המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו

מנין לדברי תורה שהם קולטים שנ' את בצר במדבר וסמיך ליה וזאת התורה. ואב"א מאי קולטין ממלאך המות כי הא דר"ח לא יכיל מלה"מ למקרב גביה, שתיק גירסה מפומיה, סליק ויתיב אארזא דבי רב ופקע ארזא, שתיק ויכיל ליה. (י)

פי' בספ"ר ע"פ שתוף שם מלה"מ, וע"פ מה שאמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד, שר"ח בעודו בביהמ"ד, אין מדה רעה יכולה למשול עליו, עד שבא מלה"מ פקע לארזא, שהוא קינא בדבר ועלה כעס באפו, וסר מהדבקות, וזוהי מיתה באמת.

כי ההוא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי מניה דריב"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה תלתא יומי (יא)

עי' במסכת ברכות מה שביארו הגאונים את הכנוי באליהו, וכן מה שרמז המאירי בסוף סוטה שהוא השאלה. ועכ"פ ראוי לשים לב למסקנת הגמ' שאמר' שקללת חנם לא תבא ולא הקשתה ממאמרם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהיא על דרך הדרש והמוסר ושיש לבטוח בש"י ולא לחשוש ממנה כי "כדרור לעוף כצפור לנוד כן קללת חנם לא תבא". ומה שצריכות אמותיהם של כהנים גדולים להתפלל הוא כדי שלא יתפסו בניהם על שלא בקשו רחמים על דורם, דהינו שלא דאגו לחנכם כראוי את אנשי דורם לבל יבואו לידי מכשול. ומה שאמר הגמ' אח"כ שקללת חכם אפי' בחנם ועל תנאי היא באה, היא על דרך הזהירות והמוסר בכבוד ת"ח, שהרי הראיה שהביאו מאחיתפל ושמואל, מעשיהם הם שגרמו להם. וגם יש לשים לב שאמרו קללת חכם, (ולא צדיק וכיוצ"ב). אשר קללתו בחכמה רק למקולל ומקולקל מצד עצמו שקלקלתו תביא לידי קללתו.

בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטף לעלמא (י"א)

עיי' באור ענין זה בסוף מסכת סוכה.

כל אותם מ' שנה שהיו ישר' במדבר עצמותיו של יהודה היו מגולגלים בארון (יא)

עי' ביאור מאמ' זה במס' סוטה ז'.

אר"א בשלשה מקומות הופיע רוה"ק. בבית דינו של שם, בבי"ד של שלמה דכת' ויען המלך ויאמר תנו לה הילד החי היא אמו. מנא ידע דילמא איערומי מערמא? יצאה בת קול ואמרה היא אמו. (כ"ג)

מכאן ראיה גדולה על איכות הבת קול המורגל בפי חז"ל - שהרעיון המבריק האמתי והמוסכם על דעת הכל המתגלה לעין כל, יכנוהו כך. וגם כונה כאן בשם רוה"ק. ומכאן גם כן ראיה גדולה לביאורו של הרמב"ם לרוה"ק. במו"נ ח"ב.

קללת חכם אפי' בחנם באה מנ"ל מאחיתופל שכשכרה דוד שיתין קפא תהומא למבלע לעלמא אמר (דוד), כל שיודע אם מותר לכתוב שם ולא אמר, יחנק. (יא)

מאמרם קללת חכם ולא צדיק או חסיד, ש"מ דדוקא חכם חרשים, שמקלל אך למקולל ומקולקל. ואף שמוציאה באופן נסתר מותנה ומסופק, וכמו באחיתופל שהכיר דוד את סתרי רשעו מרוע לבו וחנופתו, ונהג כלפיו בתקיפות וחשד והטלת מורא, וזהו שרסנו, אשר ע"כ כשלא נתמלאה עצתו, פחד לנפשו מהצלחת השעה לדוד ובחר מחנק לנפשו. וחז"ל מצאו סמוכין לקללה חרישית זו בתהלותיו "מה תתהלל ברעה הגבור". ושערו, שהדברים מכוונים לאחיתופל ודואג, וע"כ קללת חכם אף שעתה היא נראית על חנם, לעתיד יתגלה שאינה לחינם, שהחכם משער בדעתו שהמקולל סופו שיפול בקלקלתו, כאחיתופל, שגרעין המרד שקינן בלבו, סוף שנלכד בו בעצמו. וענין מאמרם זה קפא תהומא וכו' עי' בסוף מס' סוכה.

וכבר היה ר"ג וכו' מהלכים בדרך ושמעו קול המונה של רומי.

פירש המהרש"א שנתנו דעתם על קול המיית ההצלחות הזמניות אשר הם יושבים שקטים ושלוים.

