המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו

שמע רבי נפק לאפיה דר' פנחס בן יאיר, א"ל סעוד אצלי, הן. אתרמי ועל בפתייא דביה כודניתא חוריתא, אמ', מלה"מ בביתו של זה ואסעוד אצלו? גבה טורא ביניהו. (ז)

בירושלמי (דמאי א' ג' יעו"ש) מובא ספור זה בשנוי, כשהרקע לכך רצונו של רבי להתיר שביעית בגלל העניים והחשודים, ור' פנחס לא הסכים, ועצם חלוקי הדעות שהתלקחו כאש ביניהם וההשקפות בתפיסת החיים, היא היא האש ומחיצת הר שגבהה ביניהם. ובכודניתא שראה בהם ר' פינחס ב"י מותרות מיותרות שמזיקות אף לנפש בעליהם, תלה את התרחקותו מרבי, כאילו אינו בן חברתו כיון שאין אורחות חייהם שוות וההשקפות שונות ולא נתפייס אף ע"י אנשי עירו וביתו, כי אף הם לא יכלו להחזיק בשטתו. ומ"מ בכה ר' על גודל פרישותו וחסידותו, ואמר שאם לא זכה להיות במחיצתו ומעלתו בעוה"ז, יזכה לכך בעוה"ב, דהיינו שיתברר אז, שהמטרות שוות, אם כי הדרכים כאן היו שונות.

ר' פנחס בן יאיר אזל לפדיון שבוים פגע בגינאי נהרא א"ל חלוק לי מימך וכו'.

פי' בספ"ר שכוונתם בוכוח זה להודיענו, שאין נזקקים לנס ולשנוי הטבע אלא לצורך גדול כדבר מצוה רבה, וכן להגדיל ולהחשיב למצות גמ"ח ודרך ארץ.

חמורו דר"פ ב"י רמו לה שערי לא אכל, א"ל דלמא לא מעשרן, אמ' עניה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילים אותה טבלים? (ז)

ע"פ מה שכינו לעתים בפסוק "יודע צדיק נפש בהמתו" כלפי אשתו, נוכל לומר שרמזו כאן, על בת ביתו או שפחתו שדקדקה על עצמה כמותו. ואם זה חמור ממש (כפי שתפסו גדולים) אין כל יתרונו ומעלתו תלוי אלא בחסידות אדונו רפב"י, שאילפו והרגילו בשיטתו, שלא לפתוח פיו ולאכול מיד אחרים כלל, ומן השמים סייעו בידו ולא אירעה תקלה וסטיה משיטתו אפי' ע"י בהמתו שאכילתה נחשבת הנאתו עד שהוא הושיט לה מתוקן כדעתו. אבל כפשוטו ממש אף שאין מעצור לפני ה', אך מ"מ לא מצינו ששבחו חז"ל לש"י בנמנעות לחונן דעת לב"ח. כי אפי' דבור אתונו של בלעם שנתפרש בתורה, גדולי פרשנינו מתאמצים לבארו ולישבו. ועוד מדוע התפלאו מחמור זה יותר מחמורו דר"י דמן יקרת, (בתענית כ"ד) אלא הכל ע"ד גוזמא.

"נערה קטנה". קרי ליה נערה וקרי ליה קטנה.

כל זה בדרך דרש וע"פ כללם שכ"מ שנאמר נערה מלא, הוא דוקא, אבל לפי הפשט הוא לשון שמשות או צעירות, כמו ונער קטן וכו' ויהושע בן נון נער, וכן תרגם יונתן.

מאי עסקן בדברים? שהלך לבדוק, אם אין לנמלה קצין, פרסיה לגלימיה אקיניהו. נפק חד מיניהו ועל, אמר להו נפל טולא. נפקו ואתו. דל לגלימיה ונפל שימשא. נפלו עליה וקטלוה, אמר ש"מ לית מלכא. ודילמא מלכא הוה שם, אי נמי הרמנא דמלכא נקטו? אלא סמוך אהימנותא דשלמה. (נו:)

כל עיקר עסקנותו היתה לעמוד על דברי שלמה אם נאמרו לדייק טבעם ותכונתם של הנמלים, או על ראייה שטחית הנראית מהם, שמכך זירז שלמה ללמוד מחריצותה של הנמלה הדואגת לאחריתה, אף שנראה שאין לה קצין מדריך ומכוין. ואין מזה כל סתירה ממה שכבר קבעו חוקרי הב"ח, שיש להם מלך, כמו לדבורים שנוהרים אחרי המלכה, שזה איסטיקנטית ואורח המובטע בהם ולא מצד בחירה והכרח, וענין כמות ומספר הכורים אשר הזכירו שהיא אוגרת, (במ"ד דברים ה') אפשר לבאר במאני דידה כמו שאמרו, על שתין מאני פרזלא תלו ליה לבקא בקורנסא והן ג' מאות גרגרי חטה. וכל כוונתם היא לחזק בטחונו של אדם בש"י שיכלכל אותו, ויגזור עליו חיים ארוכים וטובים.

