המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו

מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים? גזירת הכתוב ועוד שסייעו את ישראל וכו' (ס)

גזירת הכתוב זו, טעמה ברור וגלוי שהתורה תלתה זכר נס מכת בכורות בדבר ההוה והמצוי בביתו של כל אדם, חמור שור ושה. וכפי שהסביר הרמב"ם במו"נ שכל המצות יש להם טעם ענין וסיבה. אלא שיש מהן שטעמם עמוק או נעלם מאתנו. וענין אמרם ועוד שסייעו את ישראל, הוא שאפילו אז בשעה שהתרחשו נסים, נס היציאה ממצרים לא נתרחש אלא בסיועם של חמורים ועל כן קבעה תורה שאף לדורות אין פדיון לבהמה טמאה אלא לפטר חמור כזכר למכת בכורות וליציאת מצרים וביזתם, שהיתה עפ"ר בסיועם.

רפידים שמה, שריפו עצמם מד"ת. שטים שמה, שנתעסקו בדברי שטות. (ה)

מחלקתם אם זה שמם מעיקרא כך ואירע בהם מעשה רפיון ושטות לפי שמם, ע"ד מאמרם ר"מ בדיק בשמא, או שהשם נקבע אח"כ לפי הענין והפעולה.

כל המוליד, מניק. מטיל בצים, מלקט. זכרותו כחוץ מוליד. זכרותו בפנים מטיל בצים. תשמישו ביום יולד ביום וכו' (ז)

מכאן יש לראות את גודל חכמתם של חז"ל ובקיאותם והתחקותם בתולדות ובמיני הטבע, ואם ימצאו דברים שאינם כן, הרי הם יוצאים מן הכלל.

הדולפנים פרים ורבים כבני אדם (ז)

הגירסא כבני אדם נראית נכונה ומתקבלת על הדעת. וענינו שיש בהם פיקחות וצורות התנהגות הזהות לבני אדם. ואפשר שהם משמשים פנים כנגד פנים כבני אדם.

א"ל קיסר לריב"ח נחש לכמה מיעבר? לשבע שנים. והא סבי דאתונא אתבעוה ואוליד לתלת, ההוא מעוברין היו (ז)

יש להתבונן מהי כוונת חז"ל בנתינתם, ז' שנות עיבור לנחש, כי המציאות הטבעית אינה כן.

והמהרש"א ומהפרשים בארו שכל אלו הדברים שאמר ר' יהושע, לסבי דבי אתונא הם משל ומליצה, ולפי זה מתורץ גם ענין עיבורו של נחש לז' שנים ושאר הדברים שאינם כן בטבע.

וענין ויכוח ריב"ח עם סבי דאתונא (יון) כבר כתב המהרש"א בעין יעקב הסבר וביאור נאה לו, שהוא משל על עניני האמונה והתורה ועל מעלתם וחכמתם של ישראל, יעו"ש.

כשם שהדיבור רע ליין כך הדיבור יפה לבשמים (ו)

כי ליין דרוש קרירות וצינה והבל הפה הוא חם ואינו לטובת שימורו, לעומת זה הבשמים טעונים דיכה מרובה, וע"י דיבור וקול, מתעודדים ומתמידים במעשה דיכתם הדק היטב.

כי בעיתו למגמרן קמי רבכון גריסו וכו' (ו')

עי' לעיל הוריות י"ב.

רמה קרני (ו)

עי' מגילה י"ב.

(א"ל ר' יהושע לסבי דבי אתונא) מישרא דסכינא במה קטלי ליה. (ח)

מטרת הגמ' להראות בוכוחים הללו שחכמתם של ישראל עולה על חכמתם של אוה"ע. ואפשר שאין הדברים כפשוטם אלא במשל וחידה שחו ברמזים על מצבם של ישראל ואוה"ע, כגון, האומות שעמם מקור הכח והתקיפות הנשקית, ושעל חרבם יחיו, מה תקנתכם להכניעם ולמשול עליהם לע"ל? והשיב שלא בעוצם כחנו אלא בקרנא דחמרא, דהיינו בענות צדקו של המלך המשיח יכנעו מאליהם לו, ושעל ידו נושע. והקשו מי איכא קרנא לחמרא? פי' שע"פ מה שהוא מתואר כעני הרוכב על חמור, היוכל לנגח גאון זדים בענותו, אשר אך בקרני ראם ינוגחו? והשיב מי איכא מישרא לסכינא, מי הבטיח מקור הגבורה לאוה"ע? הלא לה' היא ובידו לגדל ולחזק לישראל.

אייתי תרי ביעי, א"ל הי דחורתא והי דאוכמא, איתי תרי גביני א"ל הי דעיזי חיורתא וכו'. (ח)

אפשר שרצו בזה לרמוז גנות ודופי בחכמתו של ר"י, מכך שאין חיצוניותו נאה, שלדעת הטבעיים, השלמות החיצונית עפ"ר מורה על שלמות פנימית (ולהיפך), וכמאמר חז"ל, כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה. וכן טבע כל דבר להוליד בדומה לו, כמו שמביצת עוף שחור בא אפרוח שחור. והוא רמז להם שהתוכן הוא העיקר שכן אין הבדל בן גבינת עז לבנה לשחורה, ואפי' גם שרצו לבטל ערך יחוסינו, והשיבם, שערכנו הוא מצד הכחות הנפשיים הפנימיים.

