המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו

כמין שתי טפות מרגליות תלויות בזקנו של אהרן כשהוא מספר עולות ויושבות בעיקר זקנו, וע"ז היו דואגים משה ואהרן שמא מעלו אמר להם הש"י כטל חרמון שאין בו מעילה וכו' (יב)

כל הענין שרצו לרמוז ע"פ משל הכתוב "כשמן הטוב יורד" וכו', שמשיחתו היתה גדולה רבה ומרוממת, משל למשיחת הראש בשפע עד שגולש לזקן, ועיקר כוונתם שהגדולה שנתרבה בה אהרן לא היתה תפארת שפיארתו מבחוץ, משל לזקן שמעיד במראהו והדרתו על חשיבות בעליו, אלא שהיו לו עניני חשיבות אישיים מצד עצמו, שבלטו וציינוהו למופת לעין כל, שגם לולא הגדולה שנתרבה בה, היו לו מעלות וחשיבויות מצד עצמו וכ"ש שנצטרפו יחד עם הכהונה. וזהו ענין טיפות המרגליות, שהן מדותיו הטובות והנעלות, שהוכיחו שמשיחתו הולמתו, וכשהיה מספר ומדבר היתה ניכרת אישיותו, מפיו שמפיק דברי מרגליות, כך שפנימיותו דמתה לחיצוניותו המכונה בזקן. (אבל פשט פירש"י בכריתות שכ"ג סיפר את זקנו קשה להולמו). והוסיפו עוד שמשה ואהרן לא נכנסה בלבם הרגשת הנאה מן הגדולה והכבוד שנמשחו בו כי אז היו מועלים (וזה נסיון גדול שיותר קל לאדם לסגף ולנזר עצמו מאכילת מעדנים ומהנאתם, מאשר לאכלם ולא ליהנות מטעמם. וראיה לפי' זה, מאמרם (בב"ר במדבר י"ח) בשעה שהציק משה שמן המשחה על ראש אהרן נזדעזע ונבעת, אמ' שמא לא הייתי ראוי להמשח בשמן הקדש, ומעלתי ונתחייבתי כרת? לפיכך העיד עליו הכ' הנה מה טוב וכו' כטל, מה טל אין בו מעילה וכו'. והמהרש"א וכן עיון יע' פי', ששתי טיפין, הם רמז על שני בני אהרן הנותרים שנתכבד בהם, אחרי שהיה ראוי לכלוי בנים, ומשה היה מקנא שלא היו לו ממשיכים ע"פ מדתו. וחשש שמא הוא נהנה מכבוד תורה וע"כ לא זכה לבנים כאחיו, יצאת ב"ק ואמ', כטל חרמון הגבוה ומשפיע מים לכל סביבו, כך משה הכל כבניו ומכחו הם, ובשל אותו שבח "וידם אהרן ושבח, שיצא מפיו ברבים בעת שפגעה מדת הדין בבניו. על כן תיארו את זאת כמרגליות בזקנו. ושתי טיפות, רומז לשני בניו שנותרו.

מפני מה כלב מכיר קונו וחתול לא? ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח תלמודו; עכבר עאכו"כ, ומפני מה הכל מושלים בעכברים, מפני שסורם רע. (יג)

כמובן שתכונות שונות הוטבעו בב"ח, אך ע"ד מוסר כדי לשפוט מן המעשים על התכונות, ע"פ מה שידוע שעכברים טבעם רע, ומאוסים ביותר בהטילם סרחון זוהמא ולכלוך במאכלים ומשחיתים אותו ומפיצים מחלות ומגפות, ע"כ אמרו, שהאוכל ממאכלם בודאי שנפשו עכורה וגסה. ואם לו תכונות טובות ועדינות שהם תלמודו, סוף שישתכחו ממנו בהעכרת נפשו, ועפי"ז נתנו כביכול סיבה, לזה שנעדר מן החתולים רמת החוש והכרת הבעלים שניחונו בה הכלבים. ומחמת שכ"כ העכברים סורם (מנהגם) רע, הכל מושלים בהם לאבדם.

כוכב אחד עולה לע' שנה וכו' שעולה ומתעה הספנים, ויש לי שני תלמידים שיודעין לחשב כל טפין שבים. (י)

כלומר שיודעין ובקיאים בתכונת החשבון. ואפעפ"כ אין פרנסתם מצויה להם על אף רוב חכמתם. ואף אני על אף שיודע בקורות הים מראש, בכל זאת הצורך הבאני להפליג בים כדרך כל העשירים שמסתכנים.

האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתיה אי לא, ליתלי שרגא בי' יומי שבין ר"ה ליה"כ בביתא דלא נשיב ביה זיקא, אי משיך נהוריה לידע דמסק שתא האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי הדר ואתי אי חזי בבואה דבבואה נידע דהדר (יב)

כתב בפ"ר, דע, שכל הדברים האלה אינם לנחש חלילה רק לסימן בעלמא, כי המדליק היטב את נרו - נר ה' באותם ימי משפט, סימן שמשפטו יצא לאור, וכן המצליח בעסקו, וכן הרואה בבואה דבבואה, סימן על שלבו חזק ואמיץ, וכח ראייתו חזק, ולכן סימן שלא יירא ממקרי הזמן, כי הלבבות הם כמראות, וכל אשר יקרה לאדם הלב יראנו, גם כאשר הלב חזק יוכל לסבול טורח הדרך, והמחשת הדברים האלה וסימנים, צודקים רק בקצת העתים, וע"כ מסקנת הג' דלאו מלתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה, כלומר אין להשגיח להכללים הללו כי ברוב לא יצדקו, והזיקם רב יותר מתועלתם, כי מדאגה וחולשת הדעת יתפעל, יתרגש ויוזק. וכן כתב בחידושי גאונים שדבר ברור שירמוז כמזהיר וכמזכיר, שבאותם הימים ידליק אור תורה על עצמו. כי בהלו נרו על ראשו, נכון לבו בטוח בה' כי היא חייך, ואורך ימיך ומגנא ומצלא.

השתא דאמרת סימנא מלתא היא ליכול איניש בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי (יב)

אין ספק שהג' לא התכוונה לאשר דברים אלו, אלא שזה רק על צד החיזוק והעידוד וכסימנא בעלמא, כי ברור במקום שאין נושבת רוח, הנר ידלק וימשך אורו יפה. וכך ג"כ תפס המאירי שלא נאמרו דברים אלו, אלא על צד החיזוק והעידוד והסימן ולא על צד הנחוש ח"ו. ולפיכך ברור מה שהרמב"ם התעלם מדברים אלו ומכל אמירות או ראיות בר"ה על מיני פירות, ועל כל פנים, התלמוד בעצמו כבר סיים ואמר על כל הדברים, ולאו מילתא היא דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה.

וזה לשון המאירי (בחיה"ת מ"ב כ"ב), כדי להגדיל ההתעוררות ולשוות יראתו על

פנינו, היתה הכוונה לשים בשולחן בר"ה כרכס"ת, ועל צד שלא יטעו באמרם סימנא מלתא היא לחשוב שהיה זה דרך נחש ח"ו, היתה ההסכמה לקרוא עליהם דברים ירבו זכיותינו וכו' כדי שיורו על דרך הסליחה והתשובה, ואמרם מלתא היא, ענינו, שהערות התשובה גם מבלי קביעת תפלה אף דרך סימן ודרך עראי, יעזרו על הכוונה. ומפני זה צוו לראותם בעת האוכל, לרמוז שעם היותנו נמשכים אל הנאות הגוף, לא נמשך רק כפי הצורך. וכ"ש בר"ה שנכוון באכילתנו הצורך לקיומנו בלבד. והכוונה ב"יכרתו שונאנו, הדעות הכוזבות והכוונות המחטיאות, כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמיתית. לא שנתפלל על אבדן האויבים. כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו. וכן מה שנהגו להוסיף בדגים ופירות לבנים ומתוקים, הכל להפליג ההערה לרבוי מעשי זכות. ולברר וללבן כתמי העוונות, ולמתק מרירות החטאים ע"י התשובה.

וכעין זה כתב המאירי (בה"ת מ"ב פ"ח) על טעם הכפרות וז"ל; לא נודע לזה שורש וענף וכשלו בו רבים. ואינו אלא להתעוררות.

האי מאן דבעי למיפק לאורחא וכעי למידע אי הרר ואתי, אי חזי בבואה דבבואה נידע דהדר. אין מושחין את המלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותם (יב)

זה ברור ופשוט שאין המעין גורם שתמשך מלכותם אלא מעשיהם וזכותם, אלא זה רק כסימנא מלתא לחיזוק ולעידוד וברכה, שתמשך מלכותם כמעין שמושך והולך.

א"ר משרשיא לבריה כי בעיתו מיעל ומגמר קמי רביכו גרסו מתניתא (תחלה) וכי יתביתו קמיה חזו לפומיה. דכתיב, והיו עיניך רואות את מוריך, וכי גרסיתו גרסו, על נהרא כי היכי דמשכן שמעתיכו (יב)

מהעצה הראשונה שאינה על דרך הסוגלה, (אלא הכנה לקראת השעור) ניתן להבין שגם שתי האחרונות הם עצה להמחשה וסיוע. כי ראיית שפתי הרב ותנועותיו מסייעת יותר לחוש השמיעה ולקליטת דבריו יותר. כי חוש אחר לבדו מתעייף ולעתים נרדם. ועל כן הישיבה למול עיני ושפתי המדבר, גורמת היא לעירנות יתר.

כמו"כ הכנת השעור על הנהר מעוררת. והסמליות שבו מזכרת ומדרבנת שצריך להיות בבחינת נהר שמושך ומתגבר.

ובספ"ר כתב, כל זה מפני שמראה מים, מחזק הראות והצלילות. וכוונתו, שזה מרגיע ומרענן וגורם לצלילות הדעת. ויותר נראה שהסימן, מעודד וממריץ לכוחות הנפש של האדם כנ"ל.