המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו

מה נשתנה שעיר ר"ח שנא' בו לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמעטתי את הירח (ט)

ענין הירח שמקבל אורו מהשמש, הוא משל לנשמת האדם שמקבלת אור שכלה להאיר דרכה מאור ה' שמאיר אותה מאור תורתו, אשר עי"ז תדבק באור החיים. וכמו שהירח ילקה אורו חלקו או כולו חליפות, מסיבת כדור הארץ שמצל עליו ומיסך בעדו מהגיע אור השמש אליו, כך יצרי הגוף ותאותיו שמכח החומר, יחשיכו זוהר הנפש וטהרתה. וזהו ענין שמעטתי הירח כענין אמרם על הפסוק "ואשר הרעותי" אני גרמתי שבראתי יצה"ר. ובשל הטענה הזו של בריאת יצה"ר ששולט בב"א ומחטיאם, אמרו שע"י הבאת קרבן ר"ח שבא עם התחדשות הזמן שעל ידו הם מתעוררים ומתקרבים יכופר להם. ונראה שכך התכוון הרמב"ם לפרש מאמרם זה כשפירש (במונ"ג מו) מה שנאמר בו לה', כדי להרחיק מטעות, מלחשוב שזה קרבן למזל של ירח. ומגירסת המד"ר (ברא' ו') משמע, שכל כוונתם אך ללמד מוסר שאדם הפוגע בכבוד חבירו, כבודו עצמו נפגם, ונפגמת מעלתו וגדולתו, וכן הגורם מכשול לחבירו, חייב גם הוא כפרה על חטא מה שהכשיל לחברו. וכדרכם, לא נמנעו מלהסמיך את מוסרם זה בדרש הנוגע אפי' בכב' של מעלה.וכעין זה פירש, הרי"ף "הביאו עלי כפרה" - הקריבו קרבן ר"ח הקשור בחדוש הלבנה כדי שתשלימו (כביכול עבורי) את הכבוד והמעלה שאמרתי לעשות לירח בשביל שמעטתיו מעיקרא. וכמו"כ פירשו התוס' בשם הערוך, שעיר זה כפרה לישראל ועלי לקבוע זמן כפרה זו. וקבעתי בר"ח להפיס דעתה של ירח. והכותב בשם הרשב"א פי', בזה שקבעתי שתביאו בר"ח קרבן כפרה עליכם, הרי זה כאילו שלמתם במקומי פצוי לירח על מיעוטה, וכל הענין הוא רק להוכיח ולהזהיר על מדת השווין הראויה בין הבריות.

זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ולא האוזן יכול לשמוע. (כ)

כבר הבהירו אבן עזרא והרמב"ן, שלא על המלים שמור וזכור נתכוונו חז"ל, שנשמעו בדרך פלא כאחת, אלא, שמצווי ה' בשמור או בזכור, הושגו שני המובנים כאחד לזכור במחשבה ולשמור במעשה. משא"כ בדבור בן אדם, שרצונו מצומצם, והוא מוגבל לא יובן מדיבורו רק ענין אחר זולת משנהו. וכן לא יסתור טעם זה שבזכור, (כי ששת ימים) את זה שבשמור (כי עבד), כי בהבנת תכנם, (דבור פנימי) בשמיעת הלב והתבוננות המחשבה, יודע, כי דבור אחד המה, וכלולים זה בזה. שכשנאמין בחדוש העולם שה' בראו יש מאין ברצונו, נוכל להאמין ג"כ בנסים ונפלאות שכר ועונש והשגחה וכן כשנאמין ביציאת מצרים ובנסים, נוכרח להאמין בחידוש העולם כרצונו, שרעיונות אלה קשורין זב"ז. וראיה לזה מאמ' בירושלמי נדרים, "שוא ושקר", גדילים ולא תלבש", "מחלליה ושני כבשים", בדבור אחד נאמרו, דהיינו, שבאמרו "לא תלבש", היה מובן שלא נכלל ציצית שהיא לבישה של חובה, וכן כל כיוצ"ב.

דביתיהו דר"ה היה לה דינא קמי ר"נ. אמר היכי אעביד איקום מקמה כאשת חבר, מסתתמן טענתיה דבעל דינה. אמר לשמעיה צא ואפרח בר אוזא ושדי עלואי ואיקום (ל.)

פשטו כפי שפרש"י להפריח עוף אליו כדי לגרום לו לעמוד כאילו בגלל העוף עמד, ומחמת כבוד ר"ה שהיה גדול וחשוב עליו עשה כל טצדקי כדי לעמוד מפני אשתו, אף שהיה לכאורה פטור מהדבר הן מחמת שעתה הוא דיין והן כדי שלא יסתתמו טענותיו דבעל דינה.