ורציצה (אפרוח) דמית בביעתיה, מהי נפקא רוחיה. (ח)

וכן אפשר שהרמז בזה הוא, הן בתחילת התנשאות מלכותכם, נפלתם וגליתם, ואיך תקוו להתנשאות פתאום עוד? והשיב כשם שבאה לנו בנס, כך נסתלקה וכך תשוב לנו, וע"כ לא אבדה תקותנו.

אחוי לן מנא דלא שוי חבליה, אייתי בודיא פשטוה לא עייל בתרעא. אמר אייתו מרא, סתרו, והינו מנא דלא שוי חבליה. (ח)

פי', איך תטענו חכמי ישראל שאין שכל אנוש יכול לקבוע תורת הטוב בדעות ומדות לאדם, אלא קונו, ע"י תורתו שע"י מובטחת תועלתו, כלום ברא ה' באדם הברכה והמתנה הזו הדעה והבינה מבלי שאין תועלתה מובטחת מאליה? הן האדם בעשותו כלי יבטיח תועלתו על הפסדו, כ"ש הש"י? והשיבם שאמנם הבטיח תועלתו ורק צריך לידע היאך להשתמש בו כמו שישנם כלים כמחצלת שאם לא יודעים דרך שמושה וקפולה כדי להכניסה לבית, מזיקים והורסים עבורה, כן בחוסר ידיעת דרך השמוש בשכל, יפרוץ האדם פרצות במדות ובמושכלות ובהשגה הנכונה, למען יקיים דעותיו ונטיותיו וילך שובב בדרך לבו.

איתי הנהו מיא מבי בליעי וכו' קמא בלע להו, עד דשמט כתפיהו. (ח)

ענינו, נתן לפניהם מחקר ועיון עמוק לענות בו. ונתוכחו ונוגעו עד שנוכחו, כי לא יצליחו, והודו, כי תקצר בינת אנוש בחכמה אם לא תשען עפ"י תורת ה'.

חזירין שבמקומנו יש לה ס' רבוא קליפין, יתוש שבמקומנו יש לו ס' רבוא קליפין בבית המסס. (נ)

ע"פ מליצת בן עזאי שא' "כל חכמי ישראל בעיניו כקליפת השום", אפשר לבאר שר"י העיד על גודל חריפות של אנשי מקומו וחידודם, שאפילו אחד הקטנים שבהם, (כיתוש) עולה בשכלו וחריפותו כל כך על כיוצא בו.

פעם אחת נפל ארז שבמקומנו ועברו שש עשרה קרונות על חודו. (נ"ז)

אפשר שזה לשון גוזמא כתליסר גמלי ספיקתא (בחולין צה) שרש"י אמר לאו דוקא, והתוס' שם קירבו הדבר לי"ב דפים. ואפשר שזה משל, על שר או כיוצ"ב, שנתחלק הונו ועשרו בין יורשיו, ושמקצת חלק אחד, היה משוי ט"ז קרונות.

פעם נפלה ביצת בר יוכני וטבעה ס' כרכים ושברה ג' מאות ארזים? (נז)

כל הלשונות הללו אינם כפשוטם. ואפי' לשון גוזמא אינם, כ-003 כהנים דפרכת וגפן, שלהגדלת כבוד הקדש דיברו בהם כך. ואפשר שזה משל על יריקת שבר ענן נורא אשר החריב ערים ויערות, ותיארוהו כניפוץ ביצת עוף הגדול, שמכבדה ומוזריותה תתנפץ ותשפך בכח לארץ. (ואפשר גם שמאמרים אלה הנ"ל המה מליצות פוליטיות על אי אלו נציבים שהתנפלו אז על משפחות גדולות, ועל 003 אישים חשובים. והיתה כוונת ר"י, שרבי יתערב אצל הקיסר על העשק הזה, ואולי נענה הקיסר וא' לר', דתהי טבריה קלניא).

בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני כספה וזהבה של ירושלים (ביהמ"ק) עד שמצאו היתר וחללוה. (נ)

ממשמעות מאמר זה, שכאילו הם מושלים בכיפה לגנוז כל זהב עולם ומלאו נלמד, גם למאמרים דומים על הרחבת לשונם והגזמתם, כמו בקשו לגנוז ספר קהלת, יחזקאל ומשלי (שבת י"ז) שאפשר, שכל כוונתם היתה לומר, שראוי היה להיות כך ושבקשו בעת המשא ומתן דביהמ"ד לסבור, שהיה ראוי שיאסר כל כסף וזהב, כי נתערב בו משל ביהמ"ק שהוא כמות מרובה שאינה כ"כ מתבטלת, אלמלא מצאו סמך לדרוש שנעשה חולין ואין בו איסור. וכן בספרים אפשר לומר שדנו במה שראוי היה, כי אין בכח לגנוז ספרים שנתפרסמו בבנ"א.

כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה. (נז)

אחרי שהתוס' בפסחים י"ב או' שא"א שחז"ל יכנו לר"ע קרחה, שכן הנערים נענשו שקראו לאלישע קרח, א"כ גם בן עזאי קשה שיכנהו כך, ואפ' שקרח בסגול כנהו לשבח ע"ש השגתו הנעלה במרכבה, שבה נזכר הקרח הנורא, ועל שזכה לצאת בשלום מפרדס החקירה, משא"כ הוא.