אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו



כל מעשי בראשית לקומתן נבראו, לדעתן נבראו. לצביונן נבראו. שנ' וכל צבאם - צביונם. (י.)

משמעות הלשון על יצורי בראשית הראשונים, כפי שפי' המורה צדק, שנבראו בגדלם ושיעורם הטוב, אדם כבן כ', שור כבן ג', שלמים בנוי, בכח, ואדם בדעת, ובתבונה. ועוד כלול בזה ענין שלמות הבריאה הטבעית שאם יתבונן אדם על שלמות אבריו, תכונותיו, וכוחותיו, יווכח שנבראו עה"צ הטוב ביותר באין תוספת ואין חסרון, וזהו ענין אמרם במד"ר; שאין אתה יכול לו' אילו היה לו ג' עינים, ג' שפתים וב' אפים. היה יפה לו, שאין מי יכול להציע שנוי והטבה יותר ביצירתו של אדם. והוא הדין בכל הברואים, בחי, בצומח ובדומם.

ר"א אמר בתשרי נברא העולם. בתשרי נולדו אבות. (בר"ה נפקדו אמהות) בר"ה יצא יוסף מבית האסורים. בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים. ר"י או' בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות (י)

מטרתם בזה להדגיש שארועים חשובים בעולמה של היהדות אינם מקריים. ועל כן מן השמים זימנו אותם ליום אחד ליומה של הבריאה. לאמר, שהאבות וגאולת ישראל הם תכליתה של הבריאה.

אותו היום יז' באייר היה, שמזל כימה שוקע ומעינות מתמעטים. ומתוך ששינו מעשיהם, שינה הקב"ה מעשי בראשית והעלה מזל כימה והביא מבול לעולם. (יב)

אין הכרח להבין את דבריהם אלו כפי שתיאר וצייר רש"י לפי התפיסה בעולם בזמנו, אלא בעיקר רצו לרמוז על שינוי הטבע של עונת הגשמים (כימה) מחורף לקיץ, ואת תגבורתם הבלתי רגילה, כינו בנטילת שני כוכבים מכימה (שזה כביכול פריצת פרץ לשטפון ולמבול)

אמר אביי הלכך כי חזי איניש דמצלח זרעא אפלא ליקדם ולזרע חרפא דעד דמטי למדייניה, קדים וסליק, (ט"ז)

ענין דבריהם שכשאדם רואה הצלחה באיזו עונה, ינצל אותה עת רצון והצלחה. שאף אם אינם ראוים לפי שורת הדין ועתידים לידון לרעה, השתא מיהת שמדת חסדו יתב' נוהגת, יש לנצל אותה. ונקטו בזה לשון, כלשון בני אדם.

מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ושתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו פירות האילן. ונסוך המים בחג כדי שיתברכו גשמי שנה (טז)

אין כוונתם שזה רק טעם המצוה, אלא רק טעם העתוי, למה מצוה זו חלה בזמן זה, שהוא אמנם טבעי לה. והכוונה כמו שהקרבנות הם לרצון ולתפלה, כך שלשה דברים אלו כל אחד בזמנו בא לעורר לתפלה, אשר השעה צריכה לה.

מלך וצבור, מלך נכנס תחלה לדין איבעית אימא משום דלאו אורח ארעא, ואיבעית אימא, מקמי דליפוש חרון אף (ט"ז)

כלומר ראוי הוא ליתן תחלה את הדין על עון הצבור מחמת אחריותו, הן על הדרכתם והן על הוכחתם, ועל כן אינו יכול להיות מחוץ לאחריות. וגם, מחמת שתלוי בו כשלונם וחטאם, זה נותן ללמד עליהם זכות דלא לאפושי עליהו חרון אף.

א"ר יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנ' באשר הוא שם. (ט"ז)

מדברי חז"ל אלו יובן לנו ענין הדין שאדם נידון, וכפי שרמז הר"מ במו"נ.

