המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו

לפני אידיהם של עכו"ם אסור לשאת ולתת עמם מאן דתני אידיהם לא משתבש וכו', ומאן דתני עידיהן לא משתבש שנ' "יתנו עידיהם. יוצרו פסל. ועדיהם המה". (ב)

כי הדעות הנפסדות מוכיחות ומעידות על עצמן כי שקר יסודם, ואין להם איפא שום הצטדקות לומר, שבתומם החזיקו באמונות אבותיהם.

לעתיד לבא אוחז ה' ס"ת בידו ואו', מי שעסק בזה יבוא ויטול שכרו, מיד מתקבצים ובאין גוים בערבוביא וכו'. (ב)

כלומר, בעתיד תתגלה האמת בהדר גאונה, ויכירו כל העמים כי התורה היא האור האמתית, שמנחה לאדם בדעות ומדות, ובה יגיע לשלמות, ולא תהיה להם התנצלות, שהתעום מחוקקיהם, כי מעצם התחלקות כתותיהם, הרי זה מוכיח מאחת על תרמית חברתה (וזהו ענין דלא ליערבבו בהדדי) שהיה להם לדעת מרבוי וערבוב הדעות כי כולמו הבל. ועי' בחי' אגדה להרשב"א (הביאו הכותב) למאמר זה והוסיף "ואל תבקש ענין לכל מלה בהגדה, כי רוב המשלים שבמקרא ובדברי חז"ל, יכנסו בהם הרבה דברים להשלמת המשל ותיאור הענין.

מיד נכנסת לפניו מלכות רומי תחלה ואו' להם במה עסקתם, אומ' לפניו הרבה שוקים תקננו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבנו כסף וזהב, והכל בשביל ישראל שיעסקו בתורה, אמר להם שוטים, כל שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, שוקים, להרבות בהם זונות מרחצאות לעדן עצמכם (ב)

בראותם כי נתעו בשוא למען צדק נפשם, יתנחמו כי עסקו בישובו של עולם והיו עזר לשלמים, אבל לו היה זה מגמתם היה זה לזכותם, ע"כ התכלית והשלמות האמיתית לא ישיגו רק מקבלי ומקיימי התורה. והישועה שיוושעו ראיה להם על כך. אולם טענה יש לעמים שאף ישר' עברו ברית, ואך ה' נושא להם פנים, כי כלום יש אב שמעיד על בנו, ואם כי העיד בהם שמים וארץ שאם יעברו יאבדון, יאמרו כי חפץ בקיום עולמו, אך ישיבו אל נפשם ויתבוננו איך שישראל מסרו נפשם וקדשו את שמו, ואעפ"כ שוב יתימרו לומר שאף הם, אלו יופיע לתת להם תורה ומצות, ישמעו ויקיימו, כי ישראל רק לאחר הנפלאות שראו וכפיית הר כגגית קבלו את התורה, ונוכח טענות כאלה, תיארו חז"ל שאם יתנסו אוה"ע בקבלת מצוה אחת, מיד יתברר לאלתר שיפרקו עולה בשאט נפש כאשר יגיעם רק מעט קושי וצער בקיומה, ויווכחו ביתרון ישראל.

אמרו לפניו אוה"ע כלום נתתה לנו ולא קבלנוה? כלום כפית עלינו הר כגגית כשם שכפית על ישראל? מיד או' להם הקב"ה ראשונות ישמעונו, שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם? (ב)

גם בטעון תאורטי זה, ירצו אוה"ע לבטל את יתרונם של ישראל, שהתורה נתנה להם באותו מעמד אך לא קבלוה מחפץ לבם, אלא מתוך גלגולי ההשגחה עמם, והרי הם כמשוכנעים ומוכרחים בה. וא"כ אף הם, אילו אולצו בה היו מקבלים אותה. ותשובתם, שהם אילו קבלוה כלל לא היו מקיימים אותה, שהרי שבע מצות דבני נח שהן שכליות, עברו עליהן.

ומנין שלא קיימום. שנ' עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים. ראה ז' מצות שקיבלו ולא קיימום עמד והתירן להם. איתגורי איתגור? א"כ מצינו חוטא נשכר? אלא אפע"פ שמקימים אותם אין מקבלים שכר עליהם (ג)

כלו', גלוי וידוע לפניו טבעם ותכונת נפשם שלא יקיימו לתורה, ע"כ לא נתנה מראש אלא לעם הנבחר כי יודע לתכונתם, שאף אם ירבו להמרות, סוף שישובו, כי רוח טהור ולב נכון להם מאבותם (כי ידעתיו וכו') שנטבע ונקנה בם. ואף לז' מצות דב"נ, ראה מראש שלא יקימום כי רק בשרירות לבם חפצם, ע"כ לא שלח להם נביאים להזהירם ולהוכיחם כמו לישראל, ואף יחידיהם אם יקיימום לא מחמת המצווה, רק מרצונם, אשר כשיחפצו לא ישמרו על המצוה, וכשיקשה עליהם האיסור לא ימנעו מלעבור עבירה. וע"כ לא יקבלו שכר על הז' מצות רק כמי שאינו מצוה ועושה, שאין פעולתה משפיעה כ"כ בנפש ליראתו וידיעתו, שהיא התכלית.

