המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו

ג' דברים היו קשים למשה, מנורה ור"ח, שרצים, וי"א אף הלכות שחיטה. (כט)

פי' בספ"ר שהכוונה בעיקר, לסוד ענינם וטעמם. וגם ידיעת מהלכי הירח והתקופות לא מגיעים להם אלא אחרי הצעות וחקירות יגיעות בזמן ארוך, בעוד שע"י הנבואה מתחוור הכל לנביא בלעדי כל זה, וכן האומנות וחכמת המלאכה, והכרת מיני השרצים זה מזולת זה, וסוד טומאת שמנה שרצים מזולתם, וסוד השחיטה, והלכותיה.

גבריאל חגור כמין פיסקא היה, והראה לו הקב"ה למשה מנורה ולבנה ושרצים, וי"א אף הלכות שחיטה. (כט)

אף שנבואתו של משה לא היתה באמצעות חזיונות ותמונות, אלא השגה ודיבור נבואה באופן שאין לנו מושג מה ממנו שנ' פה אל פה אדבר בו", לא חששו חז"ל להשתמש במראה ומחזה לגבי משה כדרך הנראה לנביאים (שהוא מעין המחשה וציור) ע"י מדרגת המלאכים הנראים אישים והמכונים בגבריאל, שנ' והאיש גבריאל. ואבן עזרא כתב, (במד' ח' ד'), "ולא היה כח בחכם חרש לעשותה, אלמלא הראה אותה ה' למשה בנבואה.

ובספ"ר פי' שקודם מ' יום שלישיים נדבר עם משה גם שלא פנים בפנים, ופי' שהארון רומז לעולם השכל והתורה. ומנורה, לעולם האמצעי חכמת הכוכבים והחקירה. והשולחן, לעולם ההויה וההפסד. ובג' אלו היה צריך לידע התבנית שענינם מרומם.

בשעה שעלה משה וכו' מצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות, א"ל, מי מעכב על ידך, א"ל ר"ע, א"ל הראהו לי, א"ל חזור לאחוריך י"ח שורות ולא ידע מאי קאמר. הראני שכרו, הראהו סורקין בשרו, א"ל זו תורה וזו שכרה, א"ל שתוק כך עלה כמחשבה לפני (כט)

כדי שלא לסתור את היסוד הז' מי"ג עיקרים שלא קם ולא יקום כמשה, אב בתורה, אב בחכמה אב בנבואה, ולא להיות ממאמיני ההפכים, יש לפרש שכשראה משה ר' שהתורה ניתנת כללים ושהרבה ענינים ניתנו אך ברמז בראשי אותיות וכיצ"ב, שאל כביכול מי מעכב על ידך מלכתוב ולפרש כל פרטיה ורמזיה במפורש ובבירור? וצפה שיש הכרח וצורך שהדבר ימסר בידי חכמי הדורות כעקיבא בן יוסף, שלפי מצב דורות יש צורך לדרוש ולגדור ולתקן, וכדי שלא יהיה כמוסיף, ניתנו רמז ודרש באותיותיה, והתפלא מ"ר על רוחב דעתו של ר"ע וגודל השגתו ומדרגתו מבלי נבואה, ושאינה פחותה ממנו כביכול רק י"ח מעלות (לפי משל ישיבתם של תלמידים לפני חכם). וכשצפה פרטי חדושיו, כביכול לא ידע מאי קאמר, כאילו זרים הם לתורה שבכתב. אולם כשמתבוננים ויורדים לשורש ועומק הדברים מתברר, שמקור הכל הוא מה שנאמר למשה מסיני, והדעת מתישבת. אך כשצפה בגורלו השתומם בשאלת צדיק ורע לו, כאומרו "הודיעני את דרכיך, והתשובה לזה, "שתוק". דהיינו נעלים ונשגבים הם דרכי ההשגחה מהשכל האנושי, והם בשביל בני אדם כגזירה שעלתה כך במחשבה לפניו, כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ואין להרהר אחר מדותי (לא שהש"י גזר סתם, אלא גלוי לפניו רצונו של ר"ע להגיע למדה הזו של קידוש ה', ולשמש דוגמא לחזוק התורה, וע"כ שכרו גדול).

