המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו

זהב רותח יוצק לפיו (של נבוכדנצר) שאלמלא בא מלאך וסטרו. בקש לגנות שירות דוד. (צב)

לפי התחלת השבח "אתוהי כמה רברבין" הבינו חז"ל, שהיה זה פתיחה והתחלה לשירה והלל ארוך, ומה פתאום נפסקה ונקטעה שירתו? אלא ודאי יד ההשגחה סיבבה הסחת דעתו שאם כי הכיר לפי שעה בגדולת היוצר אין דעתו שפויה ופנויה להרחיב בשבחו וע"כ נקטע שירו (וזהו המלאך שסטרו וכפי הרמב"ם), כי אלו המשיך, היה בשגב שבחו הרגעי שהיה בבחינת אחיזת עינים לעיני ההמונים, לשכח ולהמעיט כלפי חוץ, לתשבחות נעים ישראל. ומה יקרה מליצתם, יוצק זהב רותח, כי ראוי להיות נכוה עבור רשעתו ושחיתות נפשו, אבל בשכר שגב דבריו, זכאי להכוות בזהב.

צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינם חוזרים לעפרן והקב"ה עושה להם כנפים ושטין וכו'. (צב)

פי' בספ"ר, שאי אפשר שזה כפשוטו כי ידוע שכל הכוחות הגשמיים יש להם סוף והיפסדות, וגם מה תועלת בחיותם לעולם, והלא טוב להם בעולם הנשמות שהתענוג הגשמי אינו טוב מהרוחני?. עכ"ל. ומן ההמשך: "הקב"ה עושה להם כנפים ושטין", יובן ענין אינם חוזרים לעפרן.

בר כוזיבא אמר להו לרבנן אנא משיח. א"ל במשיח כתיב, והריחו ביראת ה' דמורח ודאין. כיון דחזיוה דלא מורח ודאין, קטלוה. (צ"ג)

אין כוונת התלמוד בזה, אלא לתאר יחסים ששררו בין רבנן לבר כוזיבא לפני נפילתו ושגרמו לכך. ותיארו לנו אותו כמוקף רבנן שטוען לפניהם שהוא משיח והם בוחנים אותו וקוטלים אותו. (ובדומה לזה כשרצו להפליג בגבורת יהודה תיארוהו כמנצח בהלכות ובמשא ובמתן דגמרא, באמרם: "לא הוה ידע לישא וליתן בשמעתא. לא סליק שמעתא" וכו'). וכל כוונתם שמשהכירו והבינו מתוך מעשיו שאינו משיח ה' כאותו מעשה דבירושלמי, שהרג את דודו ר"א המודעי, בתסכולו וסכלותו, כשחשדו בקשר עם אותו כותי שלחש לו בעת תפלתו, וע"כ אמרו יצאה ב"ק ואמרה, הוא הרג לזרוען ועין ימינם של ישראל, לפיכך זרועו תיבש ועינו תכהה. ונלכדה ביתר ונהרג. כלומר, שפשטה דעה כללית מוסכמת בקול המון, דכל רבנן כקול שדי הסכימו, שלא זה הוא הראוי להיות משיח, מחוסר תבונתו והרחתו את האמת, אלא בפחז וחימה ינהג, לפיכך סר אמונם ותמיכתם ומסירותם לו, ופרשו והסתיגו ממנו, ולא חשו ולא רגשו על מותו אחר שהכירוהו. וכקטלוה דמי, ומיד נחרץ גורל ביתר.

מנין לתחית המתים. שנ' ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרון. (צג)

השם תחית המתים שבא בחז"ל, נאמר על מובנים שונים כל מקום לפי ענינו. כדלקמן וכאן הכוונה מנין יש רמז למושג תחה"מ בתורה.

מתים שהחיה יחזקאל, ר"י א' משל היה, ר"א עלו לא"י והולידו, ר"י א' אני מבני בניהם, שנא' ומבני אפרים וכו'. (צג)

הרמב"ם במו"נ תופס לעיקר שמשל היה, ונראה שלא יניח לדברי הרבים שחולקים שממש היה, אלא נראה שהבין מדבריהם שעל אופן מסוים של תחייה לאומית או דתית נתכוונו, כגון; שאיזה צבור מן היהדות נתנתק ונשתכח וכמת נחשב, ויחזקאל הפיח בהם רוח אמונה ותקוה, ועלו בסוף לא"י והולידו בנים נאמנים ליהדות, ומוסיף בן בתירה, שאף הגיעו לשמור תפילין עוד אז, וכן נראה מדברי רב ושמואל שאמרו שהם מבני אפרים, אשר מנו לקץ וטעו ונתיאשו, או מבנ"א שמיאוש כפרו בתחיית האומה. ולר"י הם מבנ"א שאין בהם לחלוחית מצוה, או שחיפו להיכל בשקצים ורמשים, (כלו' צלמים וע"ז) שאת כל אלה הוא החזיר לרוח היהדות, וכאילו החייה אותם ממות רוחני. ואין בביאור זה לגרוע כמלוא נימה בעצם האמונה בתחיית המתים שהיא לע"ל, והראיה, שעל המשנה על ואלו שאין להם חלק לעוה"ב שאלה הגמרא (ד'צ') וכל כך למה? תנא הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים. והרי מדובר במשנה על העוה"ב? אלא זו ראייה שתחה"מ הוא מושג רחב ומושאל, ולו הבנה וענין, כל מקום לפי ענינו. וכל שכן שהמקרא עצמו צווח ומבאר בעצמו שזה משל "העצמות האלה כל בית ישראל המה, אומרים יבשו עצמותינו אבדה תקותנו נגזרנו לנו", והמחלוקת היא על האספקטים השונים שיש בה.

אמר הקב"ה יבא חזקיה שיש לו ח' שמות ויפרע מסנחריב שלו ח' שמות. (צד)

מהכתובים נראה שזו היתה שושלת מלכי אשור, וכוונת האגדה לו' שהיה אלו שמות תארים למלכי אשור, כמו השם פרעה, אכיש, לבד השם הפרטי שהיה להם.

פרעה שחירף בעצמו, נפרע ממנו הקב"ה בעצמו. סנחריב שחירף ע"י שליח, נפרע ממנו ע"י שליח (צד)

פירוש, פרעה שהעז בעצמו לומר מי ה' וכו', היתה פורענותו ע"י נס בלא מכות טבעיות כלל, וזוהי היד הגדולה, אבל סנחריב שלא חירף וחילל שם ה' בעצמו, לא נתנה מידת הדין לשנות כלפיו טבעו של עולם כלפרעה ועמו, אלא באה הפורענות בנס קרוב לדרך הטבע, באופן קיצוני ונדיר, כמו שרמזו באמרם, אמר ה' לגבריאל "בלכתך לבשל הפירות הזדקק להם", ופגע בם.

כתיב מרום קצו וכ' מלון קצו. אמר אותו רשע בתחילה אחריב בירה של מטה ואח"כ שלמ"ע (צד)

היינו שחשב להחריב לביהמ"ק, ואח"כ ישבית ויבטל דת ואמונת ה' מהעולם, וישליט דת ע"ז, ואת שלטונו ותרבותו.

ודניאל להיכן אזל, למכרא נהרא רבא בטורא, וי"א לאיתויי ביזרא או חזירי ממצרים. (צג)

מאמרם זה אפשר שסוד פוליטי שלא יכלו לגלותו בהמון, הגו בו. כי תמוה שלא נשמע עוד מדניאל ולא נזכר שמו. ולא יתכן שתיפסק גדלותו סתם, אלא ודאי שעסק בשליחות נידחת שהיא כביכול לטובת ממשלתו, אך הוא בסתר עשה לקרב את מפלתה של בבל שהגלתנו והחריבתנו - עי"ז שיעץ למכרא ולהטות לנהר שהקיף והגין כחומה לעיר בבל למטרת ישוב והשקיה, ולמעשה עי"ז החליטה והכשיר את הקרקע לכבושה. ולמ"ד שהלך להביא חזירים או ביזרא ממצרים, הכוונה שנתכוון להוציא את הסחר העיקרי של מצרים ממנה, כגון שהוציא חזירים מבלי לסרסם כחוק תחלה. או שגנב את סוד הגידול באופן הגורם לתחרות וסכסוך בין מדיני המביא למלחמה, וכ"ז כעושה בחשאי לטובת ממשלתו.

אחר הדברים והאמת, לאחר שקפץ הקב"ה ונשבע. (להביא את סנחריב ולהפילו) שנ' נשבע ה' אם לא כאשר דמיתי וכו' לשבור אשור בארצי (צד)

הצורך בשבועה כביכול, הוא, שלאחר שלפי צורך השעה וצדקת חזקיהו ראוי שבו ובדורו יתקיים החזון המשיחי, אלא שחסרה לו גדולת הנפש להתפעל מנפלאות ה' ולשבח עליהם, ואז כביכול היה צריך השי"ת לקפוץ ולהשבע, להפליא ולקיים קידוש ופרסום שמו בעולם ע"י הפלת סנחריב לרגלי חזקיהו, על אף שאין חזקיהו ראוי לכך מכל הבחינות, כמו שאמר אין לי כח כאבא.

ר"א ימות המשיח לישראל ארבעים שנה (צד)

כתב הר"ן, אין כוונת ר"א למעט בכבודם ואשרם של ישראל, אלא לומר שתקופה זו היא מעטה לעומת התחיה שאחרי זה, וכן ר' הלל שאמר; אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה, אינו מתכוון שיאבדו ח"ו בגלותם, אלא רק מקצר בטובה זו לעומת עולם התחיה והעולם הבא. (ועי' לקמן).

בקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג, וכו' פתחה הארץ ואמרה שירה, מסוף הארץ צבי לצדיק. אמ' שר העולם לפני ה', עשה צביונו לצדיק זה, יצאת ב"ק (צד)

פעמים יכנו חז"ל לכוחות הנפש העליונים, שמים. ולחומר הגוף ומזגו, ארץ. כמו שאמרו "יקרא אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ זה הגוף". והנה דוד היה מעולה מחזקיה בכוחות נפשיים שבם שר ברוה"ק. ולעומתו חזקיהו מזג גופו היה טוב שלא נטה לתאוות. וכאשר נעשה לו נס מבלי כלי מלחמה דומה היה ונראה, שהעת ההיא עת משיח והגשמת יעוד הישועה הנצחיים. אולם מזדקרת טרוניה נגדית, אם דוד המלך הגדול בנפשו ושורר ברוה"ק לא נעשה משיח, חזקיה לא כל שכן. אולם נגד זה הדעה הצבורית בארץ נותנת, שאין להשגיח על גדלות הנפש, אלא התפארת היא בתקון המעשים ובשם טוב, כחזקיה שלא נכשל בחטא ובחלול ה'. וזהו פתחה הארץ ואמרה שירה. צבי לצדיק וע"כ דרשו "שקר החן, דור משה. והבל היופי דור יהושע. אשה יראת ה', זה דור חזקיה". אך סוד העיכוב של משיח הוא "רזי לי", שגלוי לפני הש"י שעדיין לא הגיע הקץ, מחמת מעשיהם של כלל ישראל. והוא ענין אמרם עד מתי? יצאה בת קול ואמ' בוגדים בגדו. וענין שר העולם, כבר ביאר הרמב"ם במו"נ ח"ב ו' שהוא הכח הטבעי השולט בעולם. (ועי' ג"כ לקמן בחולין ס.)

מארת ה' בבית רשע, זה פקח שהיה אוכל מ' גוזלות בקנוח סעודה. ונוה צדיקים יברך זה חזקיה שהיה אוכל ליטרא בשר בסעודה (צד)

לא נתכוונו לומר ששלמה רמז, ש"פקח" יהיה זולל כל כך, וחזקיה מסגף נפשו בירק. וכן מה שסיפרו על בן נרבאי שהיה אוכל ש' עגלים ושותה ש' גרבי יין ומ' גוזלות בקנוח סעודה, אין ספק שהכוונה על אוכלי שולחנו, שקים להו, שכהנים רבים היו סמוכים על שולחנו, (ו-002 הוא מספר גוזמא השגור בפיהם). ברם, בפקח שלא נזכר בשר ויין אלא גוזלות, נראה שלא באו לרמוז, אלא על גבורת פקח וחולשת חזקיהו, בכנויי אכילה, ע"ד מליצת הנביא "כי זבח לה' בבצרה". שרואים אנו (בד"ה ב' כ"ח) איך פקח הראה גבורתו בטבח נורא בבני יהודה ביום אחד, ק"ך אלף בני חיל, ועכ"ז לא עמד בפני מלך אשור. (מלכים ט"ו). ולעומתו חזקיה הנקרא "מי השילוח ההולכים לאט" עמד בפניו וראה נקמה בו. וע"פ מה שנתכנו ונמשלו ישראל ליונה וגוזל, תיארו במשל, איך העריץ הזה כילה רק בקנוח סעודה אחת מ' סאה גוזלות, אשר אם נחלק הסך ק"ך לשלשה (3:021) נמצא שאכל (שהרג כמו ואכלת את כל העמים), בשליש היום מ' אלף, ועכ"ז "מארת ה' בבית רשע", שנפל ביד מלך אשור. ונוה צדיקים יברך, זה חזקיהו שהיה אוכל ירק. שירק מורה על חולשתו, ואעפ"כ זכה לעמוד בפני אשור. להורות, כי לא בכח יגבר איש ולה' התשועה.

וישבי בנוב וכו' אתא שטן אידמי כטביא וכו' קפצה ליה ארעא לאבישי, כי אדברו אמיה, כחש וקטליה. (צה)

כשנתבונן בכתובים, נראה שאף לאחר שכיפר דוד את עון מות הגבעונים ושאול (שלא נספד), כפי שנאמר "ויעתר אלקים לארץ, בכ"ז נאמר "ותהי מלחמה, ויעף דוד, וישבי אמר להכות את דוד". אשר מכל זה הבינו חז"ל שטרם נתכפר לו לדוד עון מה שגרם להרג נוב וכו' - עי"ז שהכשיל לאחימלך לתת לו החרב ולחם, וליחשד. אשר בסיבת כך נטרד דואג ושאול, ומזה גם ענין הגבעונים והמוקעים, וערכו שיח כביכול בין דוד להשי"ת, שעד מתי ישאר עון מה שגרם בידו, כי הבינו מזה שנאמר ויאמר להכות את דוד - ובסמיכות לאמור: "ויעתר אלהים לארץ", שזה כעונש לדוד על עון נוב, ושדוד קיבל עליו עונש מות במקום הרעב כיון שנעתר ה' לארץ.

וסיבות חוסר השמירה ואי הזהירות, שבה נלכד דוד אז, כינו בשטן שנדמה לצבי, (כשם שכינו לעצת יצה"ר, של גלוי אהל שהתרחצה תחתיו בת שבע על הגג ע"י יריה על צפור כאמתלה בפני עבדיו; שטן). וכשכמעט נלכד דוד ברשת ישבי, שחשב לתפסו ולהתעלל בו, כנרמז ויאמר להכות את דוד, וכדי להמחיש לשירו "תרחיב צעדי תחתי", תיארו, שכאילו כבש לדוד בבי סדיא, שהוא עינוי קשה ממות, ושנעשה לו נס דמכא ארעא וכו', ושאבישי נתרגש מהעדרו וחש למערכה פתאום, באופן המכונה בפיהם קפיצת הדרך, כי כך כינו למהירות והצלחת הדרך אצל יעקב ואליעזר. והרחיבו בתואר הענין, שבעש"ק היה עת יפתחו אנשי המלחמה חגוריהם ויעסקו ברחצה והכנה לש"ק, וגם כדי שיעלה יפה עם מאמרם, במקום האחר, שבשבת ימות. והחידה לגורלו דימו לכתמי דם במים בדמיונם (וכן המשילו לבנ"י ביונה המטרפת). ושלרוב חפזון והצלה נחוץ להשתמש בשרביט המלך, וששאל ע"כ בביהמ"ד (כדרכם לחרוז אגדה בהלכה לברר הדין). ועיטרו לאבישי בנצחון מוקדם על אם ישבי, המזוינת כדרך נשים במוט פלך שבו רצתה לפגוע בו. ושישבי בראותו לאבישי שחש, רצה להרוג לדוד. אך הוא נתעודד ונתחזק כשראה לשר צבאו, שחש לעזרתו, וכיון שאבישי לא עשה מאומה רק בהופעתו הפיח בדוד רוח גבורה, כינו לישועת ה' ופלאי הצלתו, "בשם", דאוקמיה בין שמיא לארעא. שענינו, שגרם לו להחזיק מעמד בהתגוננות, בס"ד, כי "אין חבוש מתיר עצמו".

וערכו שו"ת בפי דוד ואבישי, מאי בעית? דהינו מה גרם שהגעת לזאת, וענה על כך, שכעונש שמימי, בא לידי תסכול. ועל זה א"ל אפיך צלותך, כלומר, שאינו מחפש תקון לעוונו, ובשתיקתו משלים עם עונש בידי אדם. והושם המשל העממי בפי אבישי בר ברך וכו', הכולל סכלות בנ"א לדאוג לצאצאיהם יותר מלעצמם. מזה שא' דוד, נפלה נא ביד ה', ולא ביקש לדחות לעונשו לזרעו ולבסוף נהפכה בעותיה ונתקיימה בזרעו אשר הכריתתו עתליה, פרט ליואש שאותו יחסו לאבי הסיבות, והוא אמרם, אלמלא נשתייר אביתר לאחימלך לא נשתייר מזרע דוד שריד ופליט, לומר שהכל במשפט ה' לעולם. (וכך דרך הדרש לחקור אחר הסיבות ואחר דין ה' מדה כנגד מדה, כאמר' לפי שבא אבשלום על י' פלגשי אביו ננעצו בו י' לונביות, ולפי שגנב ג' לבבות נתקעו בו ג' שבטים, וכן כנגד י' לגימות שנתן נבל לעבדי דוד נתארך לו י' ימים, (ר"ה), וכן בשביל מ"ב קרבנות שהקריב בלעם הובקעו מישראל מ"ב נערים (סוטה מ"ט). וכן ע"פ המשל "בר ברך קירא ליזבן", בנו מאמרם, אלמלא תפלת דוד, היו ישראל מוכרי רבב (שם מ"ט).

וכן פי' בספ"ר שהדברים אינם כפשוטם ושהכוונה שדוד נענש על שרימה לאחימלך, עי"ז שה' סבב שירדוף לאיזה צבי או לגבור קל כצבי ופגע באויבו שכמעט הרגו, אלמלא נמלט והסתתר או התבצר בצוק, ואבישי שחש לעזרתו לא הצליח אלא להעמיד ולעכב את ההתגברות עליו והסכנה ממנו, ע"י השתפלות והתגברות עד שהתפלל לה' והצילו.

