז דף ה: עד מ' שנין] - שו"ת באר שבע, סי' יב

עד מ' שנין אקפדו אהדדי – [יש מפרשים: "עד מ' שנין" לענין "את צריכת לי" ולא לענין קפידא (שיטה מקובצת). אבל לפי מהרש"א שהקפידו זה על זה עד מ' שנים, מה פירושו? יש לפרש כי הקפידו לא לבוא זה אצל זה, שמא אחד מהם יגיד איזו מלה המשתמעת לשני פנים ותהיה בזה אונאת דברים לשני] - בן יהוידע

חסדא חסדא לא צריכנא לך, את צריכת לי. עד מ' שנין אקפדו אהדדי – [קשה לומר שעברו מ' שנים ולא מחלו זה לזה בערב יום הכפורים? אלא רבנו חננאל מפרש שהמלים נאמרו בצירוף "עד ארבעין שנים אתה צריך לי" כלומר "אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה" (ע"ז דף ה ע"ב). וכן פירש בשו"ת "באר שבע", סי' יב] - אור הישר

ולא רבו שלימדו חכמה ולא רבו שלימדו מקרא ומשנה – [כי התלמוד הוא החכמה באמת] - אגדות ג' 20

מקרא, מדה ואינה מדה – [אינה מדה כי אין בה הבנה כראוי] - אגדות ג' 20

מקרא, מדה ואינה מדה – [היא מדה עד שידע המקרא היטב בגיל עשר, ואז יפנה ללימוד המשנה. וכו כל אדם, אחרי שידע המקרא והמשנה כמו שראוי יפנה כל ימיו לחכמת התלמוד, ורק יקרא בהם בעתים מזומנים כדי שלא ישכח מהם (רמב"ם, הל' תלמוד תורה פ"א הי"ב)] – מהרש"א

תלמוד אין לך מדה גדולה ממנה - אגדות ג' 20 ד"ה רבו שלמדו חכמה, וד"ה מדה

תלמוד אין לך מדה גדולה ממנה – [כי היא נוהגת כל ימי חייו של אדם, אבל מקרא רק עד גיל עשר, ומשנה עד גיל ט"ו ואח"כ רק יחזור לבל ישכח ממה שלמד] – מהרש"א

הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד – אגדות ג' 20 ד"ה מאי דרש

בימי רבי נשנית משנה זו, שבקי כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר תלמודא – [כששמעו דברי רבי, פסקו מללמוד מקרא אפילו פחות מגיל עשר, ופסקו מללמוד משנה אפילו פחות מגיל ט"ו] – מהרש"א

הוי רץ למשנה – [לשון "ריצה" היא ללמוד מהר בלי להתעכב כי אינם צריכים כל כך ישוב הדעת, וכך הכשרון של ימי הנערות] – מהרש"א

הוי רץ למשנה – [בזמנו של רבי היו חלק גדול מהלומדים שהשיגה ידם ללמוד פשטי המשניות, אבל בלי כשרון להבין בגמרא, בסברות ומשא ומתן העיוני. וחלק מהם היו מציגים את עצמם כ"לומדים" ומתעטרים בדברי תורה של זולתם ואמרו אותם בשם עצמם, ועוד מיני תחבולות. לכן דרש רבי שגם הלומד משנה בלבד, ויודע כל ששה הסדרים, הוא דבר גדול] – הרב שמואל (ראב"ד פראג) בנו של הנודע ביהודה, דרושי "אהבת ציון", דרוש ט, עמ' 26-27); עוד עיין ירושלמי שבת פט"ז ה"א והגהות רד"ל שם

משנה - של"ה דף קפא: (שבועות, סדר לימוד)

משנה - תורת חיים

ת"ח שגגות כזדונות – [כי אילו שם אל לבו כראוי, לא היה טועה] - אגדות ג' 20; דרך חיים 185 (פ"ד, הוי זהיר בתלמוד)

ת"ח שגגות כזדונות - נצי"ב, העמק דבר, ויקרא טז, טז הרח"ד

אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות – [הענין הוא שאפילו עושה אב מלאכה בשבת, כיון שלא ידע שזה אסור נחשב לו שוגג] – מהרש"א

זהיר בתלמוד ששגגתן עולה זדון – [כי הטעות מצד הגוף החומרי, ולא מצד השכל. ולכן זה לא נחשב כשוגג] - אגדות ג' 20

החרדים אל דברו אלו תלמידי חכמים -

אחיכם בעלי מקרא – [חולק על פירוש התוספות. וביאור מדוע בעלי מקרא נקראו אחים לבעלי התלמוד. ולא כן בעלי המשנה] - אגדות ג' 21

שונאיכם אלו בעלי משנה – [בעלי מקרא אינם מתחרים בחכמי התלמוד, כי יודעים הם שהמקרא לא פוסקים ההלכה. אבל בעלי משנה, הגורסים בלי עיון, הם המרגישים את עצמם מקופחים מחמת מעלת חכמי העיון שבתלמוד] – מורי ר"ש דביר
מנדיכם אלו עמי הארץ –

ונראה בשמחתכם – [דרשה על מלים אלו] – מהרש"א