מקורות לפרק

דף לג

מציאת אביו ומציאת רבו – [אין האדם נחשב מציאות שלם אם לא ע"י תורה] - נתיב ב' 36 (יראת ה', פרק ה); [מדוע אם אביו ת"ח הוא קודם לרבו] - אגדות ג' 19

אביו ורבו נושאים משאוי – [ביאור מפני מה הגמרא פרטה ג' אופנים: אבידה, משאוי, ושביה, והחידוש שבכל אחד מהם] - בן יהוידע

אפס כי לא יהיה בך אביון – [דרשו כך מפני המלה "בך"] - אגדות ג' 20

כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך – [האדם פועל נגד עצמו. כשמפחד הוא מביא על עצמו את הצרה] - אגדות ג' 19-20

כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך – [כי אומר בפיו שמחזיר אבידתו ולא אבידת אביו כדי שלא יגיע להיות אביון, ובזה הוא פותח פיו לשטן (ברכות יט.), וסופו לבוא לידי כך] – מהרש"א

ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה – [אם השני הוא חכם ממש, צריך לקום מפניו שכך ההלכה. אבל מדובר ב"תלמיד" של חכם, וטרם קבל סמיכת חכמים כי בבבל אין סמיכה אבל אפשר שהוא חכם. ובזה מבואר מדוע הזכירו כאן "בבל" כי בא"י אם טרם נסמך, סימן הוא שאינו חכם עדיין ואין צורך לקום לפניו] – מהרש"א

ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה – [ת"ח שבארץ ישראל היו נוהגים רק הידור זה לזה, ושבבבל קמים מלוא קומתם. כי בבבל כיון שהיו "אויבים" זה לזה (קידושין ל ע"ב) ולבסוף נעשים אוהבים זה לזה, כדי שלא יטעו הרואים אותם בבית המדרש מתקיפים זה את זה, קמו מלוא קומתם. ובא"י לא היו זקוקים לכך, ודי בהידור] - בן יהוידע

עד מ' שנין אקפדו אהדדי – [טעם מספר ארבעים, כי המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר שכינה (סנהדרין קי ע"א) ובמדבר היו ישראל נזופים מ' שנה כי הרהרו אחר השכינה] – מהרש"א

עד מ' שנין אקפדו אהדדי – [דכוונת הש"ס שיצטרך לו עד מ' שנה, כמ"ש ע"ז דף ה: עד מ' שנין] - שו"ת באר שבע, סי' יב

עד מ' שנין אקפדו אהדדי – [יש מפרשים: "עד מ' שנין" לענין "את צריכת לי" ולא לענין קפידא (שיטה מקובצת). אבל לפי מהרש"א שהקפידו זה על זה עד מ' שנים, מה פירושו? יש לפרש כי הקפידו לא לבוא זה אצל זה, שמא אחד מהם יגיד איזו מלה המשתמעת לשני פנים ותהיה בזה אונאת דברים לשני] - בן יהוידע

חסדא חסדא לא צריכנא לך, את צריכת לי. עד מ' שנין אקפדו אהדדי – [קשה לומר שעברו מ' שנים ולא מחלו זה לזה בערב יום הכפורים? אלא רבנו חננאל מפרש שהמלים נאמרו בצירוף "עד ארבעין שנים אתה צריך לי" כלומר "אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה" (ע"ז דף ה ע"ב). וכן פירש בשו"ת "באר שבע", סי' יב] - אור הישר

ולא רבו שלימדו חכמה ולא רבו שלימדו מקרא ומשנה – [כי התלמוד הוא החכמה באמת] - אגדות ג' 20

מקרא, מדה ואינה מדה – [אינה מדה כי אין בה הבנה כראוי] - אגדות ג' 20

מקרא, מדה ואינה מדה – [היא מדה עד שידע המקרא היטב בגיל עשר, ואז יפנה ללימוד המשנה. וכו כל אדם, אחרי שידע המקרא והמשנה כמו שראוי יפנה כל ימיו לחכמת התלמוד, ורק יקרא בהם בעתים מזומנים כדי שלא ישכח מהם (רמב"ם, הל' תלמוד תורה פ"א הי"ב)] – מהרש"א

תלמוד אין לך מדה גדולה ממנה - אגדות ג' 20 ד"ה רבו שלמדו חכמה, וד"ה מדה

תלמוד אין לך מדה גדולה ממנה – [כי היא נוהגת כל ימי חייו של אדם, אבל מקרא רק עד גיל עשר, ומשנה עד גיל ט"ו ואח"כ רק יחזור לבל ישכח ממה שלמד] – מהרש"א

הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד – אגדות ג' 20 ד"ה מאי דרש

בימי רבי נשנית משנה זו, שבקי כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר תלמודא – [כששמעו דברי רבי, פסקו מללמוד מקרא אפילו פחות מגיל עשר, ופסקו מללמוד משנה אפילו פחות מגיל ט"ו] – מהרש"א

הוי רץ למשנה – [לשון "ריצה" היא ללמוד מהר בלי להתעכב כי אינם צריכים כל כך ישוב הדעת, וכך הכשרון של ימי הנערות] – מהרש"א

