מקורות לפרק

דף נז ע"ב

"ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיה לג, טו), זה שאין מסתכל בנשים (כשהוא הולך על שפת הנהר) בשעה שהן עומדות על הכביסה וכו' לעולם דליכא דרכא אחרינא ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה – [דאי אניס נפשיה, חסיד הוא] – רשב"ם

זה שאין מסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה – [שצריכות לעמוד שם יחפות לגלות שוק (אמר המלקט: זה פרק תחתון, מהברך ולמטה) לעמוד בנהר] – רשב"ם

חלוק של ת"ח, שאין בשרו נראית מתחתיו – [שיגיע עד פיסת רגלו שלא יראה כשהוא הולך יחף] – רשב"ם (אבל מהרש"א כתב כי די אם יגיע עד ראש מנעלו, אם יש לו נעליים)

חלוק של ת"ח, שולחן של ת"ח, מטה של ת"ח - אגדות ג' 81-82

שלחן של ת"ח – [ערוך בנקיות. הקדרות שהן מאוסות בשומן וכו' לא יהיו מונחות על ב' שליש השולחן שעליהם המפה. ואצל עם הארץ איננו מקפיד בזה] – מהרש"א

שולחן של ת"ח - של"ה דף פו. (שער אותיות, קדושת אכילה)

מטה של ת"ח – [הוא נזהר לא להניח שם מאכלים, הנמאסים מפני רוח רעה] – מהרש"א (והרמב"ם כתב כדי שלא יפלו במאכלים ההם שממית ורחש)

דף נח

רבי בנאה – [סיפור זה אירע בחלום] - רב האי גאון, תשובת הגאונים ,שערי תשובה קכ"ז

רבי בנאה - [סיפור זה אירע בחלום] - שו"ת הרי"ף (אלפאסי), מהד' שנת תקמ"א, סי' שי"ג

רבי בנאה – [היה קובע מה היא מדרגתו של כל חכם וחכם. ועוד על עניני אברהם ושרה] - אגדות ג' 82-85

רבי בנאה - דברי שאול

רבי בנאה - המלבי"ם על בראשית (ב, ט תורה אור)

אשכחיה לאליעזר - [זה היה במראה חלום] - בן יהוידע

אברהם בכנפיה דשרה - משך חכמה (בראשית כא, יב)

דמות דיוקני – [אדם הראשון נקרא "דיוקנא" כי יש לו אותו צלם בלי שום חילוק. אבל יעקב נקרא "דמות דיוקנו" כי אינו דומה לגמרי] - גור אריה, בראשית א, כז (מהד' מכון ירושלים,פסקא סח)

דמות דיוקני - גר"א (בראשית ה, ג)

נסתכלתי בשני עקביו (של אדם הראשון) – מהר"ל, תפארת ישראל, 41 (יב); דרך חיים 144 (פ"ג, חביב אדם); אגדות ג' 84

הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, בפני חוה, בפני אדם, בפני שכינה –

הכל בפני שרה כקוף – [משמע אפילו יעקב אבינו וצ"ע הרי יופיו של יעקב מעין שופריה דאדם הראשון (בבא מציעא פד ע"א)? אלא שם לענין הצורה והתואר וכאן לענין זיו קלסתר פנים כמ"ש בשרה "כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, יא) ולא "יפת תואר"] – מהרש"א

שופריה דרב כהנא מעין שופריה דר' אבהו וכו' -

מחטטי שכבי, תפסיה בדיקניה – [כלומר הגיע חולי למכשף ההוא, וזהו הנקרא "אוחז בזקנו"] - אגדות ג' 85

מחטטי שכבי, תפסיה בדיקניה – [למה דוקא בזקן שלו? כי זהו הנכנס תחילה לתוך מקום הקבר] - בן יהוידע