יהי כבוד ה' לעולם וכו' פסוק זה שר העולם אמרו (נט)

כבר ביאר הרמב"ם במו"נ ח"ב ו' ענין שרו של עולם שהוא הכח הטבעי השולט בעולם. וכן בחידושי גאונים בע"י מובא ששר העולם הוא טבע כל דבר ודבר, או שהוא השכל הפועל שתחת גלגל הירח הפועל באלו ההויות התחתונות. ואמר יהי כבוד ה' לעולם, כי כבוד ה' יתחייב ויתבאר מן פעולות העולם, ר"ל מן השלמות אשר בהם מצד פועלם. וענין הק"ו של דשאים, הוא שבאילנות נאמר למינהו כי דרך לנטעם לבד. ואינם מתערבבים כדשאים שדרכם לצמוח בערבוביא. אך בכל זאת יש לראות גדולת הבורא יתברך שנתן בהם את הטבע לצאת כל אחד לבדו למינו. והנה כל הבריאה אפוא משבחת מעשי גדולתו.

אלקיכם מתיל לאריא, מאי רבותיה פרשא קטיל אריא, א"ל כאריה דבי עלאי, אחזי לי בעא רחמי, איתעקיר מדוכתיה. (נ"ט:)

מה שהראה לו ותיאר לפניו, הוא שאריה זה הוא דמיוני, המסמל את כל הגבורה העלאית. ואפשר שהתפלל כי יתחולל רעש וסער גדול שהרעיד עיר וחומה, והבהיל שריה עד שהודה לתיאור האימה והפחד שבפי הנביא "כאריה ישאג", אשר השפעתו הפסיכולוגית גדולה משל אריה. או שהוכיח לו מאימת איזה חיל שככל שהתקרב, רעדו מלך ושרים, אשר בסוף אירע שפנה עורף ושב לארצו.

אמר ליה קיסר לריב"ח, בעינא דאחזי לאלהיכו, א"ל לא מצית חזית. אוקמיה להדי יומא בתקופת תמוז. א"ל אסתכל ביה (בשמש) א"ל לא יכילנא (ס.)

מהרגלו בתמונות וציורים התוכח עם ר"י, וביקש המחשה כל שהיא לקרב את מציאות הש"י בלבו, באיזה ציור ודבר מוחש אשר על ידו ובאמצעותו יוכל לידבק בש"י הבלתי מושג. ור"י השיבו שא"א, כי מה דמות נערוך לו שאין לו דמות ודמיון, שאפי' השמש שהיא אחד משמשיו המגושמים לא נוכל לראותה כ"כ, ואעפ"כ אין מכחיש למציאותה ואדרבה ע"י אורה נראה ונכיר לכל הנמצאים, ככה ג"כ נדע את ה' רק מתוך פעולותיו ומאורו השופע עלינו.

אמר ליה קיסר לריב"ח בעינא דאצבית ליה נהמא לאלהיכו. אמר ליה לא מצית, נפיש חילוותיה וכו' (ס)

כמו"כ טען הקיסר, אם אתם מקריבים לפניו קרבנות לכבודו בתור דורון ומנחה, הרי שאף הוא בתור קיסר רוצה להקריב ולהגיש דורון ההולם לפי גדולתו של הש"י. וע"ז ענהו כי אין ביכלת שום בשר ודם לכבד לש"י לפי גודל כבודו, (אשר כל "חיתו יער אין די עולה" וכו') ולפיכך די לנו בקרבנות שנצטוינו, שהם רק סמליים, לאות כניעה ועבדות. וכן לבת הקיסר שליגלגה על מליצת הכתוב שמיחס לה' מלאכת ופעל הנגרות הסביר, שהכוונה, שהוא סיבה לכל הדברים הנעשים ברצונו וגזירתו.

שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנ' מקרין מפריס וקרניו קודמות לפרסותיו מסייע לריב"ל דאמר כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בצביונם נבראו. (ס)