ג' דברים מזכירים עונותיו של אדם קיר נטוי, ועיון תפלה, ומוסר דין על חברו. שהמוסר דין על חברו נענש תחלה (טז)

כלומר, מתעוררת שאלת מדת זכותו, ביחס לענינו באותה שעה, כי בעברו תחת קיר נטוי והוא הדין לכל מצב של סכנה מתעוררת מדת זכותו לנס כדי להנצל. וכן המעיין בתפלתו וכפי שפירשו, שדורש ומחכה שייענה, מעורר הוא שאלה על עצמו אם זכאי. וכל שכן המוסר דין על חברו, הרי הבקורת עליו מתעוררת ונמתחת כנגדו, ונתפס הוא תחלה כי הוא הצועק, המרעיש והמעורר. ור' חננאל פי', ההולך ויושב תחת קיר רעוע וסומך על זכיותיו להנצל, וכן הסומך בצדקתו שתתקבל תפלתו, וכן האומר אני צדיק ומוסר דינו להפרע מחברו, כולם מזכירים עונותיו של אדם, שאומרים לפניו, מה זכיותיו של זה? והלא יש בידו עון כך וכך.

אר"י חייב אדם לטהר את עצמו ברגל (ט"ז)

כבר פי' הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין (פ' ט"ז הלכה י') שהטעם הוא כדי שיהא נכון ומזומן ליכנס למקדש ולאכול בשר קדשים, (פסח ושלמי שמחה וחגיגה). ולפ"ז אין החיוב לטבול וליטהר, רק בזמן שביהמ"ק קיים.

שלשה ספרים נפתחים בר"ה, של צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים, ושל רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה ושל בינונים תלוים מר"ה ועד יוה"פ (ט"ז)

ממה שרמז הרמב"ם במו"נ ענין "מחני נא מספרך", יובן לנו קצת ג"כ ענין ספרים האמורים כאן, ונראה שדברי ר"י זהים עם דברי בית שמאי שאמרו, ג' כתות ליום הדין, אלא שב"ש דיברו בבינונים שלא מצליחים לשוב בתשובה בר"ה ויוה"פ, שהיסורין ממרקים אותם עד שישובו ויתעלו בחסד ה' ובכח התפלה, כפי שנזכר בתפלת חנה ודוד.

ד' דברים מקרעים ג"ד ש"א, צדקה, צעקה, שנוי השם, שנוי מעשה, וי"א אף שנוי מקום. (טז.)

כבר רמז לנו הרמב"ם (בפ' ב' הלכה ד' בהלכות תשובה) את ביאור מאמר חז"ל זה, שעי"ז ששב כל כך ותשובתו באה לידי ביטוי מעשי ושינוי במעשיו, משתנה דינו. כי לפי האמת חוץ ממה שמצד ההשגחה הרבה דברים יסובבו לאדם מצד הטבע וצרוף ענינים שמצד המקום, הזמן, טבעיו ואישיותו, אפעפ"כ חלק רב ומכריע, תלוי בהתנהגות האדם בכל הנגזר עליו. ולפ"ז בא ר"י לתת עצה נסיונית לאדם השרוי ברעה אם מפאת מקומו הבלתי מתאים להצלחתו, לשנות מקומו, ואם מצד יחסי עצמו שהבאיש ריחו והעכיר מצבו בהתנהגותו ומעשיו, ע"ז יעץ לו להרבות בצדקה כי על ידה ימצא חן ושכל טוב למעלה ולמטה, וישביח שמו ויכפר מעשיו, (וזה ידוע ומורגש, שהרבה מושחתים מחזיקים מעמד ומקובלים בזכות זה). וצעקה, הוא כנוי כללי על רוב השתדלות והתחננות, שאם יחשה בעת רעה, במהרה יבולע לו. ועל דרך זה אמרו חז"ל אפי' באילן כחוש, שטוענו באבנים כדי שיבקשו עליו רחמים, כלומר שכל רואה יתעורר ליתן בעדו עצה (ודרך הקדמונים היה, להוציא לחשוך מרפא על מטתו לשוק כדי שעוברים ושבים יתנו דעתם עליו להציע לו מזור ותעלה. בבחינת, ראה מעשה ונזכר). ושנוי השם, אינו רק החלפתו שאין זה מועיל מאומה אם לא חל בעקבות שנוי השם, גם שנוי המעשים, האופי, והתכונה המאפינת ומציינת את בעליה להיות כאותו שם. והראיה שקראו לשם טוב, שם סתם שנ' "טוב שם משמן טוב", שעיקר השם, הוא השם טוב - ומעשים טובים. כי על ידם יצליח לשנות שם רע וגזירה שיצאה עליו. ואמנם שינוי המעשה הוא באמת התרופה היעילה ביותר לשנות את הנגזר והמסובב עליו. אך אם כ"ז לא יועיל, אפשר ששנוי המקום והסביבה יעזור ויסייע לאדם לחדש חייו ומעשיו מחדש. וכך באמת ביאר הרמב"ם לאימרא זו כשבנה עליה את ההלכה בהלכות תשובה, וזה לשונו; מדרכי השב להיות משנה שמו, וכו' וביאר טעם הדבר שזה כאומר, "כלומר איני עוד אותו האדם".