אפע"פ או' להם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה. לכו ועשו אותה והקב"ה מקדיר עליהם חמה. ומיד כל אחו"א מבעט בסוכתו ויוצא, והקב"ה יושב ומשחק עליהם, שנ' יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו (ג)

כל זה תיארו על סמך הכתוב שמזכיר, שעתידים לעלות ולחוג את חג הסוכות, על כן דרשו שבה יבחנו, שהש"י יוציא חמה מנרתיקה וחום גדול יקדיח את הסוכה, שאף שהדין שמצטער פטור ממנה, בכל זאת אין ישראל ממהרים לצאת ממנה, ואילו הגוים לא יחזיקו מעמד ומאמץ אף במצוה כה קלה. ואפשר שרמזו על סוכת האמונה שישראל מתגדרים בה, אשר כשישוטט שכלם בחקר האמונה וסודות היצירה וילאה שכלם להשיג, ירתעו וייראו מלבעט ויחיו בצל אמונתו, משא"כ אוה"ע שנשענים רק על שכלם ומחקרם, יבעטו בסוכת האמונה וגבולות הישג שכלם. ויצאו לידי מינות וכפירה בחפשיות חקירתם.

לעתיד לבא אוהמ"ע באים ומתגיירים, כיון שרואים מפלת גו"ג וכו' מיד מנתק כל אחד ציציותיו ותפליו והולך לו. והקב"ה ישחק ילעג למו. (ג)

כלומר אוה"ע אף שמקבלים עליהם עול תומ"צ, סוף שפורקים עול ואינם נכנעים לגזירות ה' והנהגתו, שנ' ננתקה את מוסרתימו. שמוכח, שלמרות הנפלאות וההכנעה המתחייבת למשיחו, יפרקו עול וינתקו מוסרות.

דרש ר' שמלאי, לע"ל מביא הקב"ה ס"ת ומניחו בחיקו, ואו' כל מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצים גוים בערבוביא (ב)

על אגדה זו פי' בספ"ר, שכוונת ר' שמלאי לרמוז על ג' עיקרים גדולים והם ענין עוה"ב, התחיה וההשגחה, שרק בקיום תורה ומצותיה יזכה אדם לעוה"ב, והוא ענין אמרם מביא הקב"ה ס"ת בחיקו וכל שעסק בתורה יבוא ויטול שכרו. עוד רמז שההשגחה היא גם בפרט, באומרו יכנסו אומה וסופריה, ורמזו לנו גם שההשגחה מאתו היא באופן שאינו מחייב לנו ידיעה, והוא אמרם מי איכא ערבוביא קמי שמיא? וענין טענת האומות שעשו בשביל ישראל, היינו להיות לצוות ושירות לשלמים ולישוב העולם, ורמזו באמרם ז' מצות נתתי לכם, שאפי' גוי ועוסק בתורה זוכה לעוה"ב, ורמזו באמ' מי שטרח בע"ש וכו' שהעוה"ב, הוא כפי שההשגה והמע"ט בעוה"ז, וענין אמרם "דחשיב עייל ברישא ודלא ליערבבו" שכל אחד נתבע לפי גודל דעתו ומעלתו ושהדין אמת, ומובן וידוע לכל אחד על מה נדון ומה תובעין ממנו, ומשיב ומקבלים ממנו כל מליץ המגיד ישרו.

י"ב שעות היום ג' שעות ראשונות יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן העולם, ג' יושב וזן העולם וכו'. ד' משחק עם לויתן. (ג)

הש"י נעלם מצד עצמו, ונודע הוא מצד פעולותיו, ומדי חלקי היום אפשר להתבונן על מציאותו וגדולתו. והנה לפי חלוקת שעות היום אצל מלך בשר ודם חילקו כביכול את יומו של הקב"ה. בג' שעות ראשונות עת זריחת השמש ויקיצת בנ"א, תתחדש הבריאה כולה לעיני בנ"א, מה שכינו "עוסק בתורה ומחדש הליכות עולם" ע"פ דרשתם, מסתכל בתורה ובורא העולם, שענינו שהלכות תורתו תואמים להליכות עולמו, וגם כפי מה שראוי לאדם להקדיש ג' שעותיו הראשונות לת"ת, ובג' שעות שניות עת יצאו בנ"א לפרנסתם ניתן להתבונן בהשגחתו איך יזמין לכאו"א את טרפו בחסדו, ועושה עמם לפנים משורת הדין, כי לפי מעשיהם אין להם זכות קיום וזהו עומד "מכסא דין לכסא רחמים", ובשלישיות שהוא זמן סעודה, ניתן להתבונן איך הוא זן הכל ומקיימם, וברביעיות לא נותר לאדם אלא להתבונן בנפלאות בריאתו ולהכירו מתוכה ע"י הנפלא שביצירתו והוא השכל, הדבר הנלוה באדם ושהוא מחובר מעליונים ומתחתונים, ואיך בנ"א משחקים ונאבקים ע"י הבחירה שבהם.