נראה שרמזו, שבקרבן אדה"ר היה אך כוונה אחת דהיינו הכוונה הראשונה שכתב הר"מ במורה, ולזה אמרו במד' "וערבה לה'... כימי עולם", כימי אדה"ר שלא היתה ע"ז בעולם. (אבל מספר הקרנים ממש כשוורים לא נשתנו, כמו שאמרו בסמוך, בצביונם נבראו דומים לתולדותם ואין כל חדש). ובספ"ר פי' שענינו וסודו הוא על מהות חשיבותו של אדם הראשון כששב מחטאו בנטותו אחרי התאות ופנייתו אחר היצר והפרדותו מהשכל, ואז הקריב קרבן, דהיינו התקרב לה', וייחד לבו ועיקר עצמותו אך לה', וזהו הנרמז בקרן אחד, להורות כי עתה חזר לאחדותו יתב'. לבו אחוז בשכלו, פונה אל רצון אחד. וגם שהקרן מורה על חיזוק המלכות כאמ' דוד ושלמה שנמשחו בקרן, נמשכה מלכותם. וגם הכתובים שבחלום דניאל מורים כן. והנה לרעיון זה רמזו גם במלאכת המשכן באמרם, "תחש שהיה בימי משה קרן אחת היתה לו במצחו" שזוהי המטרה בעשיית המשכן, הפניית הלבבות אל רצונו ויחודו יתעלה. וענין במצחו לרמוז על הנקודה המרכזית ללא פנייה צדדית (כרגיל בקרניים), וענין "קרניו קודמות לפרסותיו", לרמוז שלאחר שעשה תשובה הענינים העליונים הנרמזים בקרנים נעשו קודמים ועיקריים לדברים החמריים והגשמיים הנרמזים בפרסות. (או שזה רומז למה שאמרו במעשי בראשית לקומתן נבראו וכו'. והשור נברא עם קרנותיו מראש, ומזה ודאי הקריב.

אמרה ירח לפני הקב"ה אפשר לשני מלכים בכתר אחד? א"ל לכי ומעטי עצמך, וכו' חזיה דלא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח. (ס)

פי' בספ"ר, שבאגדה זו רצו ללמד ולהדגיש את אמונת החידוש, שהמאורות ה' בראם. ועצם היותם כל אחד באופן שונה מזולתו, זו מוכיח על בורא ויוצר שהגביל לכל אחד בממדיו, וגם ללמד על מדת השוויון הדרוש לקיום חברת בני אדם, ושמדת הענוה ומעוט עצמי, הכרחי לקיום הבריאה. ואם כי יש לחמה שנמשלו בה אומה"ע שלטון רב וגדול בעולם, הרי התכלית הם הצדיקים שנמשלו ללבנה, והקרבן והכפרה הנחוצה להם. והיינו אייתבה דעתה שענין הביאו עלי קרבן שמעטתי את הירח, היינו הביאו שעיר שאכפר עליכם בכל התחדש הלבנה. ועי' מה שפי' הר"מ במו"נ בפ' מ"ו ח"ג שנ' בשעיר ר"ח חטאת לה', שכדי שלא יטעו עובדי ע"ז שהוא קרבן ופולחן לירח ע"כ נאמר לה', לסלק הדמיונות שבלבות החולים שחולים מושרש. ובחי' גאונים ביאר ששמו חז"ל שאלה ותשובה בפי ירח, כדי לבאר שני התועליות שהש"י קבע במאורות הרקיע. והכל השאלה והתשובה, הם הודעה למה נברא ולא היה שינוי בבריאה כלל. אלא כך נבראו תחלה כמו שהם עתה.

ושלצורך שיהיו לאותות ולמועדים שימנו בה ישראל חדשים, חייב שיבראו כך, ומפני שאין הדעת מתישבת מכל התשובות בעניני חקירה בבריאה, על כן באה התשובה הביאו עלי כפרה על דרך "עלי קללתך בני" דהינו סמכו עלי והאמינו, כי הכל נברא על הצד הטוב ושחדשתי העולם כרצוני. והשנויים שבו, מעידים ומעוררים שאין מקריות בעולם. אלא יש צורך בעבודה קרבנות וכפרה על דרך בריאה זו.

בשכר שאמ' אב' אם מחוט, זכו בניו למצות חוט של תכלת ורצועה של תפלין. (פח)

אמרתו זו של אב' אבי', נבעה מהתרוממותו מעניני החומר והיה בה קידוש ה', ועל כן שכר מצוה, המשך ענין אותה מצוה בזרעו, שמצות תפלין מרוממת מחיי החומר ועל ידה מפרסמים שם שמים ויחודו בעולם, וכן חוט של תכלת מעורר ומרומם את מחשבת האדם אל על ומפנה את מחשבת האדם ויצרו מהבלי העוה"ז כפי שנתבאר בשולחן שלמה פר' שלח, ויש במצוה זו עדות ופרסום לעין כל.

גדול הנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנא' באברהם, דאלו באב' כתיב ואנכי עפר ואפר ואלו במשה נאמר ונחנו מה (חולין פט)

ענין גדול, הוא לא רק במה שמשתמע מפשט המלות ונחנו מה, לעומת המלים עפר ואפר. או תולעת ולא איש, אלא גם כלפי מי נאמרו, שאברהם ודוד כלפי מעלה המעיטו את עצמם, ואלו משה רבינו כלפי הדיוטות ורשעים אמר זאת, ובזה ג"כ גדול יותר מה שנאמר בו.