ורב חסד, מטה כלפי חסד היכי עביד, ר"א א' נושא, ריב"ח או' כובש. ר"י א' מעביר ראשון ראשון, (יז)

כלומר כיון שהם בינונים, נושא או כובש לחטאם, שאין החטא כ"כ מעכיר את נפשם כמו הרשעים אשר נפשם כבר נשחתה, כי הבינוני ששקולים זכויותיו ועונותיו, מצות שיוסיף יכריעו ויזככו לנפשו, ואף אם לא יוסיף, עונותיו לא יפעלו עליו כ"כ להשחית נפשו, שמעשיו הטובים תגדל פעולתם והשפעתם על נפשו להאירה ולהחיותה.

ר"ה בר"י חלש, על ר"פ לשיולי ביה. א"ל עבידו ליה זודתא, (צדה) לסוף איתפח. א"ל ר"פ מאי חזית? א"ל הכי הוה ואמר להו הקב"ה הואיל ולא מוקים במיליה, לא תוקמו בהדיה. (יז.)

כלומר ראה והתבונן בחליו כי גבר עליו לאין מרפא. וכשנתרפא, נשאל מה ראה להעציב לבני ביתו ודורשי שלומו שלא יחיה עוד באומרו להם (כפרש"י), שיכנו לו תכריכים כלום טעה בהערכתו? והשיב שלפי מצב חליו, נוטה היה למות ולא היתה לו תקוה, אך בדרך נס נרפא, בזכות מדותיו ומעשיו שהיה מעביר על מידותיו וכובש טבעו מלהתפעל על כל דבר כטבע כל אדם.

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבים וכשהן עומדין? כדי לערבב השטן. (יז)

כבר בארו חז"ל בעצמם, שיצה"ר, הוא השטן הוא מלה"מ, כי באמרתם הנלבבת הזו רמזו לנו, שאין במציאות שטן מסית ומדיח מחוץ לטבעיו ויצריו של אדם החמריים שהמה השטן המקטרג. והתוס' הביאו דברי הירושלמי "בלע המות וכו' כד שמע קול שופרא חדא זימנא, בהיל. ותנין, מתבלע ומתערבב, ולית ליה פנאי" וכו'. הנה עמלו קדמוננו לשבר לב האבן הזונה בימים נוראים, ובחכמתם העירו שקול שופר דמיושב, שאינו מלווה בדברים הוא אולי מזכיר לאדם יום הדין, ותוקפו של יום, אך אינו מסוגל לעורר ולהחדיר אימת הדין ולהסיר קשיות הלב ואדישות הנפש, נוכח זה, שרואים עולם כמנהגו נוהג, ורשעים מצליחים וחוטאים ולא נענשים, מאריכים ימים ולא מתים, לכן תיקנו קדמונים תקיעות דמעומד, אשר מלווים הם בדברי כבושין ופסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות, המעוררים ומשברים את לבו של אדם ומעבירים לפניו דף עולמות עליונים ותחתונים, פרקי דורות ימות עולם ולקחי חיי עם ישראל, כצבור, כיחידים, כגון, מי לא נפקד ביום הזה, ועל המדינות בו יאמר וכו' אתה זוכר מעשי עולם, ופוקד כל יצורי קדם. אתה נגלית על הר סיני. כל אלו עם התקיעות מביאים רעד והכנעה בלב השוטה, ומעלים רעיוני מחשבות והרהורים לקראת תשובה, וכמו"כ מורים על קול שופר שבסיני, שופר קריאתה של התורה, ועל שופר הגאולה ותחיית המתים. וזוהי מליצת הירושלמי כד שמע וכו' ר"ל כאשר ההמוני המשוקע בבוץ התשוקות שומע קול שופר בהיל ולא בהיל, כי ספקות האמונה והאדישות מכרסמות בלבו, אבל כד שמע תקיעות דמעומד, המזכירות שופר דסיני ושל הגאולה שהלב עורג לה, לבו נשבר ונכנע. וכן פי' בפ"ר וז"ל "כבר רמזתי שיתוף שם שטן בב"ב, ור"ל שהקולות מרעידין הלבבות ומרתיעים הכחות הגשמיות ואז מתחזקות השכליות לעבודת הש"י.