בא עליהם סנחריב וכו' במ"ה אלף בני מלכים בקרונות של זהב וכו' אורך מחנהו ת' פרסה. רוחב צואר סוסיו מ' פרסה. סך מחנהו 002 רבוא חסר חד. (צה)

דברו חז"ל כאן דרך גוזמא להגדלת הנס ולפי גודל ההצלה מידי אותו עריץ כובש העמים, בעקבות הכתובים: "אם יספיק עפר שומרון - אני קרתי וכו' ואחריב כל יאורי מצור", והרחיבו התאורים ואמרו, ראשונים עברו בשחי וכו'. ורמזו באמרם חסר חד, שעל אף כל המונם, היה חסר להם כח אחד, כחו יתב', שמבלעדי רצונו לא יועיל המון רב. ורק לפי פשטו של המשל הקשה אביי חד אלפא וכו' כדי להדגיש נקודה זו.

במה הכם? ביד הכם ר"י באצבע הכם. (צה)

כלומר מה טיבו של הנס שעל ידו סיבב ה' מיתת עם רב בשעה מועטת? ר"א או' שזה היה סיבה על טבעית בכח ה' וידו החזקה כבריאה חדשה, כנס קריעת ים סוף וטבוע מצרים, שבם נאמר "היד הגדולה". ור"י או' באצבע (לא כל היד), שהוא נס בשתוף הטבע של שתוף ההנהגה הטבעית, וההשגחה הנסית פרטית, כנס מכת הכנים שבה הודו החרטומים, שאינה סתם מקרה טבעי אלא אצבע ה' ניכרת בה, וכמו"כ מגפת סנחריב היתה נס בולט באמצעות הטבע הרגיל.

א"ל הקב"ה לגבריאל מגלך נטושה? א"ל נטושה ועומדת מששת ימי בראשית, אותו הפרק זמן בישול פירות היה, א"ל הקב"ה לגבריאל כשאתה יוצא לבשל פירות היזקק להם שנא' מדי עברו יקח אתכם. וכו' וי"א בחוטמו נשף בהם ומתו. ר"י אמר כפים ספק להם ומתו, רי"א אזנים גילה להם ושמעו שירה מפי החיות ומתו. (צה)

ידוע הוא כנוים לסדרו של עולם וטבעו, בשם גבריאל ושר העולם. והענין שרמזו לנו הוא שאחרי מסעם המיגע, הקדים ונשף הש"י אותם ברוח חמסינית קשה ומחניקה עם מכת שמש קשה ביותר, אשר היא טובה לבישול הפירות, ששלטה בהם, וליהטה אותם בהיותם חשופים ללא כל מחסה בשדה. (וזהו ענין "בדרכך" וכו'. כי בתחילת עונת הקיץ היה.) ו"היד, או האצבע שבנס", הוא מות הקצינים וראשי גייסות שבהם בלבד. ור"י או' שהש"י שלח בהם סערה כעין רוח פרצים משני עברים מתחלפות ונוגדניות, עד שמתו כולם ממשב סערות, כאילו כפיו ספק בהם. "וחוטמו נשף בהם", הוא רוח מחניקה ומזיקה. ור"י יסבור שה' השמיעם קולות שירה ופחד נורא, עד שמת לבם בקרבם מפחד ואימה מקול שירת חיות הקודש שבארץ - המה חזקיה וסייעתו, אשר מגודל בטחונם בש"י, פצחו בהלל ושירה בלילה זו שהיתה ליל הסדר (פסח) בתרועת נצחון שבקעה שחקים והפילה חתת מות במחנה סנחריב, נוסף על תלאות ונסים שנתרחשו כנ"ל.

עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה.

פי', יצירת מין האדם יש בה פרסום מציאותו של הקב"ה יותר מגלגל חמה. כי הוא מודיע ומכריז בפיו על הכרתו בבורא. וזהו ענין אמרם, גדול מה שנא' בצדיקים יותר מהקב"ה, שבם נאמר "מקדש כוננו ידיך". ובהש"י נאמר "וידי יסדה ארץ".

יגלח ה' בתער השכירה וכו' אתא קב"ה אידמי ליה כגוברא סבא אמר ליה כי אזלת לגבי מלכי מזרח ומערב דאיתית לבניהו וקטלתנהו מאי אמרת להו? זיל שני נפשך ואייתי לי מספרא ואגזיך רישך ודיקנך. אזל לההוא ביתא ואמר להו הבו מספרא. א"ל טחין קשיאתא וכו' גזיה לרישיה ודיקניה. (צו)

ע"פ מה שפירש רב נסים גאון למושג אליהו בחז"ל, יובן ג"כ ענין אתא קוב"ה כאן שהש"י זימן לו מי שיעצו לדעתו. ובעקבות הכתוב שתיאר את מפלתו בציור השחתה וגלוח של הראש והזקן ע"י ה' (שהוא ביטוי להשפלת כבודו עקב התפוררות חילו העצום), תיארו לנו חז"ל ג"כ במשל וציור דומה, איך היה שרוי בחרדה ובושה אודות המפלה שגרם לבני מלכי מזרח ומערב, וכמאמר הכתוב "וישב בבושת פנים לארצו", המרמז שבעצם שובו בלעדיהם אחרי שה' גלח והכרית שרי חילותיו המכונים בזקן, עם חייליהם (המכונים בשער הרגלים) (הרומז על חיל רגלים) שהיתה נסיגתו מסתמא תוך החלטה של התחפשות, ושנוי אופי, ושנוי מדיניות הכבושים והמלחמות. ומסתמא בערמתו היה נאלץ הרברבן הזה להכנע ולהתרפס לבני עמו וארצו ולכל מקום בואו, מה שתיארו שזה בשבילו כטחינת קשיתא שהוא מעשה עבדות ושפלות חנם (כשמשון). ו"סבא", הוא כנוי למושיעם של ישראל ע"ד "ועד זקנה ושיבה אני הוא". ובתאור חריכת זקנו בעצמו, רמזו בלגלוג איך הוא בעצמו גרם למפלת חילו עי"ז שלחצם עשר מסעות באותו יום שרב וחמסין, שהחליאם והכשיר הקרקע למותם ע"י גבריאל שהזדקק להם בעת עברו לבשל הפירות. ואולם כל תחבולות התרפסותו לא הועילו לו. ואפי' בניו בגדו בו בהכירם, כי נכון הוא לנצל אף אותם למען עצמו. והואיל ונזכר במקרא ארץ אררט חרזו חז"ל ע"ז ענין התיבה הקשור בשם זה, כי עובד אלילים וקרשים הוא, מעצים וצמחים שהשאיר ה' ברחמים אחר המבול שהיה על חטא זה.

ויחלק עליהם לילה אותו מלאך שנזדמן לו לאב' לילה שמו. (צו)

כל סיבה מסייעת, היא בבחינת מלאך. ומהדגשת הכתוב "לילה", הבינו חז"ל שגורם הלילה והאפילה הוא שעמד לו לאברהם אבי' לגבור עליהם להפתיעם ולהומם בחשיכה. ואפשר שבנוסם בבהלה נוקשו בדרכם ונלכדו בפחים ופחתים. והואיל ולילה עת התגלעות בזנות, זמה, ושכרות, כרמז הכתוב "והלילה אמר הרה גבר", הבינו ג"כ שמסתמא אותם מלכים וחילהם היו טרודים ושטופים בזמה עם נשים רבות ששבו, ושעי"ז נשתה גבורתם ולא יכלו לעמוד על נפשם, מול מלאך ה' רודפם, שנפל עליהם בלילה פתאום על מטת זמתם. ור"י הוסיף שאף מן השמים נלחמו בם ברוב חום או קור וכיצ"ב, אשר הכשילם והמם ואבדם, ונחלק עליהם הלילה. לאברהם לישועה, ולהם למפלה.

אע"ג דשלחו מתם הזהרו בבני ע"ה כי האי מלתא מודעינן להו וכו' ומה בשכר ד' פסיעות וכו' כשאני משלם לא' ויצחק עאכ"ו. (צו)

עיי' פירושי רש"י מאי מודעינן להו. ואפשר גם לפרש, דאעפ"י דיש ליזהר בבני עמי הארץ ובכלל זה בני גרים, עכ"ז מותר להודיעם שיש יתרון לת"ח בני ת"ח עליהם, וכמוכח בסוף הלשון כשאני משלם לבני אב' יצחק ויעקב עאכו"כ.

כד רהיט (נבוכדנצר) ד' פסיעות אתא גבריאל ואוקמיה, ואלמלא לא אוקמיה לא היתה תקנה לשונאי ישראל. (צו)

פי, יד הגבורה וההשגחה סיבבה איזה סיבות טבעיות שמנעוהו מלכת עוד. כדי למנוע קטיגוריא על ישראל.

בעא למהדר. מסתפינא דלעבדו בי כלסנחריב, נפק ב"ק ואמרה ליה, שוור בר שוור דמטא זימנא דמקדשא חריב. והיכלא מיקלי. פש ליה חד נרגא. אתא מחיה בקופא ואפתח. הוה קא זיחא דעתיה. נפקת ב"ק ואמרה, עמא קטילא קטילת, קמחא טחינא טחינת. (צו)

כלומר כשראה בתחלה שאינו מצליח במלחמתו, הרהר ליסוג מחשש פן יקרהו כסנחריב, אך מאת ה' התחזק לבו שיצליח וכי עת חרבנם הגיע, אך כשהתגאה בנצחונו, שמע דעה רווחת והסכמת הכל, והשיב אל לבו שאך מאת ה' היתה זאת, כי צורם מכרם.