ויקח את האבן מלמד שנקבצו כל אותן אבנים וכל אחת אומ' עלי יניח צדיק את ראשו ונבלעו באחת (צא)

האבנים הם רמז לשבטים אבני היסוד לאומה, אשר צפה שעתידים לצאת ממנו ושיזכה שכולם יהיו מאוחדים בידיעת הש"י ובאחדותו יתברך.

והנה סולם, תנא כמה רחבו של הסולם וכו' ומלאכי ה' שנים עולים ושנים יורדים, וכי פגעו בהדדי, הוו ד' (צא)

כבר ביאר הרמב"ם במורה (א' טו ובח"ב י' ובהקדמה) וביסודי התורה (ז' ג') בשלשה אופנים, ענין פתרון חלומו של יעקב. ועי' על כך בספרי שולחן שלמה בפ' ויצא. ויובן לפי זה ענין אמרם "עולים ומסתכלים בדיוקני של מעלה ויורדים ומסתכלים בדיוקני של מטה וכו'.

ויאמר שלחני א"ל גנב אתה שמתיירא מן השחר, א"ל מלאך אני ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשו. (צ"א)

ע"פ מה שביאר הרמב"ם במו"נ (ח"ב) את ענין מלאך ושיתוף השם, יובן הענין שרצו לרמוז, כי אלו הדברים הם עניני נבואה.

ג' כתות של מלה"ש או' שירה בכל יום, אחת או' קדוש. וא' או' קדוש. וא' או' קדוש ה' צבא' (צא)

על פי מה שתרגם יונתן ב"ע למקרא זה, יובן קצת ענין ג' כתות הללו. א. קדיש בשמי מרומא. ב. קדיש על ארעא. ג. קדיש בעלם עלמיא והם התחדשות ההויה והתמדתה.

חביבים ישראל יותר ממלה"ש שיש' או' שירה בכל שעה ומלה"ש פעם ביום או פעם בשבת או בחדש. (צא)

הכוחות השונים שבבריאה כל אחו"א אומר שירתו ושבח בוראו בעצם הופעתו, כשמש בכל יום בזריחתו, וכירח פעם בחדש בהתחדשו. וכן כל כיצ"ב. וקרוב וקל הוא יותר השגת ידיעתו ושבחו יתברך אצל ישראל, ע"י התורה שלמדה אותנו שמע ישראל יותר מע"י החקירה והכרתו מתוך בריאתו ועולמו. ולפ"ז יובן תשובתם על והאיכא ברוך כבוד ה'? אופנים הוא דקאמרי ליה. ע"פ מה שביאר הרמב"ם ענין "אופנים" שהשגתם קלה.

אילן שמשיר פירותיו טוענו באבנים כי היכי דלכחש חיליה. וסוקרו בסיקרא כי היכי דליחזו אינשי ולבעו רחמי (ע"ז)

היה מקובל אצלם שהעמסת אבנים עליו מועילה שלא ישיר פירותיו, והסיקרא מטרתה להפנות תשומת לב הבריות לענינו ושיתענינו וישאלו אחד לחברו עצה ורפואה מה לעשות וזוהי הבקשת רחמים אחד מזולתו.

כסא דחרשין ולא כסא דפושרין וה"מ בכלי מתכות אבל בחרס לית לן בה (עב)

כדי להרחיק ולהזהיר מכסא דפושרין (וכל שכן חם) שמפשיר את החלודה שהיא ארסית מהמתכת, נקטו כסא דחרשין שהוא חשוד בהרעלה, ועכ"פ באמונה של נזק, שזה פועל פסיכלוגית.

ויזרח לו השמש כי מטא לחרן קפצה ליה ארעא. (צא)

דרך חז"ל לתלות בפשט פסוק ובהנחתו המילולית, תילי תלי של נסים לחזוק האמונה או כדי ללמד עיקרים ומוסרים באורחות החיים ולחבב עלינו את ארץ ישראל ומקומות שנתרפקו בהם האבות ונהיו לנס, ועל כן ע"פ סדר המלים "ויצא וילך חרנה" ואח"כ "ויפגע" שאי אפשר לצייר זאת אלא בהתקפלות וקפיצת הארץ תחתיו ולמולו. וענינו כענין מה שאמרו על וישא יעקב רגליו, שלאחר שהובטח, לבו נשא לרגליו ולא הרגיש בטורח הדרך, כן גם מתחלה כשנתן דעתו לאחוז בדרכי אבותיו ולעבור באורח חיים שסללו, גם שמגמת פניו חרן, עיקר כוונתו ונתינת דעתו תחלה היתה לפגוע במקום שבו התפללו אבותיו, וכ"ז להוציא ממשמעות הכתוב שרק במקרה פגע במקום, אלא יהב דעתיה, וע"כ קפצה ליה ארעא.