וכתב המאירי בענין התקיעות ובסידורם (בחה"ת מ"ב פ"ג) וז"ל, באה המצוה להיותם שלש תרועות ופשוטה לפניה ולאחריה, כדי לרמוז על שלשת עיקרי התשובה, והם א. עזיבת החטא בלב ובמחשבה ובודוי בפה,והוא הרמוז בתקיעה. ב, החרטה וההתאוננות על מה שעשה. ג. קבלה אמיתית לעתיד שלא ישוב לכסלה. והוא הרמוז בתרועה שהיא שבר. המורה על יללה ואנחה. וזאת מורה תקיעה אחרונה, (לרמוז) שלא יוסיף על חטאתו פשע.

ונראה עיקר ההערה בתרועה, אשר היא נזכרה במפורש בתורה שהיא מורה על יסוד התשובה שהיא החרטה כי שאר התנאים כענפים לה. ותקיעה לפניה (כהקדמה להעיר הלבבות עליה. ושלאחריה, סימן ורמז לשילוח ושחרור מעבדות ושעבוד.

וכבר באו למקצת חכמים רמזים אחרים בענין התקיעות להעיר על היבדל האדם והיעלותו משלש דרכים שרמזם דוד, מעצת רשעים, מדרך חטאים, וממושב לצים.

וכן רמזו בהם גם בחינת מציאות השלשה עולמות אשר נדע מתוכם מציאות כבוד ה', עולם המלאכים, עולם הכוכבים, והעולם השפל. והכוונה בסידורם על סדר ברכות היא כדי להוסיף בכוונה עול מלכות שמים בתפלתנו. (ועל זה נאמר) אשרי העם יודעי תרועה. רוצה בו אשרי העם אשר יתבונן ויחרד לנפשו. והוא אמרם ז"ל וכי אין אומות העולם יודעים להריע? כמה שופרות וקרנים יש להם, אלא שיודעים לפתות את בוראם בתרועה, ועומד מכסא דין לכסא רחמים. רצונם לומר שיודעים להעיר לבם ולב שומעם (של השופר) לעבודת הש"י, ולזאת הסיבה היתה כוונת רבותינו לדקדק בענין התוקע (והמתפלל) מי יעלה בהר ה' להשמיע במרום קולו, לדעת לעות את יעף דבר. לתת לפתאים ערמה לשוב מדרכם הרעה. (עכ"ל.)

אמר ר' עקיבא כשהלכתי לערבייא היו קורין לדכרא (כבש) יובלא. כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה וכו' (כ"ו)

אפשר ללמוד מכאן בדוחק, שר' עקיבא בא ללמד שאין תוקעין אלא בשופר של איל. ואולם משאר דברים שהזכיר משמע, שאת עושר לשונה של לשון הקדש באו להשמיענו.

אמר להם ר"ג לחכ' כך מקובלני מבית אבי אבא פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה (כ"ה)

אין הכוונה שיש שינוי במסלולו, מסלול קצר ומסלול ארוך, אלא השנוי הוא באורך וקוצר היום והלילה, עת שבו אפשר לראותה.

ר' חייא חזא לסיהרא דהוא קאי בצפרא דכ"ט שקל קלא פתק ביה. אמר לאורתא בעינן לקדושי בך ואת קיימת הכא, זיל איכסי. אמר ליה רבי לר"ח, זיל לעין טב וקדשיה לירחא, ושלח לי סימנא, דוד מלך ישראל חי וקיים. ת"ר פעם נתקשרו שמים בעבים ונראית דמות לבנה וכו' (כ"ה)

רש"י קושר את שני המאמרים של ר' חייא ושל רבי ומפרש שהיו מבקשים לקדש את החדש על כל פנים, מחמת יוהכ"פ שהיה סמוך לשבת, וחששו מרינון העם שראו הירח ביום כ"ט ושלא הספיקה ליסתר כ"ד שעות ואינם יודעים דרך חז"ל, על כן נזף בפניהם כביכול בירח שימהר ליסתר ולהתגלות לערב. וכך ג"כ פירש ר"ח שימהר לילך בדרך קצרה. והמטרה, שידעו שלערב הוא ר"ח - ושחז"ל קבעוהו בהתאם.