שיתא אלפי הוה עלמא וחד חרוב שנ' ונשגב ה' לבדו ביום ההוא אמר אליהו לר"י אין העולם פחות מפ"ה יובלות וביובל אחרון בין דוד בא (צ"ז)

כבר ביאר הרמב"ם במורה לזה ואמר, שזה על דרך משל. וראיתו דוקא מאמרם "חד חרוב", שזה מלמד שעולם נשאר קיים, לא שחזר לתהו ולאין. והעקדה (ישעיה ב') פירש, שהכוונה כי באלו הששת אלפים תמשך תגבורת היצר בעולם עד שעיקר השתדלות האנשים יהיה אך בבנינו, אך מהאלף הז' ואילך בהמול ה' לבבם, תהיה כל כוונתם אך לבנות ולהשלים את עצמם ולעזוב לעוה"ז חרב, דהיינו שלא יקפידו בעניני עוה"ז, וכעין שבירך לתלמידיו יה"ר שיחרב ביתך וישתכלל אושפיזך. וגם מהראיה ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" ראיה לפירוש הרמב"ם, שמדובר על שגב, כי אם אין עולם, ע"י מי יושגב וישובח?

ובספ"ר פי' וז"ל, ר"ל שירבו המלחמות והמות בב"ח, ותחרב ותשום הארץ ולא ישאר רק ה' והדבקים בו, והראב"ע. סובר שישחת שוב העולם ע"י שיכסוהו המים ויציל ה' לדבקים בו כמו לנח, וענין מאמרם "אין העולם פחות מפ"ה יובלות, או דרצ"א שנים, הוא לחיזוק התקוה לגאולה בזמנם, ולהציל מיאוש, ועל כן דרשו, שהמשיח לא יבא רק אחר זמן זה לא קודם ושאין לצפות לו קודם, כדי שלא יבואו לידי יאוש. ומזה שעברו כבר כמה יובלות אחר אותו יובל שאליהו הבטיח שבן דוד בא בו, יש להוכיח שענין אליהו, הוא כפי שפירש רב נסים גאון.

מריש הוה אמינא ליכא קושטא וכו' בעלמא, הוה ההוא מרבנן דלא משני בדבוריה ונסיב אתתא מאתרא דלא משנו בדבורייהו ולא מיית איניש מהתם בלא זימניה, יומא חד הות איתתיה חיפה רישה. אתת שכנתה טרפא אבבא. סבר לאו אורח ארעא. אמר ליתה. ושכבו עלה תרין בניה, אמרו ליה מאי האי, קום פוק מאתרין דלא תגרי מותנא בהנך אינשי. (צ"ז)

אף שאצל חז"ל הגדרת אמרת אמת, תלוי בכוונה הטובה והמטרה הנעלה והנרצית, וע"כ אמרו גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה. ושמותר לשנות מפני דרכי שלום, כיעקב והשבטים, אפעפ"כ בא רב טבות לומר שהוא השתדל גם לא לעבור על התוכן המילולי של מלת אמת (ובפרט כשהזדמן בחברת חכמים). ואפעפ"כ אירע לו שנכשל ונאלץ לשנות בדבורו, בדבר דלאו אורח ארעא לאמרו בדיוק, כמו חופפת ורוחצת. וע"כ נתרגש שלא נמלט ממכשול זה מלשנות בדבורו, וחש שהוא מוצא מכלל אנשי העיר שנזהרו בענין זה, אף שזה בענין שאין בו פגיעה באמת, כי סוף סוף הוא מלמד לשונו דבר שקר, ואנשי המקום חוששים, שלאט לאט ילמדו ממנו לילך בדרך שוא ומות.

וליוצא ולבא אין שלום, אף לת"ח שכתוב בהם שלום. (צח)

בחגיגה דרשו, כיון שיצא אדם מדבר הלכה למקרא, שום אין לו שלום. דהינו שלימות. ונקטו את זה כמשל ודוגמא, לומר, שתעודת האדם היא לעלות בשלמות, ואשר עלה וירד למדרגה פחותה, יקשה לו לשוב ולצעוד עוד על השלמות.

כתוב בעתה וכתוב אחישנה,, זכו אחישנה לא זכו בעתה. זכו, עם ענני שמיא. לא זכו עני ורוכב. (צח)

ענינו, ששתי דרכים לישועה ולגאולתו להחזרת תפארתו, או ע"י השתדלות וזריזות במעשים המקרבים ומחישים אותה בס"ד אם ראוים וזכאים לכך, או ע"י הגעת העת והצפייה לו, ואז ההתפתחויות אטיות, כעני ההולך לאטו על חמור, אבל אם זכו והצליחו בהשתדלותם תחוש ותתרחש הישועה כענני שמיא.

א"ל ריב"ל לאליהו אימת אתי משיח? לכשירצה אדוננו זה, אריב"ל שנים ראיתי וקול ג' שמעתי. (צח)

כבר פרש"י שאדון זה רומז אשכינה, דהינו, שהכל תלוי ברצון השי"ת, וענין דברי ריב"ל שנים ראיתי הוא, שאם אמנם אני דברתי בענין שנים, באליהו ומשיח, אך התשובה אשר השגתי, היא כקול שד-י האומר שאך ברצונו נוושע. ואפשר שנתכוון ברמזו לו באדון זה לומר, שמשיח ה' מצוין ומזומן היום אם בקולו תשמעו יחיש משיחו. וכביכול הוא נוכח לנגדו. ובספ"ר פי', שכל זה היה בחלום.

אימת אתי משיח, זיל שיליה. והיכא יתיב, אפתחא דרומי בין סובלי חליים, אזל לגביה א"ל אימת אתי מר? א"ל היום... (צח)

בזה רמזו לו תכונותיו של משיח שהוא מבין הבאים בפתח רומי, דהיינו המשתדלים אצל המלכות עבור אחיו הנאבקים וסובלים בצערם, כענין "אכן חלינו הוא נשא", וכמושיע הראשון מ"ר שראה בסבלותם, וכזקני ישראל ושוטריו שהוכו עבורם, וכן מצאנו לעזרא ונחמיה מצטערים ומשתדלים אצל מלכי פרס. וע"כ אמ' רב "אי מן חייא הוא כגון רבנו הקדוש". ור"נ א', אנא הוא, כי עיקר תכונתו שיהיה מנהיג דרוך ומזומן לטובת עמו, וצרכי עצמו טפילים ועראים לו ביותר, וכן שונה הוא משאר מנהיגים בכך, שמצפה ומקוה בעיקר לתשועה וגאולה מהש"י, כענין הכתוב "אשר לא יקוה לאיש".

אין בן דוד בא עד שירבו המסורות, עד שיתמעטו התלמידים, עד שתכלה פרוטה מן הכיס. (צז)

כוונתם שביאת הגואל תהיה רק מתוך רחמי ה', שיחוס על עמו ותורתו לאחר שירבו כ"כ מסורות ומנהגים בישראל מרוב ואורך הגלויות, ומאן דאמר עד שיתמעטו התלמידים - היינו תלמידים שלא שימשו כל צרכם שמרבים מחלקת בישראל ומעכבים הגאולה, שאפי' המשיח לא יוכל להם ללמדם דעת ויראת ה'. ומאן דאמר עד שתכלה פרוטה מן הכיס. היינו עד שיהיו ישראל כ"כ דחוקים למחיתם ולקיומם, וישוועו אל ה' בצר להם כמו בגאולה הראשונה שנא' בה ויאנחו בנ"י ויזעקו ותעל שועתם אל ה'.

אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה. אמר ר"י שרא ליה מריה לר' הילל הרי זכריה בבית שני מתנבא, הנה מלכך יבא לך עני וכו' (צט)

אפשר שכוונת ר' הלל להפנות את תשומת הלב והצפיה לחיי העוה"ב וכפי שנהג הרמב"ם בפרק חלק יעו"ש. או לומר שהמשיח לא יבא לישראל אם לא יזכו, כי זכות האבות כבר נגמר בבית ראשון, ושארית זכות דוד אכלוה בימי חזקיה. ור' יוסף הקשה שרואים מנבואת חגי וזכרי' שהיו אחרי חזקיה הרבה, שעכ"פ עוד יבא המשיח ללא שום תנאי. ולפי זה לא חלק הלל בכלל על עיקר האמונה של ביאת משיחנו. וגם רש"י שכתב "אין משיח לישראל אלא הקב"ה ימלוך עליהם, אפשר שמתכוון שר' הלל לא כופר בימות המשיח, אלא ענין דבריו שאותם ההבטחות שבמקרא לימות המשיח יתקיימו ע"י הש"י לאו דוקא ע"י מלך משיח, אלא בכל אופן ע"י שתמלא הארץ דעה וכולם מעצמם ינשאו את ישראל, (על דרך מה שאמ' ביהמ"ק ירד בנוי מן השמים דהינו הסתייעות נסית מיוחדת). ואותם מקראות שדברו על אישיות מיוחדת יפרשם על חזקיהו. ברם על שניתן לטעות בכוונתו, אמרו שרא ליה מריה.

אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא, שנ' אשקיע מימיהם ואח"כ אצמיח קרן וכו'. (צח)

ע"פ מליצת הכתוב שמתאר את פרעה כתנין, וחייליו כדגים, וע"פ מאמרם שדגים קטנים הם רפואה שמפרין ומברין גופו של אדם. באו לרמוז שאין ישועת ישראל באה עד שהאומה הישראלית החולה והדוויה מחרבנות ויסורין, תבקש עד"מ עזרה ממצרים וכיצ"ב, מבטחם המכזיב ולא תושט להם. והם דברי הנביא, כי לא תצמח קרן לבית ישראל רק אחר שיסיר התנין שהתנכל לב"י. ונתכוונו לרדות ולהוכיח בזה למנהיגים המתקרבים למלכות ומחניפים לשליטי עולם כדי למצוא חן בעיניהם ולהפיק טובת הנאה לעצמם. וע"כ אמרו שאין בן דוד בא, עד שישפלו כ"כ ויתאכזבו ויתיאשו מאוה"ע ויתעוררו לקוות ולצפות אך לש"י. וזהו ענין "עד שתכלה המלכות הזלה מישראל", (ופירש"י שלא ישאר להם כל שלטנות קלה). וכן עד שיכלו שופטים וכו'. ובכוון זה אפשר לבאר את מאמרם "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", על גדולי הדור שמכונים "נשמות", לעומת ההמונים שנחשבים גוף וחומר. וכעין זה גם "עד שיכלו ב' בתי אבות, שהם תרי נשיאה, דבא"י וריש גלותא, שענינו, שלא תצמח הישועה אלא מתוך המצוקה. (ואפשר שהיתה בקורת כלפי ההנהגה בטענה שמרדימים הם את העם מלהתעורר לעלייה ולגאולה).

כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליה של מעלה ושל מטה. (צט)

פי', הכוחות העליונים השכליים של הנפש המשכלת וכחות הגוף החומריים, יתאחדו יחד להביא לשלימות ולתכלית הנרצה.

לוחשים לחישת נחשים ועקרבים בשבת. (קא)

כבר ביאר הר"מ (בפ' י"א מע"ז) שאין הלחש עצמו מועיל כלום ואינו רק השפעת דמיון שוא בדעת הסכלים, והוא חובר חבר שבתורה, שלוקין עליו כשיש מעשה. והתירו במקרה של נשיכה מסוכנת רק ללחוש (בלי מעשה), כדי להפיס ולישב דעתו עליו שלא תיטרף.

שף משחא ונפקו ליה צמחי באפיה וכו', זיקא דחמת חזינא הכא, עבדא ליה מלתא. (קא.)

זיקא דחמת, הוא כעין רוח ארסי מלשון חמת זוחלי, ועשתה לו רפואה ונתרפא.

וידח ישראל מה' והחטיאם חטאה גדולה. (ק"ב.)

פי', עי"ז שמנע מלעלות לירושלים נדבקו בעגלים שגרמו להרחקתם והדחתם מה' ותורתו, וגם בעצתו הרעה לעשות ב' עגלים בקצוות א"י הדיח את ישראל מהש"י והרחיקם זה מזה, עד שלא יוכלו להתאחד ולהמלך לשוב לש"י לעבודתו לעיר קדשו ומקדשו, כי בעגל אחד ומקום אחד חשש פן יתיעצו וימלכו בדעתם, וישימו אל לבם לשוב לש"י. ועל כן פילגם וחלק לבם. וכן גם כדי לטעון שרק עגל אחד הוא שיש בו חטא, אבל שני עגלים בתור אמצעי אין חטא, שאין חשש לתעות בשנים, לחשבם שני אלוהות, ואינם אלא סמלים ואמצעים.

אחר הדברים שתפסו ה' לירבעם וא"ל חזור בך ונטייל אני ואתה ובן ישי בג"ע. ומי בראש א"ל בן ישי בראש, א"ל, אי הכי לא בעינא. (קב.)

ממשמעות "אחר", הבינו חז"ל, שהיה פה רק הרהור ומחשבה לתשובה, בעקבות מופת יבושת ידו ושיבתה, שזה בא לרמוז לו, שישוב מגאות לבו (שגרמה לו הדחתו) ודי לו בגדולה שזכה למלוך על י' השבטים, שכן משתמע מנס שוב ידו, שכיביכול ה' מפייסו ותופס בבגדו, שודאי נס היד ואכילת האריה לנביא, גרמו הרהורים לשעה בלבו, לשוב לה' עם בית דוד, ולטייל בגן עדנו ואמונתו, אך כאשר זכר שצאצאי בן ישי בהכרח יהיו במעלה בראש, בזכות אבותם ויחוסם, אמר לא בעינא, דהיינו, לא התגבר על יצרו הרע, מרמות רוחו שטרדתו מראש והשחיתתו לעד.

ויועץ המלך וכו' שהושיב רשע אצל צדיק אמר להו חתמיתו על כל מה דעבידנא, הין. אפי' למפלח לע"ז, אמר צדיק ח"ו. אמר רשע לצדיק ס"ד דגברא כירבעם פלח לע"ז, אלא לנסות אם תשמעו לו הוא דבעי, ואף אחיה טעה וחתם, שהרי יהוא צדיק היה, ומאי גרמא ליה, אלא חותמו של אחיה השילוני ראה וטעה (קב)

בזה רצו לרמוז לנו היאך הצליח ירבעם להדיח לכל ישראל גדוליהם וחכמיהם לדעותיו, ואף את מושחו אחיה השילוני מדוע לא נשמע קולו עוד. ומכל מה שדרשו בשמלה חדשה שאין בה דופי, אף תורת ירבעם אין בה דופי. ד"א שחדשו דברים שלא שמעתם אוזן מעולם, וכן דרשו. "ושניהם בשדה", שכל ת"ח לפניהם כעשבי השדה, ושטעמי תורה מגולין להם כשדה", מכל זה נראה, שירבעם פלפל עם רבו בטעמי תורה ומטרות מצותיה, כדי שהלכותיה יהיו מסורין בידו, ויוכל לשנות ולתקן כפי הזמן והצורך, מצד שנכנס בדעתו חשש, שאי אפשר שהעם ישאר נאמן לממלכתו, אם מרכזו הרוחני תהיה עיר דוד והליכותיה. ואפשר שהצליח בתחילה להטעות לרבו ולחכמי ישראל ולקבל את אישורם וחתימתם לכל מה שיגזור ויתקן כביכול בשם התורה ובמסגרתה, וכך הצליח להדיח לישראל אחר העגלים בדרשו להם בודאי, כי ה' מלא הארץ כבודו, ובכל המקום אשר אזכיר את שמי (וזה היסוד למקדש חוניו). ושעגל, אינו ע"ז, אלא סמל אלהות מקדמת דנא שאהרן עשה, ושאחד אולי אסור, אבל שנים מותר. ובודאי שמתנגדים רבים נהרגו, ובעיקר ראשי סנהדראות, וכך הצליח להחדיר לרוב חכמי ישראל את רעיון שלמה חדשה שהתכסה בה דהיינו לתת מלבוש חדש לתורה, ורק לשמור עיקר העבודה והאמונה, אבל כהנים אחרים, חגים אחרים, מקום אחר, מאי איכפת לו להקב"ה?! והטיבו לרמוז שעמל רב היה לירבעם להחדיר את רעיון שיטתו ועגליו בעם, ע"י וכוחים הסברה וסמפוזיונים של הושבת צדיק אצל רשע, וכן נזכר בירושלמי שהיה מושיב כשר ע"י שני ליצנים, ושואלו איזה דור מוכשר, ועונה דור המדבר. והלא עשו עגל? וא"כ ירבעם עשה שנים, חביבות כפולה. ולזה כיון בכוזרי (ב"ד ד') שירבעם לא מרד באלקי אמת, אלא בחוקי התורה וכן מיכה. לא כן בית אחאב עובדי הבעל.

ר"א אמר למחר נפתח בחברין, אתא מנשה אתחזי ליה בחלמיה, א"ל מהיכא שרו המוציא? א"ל לא ידענא. א"ל אי חכמיתו כולי האי מ"ט פלחיתו לע"ז? א"ל אי הות התם הות נקט בשיפולי גלימא ורהטת בתראי. (קב:)

נראה שכשרב אשי קבע לדרוש למחרת בסיבות טעותו של מנשה ועונשו לעוה"ב, הרהר בענין מבערב, ועלה בדעתו למוד זכות עליהם והתנצלות להם ממצב זמנם לפי האוירה, הדעות והאמונות שפשטו ושלטו בדורם, והסיק שגם אנו אילו היינו בזמנם לא היינו אלא כתלמידיהם, כי הם חכמים וחשובים מאתנו, כמו שחשוב צד הפת הנאפה ראשון, שחכמת האחרונים אינה אלא מכח הראשונים היא להם, כי לא אוילים היו להשתחות לאלילים ולמלאכת השמים, אלא שהחקירה והדעה שפשטה אז היתה, שאין השגחה לסיבה ראשונה, וא"א לעבדה, דלית מחשבה תפיסה ביה, וע"כ קבעו ותפסו שאין לעבוד אלא לנאצלים רוחניים, או מוחשיים, וזה טעות שכל שאין העבודה לסיבה ראשונה ללא כל אמצעי, הר"ז ע"ז. ורמז לנו רב אשי ג"כ באמרו "מהיכא שרו פיתא, מהיכא דקרים", שמנשה ידע והכיר בסיבה ועילה ראשונה, שאפי' אוה"ע הרחוקים שאין מכירין באלקי ישראל קרו ליה "אלה אלהיא", אלא שהתפיסות הנ"ל, והטעות שהתפשטה בעולם היטעום.