ובספ"ר פי' שכל זה רומז על מראה הנבואה ששרתה על יעקב, ש"ויזרח לו השמש" היא שפע בנבואה, וענין כי מטא לחרן וכו' רומז על חלות הנבואה במקום זה (בא"י) מזולתו, ואם כי הש"י "מלא כל הארץ כבודו". וקפצה ליה ארעא, היינו שבא לו השפע הנבואי אחרי שנגלה לו כי (יסור) סר ממנו בהיותו בחו"ל. וענין קיפלה לא"י תחתיו, היינו ששכב בהרגשה שכל הארץ כולה שלו. וענין שנקבצו כל האבנים, היינו התאחדות כל הכוחות כאחד לנבואה, כי לא תשרה רק בעת שקיטת החושים כולם משטיפתם אחר התאות, ויכוונו כולם לילך אחר השכל, וזהו "יניח עלי ראשו" כלו' באמצעותי ינוח השפע בשכל, וזהו "נבלעו כאחת" כלו' שכל הכוחות נמזגו בשכל.

הנהו שקולאי דהוו דרי חביתא דחמרא אותביה תותי מרזיבא פקעה אפיק ר' אשי שופרא ושמתיה למזיק. אמר ליה אמאי עבדת הכי. א"ל כי אותבוה באונאי. א"ל את באתרא דשכיחי רבים ואת הוא דשנית זיל שלים א"ל קבע לי זמנא איתעכב. אמר ליה אמאי לא אתית בזמנך וכו'. אלא כל מידי דחתים וצייר, לית לן רשותא למשקל מניה עד דמשכחנא מידי דהפקרא (קה)

פי' בספ"ר שהכוונה במעשה זה כי איזה אדם רע ליסטים וגנב היה חופר ברה"ר, או שם מכשולות ופחים, לעוברי דרך (גוים), והיה אדם רע בלתי נשמע לדיין, לכן שמתיה. אולם הוא טען שבדין עשה, שלא היה לו לשים חבית ע"פ בורו, ור"א אמר לו שזה רשות הרבים ואין לו לשים שם מכשולות. ואז קבע לו זמן והוא לא מצא מה לגנוב פן יתפס בגנבתו וכו'.

ואית להו שית סרי דרי, שיני לכל אחד ואחד. (קה)

פי' הם פראים כחיתו טרף, לחמוס ולרצוח, וכשיני אריות, ומלתעות כפירים למו לאותם רשעים באופן קשה ונורא מאד.

בג' מקומות דיברו חז"ל לשון הבאי, ואלו הן. תפוח על המזבח היה עליו כש' מאות כור. גפן של זהב היתה על פתחו של היכל ומודלה ע"ג כלוסאות וכל מי שמתנדב היה מביא ותולה בה. ופרכת עביה טפח, ארכה ארבעים אמה, ורחבה כ' אמה. ומשמונים ושתי רבוא נעשית וש' מאות כהנים מטבילים אותה (צ)

המספר ג' מאות כהנים, או' הגר"א שהוא מכוון למדות ארכה ורחבה (מ' על כ' שהם ק"ך אמות שעולים ת"ר טפחים) שיוצא טפחים לתפיסת כל אחו"א. ואין כוונתם לכוון מספר הכהנים בדיוק. שהרי ע"ז נאמר דבלשון הבאי דברו, אלא אף כשנקטו איזה מספר הבאי, יש בו איזה חשבון מכוון, כמו שלש מאות אמות של ערלת נבוכדנצר שהוא מספר אותיות "והערל". וכן תכ"ד בעילות זמרי כמס' זרזיר (פרש"י). והירושלמי אומר שהגוזמא, היא מה שבפ"ב רבוא נעשית, ולפי מה שהגיה התפארת ישראל, דשתיים עשו, הוא אפוא דיבור לחוד, דהיינו במשך שנה, וגורס אח"כ ובכל שנה ושנה כהנים מטבילים אותה (ואין וש' מספר).

בהאבקו עמו כאדם שחובק עם חברו וידו מגעת לכף ימינו של חברו (צ)

צריך להבין מה רצה לרמוז בזה ריב"ל שדרש בהאבקו בהחבקו חיבוק רב שמגיע מאוחריו עד לכף ימינו.

ואפשר שרמז שעיקר השתעבדותם של ישראל בא להם רק ע"י התחברות והתדבקות עם הגוים תחלה ועי"ז נוקעים מהם ומשתעבדים לבסוף להם. ולזה נראה שכווין אונקלוס שתרגם "בהאבקו עמו", באשתדלותיה עמיה.

ויזרח לו השמש וכי שמש לו לבדו זרח. אלא שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו (צא)

היינו שמש ישועתו, אשר לכאורה באה (שקעה) לו, זרחה לו עתה בחזון נבואתו והאירה את לבו. וע"פ מהלך רמז זה, הוא המשך ענין הדרש; אמר הקב"ה, צדיק בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? קפצה ליה ארעא וכל טורח ואורך הדרך נראה לו והיה עבורו כדילוג, וכפי שרמז הכתוב "וישא יעקב רגליו", לבו נשא את רגליו.