ובספ"ר פי' שבדרך ספור ומשל הודיעוהו ששה עקרים. א) שה' יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה, ושאין ידיעתו גזירה ומבטלת הבחירה, ושה' לא ישנה מה שיתחייב מהמערכת והמהלך הטבעי רק להכרח גדול (וזהו כך עלה, במחשבה) להודיע סוד צדיק ורע לו וכו', ולהודיע שאין כל הראוים לנבואה ישיגוה (שתלויה ברצון ה'). ושאין לדמות ידיעותנו ומחשבותינו לידיעתו ומחשבתו ית', שזה גם ענין כך עלה במחשבה), ושאין דברי תורה כפשוטן, ולהם ע' פנים, וזהו קושר כתרים, שמעטר ומגלה ענינים הנרמזים אפי' מראשי אותיות. ודברי המד"ר (בפר' חקת י"ט) שאמר "דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו", יש להם ענין, והוא לציין שמרבי עקיבא וחבריו נתפרשו ונתגלו לנו חידושי דינים והלכות רבות שלא נתפרשו ולא נתגלו לנו מפי משה רבי'.

אבל ח"ו שתהיה לזולתו של משה רבי' מעלה יותר בתורה ובחכמה ובנבואה, בניגוד לעיקרי האמונה ויסודות התורה. וכפי שביאר הרמב"ם ביסודי התורה, וכפי שנאמר שם בתחלת המאמר, לך אני מגלה טעמה של פרה אבל לאחרים חוקה. (שאם לא כן תתכן תורה אחרת ונבואה שתחליף ותשנה את נבואת משה ח"ו).

וכן גם כן נאמר כאן ר' מנין לך א"ל הלכה למשה מסיני, הרי שאין שום גילוי פנים בתורה שלא נאמר למשה. וכבר אמרו חז"ל בפירוש, שהראהו הקב"ה מה שעתיד כל תלמיד לחדש.

חזינא לספרי דבי רב דחטרו לגגיה דחית, כלו' חי הוא ברומו של עולם, ותלו לכרעיה דהא, לומר שכל התולה בטחונו בה' הרי לו מחסה בעוה"ז ובעוה"ב, (כט)

כלומר מסורת היתה בידם להדגיש קוים ולצייר האותיות באופן כזה שיביעו רעיונות נעלים והוראות קדושות מצורתם, באופן שהיו עושים כמקל מעל החית לפי רש"י, או שהיו עושים גג החית שבור עם חטוטרת על גבו. וכל זה כדי להורות ולרמוז כלפי מעלה על חי העולם. וכך ג"כ רמזו רעיונות וענינים מצורות ההא.

וימת שם משה, אפשר משה חי וכותב וימת, אלא עד כאן כתב משה. משם ואילך כתב יהושע. ר"ש או' אפשר ס"ת חסר, אלא עד כאן הקב"ה או' ומשה כותב, מכאן ואילך משה כותב בדמע (ל')

עי' מה שכתבתי לעיל בסוטה י"ג בספר שלחן שלמה על פסוק זה.

וראית את אחורי מלמד שהראהו הקב"ה למשה קשר של תפלין (לה)

מביאור הרמב"ם במורה ניתן להבין, שענין קשר של תפילין, הוא זה שהראהו מדותיו, דהינו התקשרות העולם לש"י והנהגתו אותו.

ר' אחא שמעיה לבריה דבריך שלא עשני בור, שא"ל כולי האי, ואלא מאי אברך, שלא עשני עבד היינו אשה? עבד זיל טפי (מג)

זה הוא דשדריה אבוה לקמי דאביי וחזייה דלא מחדדן שמעתתיה, וא"ל תיב אנא עדיפנא מנך (קדושין כ"ט) וע"כ מובן מה שא"ל כולי האי? כלום יכול אתה להתימר ולברך ברכה זו כר"מ? ונראה שמלבד הטעם השני שהזכיר רש"י שהברכה על חיוב מצות, כי בור בר מצות הוא רצו לקבוע ברכות השוות לכל נפש. ועל כן לא פסקו כר"מ וקבעו האמוראים לברך שלא עשני עבד.

כל הזהיר במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה שנ' וראיתם וזכרתם, מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים, תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד (מ"ג)

ידוע שכמו שאין למים גוון אלא גוון מדומה, כך הוא גם הדמוי ברקיע וכל שכן ענין כסא הכבוד שאינו אלא משל וחידה אבל ודאי הם מורים ורומזים על מציאות ה' אפע"פ שאין העין רואה ולא הלב משיג אלא מדמה ומצייר. ונמצא שקבעה לנו תורה זכירה מתוך מבט בגוון השמים ומתוך התבוננות באחרית ובסוף של אדם שרומזים עליו הציציות שהם בקצה ובסוף הבגד, וגם ממלת תכלת יש משמעות ענין תכלית. ולפי זה. עתה יובן בזכות מה היא מזכה לקבלת פני שכינה, ומדוע היא מהווה זכירה לכל המצות.