ג' טעויות עתיד שר של אדום לטעות וכו' שאין קולטת אלא בצר ואין קולטת אלא שוגג ואין קולטת אלא אדם ולא מלאך (יב)

רוחו ויסוד טבעו, שרשו ומקורו של דבר, יכנו חז"ל בשם שר (ויפשיטו לטיפוסו האפיני לו כאילו הוא מציאות בפני עצמו) וזהו ענין שר של מים, שר של אש, שר עניותא. כי צלמו וכחו של כל דבר יקרא שר שלו, וכן פרש"י השרצים סורן רע - שרן וטבען. וכן זה שמיחד לאיזה אומה אופי ורוח לאום מיוחד, יקרא בפי חז"ל שר של אותה אומה, והוא הרוח הלאומי האופיני והטפוסי לה. וע"כ שר של מצרים רהב שמו, ע"ש תכונת גאותם ורברבנותם, שר של פרסים דבניאל שמו, ע"ש שמרבים לאכול ומסורבלים בשר כדב. ויכנו לאמפריה הרומית "שר של אדום" שהאפיני לה הפצת הנצרות ושנאת ישראל. ע"כ אמר שבאחרית הימים יחשבו למלט את עצמן מעון רצח ישראל, בשבתם בעיר "בצרה", ואינם יודעים שרק בצר שבמדבר היא שקולטת רוצחים, ורק שוגגים, ולאדם אחד, ולא לעם. ורק לישראל הנחשבים אדם. "ואתה צאני אדם אתם". אבל לא להמון גוים כי ישראל שחטאו נמסרו בידם לעשות בהם רק שליחות ומלאכות של מקום, כאמור, הוי אשור שבט אפי, אך הם הזידו ועינו את ישראל כאמור, אך אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה וע"כ אין להם דרך כפרה.

כמה טפשאי אינשי דקימי מקמי ס"ת ולא מקמי גוברא רבא, דאלו בס"ת כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרו חדא. (כב)

ואפע"פ שאמנם כבוד תורה גדול יותר כפי שלמדנו אותו מהכתוב "מפני שיבה תקום", אם מלומדיה עומדים מפניה לא כ"ש? משמע שס"ת עדיף מת"ח, מכ"ש. כי מכח כבוד תורה כבודו. ברם כאן מדובר בעמי הארץ שקמים מס"ת רק מסברת עצמם. מפני ת"ח יותר יש להם לקום, אשר על ידו מתבארת התורה ולעתים אף היפך ממשמעות הכתוב ואף לקולא. ועוד הקימה מפני ס"ת אינה מפורשת בתורה ורק רבנן הם שלמדוה מק"ו, ואלו הקימה מפניהם מפורשת בתורה "מפני שיבה תקום.

תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, בא דוד והעמידן על י"א, בא ישעיה והעמידן על י', בא מיכה והעמידן על ג'. בא חבקוק והעמידן על אחת. (כד)

לפי מה שביאר הרמב"ם למאמרם, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, שזכות הנפשות אינה לפי רבוי מצות אלא לפי הכוונה, והביא ראיה מר"ח בן תרדיון ששאל מה אני לחיי עוה"ב, וענוהו, כלום מעשה (מיוחד) בא לידך, ולא השיב ולא התפאר מתורה ומצות שהירבה, אלא ממעשה מצוה אחד שדקדק וכוון בו אף שאינו ממצות שבין אדם למקום, מכל זה יתבאר, שדוד כשראה שנזהרים (אז כעתה) אך במצות שבין אדם למקום ומזלזלים בשקר וזגל וכו', בא והזהיר, שאף על אותן אחת עשרה שמכלל התרי"ג מצות, ניתן להגיע לחיי העוה"ב, ולא למוט לעולם. וישעיה בדורו מצא שהיו נכשלים מאד באותם שש שהזהיר. ומיכהו מצא שהיו פרועים במשפט, חסד והצנע לכת, ששלימות האדם לא תושג בעשיית מצות רבות, אלא במלחמה במדות הרעות בתשוקות וביצה"ר וכבושו. ובא חבקוק והעמיד הכל על האמונה והנאמנות. שצדיק בכח אמונת לבו בה', נאמנותו ויציבותו בדרכיו ומדותיו, יזכה לחיות. והמאירי פירש בא חבקוק והעמידן על אחת; על דרך וכל מעשיך יהיו לשם שמים דהינו שראוי שכל משכיל לכוון כל פעולותיו לעבודת הש"י.

ד' גזירות גזר משה על ישראל ובאו ד' זקנים ובטלום משה אמר וישכון ישראל בטח בדד בא עמוס וביטלה, משה אמר ובגוים ההם לא תרגיע בא ירמיה ואמר הלוך להרגיעו. משה אמר פוקד עון אבות על בנים, בא יחזקאל ואמר הנפש החוטאת היא תמות, משה אמר ואבדתם, בא ישעיה וא' ובאו האובדים. (כד)

כלומר מזה שמצינו שנאמר הפכם של דברים, משמע שאינם עקרונות מוחלטים האמורים על כל פנים ואופן, אלא משה גזר שטוב שישראל ישכון בדד כפשוטו בזמן שידם תקיפה בא"י, למען אשר לא ילמדו מעשיהם, אבל בגלות ובעתים נחוצים לקרבת הגוים לקיום ולפרנסה באין ברירה יתקיים הכתוב "וישכון בדד" - בתורתו ודתו. וכן מה שמשה אמר לא תרגיע בדרך כלל ובקביעות, אבל ירמיהו דיבר נחומים למשך גזירת השבעים ובדרך עראי גם בכל עת וזמן, וכן פוקד וכו' כפי מה שאמרו, כאן באוחזין מעשה אבותיהם בידיהם - שעצמה של אחיזת הדרך תתנקם בהם, משא"כ אם נשתנו דרכיהם ומעשיהם, ישתנה גם מצביהם. וכן מה שצפה משה ר', שאין קיום לישראל כי רובם יטעו ויאבדו, זהו בדרך כלל, אבל ירמיהו צפה שחלק ניכר ישמור על זהותו עדי יגאל וישוב.

אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום (כד)

עי' בדברי הרמב"ם במו"נ - בביאור ענין זה וירוח לך.