ויותר יעקב לבדו מלמד שנשתייר על פכים קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם (צא)

התלמוד נימק מפני שאין פושטים ידיהם בגזל. והכוונה שמשום כך, כל מה שיש להם הושג על ידם ביגיעה ועוד שהוא לתכלית מצוה בידם ועל כן הוא חביב עליהם. ועי' עוד בספרי שולחן שלמה תוס' ביאור על מקרא זה.

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר מכאן לת"ח שלא יצא יחידי בלילה וכו' (צא)

כתב המאירי לא רק משום חשד, אלא גם מחמת שהקנאה מצויה מצד הבריות עליו והזק מחזר ורודף אחריו.

וכך ביאר ר"ת הטעם, משום שת"ח הוא מאותם שלשה שצריכים שימור משום שמזיקים מתקנאים בהם, שהם יריביו מקנאיו. (כיעקב אבי') אם בהשקפה, אם בגדולה ומעלה, אשר ירצו לפגוע בו בסתר בחשכת הלילה.

בהאבקו עמו מלמד שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד. (צא)

פי' הרשב"א כי כוונתם שמאבק יעקב במראה הנבואה, היה בבואה וסימן למאבק בניו עם אויביהם ורדיפותיהם בגלויותיהם, ואבק זה מגיע עד כסא הכבוד, דהיינו כענין אמרם "כ"ז שעמלק (סמל הרשע) קיים, אין כסאו של הקב"ה שלם", דהיינו שמצבם של ישראל וכבודם (זהה) נוגע לכבוד שמים שהם נושאי דגלו. אולם באחרית, ירום קרנם והכל יודו במעלתם ויתרונם וינשאום עליהם.

וכך כתב הרשב"א וז"ל "ויש לך לדעת כי מה שנתאבק המלאך בעצמו עם יעקב הוא רמז למצב יעקב בעצמו עם עשו עצמו שחשב להרע ולעקור את הכל כאמור "פן יבא והכני". וכשראה כי לא יכל לו הלך עתה ממנו ולא הרע לו. והרע (זרעו) לאחר זמן לתולדותיו הרמוזים בכף ירך יעקב. ואמרו "והוא צלע" רמז לשעבוד תולדתיו וסבלם תחת עשו עד זריחת אור שחר גאולתם, כאמור ואת הצולעה אקבץ. כי מידו עתידים ישראל לקבל את המלוכה כרמוז ב"ידו אחזת בעקב עשו". וגם באמרו ויבא יעקב שלם עיר שכם, רומז לביאת בניו לחלקם ולנחלתם (שכם אחד היא ירושלים). ועשותו סוכות למקנהו רמז לסוכות שלומו יתברך על צאן מרעיתו - ישראל. ורומז גם לתחנתם בגאולה הראשונה בצאתם ממצרים - סוכות.

ואמרו על כן לא יאכלו אינו הודעה, אלא מצוה שעל כן נצטוו מאז במצוה זו (לזכר רעיונותיה.) ומעתה דע והבן דברי ריב"ל שאמר, מלמד "שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד, הכוונה לו בזה למה שאמרתי, כי רגל שם מושאל לסבה, "ויברך ה' אתך לרגלי". (זה לקוח מרמב"ם במורה) והגיעו עד כסא הכבוד, הוא רמז להגעת ענינם אל העיקר והאמת הנכון. וזהו מאמר ר"י שרמז לו המלאך ליעקב שיאבקו בניו והתולדות היוצאות מירכו עם בני עשו עד שיסבבו לקעקע ביציתן וירעו להם אך לא יוכלו לו. ושהעלו אבק, זהו עניני סבותיהם עד כסא הכבוד וזה כולל שני ענינים. האחד עם עשו (הנצרות) שיחלוק על עיקר העיקרים שהוא כסא הכבוד. כידוע ממחלקתנו עמם בדת ובאמונה, ועוד שימשך זה הענין והאבק עד הזמן הרמוז בדניאל עד די כורסון רמיו ועתיק יומין יתיב. ואז הכסא יהיה שלם כאמרו ועלו מושיעים וכו' עכ"ל.

ובספ"ר פי' שכל מה שאירע לאבות הוא בבואה וסימן לכל מה שיארע לבנים, שנדודי אברהם רומז לגלות מצרים אשר נשתלחו (קומו צאו) כמו שנשתלח (וישלחו אותו). וגלות בבל נרמזת בנדודי יצחק בארץ ההיא תחת חסדי פלשתים שלא נגעו בו. וכך היו ישראל תחת חסדי מלכי פרס ומדי. אבל בגלות השלישי אשר ענין נגישות האומות עלינו היתה על הדת והנפש, כידוע מגזירות השמד והרדיפות מרומי ויון, הנצרות, והאיסלם. וזהו מה שרמזו בהעלות אבק וכו' על דברים שנוגעים בכסא הכבוד, אבל לא יוכלו לנו, וסוף שיודו לנו יריבנו, אם כי נסבול ונצלע מהם.