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לשמים היו מתגברים (לא)

כמה מאלף ומעורר מאמר חז"ל לראות עד כמה שקדו להאיר עינינו שלא לשגות ולטעות בפשט הכתוב המשתמע ממנו שיש למשה רבינו כביכול כח סגולי שבו פועל, וע"כ קבעו החלטית שאפי' משה רבי' אין ביכולתו לפעול מאומה לא בידיו ולא ע"י שם. אלא תפלתם וכוונת לבם של ישראל היא הגורמת לישועה ומשה רבינו הוא רק כשליח צבור המעוררם לכוון את לבם לאביהם שבשמים. ועל כן כשראו אהרן וחור שכשהיה משה מרפה ומניח ידיו לנוח היה זה גורם לחולשה בכוונה ולרפיון רוח בעם, על כן תמכו בידיו.

הראשון מהו אומר לה' הארץ ומלואה ע"ש שקנה עולמו. בשני גדול ה' ועל שחילק מעשיו ומלך במרום וכו' (לא)

כיון שכל מטרת העבודה והקרבנות בביהמ"ק היא רק החדרת האמונה בש"י וההתחזקות בה, על כן קבעו את תוכן השיר שבכל יום על העבודה והקרבן של צבור בנושא זה, של יצירת בראשית ומלכותו והשגחתו יתב' על עולמו.

עשר מסעות נסעה שכינה וכולן מקראי וכנגדן גלתה סנהדרין, מגמ' וכו' (לא)

כל כוונתם בזה לציין שסלוק השכינה היה כפי שלבי ומצבי ירידתם, וכמו שאמרו שכנגדם גלתה סנהדרין ולא איכפת לבעל הגמ' שהמקראות שהביא מדברות מבית ראשון וכנגדם גלתה סנהדרין הוא בבית שני, כי כל כוונתם ללמדינו שהשראת השכינה תלוי אך ורק בכוונת לבם ועסקם של ישראל בידיעת ה' ועבודתו אבל כשעסקו במחלקת ושנאה וכ"ש כשנטרדו בתאוות לבם נסתלקה שכינה וגלו.

אין מזכירין (פסוקים של פורענות - וכו' כי אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן (לב)

כי כל המטרה בר"ה לעורר ולציין, שאין ברצונו של הקב"ה לענוש וליפרע, אלא בחזרה בתשובה ובסליחה, כאמרו "כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה". וכן מה שאין מזכירים זכרונות ופקדונות של יחיד, כדי שלא יעלה על דעת מי שהוא, שאותו יחיד מעלה מיוחדת היתה לו, וכן כדי שלא יעיין בתפלתו וידרוש שייעשה לו כפי שנעשה לאותו יחיד. על כן אין להזכיר אלא של רבים, וגם כדי ליתלות בזכות של רבים.

שמע ישראל ה' אלקינו מלכות דברי ר' יוסי ר' יהודה או' אינה מלכות (לב)

כי עיקר ענין מלכות הוא המשילה השלטון והמשפט. ובפרט בשל היחודיות והלעדיות הנזכר כאן ה' אחד. אבל ר' יהודה סובר, כיון שלפי תפיסת ההמונים אין זה מצלצל לאזניהם ולתפיסתם כמו מלת מלך שהוא שליט על, על כן לדעתו אין זה נחשב בתור פסוק מלכות.

בר"ה אין אומרים בו הלל. אמרו מלה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישר' אומ' שירה בר"ה, אמ' להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומ' שירה? (ל"ב)

ענין מלה"ש האמורים כאן, יש ללמוד מדברי הרב המורה ובעל מנורת המאור בפרק של שבועות. ומפשט המלים ספרי מתים, תפסו רבים שאף המתים נדונין שוב ושוב בר"ה ויהכ"פ, ומעוררים עליהם רחמים. אך לחז"ל סוד וענין בדברים אלו לנבונים, וכפי שכתב הרמב"ם בפ' חלק.