הוי רץ למשנה – [בזמנו של רבי היו חלק גדול מהלומדים שהשיגה ידם ללמוד פשטי המשניות, אבל בלי כשרון להבין בגמרא, בסברות ומשא ומתן העיוני. וחלק מהם היו מציגים את עצמם כ"לומדים" ומתעטרים בדברי תורה של זולתם ואמרו אותם בשם עצמם, ועוד מיני תחבולות. לכן דרש רבי שגם הלומד משנה בלבד, ויודע כל ששה הסדרים, הוא דבר גדול] – הרב שמואל (ראב"ד פראג) בנו של הנודע ביהודה, דרושי "אהבת ציון", דרוש ט, עמ' 26-27); עוד עיין ירושלמי שבת פט"ז ה"א והגהות רד"ל שם

משנה - של"ה דף קפא: (שבועות, סדר לימוד)

משנה - תורת חיים

ת"ח שגגות כזדונות – [כי אילו שם אל לבו כראוי, לא היה טועה] - אגדות ג' 20; דרך חיים 185 (פ"ד, הוי זהיר בתלמוד)

ת"ח שגגות כזדונות - נצי"ב, העמק דבר, ויקרא טז, טז הרח"ד

אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות – [הענין הוא שאפילו עושה אב מלאכה בשבת, כיון שלא ידע שזה אסור נחשב לו שוגג] – מהרש"א

זהיר בתלמוד ששגגתן עולה זדון – [כי הטעות מצד הגוף החומרי, ולא מצד השכל. ולכן זה לא נחשב כשוגג] - אגדות ג' 20

החרדים אל דברו אלו תלמידי חכמים -

אחיכם בעלי מקרא – [חולק על פירוש התוספות. וביאור מדוע בעלי מקרא נקראו אחים לבעלי התלמוד. ולא כן בעלי המשנה] - אגדות ג' 21

שונאיכם אלו בעלי משנה – [בעלי מקרא אינם מתחרים בחכמי התלמוד, כי יודעים הם שהמקרא לא פוסקים ההלכה. אבל בעלי משנה, הגורסים בלי עיון, הם המרגישים את עצמם מקופחים מחמת מעלת חכמי העיון שבתלמוד] – מורי ר"ש דביר
מנדיכם אלו עמי הארץ –

ונראה בשמחתכם – [דרשה על מלים אלו] – מהרש"א

דף לט

"ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" (בראשית מב, ח) מלמד שיצא בלא חתימת זקן, ובא בחתימת זקן –

דף מב

כספו של אדם יהא מצוי בידו – [כי כאשר הכסף בידו הוא סימן ברכה] - אגדות ג' 21

כספו של אדם יהא מצוי בידו – [שליש בקרקע, היינו שירכוש קרקעות] - בן יהוידע ד"ה מצוי בידו

שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא, ושליש בידו – [הקנינים מחולקים לג' אופנים: שאינה תחת ידו כלל (אלא בקרקע), והנכנס תחת ידו (כסף מזומן), והיוצא מתחת ידו לידי אחר וחזר אליו (פרקמטיא ועיסקא)] – אגדות ג' 21

שליש בקרקע – [יש מפרשים להטמין בקרקע, ויש מפרשים לרכוש בהם קרקע. ויש מעלה בקרקע שיש להם אחריות ואי אפשר שיאבדו ע"י לסטים וגייסות, כי הארץ לעולם עומדת. ופרקמטיא יש לה מעלה שמרויחים בה יותר מבעבודת האדמה (יבמות סג.) וממון בידו נחוץ על איזה שעת צורך הבאה לאדם] – מהרש"א

אין הברכה אלא בדבר הסמוי מן העין – [מה הוסיף ר' ישמעאל (שאין העין שולטת בו) על דברי ר' יצחק (דבר הסמוי מן העין)] – אגדות ג' 21 ד"ה ויראה כי דברי ר' ישמעאל (אמר המעתיק: אבל מהרש"א כתב שאין חילוק ביניהם אלא משמעות דורשים)

אין הברכה אלא בדבר הסמוי מן העין – [מה הוסיף ר' ישמעאל (שאין העין שולטת בו) על דברי ר' יצחק (דבר הסמוי מן העין)] – [אין חילוק ביניהם אלא משמעות דורשים] – מהרש"א

אין הברכה אלא בדבר הסמוי מן העין – [מפני נזק עין הרע] – מהרש"א

אין הברכה אלא בסמוי מן העין – [כי הברכה היא מדריגה עליונה שאין העין שולט בה] - מהר"ל, אגדות ג' 21

ההולך למוד גרנו וכו' שתשלח ברכה – [יתפלל לפני שאומד, כי אם אחרי שאומד הרי זו תפילת שוא (ברכות נד.)] – מהרש"א

הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד וכו' ואח"כ בירך הרי זו תפילת שוא – [תפילתו היתה שיצליח במסחרו, אבל לא שיתרבה התבואה בכמות. אבל אחרי שמדד, אין הברכה שרויה בדבר המדוד ומנוי, כי הפרסום יעכב הצלחתו] – מאירי על תענית ח ע"ב

ההולך למוד גרנו וכו' שתשלח ברכה - ר' צדוק, דברי סופרים, ט'

ההולך למוד גרנו וכו' שתשלח ברכה - ר"ח שמואלביץ (ח"א כ)