בתחילה עשה לו (מנשה) פרצוף אחד, ולבסוף עשה לו ד' פרצופים כדי שתראה שכינה ותכעס. (ק"ג)

לראשונים היתה דעה נפסדת שכל אומה היא תחת אל אחר, וחלקו של אחר מצליח או כושל, וכדי להיות תחת זולתו, יש לפרוק לחלוטין עול אלוהו תחלה, וע"כ השתדלו לפרסם בישראל דעות עע"ז ומנהגיהן, וכמא' הנביא "נהיה כגויים לשרת עץ ואבן", וע"ז ענם "אם לא ביד חזקה אמלוך עליהם". וזה ענין אמרם "שתראה שכינה ותכעס", שעצם הרצון והמחשבה להתרחק ולהכעיס גורם לסלוק השכינה, והיא ההשגחה הפרטית, שכשלא היו מצליחים ופורענות היתה נוקמת בהם, היו תולים בחוסר נתוק עצמם כ"כ מהש"י לע"ז, והיו באים לידי הכעסה יתירה, וכן פי' הספורנו בפר' ואתחנן "להכעיסו" - לסלק השכינה.

כי אתא יהוקים אמר, קמאי לא ידעי לארגוזי, כלום אנו צריכים אלא לאורו, יש לנו זהב פרויים, יטול אורו. (ק"ג)

אם לראשונים נשאר מעט פחד ויראה מהש"י בידעם כי צריכים לאור ישועתו להצילם מכף אויביהם ועמים שסביבם, הרי יהויקים הרשיע להכעיס בפרסמו, כי שם ישועתו באוצרות זהב וכסף שיאירו דרכו. ובם שם כסלו ומבטחו, לשחד ולשחר בו פני מלכים, ולכרות בריתות עם מלכיות שיהיו לו לעזרה, ואף כי גם העושר ביד ה', כפר בזה ואמר, שזה בידי בנ"א לעשות חיל.

"ויחתר לו". מלמד שעשה לו הקב"ה למנשה כמין מחתרת ברקיע לקבל תשובתו מפני מדה"ד. (קג)

כוונת דבריהם, שלפי מדת הדין אין מנשה

ראוי לקבלת תשובתו מרוב מה שחטא, אלא שנתן הדין לחתור ולעתר לו ולמצוא לו פתח דחוק להכנס עמו לפנים משוה"ד כדי שלא יתחלל ש"ש בעיניו ויאמר "איהו נמי כותהון". וע"כ אמרו חז"ל שלא נתקבלה תשובתו לחלוטין להתם פשע ולמחות חטא, אלא למלכותו השיבו. וזה גם מפני שעתיד בן בנו לשוב יותר ולהשיב העם. א"כ אף שמצד הדין הוא עצמו לא היה ראוי, לכבוד שם שמים ולמען תולדתו נעתרו לו.

בקשו למנות עוד אחד, באה דמות דיוקנו של אביו ונשתטחה... וירדה אש וליחכה בספסליהם. יצאה ב"ק ואמ', מי שהקדים ביתך לביתו. (קד)

חז"ל שדרכם לבקר מעשי כל אחד ללא משוא פנים העבירו גם לשלמה תחת שבט בקורתם. ומפשפוש ובדיקה במעשיו ודעותיו, כמעט נטו לשלול ממנו חלקו לעוה"ב. אך מיד נרתעו מלהחליט דעה עליו, הן למען כבוד בית אביו שדמותו מזדקרת לפני כל אחו"א. אך אין בזה כדי לחפות על הקטרוג הרב על מעשיו. אולם זכרון אש שהוריד בתפלתו מן השמים בחנוכת הבית מזעזעת ומחרידה, וכאילו ירדה אש וליחכה ספסלי ביהמ"ד והרתיעה את ההרהורים בו. אך שוב מתעורר הקטרוג בו ומאידך מסנגר עליו עצם הקדמת בנין ביהמ"ק לביתו. אולם זה היה מעשה חד פעמי, אבל דעת הבת קול שהוא הדעה הכללית המזכה את שלמה מכרעת. ולבסוף חדלו מלהרהר בו ולבקרו ולפגוע בכבודו, ולחוב בנפשם כי בשמים שוקלים אחרת, ובוחנים ללבב, וזה ענין "המעמך ישלמנה".

בשביל והטוב בעיניך עשיתי מה אות. בשביל מה אות, גוים אכלו על שולחנו. ובשביל כך גרם גלות לבניו. (ק"ד)

כלומר בעון החזקת טובה לעצמו שעשה טוב, בא לידי כך שביקש מהש"י אות על הבטחת חסד, דבר שנובע מחוסר ענוה. וזה הביאו לידי כך שגוים יאכלו על שולחנו וישמש עליהם, ואף הביא גם לידי כך שאשתו תשמש עליהם, וליהירות, עד כדי להראותם אותה ואת בית גנזיו ואת סוד בטחונם שהוא חזק יותר מברזל. אשר כל זה מהווה חילול כבוד ה' וכבוד ישראל, דבר שגרם וגלגל גלות לבניו.

הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי (ק"ה)

פירוש, שהם מזרעו או מאותה מוצא, או שהם בעלי אופי שוה ואותו טיפוס.

בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שמשון בשתי רגליו, (ק"ה)

כוונתם בזה שהילוכיו וצעדיו של שמשון היו בנס. והוא ביחס להם כפסח בשתי רגליו שאינם מכחו הטבעי אלא מרוח ה' שפיעמה בו, ולעומתו בלעם מצד אחד מנוע היה - לא תלך עמהם, ומאידך, ויחר אף ה' כי הלך הוא, והיה רשאי לילך, אך בתנאי - את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר.

בלעם קוסם באמתו היה. בועל אתונו היה. שנא' כרע שכב. וכת' בין רגליה כרע נפל שכב. (קה)

דרשו בו כל הגינוים הללו, לא רק על דרך הכלל כל מה שאתה יכול לתלות ברשע תלה, ובפרט בבלעם, שאמרו עליו "בכולהו בל תפיש למדרש לבר מבלעם" אלא בעיקר כפי שאמר הרמב"ם שלא יתכן שתבא אותה עצת זנות אלא מאדם שרוחו ונשמתו שקועה בזנות וכל מיני זמה וטנוף. והרחיבו בתיאור גנותו והשפלתו בשם בהמתו שהוכיחתו והכלימתו במעשי אישות בה (סוכנת), על דרך הכלל של הרחבת המשל. כפי שביאר הרמב"ם בהקדמתו למורה.

ואעפ"י שהפסוק כרע שכב כלפי ישראל ובשבחם קאי, מכ"מ על פי הכלל הנ"ל, דרשו את הבטוים שהתורה נקטה בשמו כדי לגנותו. ועל כן קישרו פסוק כרע שכב, עם כרע רבץ, לפסוק ותרבץ תחת בלעם, כדי לגנותו שבועל אתונו. כי מחמת שרעיוניו ומחשבותיו שקועים ומשוטטים בזמותיו ותאותיו המגונות, לכן גם בסגנון נבואותיו התבטא במלים ובמונחים הקשורים והמזכירים עסקי זמה ותועבה שמורגל בהם, וכעין שאמרו להכיר בכוונותיו, "שמברכותיו של אותו רשע את למד מה היה בלבו, כך גם מסגנונו וממבחר מלותיו וביטויו.

אוי מי יחיה משומו אל, אוי מי שמחיה עצמו בשם אל. (קה)

עיי' פירושי רש"י. ועוד יש שפירשו, שבלעם צועק כשצפה אחריתו להכרית ואמר, "אוי למי שמשים את שם האל בפיו לשמוש כדי להחיות ולהגדיל בו כבוד עצמו, (כמו שהוא עשה) ושסבור לחיות מבלעדי רצון ה', שזה לא יעלה בידו.

אימת רתח כתלת שע"י קמייתא כי חוורא כרבלתא דתרנגולא. וכו' (קה)

ע"י במס' ברכות באור מאמרם זה.

בשטים שנתעסקו בדברי שטות ותקראנו לעם, ערומות פגעו בהם, שנעשו בעלי קרי (קו)

בדרש המלים, רצו לרמוז לנו מה גרם להם ליכשל בחטא זה, שזה בגלל שנתרפו מדברי תורה והתעסקו בדברי שטות, או מחמת שהופיעו לפניהם ערומות וע"י כך הוכשלו.

נודי הרכם צפור אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מחול לי על אותו עון, שלא יאמרו הר שבכם צפור נדדתו (קז)

ואם תאמר מה הועיל אם ימחול לו, סוף סוף יאמרו צפור נדדתו והכשילתו? יש לומר שכימחול לו יודע שיש סיבות מקילות לכשלונו ושיש מה ללמד עליו זכות כגון, שכל היוצא ממלחמת בית דוד נותן גט לאשתו. וגם כדדרש רבא ראויה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאת עליו במכאוב, ואכלה פגה.

בשעה שבנה שלמה בימה"ק ביקש להכניס הארון ודבקו שערים זב"ז (ק"ז)

עי' במס' סוטה את הבאור על ענין זה.

תשובה ניצחת השיבו עורב לנח א"ל רבך שונאני שאמר מן הטמאים שנים, וגם אתה שנאתני שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים, אלו פגע בי שר חמה או צנה לא נמצא עולם חסר בריה (ק"ח)

את כל הטיעון הזה שמו חז"ל בפי העורב, לאמר, שלא היה זה הגיוני מצדו של נח לעשות בו את הנסיון וכל זה משל על הנרגנים והמתלוננים שאומרים, שנאתני. ואף גם דברי הטחה שמו בפיו, "שמא לאשתי אתה צריך"?.