ועוד יש לומר שכל הדברים הנחוצים יחסו ודימו והמשילו בש"י כי הוא חזות הכל, עוסק בתורה שהיא המדע והחכמה. מקיים את ההשגחה וההנהגה הטבעית וכל דבר כחקו וכראוי לו, וזה מכונה במדת הדין, ובעת הצורך השגחה נסית וזה מכונה ב"עומד ויושב על כסא רחמים". וכן את היופי והשעשוע, המשחק בטבע והנלוה בכל היצירה. ודוד ואיוב הרחיבו ובארו, איך היוצר פיאר ועיטר יצירתו בהרבה יופי ושחוק, והלוקסוס תופס חלק גדול בחיים. וכ"ז סמל ובבואה לחיי האדם, ואחרי החרבן שעברה כל שמחה במסגרת יהדות, אין ליהדות לשקוד אלא על תלמוד תורה לתשב"ר, כדי לשמור על גחלת יש'. ועפ"י פשט הציור, שואלת, מקמי דליחרוב, תינוקות מאן מגמר להו? דהיינו בזמן השלוה והתענגות היאך וע"י מי נשתמרה תורה ותלמודה על ידם? והשיבו, מטטרון, שהוא שם תאר לפקיד ושליח נאמן, דהיינו שבימי שלמה שהיו כהנים בעבודתם ולווים ברוכנם, והם היורו תורתך לישראל הם שמרו אמרתך. וכך בימי עשר ושלוה רשאי אדם שחובתו תיעשה ע"י נאמנים, אבל במצוקתו אין להזניח. ואבע"א זו"ז קוב"ה, שענינו שענין ת"ת לעולם ובכל מצב, אין להזניח כלל.

מאי עביד קב"ה ברביעיות, יושב ומלמד תשב"ר שנ' את מי יורה דעה. (ג)

פי', בדורות אחרונים שהם בבחינת רביעיות, אם חסרים לנו אופני ההתבוננות הנ"ל, אז יש להתבונן איך שה' חננו דעת ואמונה גם בשפלות מצבנו שבו אנו דומים כילדים חסרי התבונה. והש"י משגיח עלינו כתשב"ר לבל תשתכח תורתו מפינו, וזאת נפלאת היא שנתקיימה בנו על אף כל הצרות והגלויות, שבשלותנו בא"י, אין פלא, כי טבעו ומנהגו של עולם שתתקיים, וזה יכונה "מטטרון". כי מטטור, כנוי הוא אצלם לשר העולם שהיא ההנהגה הטבעית.

ואבע"א הא והא עביד. (ג)

פירוש, גם בזמן ביהמ"ק יש לנו להתבונן איך בחסדי ה' ובעזרת נביאיו נתקיימה תורה בישראל על אף תוקפיה דיצה"ר דע"ז.

ובלילא מאי עביד, אב"א כעין יומא. (ג)

כלו', שאלה הענינים אף בלילה יש לערוך ולשים לנוכח העין והמחשבה ולא ימושו מהלב.

ואבע"א רוכב על עב קל ושט בי"ח אלף עולמות ואב"א יושב ושומע שירה מפי חיות. (ג)

היקף כדור הארץ י"ח אלף פרסאות לפי חשבונם וחושבים כל פרסה לאופק (עולם). ולפי"ז רמוז שהלילה עת נאות לאדם להתבונן על התמדת קיום הבריאה והתחדשותה בכל עת ושעה, הן מחמת שנויי הטבע - גולל אור מפני חושך וכו' שזה דבר המעיד על בורא ומחדש, והן משום שהוא עת פנוי מטרדות ועסקים. וכן מפרטי בריאותיו ופעולתיו שהן עדות חיה המספרות גדולותיו ונפלאותיו, ניתן להתבונן בעת שקט ומנוחה עליו.

מיום שחרב ביהמ"ק אין שחוק לפני הקב"ה. (ג)

פירוש, מאז יד רשעים שלטת, ומקדש כבוד ה' חרב, וצדיקיו מדוכאים, והרי העולם חסר התכלית שעבורה נברא, וכביכול ויתעצב וכו' היפך ישמח ה' במעשיו, וכמאמרם שמח לא נאמר אלא ישמח לע"ל. וא"כ כביכול אין שחוק לויתן לפניו כנז"ל.

דעת בהמתו לא ידע (ד)

עי' בסנהר' ק"ה באור על זה.

אימת רתח (ד)

עי' במס' ברכות פ' א' באור זה.

כל העושה מצוה בעוה"ז מקדמתו והולכת לפניו לעוה"ב וכו' וכל העובר עבירה מלפפתו ומוליכתו ליום הדין (ה)

כל מעשה טוב, הוא שלב ומדרגה לעלות מעלה מעלה, עד למרום השלמות. וכן כל מעשה רע הנו מדרגה לרדת מטה, כי הוא מעצב את אופיו, וקובע את דינו וגורלו ומה יהיה משפטו הוא בעצמו. ע"י מעשיו והרגליו.

ואבע"א קשורה בו ככלב, שנא' לשכב אצלה בעוה"ז, להיות עמה לעוה"ב. (ה)

פי' שהעבירה תעשה רושם רע בנפש ותשתרש בה עד כי יהיה הרע לאפיה, וזה לה ככתם שלא ינוקה ויקשה להטהר הימנו.

לא ליצלי אינש צלותא דמוספי בתלת שעי ביומא קמא דריש שתא ביחיד (ד)

מזה שהרמב"ם לא פסק למאמר זה משמע שברור לו שהוא ענין רעיוני מחשבתי ומוסרי - שאל לו לאדם להתפלל את מוסף ראש השנה ביחיד, ושעליו לשתף עצמו עם הצבור, כדי שמכך תהיה לו התעוררות. ומטעם זה הפליגו חז"ל בשבח תפלת הצבור שאינה חוזרת ריקם. ובפרט בימים אלו שעליהם אמרו "דרשו ה' בהמצאו", ונקטו את אזהרתם בסגנון דבורם ורמתם השטחית של בני אדם "דדלמא מעייני בדיניה ומדחי".

בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא לא חטאו לא באנו לעולם, והכתיב פרו ורבו, וכן שובו לכם לאהליכם? אלא אימא כמי שלא באנו לעולם. (ה)

פי' אלו היו נקיים מכל רבב של חטא ועון, אנו שפחותים לא היינו נחשבים לעומתם לכלום וכאילו לא באנו לעולם. אולם, אחר שאפי' הם, שנאמר עליהם "אלהים אתם" וכו' נכשלו, כראובן תמר ויהודה, אנו לא כ"ש, וע"כ אין להתיאש לשוב ולשמור מליכשל.

ולפי פשט משמעותו של הכתוב דרשו והוסיפו להקשות, והא כתיב פרשת נחלות? עד שמסיק כמי שלא באנו לעולם. וענינו, הוא כעין מאמר דוד "כי בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי", ושאין להתיחס בזילזול לדרגת אבותינו שזכו למעמד הר סיני, לדרגת נבואה ורוה"ק לפי שעה, ושוב נפלו ממדרגתם, שאילו יתנהג עולמם של ישראל בפרישות, יתמעטו. כי באורח טבעי, עולם כמנהגו נוהג, פרט לשרידים אשר ה' קורא, וכל המשך הדרשה על דרך הרחבת המשל כפי שביאר הרמב"ם בהקדמתו למורה, כי ברור לחז"ל שיש קץ וגבול לגוף להתקיים, והנס לא יתמיד, ושאין כל חדש.

לא קבלו התורה אלא על מנת שלא יהיה מלה"מ שולט בהם. (ה)

היינו כדי שיהיו הם שולטים ביצריהם ותאותיהם ולא יצה"ר בהם. כי הוא שטן, הוא יצה"ר, הוא מלה"מ.

ר"י לעולם יתפלל אדם ואח"כ ישאל צרכיו, וי"א ישאל צרכיו ואח"כ יתפלל וחכ"א וכו' (ז:)

מסתבר, שלא נחלקו לענין סדר תפלה שתקנו אנשי כנה"ג, אלא כפי שפי' בספ"ר, לענין מה לקבוע בלבו ולהודות תחלה. שלדעת ר"י צריך להודות על יחודו וגדולתו תחלה, ואח"כ על השגחתו והספקתו לעולמו, ולדעת ר"א יש להכיר ולקבוע תחלה ענין השגחתו ויכלתו ומזה לבא ליחודו ואמיתתו וחיוב מציאותו שאין זולתו. וח"א שכל העיקרי' האלה שלובים וצריך לקבעם ולכוונם בלב כאחד, שהוא יתעלה אחד משגיח בכל, אין זולתו. ולכוון בכל הברכות ליחודו והשגחתו ויכלתו הכלל עולמית, אך את צרכיו הפרטים יש לבקש עליהם רק בשומע תפלה מתוך הכרת מעוט עצמותו ואפסות הפרט, ושאינו כדאי ושאין חייבים לו כלום, רק חסד ורחמים עליו.

יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר, אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי. ישב בתענית (ח)

תאור זה חיובי למי שלא שקעה חמה עליו מימיו שיתפלא ויחשוש. ורצו ללמדנו שעל כל תופעה חייב אדם לדאוג ולפשפש במעשיו כמו שציינו לנו מצב אדם הראשון.

עמד והקריב שור שקרניו קודמות לפרסותיו שנ' מקרן מפריס, וקרן אחת היתה לו במצחו שנא' מקרן. (ח)

כוונתם בזה שהקרבתו של אדם הראשון היתה נקייה מכל שיתוף וקודמת לכל חילוקי דעות והשקפות שסועות, וזהו גם ענין אמרם שור שהקריב אדם הרא' קרן אחת היתה לו במצחו. דהיינו יחודו יתב', היה ענין יחודי אצל אדם הראון כי טרם נולדה הטעות בעולם.

תלתין ותרין קרבא עבדי רומי בהדי יונאי ולא יכילו להו עד דשתפינהו (רומים) לישראל בהדיהו ואתנו ביניהו, אי מינן מלכי מיניכו אפריכי, שלחו להו רומאי ליונאי עד האידנא עבדינן בקרבא, השתא נעביר בדינא. מרגלית ואבן טבא איזה מהן יעשה בסיס לחברו? מרגלית. נופך וס"ת איזה מהן יעשה בסיס לחברו? נפך לס"ת. שלחו להו אם כן ישראל בהדן, וס"ת גבן וכו' לבסוף דרשו "יעבור נא אדוני". (ח)

אחרי כובד מלחמה ביניהם נהיה וכוח למי היתרון והמעלה, כדי שכנגדו יכנע לו, וטענת הרומיים ליונים אם אמנם אתם מפורסמים כעם חכם, בכל זאת לנו היתרון, שעמים רבים וחכמים יותר מכם כישראל, נכנעו לנו וכרתו לנו ברית, ועל אף יתרונם ותורתם, עשאונו אלופים לראשם, ואף אתם מהראוי שתכנעו לנו. ומסיים הגמ' שלשוא פיארו עצמם בברית שעם ישראל כי בגדו בבריתם עמם, והחריבו את ארצם והגלום, ונתקיים הרמז, "יעבר נא אדוני", אך בסוף יקחו ישראל את המלוכה.