אותה שנה שמת שמעון הצדיק אמר להם שנה זו הוא מת. מנין לך, אמר כל יום נזדמן לי זקן לבוש לבנים נכנס עמי ויצא עמי ואותה שנה לבוש שחורים וכו'.

כתב בספר תורת העולה (הובא בענ"י) אי אפשר להאמין הדבר כפשוטו. אלא שהיה כבמראה נבואיי שראה באותו מראה שאיש נכנס ויוצא עמו והוא כדרך מה שרואים הנביאים בדוגמת הנביא כמראה אדם. ואמר שנכנס ויצא עמו רוצה לומר שעזרו שיכנס ויצא בשלום ולא אירעו מקרה רע, ואולי פגע בו שום מקרה בצאתו עד שידע בזו, כי ה' סר מעליו.

חטין שירדו בעבים מהו למנחות ולשתי הלחם? ואיכא כהאי גוונא? אין, כדעדי טייעא דנחת ליה חיטא בתלת פרסי (סט)

פי', זה יתכן כמו שאירע לעדי טייעא כן זה אפשרי ע"פ מה שיארע שרוח ערבולת וסערות "טיפון" יטרפו וינערו לאניות ים ויגרפו אותן אל על במרוצתם, ושללם יפול אח"כ במרחקים עם הגשם לארץ.

מעשה שבא עומר מגנות צריפין, אמר להו מרדכי מי איכא דוכתא דשמיה כך צריפין, בדקו ואשכחו (סד)

פירש רש"י שהוא זה מרדכי שבימי אחשורוש, והתוס' תמהו, איך האריך שנים כ"כ (אפע"פ שאין זה תימה כי אפשר שהמעשה היה בתחילת בית שני). ופירשו, שכך נקראים הממונים במקדש על שמו. ופי' זה צריך לשמש נר להבנת מאמרי חז"ל הדומים לזה, כגון, הוא לבן, הוא בלעם, הפליט, זה עוג. וסיחון, בן אשת חם, שבא עליה שמחזאי לפני כניסתה לתיבה, וכן חירה רע יהודה, הוא חירה דשלמה, (והר"ז כאלף ור' שנה, ב"ר וישב), אולם כ"ז יתבאר עפ"י הנ"ל, או ע"פ מה שנרמז (בנדרים ס"ד) באמרם הוא פנחס הוא אליהו, שעל אישים השוים ודומים בתכונות שוות אמרו, זה הוא זה, וכאילו הם אותו אחד, כלבן ובלעם, שתכונותיהם ואפים זהה ושוה זל"ז.

שיר המעלות שעומדים בבית ה'. מהו בלילות, אלו ת"ח שעוסקים בתורה בלילה שמעלה עליהם כאלו עוסקים בעבודה, שנא' זאת התורה לעולה כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה וכו'. אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה וכו'. (קי)

כמה גדולים דברי רבא ששם לדברי תורה, במעלה גדולה מעבודה, ושאין תורת עולה תחליף לה, אלא חשוב הימנה, וכמו שאמ' בשבת "כי טוב יום בחצירך" - טוב יום שעוסק בו בתורה מאלף עולות". שהעיון בה שהיא עבודת הלב והמחשבה נעלה מעסק הקרבנות, ובמקום שיושפע ממעשי ההקרבה, יצייר בלבו וישיג זאת ע"י שיעסוק בענין ההקרבה ותורת הקרבן. כי תלמודה של תורה, הוא שלהבת מאירה ומדריכה, ואף ממיתה לאותו יצ"ר מנוול יותר (מהמון קרבנות).

בשעה שחרב ביהמ"ק מצאו הקב"ה לאברהם בביהמ"ק יושב ובוכה, אמר לו מה לידידי בביתי (נ"ג)

פי' בספ"ר שבזה רמזו לנו, שה' שומר זכות אבות לבנים והוא ענין מצאו לאב', ושאר דברי האג' הם הסבר למה לא עמדה זכות אבות למנוע החרבן, שאחר שעברו ברית ולא היה סכוי שישובו, תקנתם היה בחרבן, כדי שתהיה להם אחרית.