חביתא דעפרא, חביתא דגרמי לחד בראי וכו' – [הנכסים נחלקים לשלשה חלקים: רך, קשה, וחומר ביניים] - אגדות ג' 85

חביתא דעפרא, חביתא דגרמי לחד בראי – [כדי שלא יצטערו במיתתו רמז להם כי עוה"ז כולו הוא עולם ההפסד, כי הכל הולך אל העפר, וכל בשר ודם יכלה ושיארו רק עצמות, ובעיקר עצם הלוז. וחביתא דאודרי, כי כל בגדיו יבלו, ויקום בלבוש חדש לעת תחיית המתים] – מהרש"א

אמאי לא צניעת - בינה לעתים, עת קץ, תחילת דרוש אחרון לאלול, פ' נצבים (שצא)

זילו חבטו קברא דאבוכון – [צ"ל שנודע לו מראש לר' בנאה מה ששמע האיש שאשתו אמרה, דאל"כ מניין לו להכין תחבולה זו? וביאור מה עלה על דעת הבנים בעת חביטתם] – בניהו

אזלא דביתהו, אמרה להו עבדא חד הוה לי פסקו לרישיה וכו' – [ביאור הנמשל] – מהרש"א

אמר ר' בנאה זרנוקא אמרה לכו - אגדות ג' 85 ד"ה ההוא גברא

אמר ר' בנאה זרנוקא אמרה לכו – [צ"ע סוף כל סוף הרי הוציא כסף ללא עדים ובלי שטר? אלא הבינו הגוים שאם הוא חכם גדול ומבין רמזים ומה בין השיטין, זה משמש לו כמו עדים ושטר] - בן יהוידע ד"ה אמרי הואיל וחכים כולי האי

דף נח ע"ב

כל דיין דמתקרי לדין ומפקין מיניה ממונא בדין, לאו שמיה דיין – [מובא ברש"י על שמות יח, כא "שונאי בצע". ויש תנאי בזה, עיין תוספות ד"ה כל דיין] – מהרש"א

בראש כל מותא אנא דם, ובראש כל אסוון אנא חמר – [רוב מדות הרעות תלוים ברבוי הדם, כמו כעס, קנאה ושנאה וכיו"ב (אמר המלקט: וכן כתב ר' חיים ויטאל, "שערי קדושה" ח"א שער ב שלפי התגברות אחת מארבע מרות יש חולי הנפשות: מרה לבנה, מרה ירוקה, מרה שחורה, מרה אדומה) וראש כל אסוון הוא יין, רמז על חכמה וסוד התורה "הביאני אל בית היין" (שיר השירים ב, ד). והיודעים סוד התורה אינם זקוקים לבקש סימנים כדי לזכור לימודם (עירובין נד ע"ב) "לימד דעת את העם" (קהלת יב, ט), דאגמריה בסימנים (אמר המלקט: שמא מהרש"א רומז כאן "את העם" שזוהי סגולה לפשוטי העם)] – מהרש"א

בראש כל מותא אנא דם, ובראש כל אסוון אנא חמר – [דם הוא כינוי לנפש המתאוה, והוא ראש לחטאי האדם. התיקון נגדו הוא יינה של תורה] – גר"א על משלי לא, יא (בהערות רמ"מ שקלאוור); עין אליהו

דף ס

אין פתחיהם מכוונים – [ביאור על ברכות בלעם] - נצח 215 (נט); אגדות ג' 85

אין פתחיהם מכוונים – [כי כתוב "שוכן לשבטיו", ולא אמר "שוכנים" לשון רבים. לומר כי כל אחד שוכן לבדו, בלי שרואה לתוך ביתו של חברו. ובדרך רמז: אותיות "לשבטיו" הן "יבט שלו" הוא רק מביט בשלו] - בן יהוידע

ראוים הללו שתשרה עליהם שכינה – [כי נבואה ורוח הקודש יהיו אך ורק ע"י צניעות ולא בפומבי. ובמדבר קשה להתבודד בצניעות, ואעפ"כ היו נזהרים] - בניהו