תנא דבי אליהו שיתא אלפי הוי עלמא, שנים תהו שנים תורה, ושנים משיח. (י)

כתב הרמב"ם (במו"נ ב' כ"ט) וז"ל: אמרם שתין אלפי הוי עלמא וחד חרוב, אינו העדר המציאות כליל, לאמרו "וחד חרוב", הורה על קיום הזמן. ועוד שזה דברי יחיד. והוא באופן מסוים, עכ"ל. ושלשה תרוצים נתן הר"מ למאמרם זה, ובאחרון רמז שאינו כפשוטו אלא על חרבן ובנין שבנחמות ישעיה. כפי שהוא ביארם.

וכך פי' בספ"ר לא שישחת העולם אח"כ, כי זה נמנע. (ועי' רמבם במו"נ) ותרי אלפי דמשיח פי', ראויים, אם בתחילתם אם בסופם, לפי הזכות.

הוה ליה נקרתא מביתיה לבי רב, וכל יומא מייתי תרי עבדי, חד קטליה אבבא דבי רבי וחד אבבא דביתיה, ואמר ליה בעידנא דאתינא, לא נשכח איניש בהדך. יומא חד אשכחיה לרחב"ח דהוה יתיב אמ' ליה לא אמינא לך לא נשכח אינש בהדך. אמר ליה לית דין בר איניש. אמר ליה לזיל וליקרי לההוא עבדא דגאני אבבא, אזל אשכחיה דקטיל ושדי. בעא רחמי עליה ואחייה ושדריה וכו' (י)

עיקר הרעיון, שאנטיגנוס כיבד והתידד עם רבי והיה מסור לו בסתר ובחשאי מפני עבדיו ושריו שונאי ישראל (גם כדי שלא יתקנאו בר') וסילק את השוטנים לר' וליש', הן אלה שבא"י והן אלה שברומי, ורבי בענותנותו היטיב עמם מפני דרכי שלום. ולפי מה שפירשו הרמב"ם במו"נ והרד"ק לענין מות בן השונמית והצרפתית יתבאר, דנוטה למות קראוהו מת, (ע"ד השאלה או גוזמא). ושע"י גערה והבעתה, עמד על רגליו, ולמומחיות לרפאת, קראו "מחיי-מיתי". וכוונת ר' לית דין בר אינש", שאינו מאינשי היוצאים ונכנסים וכמלאך הוא, והסוד ישמר עמו, אך אנטיגנוס הבין, שאינו פיקח לספר, וע"כ נסהו בשליחות מה כדי לשלחהו בנתיים.

ובספ"ר פי' שענין קטיל עבדיה שהיה מכהו בראשו ומהמם אותו או מרדימו ומעלפו ע"י איזה סם, כדי שלא ידעו במוצאו ומובאו, ור' חנינא היה חכם מאד ואיש סוד ויודע בטכסיס הרדמתו ורפויו לאלתר, וזה הוא ענין אחיה. על כן אמר עליו רבי לית דין בר איניש רגיל, אלא מלאך.

כי שכיב אנטיגנוס א' ר' נתפרדה חבילה וכו'. (י)

כלו' שאף שנפשם היתה קשורה זב"ז בעוה"ז, נתפרדה חבילה, שאף שיש עוה"ב ושכר הנפש גם לחסידי אוה"ע, מ"מ רב ההבדל ביניהם שם ונתפרד קשר שבינם.

או, שהכוונה נתפרדה הידידות והקשר שביניהם, שבגינו צמחה טובה ושלוה לישוב היהודי בארץ ישראל.

שאלו, מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול לא, אמר להם ומה האוכל ממה שהעכבר אוכל, משכח, האוכל עכבר עצמו לא כל שכן. (יג)

אפשר, שהתשובה היא על דרך מה שמקובל אצל בני אדם, שמי שאוכל ממה שאכל עכבר משכח, כי כדי להרחיק מזהומים ומחלות שהעכברים מפיצים, קבעו קדמונינו לשם הרתעה והרחקה, ששיירי מאכל של עכבר, משכח. כי אם תאמר לאדם שיש חשש נזק של זהום, יאמר, אנקה ואוכל. ועוד, אפשר שלא היה ידוע לחז"ל ענין סכנת הזהום. אבל תוצאותיו היו ידועות ומוחשות אשר גרמו למחלות, שתוצאתיהם שיתוק ושכחה וכיצ"ב. ועל כן ציינו את התוצאות.

זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים, אמר נאמן עלי הדיין (והוא סבר שעליו אמר), על כן א"ל הואיל והאמנתני, דימוס, פטור אתה (טז)

מזה שלא נצטער על שגגת דבור שכזה, ניתן ללמוד שמותר לאדם להניח לאחרים שיטעו מעצמם בדבריו אם יש לו צורך בטעותם.