שלשה שימשו בתיבה וכולם לקו כלב ועורב וחם. כלב נקשר. עורב רוקק. חם, לקה בגופו (ק"ח)

כוונתם בזה לגנות את השטיפות בזמה כפי שמצוי בכלבים ואצל השחורים, ועל כן התוצאה של ההפרזה במדה הזו, לקיון באיזה תחום, כפי שיש בשלשה אלו.

אר"י וישב ישראל בשטים כל מקום שנא' וישב אינו אלא לשון צער.

כי הבטלה מביאה לידי זמה וסיבה לרעה מחוסר מעש ופעולה, וגם עצם העונג והמנוחה רעים הם לגוף ולחיים המוסריים.

ג' מלאכי חבלה נזדמנו לו לדואג, א' ששיכח תלמודו, וא' ששרף נשמתו, וא' שפיזר עפרו בביכ"נ ובבמ"ד. (קו:)

מפסוק "הוא ימות באין מוסר" נרמז, שרשע כדואג, על אף כל חכמתו, רוע לבו ומדותיו השחיתו את נפשו ושכחו בשעתם חכמה ומוסר מלבו, ואף נשחתו מדותיו ונשרפה נשמתו וכל זיקי רגש מלבו. ונהיה כעפר ואפר בעין כל, בלב כל באי בתי כנסיות. ואף נמאס ונתבטלה מעלתו בעיני החכמים והיה למשל ולשנינה בפיהם בבתי המדרש.

בתחילה קרא דוד לאחיתופל רבי ואח"כ חברו, ולבסוף תלמידו. (קו:)

כי במדותיו הנשחתות ירד ממדרגתו וממעלת חכמתו, ודוד במדותיו הטובות הלך ונתעלה עליו בחכמה ומוסר.

איה סופר את המגדלים, מלמד שהיה אחיתופל סופר ג' מאות הלכות במגדל הפורח באויר. (קו)

זהו כנוי על הלכות נדרים שאמרו עליהם שהם פורחים באויר ואין להם ע"מ שיסמכו, ודוד שנשבע ונדר לאביר יעקב את בנין ביהמ"ק, היה אחיתופל לעומתו חשוד בחפץ ביטול מחשבתו ע"י שידול לבטל נדרו בהישאלות, שהוא דבר הפורח. וכן במדרש (שוחר טוב ז') רומז שאוהדי בית שאול התאצמו בעצות שונות למנוע את בנית בימה"ק ע"י דוד. וז"ל "ג' דברים נצטוו ישראל בכניסתן לא"י, שנים עשו ואחד (ביהמ"ק) לא עשו. למה? שהיו בהם דלטורין. הה"ד נפשי בתוך לבאים, זה אבנר ועמשא, אשכבה לוהטים בנ"א, זה דואג ואחיתופל וכו'. וכ"ז כדי שלא תתחזק ותגבר השפעתו על העם בזכות פעל נשגב זה והוא בניית ביהמ"ק.

בחנני ה' ונסני. א"ל מנסינא לך בדבר ערוה (בכת שבע). הות קא חיפא רישה תותי חלתא, אתא שטן אידמי ליה כצפור פתק ביה גירא, פתקה לחלתא וחזיה. מיד וישלח דוד וידרש לאשה והיא מתקדשת מטומאתה (ק"ז)

אין כוונתם לכוון לנו פרטי המאורע, אלא לומר שמדבריו "בחנני", נראה שבטח כ"כ בעצמו ודימה שהגיע למעלת האבות. וכשנכשל, ודאי נוכח לראות שרחוק הוא להיות כאבות, שכשבא מעשה לידו לא עצר כח או לכבוש ליצרו, וקראו לסיבה קטנה שגרמה לו לראותה, או ששמשה לו כאמתלה לחשפה ולהזין עיניו בה, שטן.

לך לבדך חטאתי למען תצדק בדברך, אמר דוד גלוי וידוע לפניך דאי בעינא למכפיה ליצרי הוה כייפנא ליה, אלא שלא יאמרו עבדא זכי למאריה. (קז)

אין הכוונה שרצה לכפות ליצרו ושבחר לחטא על מנת שלא יאמרו וכו', אלא כוונתם שלפי גדולתו הנפשית ורום מעלת רוחו, היה לו היכולת ודי רצון ועוז, למשול ברוחו ולכוף ליצרו, ונכשל פתאום כדי לשמש מוסר, ולמען יצדקו דברי ה' בחולשות האדם, ושע"כ צריך הוא לתורה ומוסר, ושאין לו לאדם לבטוח בעצמו "כי יצרו שולט בו ומתגבר עליו תמיד. ואף הגדול ברוחו ביותר כדוד, עלול ליכשל וליפול ברשת החטא, וזהו "למען תצדק בדבריך תזכה בשפטך".

ביקש דוד לעע"ז, שנ' ודוד בא עד הראש, אין ראש אלא ע"ז שנ' הוא צלמא וכו'. (קז)

ע"פ מה שכינו ליוצא לח"ל כעובד ע"ז, שנ' "כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד אלהים אחרים" נראה, שהיה במחשבתו ובדעת דוד בנוסו בפחדו מבנו ומבית ישראל שמרדו בו, לברוח אם יהיה צורך לח"ל לחסות בצל מלכות אחרת. ואת כל זה כרכו ורמזו במלת "הראש" הדומה למשל של הראש שבחלום דניאל הרומז על המלך נבוכדנצר שחסו יש' בצילו. ואף הכ' ועבדתם שם אלקים אחרים קבלו חז"ל פירושו, "ותפלחון תמן לעממיא עבדי אעא ואבנא". כי ח"ו לעלות על הדעת שיחשד דוד בהרהור שכזה. ועל רקע אפשרות מחשבה כזו בדעת דוד, חיזקו ואמצו חושי, שיבטח בה' ויפעל לשוב למלכותו ולא ילך לחסות ולהכנע לעובדי ע"ז.

לא יפנה דרך כרמים, מלמד שהיו (אנשי דור המבול) מפנים דרך כרמים, א"ל מי מעכב, א"ל פרידה א' (צדיק) יש לי להוציא מכם, א"כ לא נפנה דרך כרמים. (קח)

עי' פירושי רש"י על זה. ויש שפירשו, שבמד' זה רמזו שלא היתה כוונתם למטעי כרמים, היינו שלא היה רצונם בפו"ר, רק מגמתם, תאותם - זמותם. ועשו באופן שלא יולידו. וכמו שדרשו על רועה עקרה וכו' וכפשט המקרא כי השחית כל בשר את דרכו. אבל נח כוונתו היתה להעמיד תולדות. ולפ"ז אמרו כאן שכשנח הוכיחם והזהירם, לא די שלא קיבלו תוכחתו אלא שהוסיפו מרי, כי בתחלה אם כי הרבו זמה לא נמנעו מתולדות, כאמ' "ואלמנה לא ייטיב", זו שהיא לתולדות, היתה כאלמנה. אבל כאשר בישר להם נח דבר המבול לשחת כל בשר, אמרו א"כ ישביעו אך תאותם, ולא יפנו לדרך כרמים - מטע תולדות, למען לא ילדו לבהלה. ולא קיימם הקב"ה לכל אותם דורות אלא עבור פרידה אחת שעתידה היתה לצאת מהם והיא נח הצדיק, שלע"ל עתיד לצאת ממנו אברהם אבינו.

לשבעת הימים ששינה הקב"ה עליהם סדרי בראשית שהיתה חמה יוצאת במערב ושוקעת במזרח. (קח)

את השינוים הטבעיים שהקב"ה שינה בטבעו ומנהגו של עולם להשחיתו, כינו בזריחה במערב ושקיעה במזרח, ולפי זה אפשר להבין ולתרץ אל כל הגלוים של חוקרי הטבע כיום על שנויי טבע וגילים ומאובנים שונים מאשר מקובל ורגיל, שיתכן שאותם שינוים חלו במבול. והביעו את זאת חז"ל באופן מוגזם כביכול בשנוי קטבי של זריחה במערב ושקיעה במזרח.

וישלח את היונה, מכאן שדירתם של עופות טהורים עם צדיקים. (קח)

כידוע רוב ב"ח הטהורים שוכנים בקרבת האדם, כי כן הונח בטבעם מתוך שצריך להם שיתרבו ויתנהלו על ידו, וע"כ ימצאו מזונם בסביבתו, ויתקרבו לאדם שמרחם כדרך הצדיק חונן מרחם ומטיב, ונותן מאכל לבהמתו לפני סעודתו, ועוד שתכלית העולם הם הצדיקים. ומצאו רמז לרעיונם זה, ביונה שהתקרבה לנח יותר מהעורב.

נחלקו לג' כתות. אחת שאמ' נעלה ונשב שם (הפיצם ה'). ב' שאמ' נעלה ונעבד ע"ז (בלל שפתם). ג' שאמ' נעלה ונעשה מלחמה, נעשו קופין ושדין ולילין. (קט)

אף שהכל הסכימו על המגדל, אבל היו שם ג' דעות ומטרות שונות בו, אחת שחשבו לימלט בו בעת רעה כגון מבול וכיוצ"ב, כשהפיצם ה', נתבטלה מחשבתם.