ויקח מאבני המקום מלמד שנקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת או' עלי יניח צדיק את ראשו וכולם נבלעו כאחת. שנ' ויקח את האבן. (צא)

כוונתם, שיעקב היה דואג שמא לא כל זרעו יהיה הגון וקדוש (כפי שאירע לאביו וזקינו שיצא פיסול בזרעם), ויצטרך להניח ראשו אאבן זו מבלעדי זו (דהיינו שכבודו יתיחס רק על מקצתם). וזאת היתה חרדתו באמרו "פן יבוא והכני", וכן ונשמדתי. ואפע"פ שהיה מובטח לא כפר ח"ו בהטחת ושמרתיך, אלא חשש שמא יגרום החטא, שמא אין כולם כשרים וחלק יספו, וכך דאג עד עת מותו, עד שאמרו לו "שמע ישראל אבינו שכולנו אתך בדעה אחת כאבן אחת.

ועוד אפ' לומר שצפה יעקב אבי' שתחילה יהיו בניו לשבטים לא מאוחדים, וכאו"א יתנשא להעמיד שופטים ומלכים וידמה שהוא אבן הראשה, עד שבאחרית הימים יהיו רק לגוי אחד כאבן ועץ אחד. או שנתכוונו על אבני יסודות הכוחות הפועלים בעולם ששוטטו בראשו של יעקב, עד שהכיר באחדות הבורא ויחודו, ושמנהיג לכל הכחות. וע"כ קם בבוקר, ולקח לאבן אחת גדולה המסמלת תפיסת האחדות המוחלטת שנתבסס בלבו.

וישר אל מלאך בכה וכו' כשהוא או' כי שרית, הוי או' יעקב נעשה שר למלאך, ואיני יודע מי בכה, כשהוא או' ויאמר שלחני, הוי או' מלאך בכה ליעקב (צח)

ע"פ מה שרמזו שמלאך זה הוא שרו של עשו וע"פ מה שביאר הרמב"ם "שרו", יובן ענין החזון של יעקב שצפה את עתידו הרוחני המזהיר של ישראל ועתידו האומלל של עשו.

הארץ אשר אתה שוכב עליה, מלמד שקפלה הש"י לא"י תחתיו. (צא)

כוונתם, שבמלת "הארץ אשר אתה שוכב עליה", מתקפל ונכלל כל א"י, וצפה כן בחלום, וגם שבקל תיכבש כמקום קטן.

חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלה"ש שישראל אומרים שירה בכל שעה. ומלה"ש פעם אחת ביום ואמרי לה פעם בשנה, וא"ל פעם בשבוע, וא"ל פעם ביובל, וא"ל פעם בעולם. (צא)

מעשי ה' ומלאכיו המשרתים לפניו, המה ישירו עוזו ונפלי יש מהם שיתעוררו בנ"א בבחינתם בם, בהתחדשם, כצאת השמש על הארץ בכל יום, ומהם פעם בחדש כחדוש הירח, ומהם פעם בשנה מחזור השנתי של השמש, תנובתה ושנויי מזגה, ומהם ע"י היקף המזלות פעם ל-05 שנה. ויש תופעות או כוכבים שהופעתם חד פעמית. אבל ישראל משבחים ומהללים לש"י בכל עת מצד שכלם, ובכל שעה שרים ומספרים כבו' בעולם.

שישראל מזכירים ה' אחר שתי תיבות (שמע יש' ה') ומלה"ש אחר ג' (קדוש ק' ק' ה'). (צא)

ענינו, שמלה"ש והחכמים המשיגים אותו מצד השכלתם, יודעים ומכירים, שבלתי מושג הוא מצד עצמותו, וכל תפישתם והשגתם בו אך מצד השלילה, היינו הבדלתו ורוממותו מג' מדרגות. העולם השפל, האמצעי, והרוחני העליון. וזהו ענין הקדושה (כפי שתרגם יונתן ב"ע קדיש על ארעא. קדיש בשמי מרומא, קדיש בעלם עלמיא). אבל ישראל זכו לנחול האמונה עוד מקודם לכן, על ידי מה שסיברה תורה את אזנינו, וכביכול הגשימה ותיארה ח"ו לש"י, כדי שידעוהו הכל קטנים ונשים, אף שבאמת אין לו שום תאר ומדה, וזו חביבותנו שלא הניח אותנו ועזבנו, עד שנשיגו מצד שכלנו והכרתנו, אלא הקדים להנחילנו את האמונה כדי שתתנחל ותשתרש בנו לאלתר.