אמרו על ר' א' בן דורדיא וכו' שלא הניח זונה. בשעת מעשה, הפיחה. אמר כשם שהפחה זו אינה חוזרת, כך הוא אינו חוזר בתשובה. הלך והתפלל, שמים וארץ, חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך רחמים, נבקש על עצמינו. אמר, אין הדבר תלוי אלא בי, געה בבכיה עד שיצאת נשמתו (יז)

כתבו התוס' שלא ממש השיבו לו, אלא בלבו היה אומר שכך יוכלו להשיב, וכן פירשו גבי נהרא דאמר לר' פנחס בן יאיר אני עושה רצון קוני, שר' פנחס אמר בלבו, וכן כתב הריטב"א לא שההרים מבקשים אלא הוא עצמו אומר בלבו, למי אלך לשמים ולארץ וכו'? הם עצמם צריכים לבקש רחמים על עצמם ואילו היה להם פה היו עונים כך: וזה כעין ותאמר הגפן החדלתי את תירושי, וכן שירת חיות ועופות שמקלסין, לא שהם אומרים כלום, אלא שאם היה להם דיבור, יש להם לומר כך וכך. ולפי דוגמא גדולה זו של הראשונים. יש לפרש כל אגדות חז"ל שכעין זה. ונמצא גם, שאין כל ראיה מכאן לתפלת מכניסי רחמים. כי זה ברור שמאמרם זה הוא משל ומליצה וגם רחוק הדבר שהזונה תעוררהו לתשובה, רק בחכמה אמרה כדי לסלק חרפת הפחתה וסרחונה, שזה לה לנחוש וסימן, כי ידבק באהבתה, ולא ישוב ממנה עוד ליהדותו. אולם הוא דוקא נתעורר לטוב מדבריה, ותהה היאך הוא השפיל ערכו ומאבד עולמו, עבור סרחון שכזה.

כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה שנ' וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה (יז)

פי', מי שאינו משתדל לילך במדותיו של מקום ועוסק רק בתורה להלכה ולא למעשה, ללמוד שלא על מנת לקיים את המעשי שבה - אשר על ידו משיגים את השלמות הנפשית והמדותית, כמא' מה הוא נקרא רחום אף אתה רחום וכו', דומה כמי שאין לו אלוה. וכמא' ביבמות האומר אין לי אלא תורה גם תורה אין לו, וכפי שדקדק במו"נ על הפסוק "אל יתהלל חכם וכו'" שלא הסתפק הכתוב ב"השכל ויודע אותי", אלא גם "עושה חסד, משפט וצדקה בארץ" שבכל זה חפץ ה'.

א"ל תלמידיו (לר' חנינא ב"ת) מה אתה רואה א"ל גליונות נשרפים ואותיות פורחות. (יח.)

שאלהו לדעתו, איך הוא צופה את אחרית מצב השמד וגזירותיו על היהדות, היצליח במזימותיו? והשיבם בחכמתו שלא יצליחו לבטל התורה מישראל שאם כי ישרפו לתורה, הנה אך לגליונות שורפים, אבל האותיות כולם תכנם וענינם, והדעות והאמונות, הם עומדים לעד, ואינם נשרפים ואובדים, כי לא ימושו, ואדרבא יתחשלו יפרחו ויתעלו, יתחזקו ויתרוממו, ויחזיקו יותר, במסירת נפשם עליה.

אזל לשומר דידה אמר ליה הבה לי, א"ל מסתפינא ממלכותא. א"ל שקול דינרי, וכד שלימו אמר אלקא דמאיר ענני, ומיתצלת. הוו הנהו כלבי דאכלי אינשי דאתו עליה. אמר אלהא דמאיר ענני ושבקוה, לסוף אשתמעא מלתא בי מלכא ואפקוה לזקיפא. אמר אלהא דמאיר ואחתוה. חקקוה לדמותיה דר"מ ואמר כל דחזיה לתפסיה, יומא חד רהטו אבתריה רהט וטמש, ואתא אליהו אידמי כזונה וכרכתיה. (יח)

יש לזכור שר"מ אך ממשל משלים היה, שאם המלות "אלקא דמאיר" מועילות למה לא עזרו לו עצמו, מבלי שיצטרך לברוח ולהתחפש כאוכל טריפות ומחבק זונות, וחלילה לכבו' של אליהו שידמה כך? אלא נראה שר"מ שיחד לשומר ונתן בידו גם לשחד לממונים עליו, ובאם יתפס ויכלו המעות ולא תהיה לו ברירה, יגלה ויציל עצמו בהזכרת שם ר"מ ואליהו, כדי לגלגל ולטפול עליו את האשמה שהוא אשר הסיתו והדיחו לכך, ומכיון שר"מ היה מפורסם ונערץ, הוכיח לו ממקרה מסוים איך אותם מלשינים (המכונים בפי חכמים כלבים נובחים כלבים לא יוכלו לנבוח, (ישעיה נ"ז) המבלעים וכאוכלים לאחיהם, הם) נרתעו פעם משמע שם ר"מ. וכן היה בעת דאסקוה לגרדום צעק כך, ומיד אחתוה כששמעו שיד ר"מ בדבר זה, וצוו לתפסו וללכדו, ובחכמתו נמלט והסתתר בתחבולות במקומות שאין דרכו, ועשה עצמו כאוכל געוליהם, ואף כששמו לב ועין עליו, נמצא בנס מי שנדמה לזונה וחבקו לר"מ כדי להצילו, ולסלק מדעתם שהוא זה.