פושעי ישראל ועכו"ם בגופן יורדים לגיהנם ונידונים י"ב חדש. לאחר חדש נפשם כלה ונשמתם נשרפת ורוח מפזרתם ונעשים אפר תחת כפות רגלי צדיקים (כז)

נראה שפושעים בגופם הוא ע"י עבירה הנעשית בגוף דרך פשיעה ומרד, שזה ענין פושע והיינו ע"י זנות. ואולם ביחס לישראל מחמת מעלתם, ראו חז"ל אפי' באי הנחת תפלין אף שזה רק בטול מצוה בשב ואל תעשה, פשיעה. ונראה שזה רק דרך פשיעה ומרד ועל כן פירש הרמב"ם, שלא הניח מימיו. (כי לא יתכן שלא יזדמן לאדם כל ימיו להניח תפלין, אלא אם הוא מורד) ואפע"פ שגיהנם הוא שם כנוי לכל מיני וסוגי עונש וצער, ובמיוחד לאחר המות. על כן נקטו במספר י"ב חדש, שזה זמן שבו נפסד ונרקב הגוף (כמובן בלי שימור) כי בתקופה כזו (של י"ב חדש) כל דבר אוכל וכ"ש בשר נרקב ונפסד, פושט צורה ולובש צורה. חוץ מדומם ושבו רוח חיים. וכריתתם ואבדנם של הרשעים לעומת הנפש הקיומית של הצדיקים, כינו בנשמתם נשרפת ורוח מפזרתם, ונהיים בטלים ומבוטלים כאפר, תחת כפות רגלי הצדיקים.

מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע, שנ' נשבעתי לבית עלי אם יכופר עון וכו' בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה (י"ז)

והטעם מפני שאין בכחו של זבח ומנחה לגרום לשנוי בנפשו ומדותיו של אדם כמו חינוך ותורה, כדי שלא יחול עליו הגזר דין שהיה מתחייב לו מצד ומכח מעשיו. והוסיף אביי, שדרוש לכך שני דברים, תורה שיש בה תיקון הדעות, וגמילות חסדים שיש בה חינוך ותיקון המדות.

מנין לגזר דין של צבור שאפע"פ שנחתם, מתקרע. שנא' כה' אלקינו בכל קראנו אליו (יח)

כי כמו שאמרו אין חטאת צבור מתה לפי שאין צבור מתים, כך גם בגזר דין של רבים בגלל השנוי במצביהם, מעשיהם ומדותיהם, מדת הדין והעונש משתנה ומתקרעת.

כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון א"ר יוחנן וכולם נסקרים בסקירה אחת (יח)

ר' יוחנן בא לרמוז על דרך השגחתו של הבורא שיודע את כל בריותיו לא מכח ראיה והשגה כבשר ודם, אלא ידיעה אחת, כי הוא בוראם. וידיעה זו אין בכח אנוש להבין אותה. וזהו מה שרמז וכולם נסקרים בסקירה אחת.

ויהי כעשרת הימים הני עשרת הימים מאי עבידתיהו, רב אמר, כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד ור"נ אמר כנגד עשרת ימי תשובה שמר"ה ועד יוה"כ (יח)

קושית הגמר' היא מכ' של כעשרת, ומה' הימים. ותירץ רב שמיתור הכף, למדים על משהו עשר כנגד לזה, שלכל הפחות עשר לגימות נתן נבל לעבדי דוד, שמסתמא לגימות מים לפחות נתן להם לשתות. (ולא ממלת וינוחו לומדים על כך וכפי שפרש"י. והעיקר שרצו ללמדנו בזה עד כמה גדול שכר מצוה של לגימה שתולין לו לאדם עליה. ור"נ אמר, שיתור ה' הימים, באה להדגיש את כחם של אותם עשרת הימים שמר"ה עד יוה"כ, שמשפיעים על נפש האדם ומעשיו, ומתוך כך מאריכים לו מוחלים לו.

כל הפרצופות מותרים, חוץ מפרצוף אדם שנא' לא תעשון אתי-אותי. וכן גם דמות שמשי המשמשים במדור העליון והתחתון (כד)

כל כך בטוחים בנו חז"ל שלא נעלה על דעתנו הגשמה מזה שנתנו אסמכתא לאיסור דמות אדם, מאתי-אותי, כפי מה שעלולים לדמות חסרי דעת וחכמה. וכן גם דמות שמשים מופשטים כמלאכים. ואף דמות חמה ולבנה הם רק כפי מה שמדמים וציירו אותם בני אדם לעצמם וכפי שהרמב"ם כתב בפי' המשניות שהכוונה לדמויות שקבעו להם עובדי ע"ז.