שנייה שחשבו לעבוד ע"ז, ומגובה מעוזם וחוסנם ישקיפו וישליטו דעתם ושטותם, בלל ה' שפתם שלא יסכימו בטעות וכפירה אחת. ושלישית שחשבו שמשם יוכלו לילחם ולהשפיע מגובה רב על אמונת המזלות בהשבעותיהם ובכשפיהם ובנכליהם על המוני בני אדם הפתאים אשר דימו להם, שבכחם לשנות המזל ע"י שיגביהו וירומו במגדל לשמים ללחוש ולהשביע לשרי מעלה להטותם כביכול כרצונם. ואלו, הפכו באיולתם לפראים ובזוים מאדם, ונשתגעו בדעות ומדות רעות ומושחתות.

אמר אליעזר לשם, היאך הייתם (בתיבה) א"ל צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרך להאכילה ביום האכלנוה ביום וכו' אמר לו לאליעזר כי אתו עליכו מלכי מזרח ומע', היכי עבדיתו (ק"ח)

חז"ל בחרו לשים את השאלות הללו בפי אליעזר שהיה הדמות העובדת והפועלת ומנהלת בית - שממנו נבנה עולם רוחני חדש, כלפי שם, שהוא הדמות הנכבדת בין הבנים יוצאי התיבה בוני עולם חדש שאנו מבניו. אבל שאלות שם מאידך לאילעזר מה תעשו כשיבאו עליכם מלכי מזרח ומערב, הם כדי להדגיש, שמתחילה מימי אבות העולם השמי, ניכר היה וניתנה הדעת וההכרה, שאין אפשרות לקיום הסגולה בו, אלא ע"י נס של ההשגחה לקיומם, שלא כדרכו של עולם.

כי נח נפשיה דר' יוסי שפעו מרזבי דצפורי דמא (קט)

עי' במס' מועד קטן ביאור ענין זה שהוא כנוי ומליצה על מצב מסוים.

ארבעה דייני הוה בסדום שקראי ושקרוראי, וזייפי ומצלי דינא, (קט)

מהשמות שקראו להם חז"ל, באו לתאר לנו עי"ז, את מהותם ואישיותם של דייני סדום וכ"ש של אנשיה. שמה שהכתוב תיאר "רעים וחטאים לה' מאד", זה היה בעיקר בעניני משפט וצדק חברתיים ובעיוותי סדרי חיים בניגוד לכל הגיון אנושי.

משוי ש' פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי וקליפי דגילדי (קי)

ברור שתאור זה "משוי ש' פרדות", הוא הפלגה - וגוזמא לעוצם עשרו על דרך אמרם דיברו חכמים לשון גוזמא, לשון הבאי. כי ברור לחז"ל שקרח היה עשיר בתחום מסוים ובלעדו לא היה יכול לסחוף אחריו נשיאי עדה ואף להעלות על דעתו לחלוק. אך ממה שציינו את מהות מפתחות עשרו רמזו לנו בעצם את מהות עשרו גם שהיה מופלג, שלא היה אלא הבל וריק.

מלמד שעלו שמש וירח לזבול ואמרו, רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם מוטב, עד ששלח בהם חצים (קי)

עי' באור מאמר זה במסכת נדרים (לט)

מאימתי קטן בא לעוה"ב משעה שנולד. משעה שסיפר. משעה שנזרע. משעה שנימול (קי)

ע"פ דרכו של הרמב"ם, ברור שהכוונה, מאימתי אפשר ליחס לו קיום רוחני, כי העוה"ב, הוא רוחו הישיגו וקנינו של אדם ולכל אחו"א, עוה"ב משלו.

וישמע משה, שחשדוהו בא"א, שנ' ויקנאו למשה, מלמד שכל אחו"א קנא את אשתו ממשה. (קי)

זוהי גוזמא. לרמוז, איך שחשד בדבר קל שנבע מקנאה ותאוה לשררה, מביא לסמיות לב ולחשד אף בדבר שלא יעלה על הדעת, כי לחשוד את משה רבינו בשררה באמרם "מדוע תתנשאו", כמוהו כחשד באשת איש. וכך כינו חז"ל בדרשתם, ואת אשת רעהו לא טמא, שלא ירד לאומנות חבירו - ליקח את של חבירו. וכך אותם רשעים חשדו למשה רבינו שנטל שררה הראויה ומגיעה להם. שכביכול היא אשת איש ושייכת להם. אבל חשד גס של עריות ממש, דבר כזה לא הועלה על דל שפתם, כי אף על פסוק "והביטו אחרי משה, שדרשו דאכיל מדידן ושתי מדידן, לא נזכר עם זה ח"ו חשד כזה על משה.

וימהר משה ויקד ארצה מה ראה ארך אפים ראה. אמת ראה. (קיא)

אפע"פ שפשטיה דקרא ויקד ארצה וישתחו על כל י"ג מדות שהשיג וראה, דהינו שנגלה לו בנבואה, אך על זה שנאמר "וימהר" מבקשים חז"ל להבין, על איזה מדה שם לב ומיהר ליקד ולהודות, אם על אמת, דהינו מדת הדין, או על אריכות אפים אשר ראה שסוף סוף נצרך לה ובה יוכלו ישראל לעמוד.

עתיד ה' להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק וכו' לשאר עמו (ולא לאלה ביין שגו (קיא)

את ענין העטרה שיזכו לה הצדיקים, כבר ביאר הרמב"ם ענינה בהלכות תשובה שהיא ההשגה שהשיגו בידיעת הש"י והכרתו בנפשם. יעו"ש.

אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב וכו' (קיא)

מה שאין להם חלק, הוא מחמת שהכריתו בעצמם מעצמם את הנצח והקיום, עי"ז שעבדו עבודה זרה ונדבקו להבל ולריק, וכן הוא ענין כל אותם שאין להם חלק לעוה"ב.

אר"א עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק שנ' ביום ההוא יהיה ה' לעטרת צבי וכו' יכול לכל, ת"ל לשאר עמו. אמרה מדה"ד רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה וגם אלה ביין שגו ובשכר שתו וכו' (קי"א)

ענינו, אף אם אלה הם צדיקים וראויים לשכר, אך בין המון ישראל נמצאים עברינים (כנזכר בשבת נ"ה). ומה נשתנו אלו מאלו? דהינו ישראל מהגוים. א"ל הקב"ה, כי ישראל עוסקים בתורה", ועל כן אף אם הם חוטאים, המאור שבה מחזירם למוטב ועושים תשובה, וגם אם יש בם כאלה שביין שגו וכו' ורחוקים מתורה, סוף שהתורה תחזירם וישובו.

והעורבים מביאים לחם ובשר לאליהו מהיכן? מבי טבחא דאחאב. (קיג)

בחולין ה' מתורץ שזה ע"י הדיבור. ואילו במד"ר (בראשית ל"ג) נחלקו ר"י ור"נ, ח"א אנשים מ"ערבו שע"י בית שאן". וח"א עורבים ממש שהביאו לו משולחן יהושפט. שמכ"ז נראה שכדי לבאר הענין ולקרבו להבנה, דברו חז"ל. שלפי המדרש אנשי בית ערבו, או כנפי עורבים משולחן יהושפט בפקודתו פרנסוהו. ולפי הגמ', אף מבי טבחי דאחאב עצמו הביאו לו בסוד, שהרי היה שם עובדיה שדאג לחמשים נביאים ה' ובראשם אליהו, (והואיל והלכה כרב באיסורי בבשר שנתעלם, הוצרכו לתרץ שעפ"י הדיבור היה). וכל כוונתם, היא ברעיונות אמוניים שהלבישום מציאות והסמיכום אכתובים, לומר שבכל, עושה ה' שליחותו והכל שלוחיו נכונים למלאת רצונו, זה בכבוד וזה בפחיתות, (והראיה שלא לדייק עובדות נחתו, שא"כ למה לא מנו פי הפר דאליהו עם פי האתון?).

דרש ר"י, אבא אליהו קפדן היה, רגיל הוה למיתי גביה. איכסי ג' יומי, כי אתא א"ל אמאי לא אתא מר? א"ל קפדנא קרית לי, א"ל הא דקמן דקא קפיד מר. (קי"ג)

ברוח מליצית ציירו לנו שאליהו היה קפדן מטבעו, שזה ניכר מתוך עצם מעשיו שהקפיד על ישראל, וכמו שתיאר והוכיח דרך משל את קפדנותו, מזה שהקפיד על שקרא לו קפדן.

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כל זמן שרשעים בעולם חרון אף בעולם, מאן רשעים, אמר ר' יוסף גנבי (קיג)

תימה, מה ענין דבריהם אלו. וכי אין רשעים אלא גנבי, ויותר קשה לפי הרמב"ם שאמר שכל מקום שנאמר חרון אף, זה רק כשיש כפירה ועבודה זרה, אלא נראה שהוקשה לגמ' על דברי הבריתא שאמרה שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, והלא אפשר שיעמוד קנאי כפנחס ויסיר חרון ה' ויכפר על בנ"י? על זה שאלו מאן רשעים דהינו איזה סוג רשעים שגורמים לחרון אף בעולם בלי שום כפרה? ותירצו גנבי. דהינו אותם שחוטאים בהסתר ובגניבה. כלומר שכופרים ועובדים ע"ז בחשאי ובהסתר וללא ידיעה, שבאופן זה אי אפשר להוכיחם ולהחזירם למוטב ולכפר חרון אף מן העולם.

והמהרש"א מיישב בדרך מליצית, שכיון שהזכיר חרם ודרך ישראל להטיל חרם בבתי כנסיות על מי שגנב, לכן אמרה הגמ' שכל זמן שיש רשעים כאלה שלא חוששים מחרם ואף מראים עצמם שמשתתפים בו, הרשע והחרון אף, ישאר ויתקיים ולא יסתלק מן העולם.