ולפ"ז מובן אמרם (בב"ר נ"ט) בשעה שאדם הולך לישא אשה ושמע קל כלביא נבחין, ליציית מה אמרין לעת ערב לעת צאת השואבות. כלומר שהרוצה לידע אודות אותה אשה שעומד לשאת, יטה אוזנו לשיח הנשים בעת שמתכנסות לפנות ערב לשאוב מים ומרכלות זל"ז (ככלבים הנובחים זע"ז) וכאליעזר שהשכיל להמתין שם.

ומ"ט לא אתית לבי אבידן? א"ל זקן אני ומתירא שירמסוני ברגליהם, ואתרחיש ניסא ואירמיס חד סבא בההוא יומא. (יז)

פירש רבינו חננאל, כי אבידן - לשכה בבית עבודה זרה שלהם. ומתקבצים שם כל בעלי חכמה ודנים בדברי חכמה (סמפוזיון). וקראו לו כך לגנאי, ענין אבדן. וגם משקלא וטריא במס' שבת, אם מצילין ספרי דבי אבידן, נראה שזה היה בית וכוחים על דעות ואמונות, שיש מחז"ל שהלכו ויש שחששו לסכן עצמם מהתנקמות, כרבא שאמר (שם בשבת קט"ז) שחושש לילך שמא יתנגש עם אותו דיקלא שהוא כנוי על איזה שר שאי אפשר לעקרו ולנצחו כי הם - בעלי השלטון במקומם ויורע לנו. וכעין זה תשובת ר"א, פן ירמסוני, פי' שיזיקוני כשאפגע בכבודה, ולפי פשט דבריו אירע שניזק איזה זקן בו ביום.

בתחילה נקראת ע"ש של הקב"ה, ולבסוף ע"ש ישראל. (יט)

בתחילה עוסק בה מצד מצות ה', אך לא ימצא נפשו נכספת, אבל כשרגיל בה תתאהב נפשו בה ויחשוק בה מצד עצמה, לשמה.

אמרו על מלה"מ שכולו מלא עינים, ובשעת פטירה עומד מראשתיו של חולה וחרבו שלופה בידו וטפת מרה תלויה בו וזורקה, ממנה מת, ממנה מסריח וכו'. (כ)

פי' אין נמלט מהמות שפוקד לכל, וסיבותיו מרובות ומגוונות על הכל, להפילם בחרבו כאלו הם מוטלים לפניו, והוא עומד על ראשם. והואיל וברוב המחלות מתמוטטת מערכת הנוזלים והנשימה, המשילו זה בטיפת מרה שרוב החולים חולים ומתים בה, וכפי תפיסתם אז שניתוק חוט החיות, הוא מסיבה חיצונית, מין רוח הפוגע בכלי הנשימה, וכפי שרואים לגוסס שפוער פיו, ומחרחר ונחנק כנשחט. לכן תיארו כך שמלה"מ בא בחרבו ומטיל לפיו את מר המות. וכן פירש בעץ יוסף, שלמלאך המות יש אלפי סיבות למותו של אדם. (ופי' עינים, גוונים). ובעיון יע' פי' שע"פ הכתוב "עיני ה' משוטטות בכל הארץ", אמרו שמה"מ משוטט ושולט בכל העולם ובכל היקום.

לעלוקה שתי בנות - הן שתי בנות שצועקות בגיהנם ואו', הב הב, והם המינות והרשות (יז)

מקרא זה שהיא משל, לקחה אותו הגמ' על גיהנם שמתבקשים אליה בעלי שני סוגי החטאים הכלליים, בתחום האמונה כלפי מעלה, וזוהי המינות, ושכלפי החברה. והמרכזי שבהם חטאי הרשות שאין לה מעצור, כי אין מי יאמר לה מה תעשה ומה תפעל.

וממשיך התלמ' לציין שממינות, קשה לפרוש ולחזור לחיי אמונה אחרי שהרהורי כפירה חדרו למחשבה ואף אם ירצה לשוב, מת הוא מיתה רוחנית.

ר"ח ור"י הוו אזלי באורחא. כי מטו להנהו תרי שבילי, ח"א ניזל אפתחא דע"ז דנכיס יצריה וח"א ניזיל אפתחא דזונות ונכפייה ליצרין ונקבל שכר, כי מטו להתם חזנהו לזונות דאכנען מקמיהו, שנ' מזימה תשמור עליך. (יז)

מזימה תשמור עליך הוא באופן טבעי כי מעצם הופעתו ואישיותו מתביישים בעלי זמה ומסירים הם עצמם ממנו, כך שהמרחק המוסרי שנוצר, מהווה הוא סייג ושמירה מצד עצמו.

ונשמרת, שלא יסתכל באשה ואפי' מכוערת, ולא בחמור ולא בעוף בעת שנזקקים זל"ז ואפי' מלא עינים כמלאך המות (כ)

הכוונה, אפי' שיש הרבה לראות מכל הצדדים באופן שאין מנוס וזה מה שכינו מלא עינים כמלאך המות, שסיבות רבות לו למות וכמאמר דוד, "למות תוצאות".

חביבה עליהם בהמתם של ישראל יותר מנשותיהם (כב)

כענין "מים גנובים ימתקו, כך ענין אימרתם מופלגת זו, שדבר האסור והמרוחק מהם, חביב עליהם יותר מן המצוי להם.

בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (כ"ב)

עיי' בשבת (קמו) ביאור ענין זה, שיצה"ר של תאות זמה שפיתחה האנושות, הטיל זוהמא באופי בני אדם ובנפשות האנושות. ורק ישראל שעמדו על הר סיני וקבלו סייגיה של תורה לעניני אישות, פסקה זוהמתם. כי ריסנו ותיקנו עי"ז את מדותיהם משטיפות יצרם.

וישרנה הפרות שאמרו שירה, ר' אמר שישרו פניהם כלפי ארון ואמרו שירה ומה שירה אמרו וכו' (כד)

פי', ע"י נס הפרות, נתגדל שמו של הש"י בעולם, והושר שבחו בעולם ע"ד שירו לה' כל הארץ. ונחלקו רק מהו השבח המשתמע מנס זה. וכן פי' בספ"ר, שזה ע"ד ההרים והגבעות יפצחו רנה.

דרש ר"נ לריח שמניך טובים למה ת"ח דומה לצלוחית פליטון מגולה שריחה נודף, ולא עוד אלא דברים שמכוסין מתגלין לו, ולא עוד אלא שמלאך המות אוהבו. שנאמר על כן עלמות אהבוך. קרי ביה, על מות - עלומות (לה:)

פי' לא יבהל מהמות, ולא יחשבהו לשונאו ולרעתו, כי ידע שזה מתחייב מהחומר, ושממנו תפרד נפשו ליאור באור החיים.

ויעמוד השמש ולא אץ לבא, אריב"ל אזל שש וקם שש, אזל שש וקם שש, כולה מלתא כיום תמים. ר"א אזל שש וקם י"ב אזל שת וקם י"ב וכו' (כה)

כבר הקשה בעיון יעקב למה הוצרכו לקם ואזל בהפסקות, ולא קם פעם אחת, ותירץ כדי שלא תיבטל גזירת יום ולילה לא ישבתו, ודברי תלמוד אלו שעמדה גם לנקדימון בן גוריון בפרט דברי ריב"ל, מסייעים מאד להבנתו ושיטתו היסודית של הרמב"ם במו"נ, בביאור והבנת הענין, שהנס לא שינה סדרי עולם של הקוסמוס העולמי.

זאת היתה לי לעדות מאי עדותה שהיה מניחה במקום תפילין והולמתו שכל הראוי למלכות הולמתו ושאין ראוי אין הולמתו. (מד)

אין הכוונה שיהיה חריץ ושקע בקדקד ובגולגלות, אלא שתהלמנו באופן פנימי ויהיה ראוי והגון לה כענין מה שהתפילין צריך להיות הולם את מניחו. ודוד היו מעשיו מתואמים עם האמור בתפילין. ועל כן גם כבוד המלכות שסימלתו אותה עטרת כבוד, היה מאד הולם לו. אבל אדוניה שרק התנשא ולא היה ראוי לכך הן מצד אישיותו הן מצד היעוד והגבוי הצבורי והמדיני, לא היתה עטרת המלכות הולמת לו.

שאלו הזקנים ברומי אם אין רצונו בע"ז למה אינו מבטלה (נד)

עי' בשולחן שלמה פ' שופטים, על הפסוק לא תלמד לעשות על ענין זה.

אשר חלק ה' לכל העמים מלמד שהחליקם בדברים, כדי לטרדם מן העולם (נה)

הנה התלמוד בפירוש מפרש שענין אמרו "אשר חלק" שהחליק להם בדברים ודברה תורה בלשון תפיסת בני אדם וכפי שמציירים ומאחזים עיניהם הקוסמים בדברי חלקות, שכביכול יש בכחם ובידם לעשות מעשי סתר ומעשי פלא.

רבא אמטי קורבנא לבר ששך וכו' עינא דחזיא לכו בבישותא תפקע. פקע עיניה דבר ששך (סה)

בבטוי עממי שאמר בר ששך לרבא, סיים ג"כ התלמוד פקע עיניה דבר ששך, וגם כיום רגילים לו שיתפוצץ מרוב צער ויהי מלא חרון וכעס, וכך אירע סוף סוף לבר ששך אחרי שהתרברב שאין עליו שום עול מלכות, שלאלתר הוזמן בדחיפות ונתבדה ונתבזה.

ישמח ה' במעשיו. פסוק זה שר העולם אמרו, בשעה שה' אמר למינו, נשאו דשאים ק"ו (ס)

ענין שר העולם כבר ביאר הרמב"ם במורה פר' ו' ח"ב.

אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע א"א לשני מלכים בכתר אחד. אמר לה לכי ומעטי את עצמך (ס)

כבר כתב הרשב"א (הובא בהכותב חולין ז) שמן הנמנע להיות הנברא מן האפס המוחלט מסכים על דבר קודם הבראו וצאתו אל הפועל. ואיך יברא לדעתו קודם היות לו מציאות בכח וכ"ש כפועל. וע"כ מה שאמרו אמרה ירח וכו' אינו על דרך הכוון האמיתי, אלא על דרך הרחבת המשל, לכוונות ידועות מועילות וכו' יעו"ש.

וכל שיח השדה השדה טרם מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע. עד שבא אדם ובקש עליהם רחמים (ס)

כלומר, הש"י ברא דשאים באופן זה שצומחים ויוצאים בדרך של צפייה כדי לרמוז ולעורר את האדם שעליו להיות מצפה מיחל ומתפלל לש"י, אפי' על הדברים הטבעיים כגשם וצמחים, ושיש להכיר את הבורא מהבריאה הטבעית.