ר' ינאי, אילן נוטה - בינה לעתים, עת לחשות, דרוש א' (תלב)

אתא לקמיה דר' ינאי – [צ"ע הרי הוא רק הנתבע? והיה ראוי שבני רשות הרבים שהם התובעים יבואו לר' ינאי? אלא הוא בא כדי ללמוד טענת התנצלות שיציל אותו כאשר יתבעו אותו] – בניהו

זיל האידנא ותא למחר – [מדוע הוסיף המלים "זיל האידנא"?] - בניהו

קשט עצמך, אח"כ קשט אחרים - צדקת הצדיק, ס'

כשחרב בית המקדש, רבו פרושים - נצח 117 (כג)

כשחרב בית המקדש, רבו פרושים - תורת חיים

כשחרב בית המקדש, רבו פרושים – [והא דלא אמרו "עצים לא נדליק, שבטלו עצי מערכה", "בגד לא נלבש, שבטלו בגדי כהונה", "שמן לא נדלק שבטלה המנורה"? כי הם הזכירו רק הנאות הבאות לגוף, ולא מחוץ לגוף] - בן יהוידע

"במארה אתם נארים וכו' הגוי כולו" (מלאכי ג, ט) – [כלומר העובר על גזירת חכמים עליו לסבול קללה ("הפורץ גדר ישכנון נחש", עבודה זרה כז ע"ב) וכיון שרוב ציבור אינם יכולים לשמור גזירה מסויימת זו, הם "נאורים" כלומר הם בכלל ארור. ויש למנוע מצב כזה ולכן אין לגזור גזירות כאלו] – מהרש"א על הוריות דף ג'

סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, אמה על אמה – [כנגד הפתח, ששם היה נראה יותר שצריכים לייפותו, וכאילו אין לו קנין בחוץ לארץ ואין דעתו להיות תושב, רק דרך גירות. וזאת האמה היא עיקר הקנין והנוי] – מהרש"א (אמר המלקט: אמנם דין זה צריכים לקיים גם בארץ ישראל ולא רק בחו"ל. ואפשר לתקן דברי מהרש"א כי גם בא"י "דיו לעבד להיות כרבו" (ברכות נח ע"ב). ביתו של ה' חרב ולכן גם ביתינו איננו שלם. ודברי מהרש"א כאן דומים לדברי ר' חיים, אחיו של מהר"ל, בספרו ספר החיים, "גאולה וישועה" פרק א)

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (תהלים קלז, ה) – [צ"ע הרי לפי פשוטו מזמור זה נאמר רק ע"י הלוים, שאמרו להם שוביהם לשיר, וענו להם "איך נשיר?" (כמפורש במדרש תהלים, כי קצצו בהונות ידיהם). וכיצד דרשו לכל כלל ישראל להתאבל? אלא כי כל המזמור בלשון רבים ("שירו לנו, איך נשיר") ורק מהפסוק הזה ואילך ("אם אשכחך") הוא בלשון יחיד, דמשמע כל יחיד ויחיד במשך כל הדורות, יתאבל על ירושלים ואפילו איננו לוי. ויש מנהגים שונים מה שנהגו כל עיר ועיר (עטרות חתנים, תכשיטי אשה)] – מהרש"א ד"ה כשחרב הבית; וד"ה בתכשיטין דמשייר צידעא

תשכח ימיני – [כי מעשה הנעשה ביד שמאל איננו ככל יופיו ותיקונו. לכן קובע שאם אשכח ירושלים, כך כל שאר מעשים שלי לא יהיו ביופיים ותיקונם] – מהרש"א
דין הוא שנגזור על עצמנו – [טעם עמוק כדי שיהיו בני העם שוגגים במה שאינם מוסרים עצמם למות בשעת גזירה, ולא יהיו מזידים] - בן יהוידע