ואין מלה"ש או' שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה וכו'. (צא)

פי' אין אנו משהים החדרת האמונה בקרבנו עד שנגיע להכרתה מתוך שיר מלאכיו וכח מעשיו בעולם, אלא מקדימים אנו להשרישה מצד האמונה והמסורה, שכשזו תקדם להשגת השכל, תתקיים חזק בלב. ועוד יש לפרש שנתכוונו לומר שרנת ישראל בתפלתם בשחר - בטרם הנץ, מקדימה היא את שירת מלה"ש המכירים והמתעוררים לאחר מכן, הלא המה החכמים החותרים להשגתו מצד פעולותיו.

שאין לך כל לגיון שאין בו כמה קרקפלין (גולגולת מת ופרצופו) ואל תתמה שהרי קרקפלו של ר' ישמעאל מונח בראש מלכם (קכג)

כן היה דרכם לחזק לב אנשי המלחמה ברוח גבורה, בסמל לפניהם איך גברו פעם על גבורים ונכבדים ועשו בהם כרצונם וזהו ענין הכשוף שברש"י.

הצב למינהו להביא הערוד וסלמנדרא. (קכ"ז)

דבר הסלמנדרא מפורסם בעולם המשל, ויש להפריד בין מה שחז"ל מזכירים אותו בין בעלי חיים כאחד ממיני הצבים, לבין היכן שהזכירוהו בתור משל שהוא חסין בפני האש לענין שמירה וחסינות מטעות.

השונה לתלמיד שאין הגון כזורק אבן למרקוליס, והעושה טובה לשאינו יודעה כזורק אבן למרקוליס. (קלג)

הדמיון הוא כשם שהזורק למרקוליס בכוונה לבזותה לא עלה בידו אלא חטא ועון אחר שכך היא עבודתה ונחשב לעובד עבודה זרה, כן אלה שנזכרו, לא ישיגו הכוונה, אלא את פקחות הלמוד ינצלו אותה להרע. וכן המטיב לשאינו מכירו או לכפוי טובה לא ישיג הכרת הטובה וההערכה מהמוטב.

ובגפן ג' שריגים, אלו ג' שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור, אלו משה ואהרן ומרים, זה מקדש מלך וכו'. (צב)

כל כוונתם לומר שחלום זה היה ג"כ סיבה וחוליה, שעל ידה נתגלגל שיתקיימו הדברים הללו בישראל.

ואכרה לי בחמשה עשר כסף, כסף אלו צדיקים וכו'. (צב)

כוונתם, שלא נבחרו ישראל ואינם מתקיימים אלא בזכות צדיקים נסתרים שבהם. ואף אומות העולם אינן מתקיימים אלא בזכות צדיקים שבהם, (ועל ז' מצות דב"נ עיי' בענף יוסף.)

שדר ליה תליסר גמלי ספיקי טריפתא. (צה)

רש"י פירש וכתב על זה; לאו דוקא, והתוס' כתבו שר"ח גרס גוילי, והוסיפו, כלומר י"ב דפי גוילים שאלות וספיקות כתב לו, עכ"ל. וזה דוגמא, היאך יש להבין דוגמאות וגוזמאות דכהאי גוונא, בכל דברי חז"ל.

בית תינוק ואשה אעפ"י שאין נחש יש סימן. (צה)

יעוין בר"מ הל' ע"ז ה"א, שרק לסימן ולעידוד מבלי לכוון מעשיו ע"פ זה מותר. ולפי"ז ר' יוחנן לא שאל לתינוק כדי להחליט על פיו אלא להסתייע להסוסיו מלנסוע.

מריש הוה אמינא האי דלא משו מיא בתראי על ארעא, משום זוהמא. אמר לי מר, משום רוח רעה. האי דלא אכלי ירקא מכישא דאסר גינאה, משום דקשי לכשפים. (קה)

כמה דאגו חז"ל בעצות שונות ודרכי סגולות להרחיקנו מסכנות ופגעים, הן מזהומים המתאדים כמי שופכים של מים אחרונים שבם לכלוכי פיו ורוקו, שמהם מתפתחים כל מיני מרעין (זהומים והפצת מחלות. וכן שלא לשתות מן הכלי עד שמשליך מעט מפיו, שעי"ז ישתטף מקום מגע פיו של מי ששתה קודם. וכן שלא לאכול מחבילת ירקות, בטרם התירה, ובדק את תוכנה, אם אין חבוי בה רחש, רעל, או דבר נזק אחר. וכן הזהירו מזלזול באוכלין אפי' בפרורין, שהבזבוז גורם למחסור. וענין אמרם דלא לישקול מידי מלפני האוכל משום רוח צרדה, אפשר להסביר כיון שהחושים מרוכזים באכילה, יכולה להתחולל הפרעה נפשית עקב הפרעתם באותה שעה. (ואף מדע הרפואה דורש נחת ומנוחה ולא שום הטרדה בשעת אכילה.)