מפני מה אין כ"ג נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור (כו)

עיקר הטעם הוא מפני שאין ראויה ההתהדרות לפני הש"י ודרושה הפשטות והכניעה לפני ולפנים. ואפע"פ שלמדו מזה לענין פסול שופר השור, אף כי שם עיקר הטעם מפני שאינו ראוי ליעשות שופר הגון, ולפיכך מובן הטעם שלא אמרו שאין קטיגור נעשה סניגור בעבודות חוץ. ואולם נקטו טעם סתמי זה, כדי לרמוז בהכללה שהזהב המהווה מכשול לרוב בני אדם, אינו יכול להיות סניגור, דהינו אין התקרבותו של אדם אפשרית, אלא אם כן מרחיק את היצר והתאות מעצמו.

מעשה שביקשו ביתוסים להטעות לחכמים וכו' ירח רבוץ בין ב' סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו לגדי, קרניו לצבי, וזנבו בין ירכותיו, הצצתי בו ונרתעתי לאחורי והרי 4 זוז קשורים באפונדתו. (כב)

במליצת דבריו רמז העד לבה"ד שהמכשול נובע, משתי אבני נגף, והם כתות הצדוקים והביתוסים, ומעדים הנשכרים ליצור עדות שוא, בעד בצע כסף, (ושהוא השכיל בערמתו לילך בשליחותם כדי לסכל עצתם).

מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה ולא של קשת. של לבנה, דחלשה דעתה. ודקשת נמי, דלא לימרו עובדי חמה, גירא קא משדיא. (כד)

אין ספק שחז"ל הבינו את עניני הבריאה כהלכה, ושלא יתכן שפגימת הלבנה תהיה כלפי החמה. אלא כשם שהסמיכו מוסריהם למקראות שאינם ענין לכך, כך ג"כ לקחו לשמושם את הדברים הטבעיים המוטבעים כך מתחילת בריאתם, ללמוד וללמד מהם עניני מוסר ואמונה, שאין לו לגדול לעורר קנאה בלבו של קטן ממנו וגם להיפך. וגם ללמוד מצורת השמש, היאך הם מורה ומראה שאין בכחה לעשות ולפעול מאומה מעצמה, אלא רק עושה רצון קונה.

ובפ"ר פי' וז"ל רצו לרמוז לנו סיבת קדרות הלבנה וחסרונה, שהוא לסבת עמדה לפני השמש ופניה שכלפינו חשוך, כפי שהיא, שאין לה אור עצמי, רק מאור השמש שמשתלח אליה, ולפיכך מעולם לא ראתה בפגימתה ולא בפגימת הקשת שמתהוה ג"כ מניצוץ השמש.

לא אסרה תורה אלא דמות ד' חיות בהדדי, ופרצוף אדם משום לא תעשון אותי.

פי' בפ"ר וז"ל, חלילה שיהיה לאל דמיון. וענין בצלמנו כדמותנו על הנפש השכלית. ועל הצד הזה, דמו הצורה ליוצרה בעבור שנשמת האדם עומדת לעד וממלאה כל הגוף, בדומה (כביכול) לש"י שהוא לעד ולעולמי עד, ואיננו גוף ולא כח בגוף והוא בכל המציאות ואיננו בו, עכ"ל.

זיל לעין עיטם וקדשה, ושלח לי סימנא, דוד מלך ישראל חי וקיים. (כ"ה)

פי' בפ"ר וז"ל מחמת השמד שלא היו רשאים לחדש חדשים, א"ל זיל ושלח לי משם סימנא. ובסימן זה רמוז תקות התמלאות והתחדשות מלכות בית דוד, שעתה פרוץ הוא וחסר כלבנה. וכן נמשל בכתוב "כסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם".

אין כ"ג נכנס ביוה"כ בבגדי זהב שאין קטיגור נעשה סניגור? (כ"ו)

לפי הפשט הכוונה לחטא העגל, אבל בפ"ר פי' וז"ל כי הזהב הוא נחמד למראה וכל אדם מתאוה לו להשיגו, ובעבורו יגדל החמדה והשטיפה בגשמיות היפך רצון ה'.

זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לומר ולא האוזן לשמוע (כ"ז)

כבר פי' הראב"ע למאמר חז"ל זה בפירושו לתורה, שכאשר אמר ה' "זכור", הבינו הכל שהכוונה גם "לשמור" וכאלו בבת אחת נאמרו, והנס, שהקיפה הבנתם לכל כוונת התורה אף על פי שאמרה זאת בבטוי אחד, יעו"ש.

כל שטה וש' שנטלו אוה"ע מירושלים עתיד הקב"ה להחזירן לה, שנ' אתן במדבר ארז שטה וכו', ואין מדבר אלא ירושלים וכו' (כ"ג)

ממה שתפסו מלת שטה ולא ארז שנזכר ראשון. נראה, שנתכוונו לרמוז על רעיון נשגב, שכל הדתות שנוסדו בעולם, שיטות שונות הן ששרשיהן נעוצים ביהדות, וכל אחו"א נטלה לעצמה שיטה לפי נטיותיה וכשרונותיה, ומזה בנתה לה ארמון דתה, אך לא הגיעה בה אל האמת והשלמות, וע"כ עתידים לחזור למקור שממנו יצאו ונפרדו, ויעזבו מקחים שלקחו ורעיונות שפיתחו לעצמם.

מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ והראה למשה סדר סליחה. (י"ז:)

פיר' בפ"ר וז"ל, סוד זה המאמר כמאמרם, הראהו קשר של תפילין, והוא שהש"י הראהו איך כל המציאות מתקשרת ומשתלשלת ממנו, וכולם טפלים לו וצריכים למציאותו. וכפי שביאר הרמב"ם שהראהו את דרכיו, מה שנא' בתורה "כל טובי", והם י"ג מדות שמנהיג בהם את עולמו, כדי שנתחקה ונלך בדרכיו. וכאשר ישכילו ישראל ענין זה ויכוונו זה בתפלתם כתקונו, אז הש"י יקבל תפלתם בלי ספק.

אני הוא קודם שיחטא ואני הוא לאחר שיחטא האדם ועשה תשובה. (עז:)

כתב בפ"ר וז"ל: מאמר נכבד זה, מורה על מה שרמזו באמרם, נקרא שם מלא על עולם מלא, ר"ל שאין דבר בכל העולם השפל שמוכן לקבל שפע הש"י וגבורתו, כי אם האדם לבד. ולכן כאשר יחטא האדם לא יראה כחו וגבורתו, אך כאשר יחזור בתשובה תחזור שכינה לאכסניא שלה.

חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחד. (כב:)

פי' בפ"ר וז"ל ר"ל אל תקרי "ותחסרהו מעט" אלא מט, ר"ל שלא חסר, כי אם הדבר אשר שכל אנושי נמנע להשיגו מצד חמרו שהוא כח בגוף. וזהו שנאמר לו "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם" מחמת שהוא אדם.

עשר מסעות נסעה שכינה מקראי, וכנגד עלתה סנהדרין מגמרא. (לא)

את כבוד ה' הנברא או הנגלה, מכונה שכינה (עי' מו"נ רס"ג) והוא היה מורה ומרמז לישראל, כי ההשגחה הפרטית, חופפת עליהם לשמרם וכל שחטאו ישראל יותר, נמעט האות של השראת השכינה בתוכם, ומזה בא גלות כבוד ישראל עד גלות העם כולו, בעצמו.

אמרו מלה"ש לפני הקב"ה, רבש"ע מפני מה אין ישר' אומ' שירה בר"ה ויוהכ"פ? א"ל אפשר מלך יושב על כסא דין וכו'. (לב.)

ידוע הוא לפי הרמב"ם השמוש הרחב במלת מלאך. ולפי מה שחז"ל אמרו מאן מלכי רבנן אף מלה"ש דכאן הם רבנן, ובחרו חז"ל לשיח בדרך מליצית זו (שנשתבח בה ריב"ז), לשום דברותם ולתלות טעם אי אמירת הלל בר"ה בפי הקב"ה ומלאכיו, כדי לסבר את אזננו ולהטעים הדברים יותר ללבבות, ע"ד הכתוב, להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם.