המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו

כתיב ועשו ארון, וכתיב ועשית לך ארון עץ, כאן שעושים רצונו של מקום כאן שלא עושים (ג:)

כלו' בספר דברים דמשתעי קרא בחטאם ומרים, ייחס את עשיית הארון למשה, כי אם לא היו ראוים ללוחות הברית, ארון למה להם? ואלו בספר שמות, שהצווי היה למשה בארבעים ראשונים בטרם חטאו, נתיחס על שמם "ועשו ארון". ודומה לזה מאמרם שהשטן בקש את התורה ולא מצא, והקב"ה א"ל לך אצל בן עמרם, וכן מה שאמרו שהלוחות היו מבקשים לפרוח ומשה היה תופסם, הכוונה שעל אף שחטאו ונהיו בלתי ראוים, בכל זאת ניתנה תורה בשביל משה ותלמידיו הדומים לו וההולכים בדרכו, אשר תורה מתקיימת על ידם.

מאי "כי קצר המצע מהשתרע", קצר מצע זה מהשתרע עליו שני רעים כאחד (ט.)

חלילה להבין אמרם שני רעים, ידידים ח"ו, כי מה לתבן את הבר". אלא מלשון רעיון. ונתכוונו לפרש לנו בזה את עומק המקרא, שישראל אם כי בתחילת פשעם ותעייתם בהבלי עכו"ם למשוך עליהם שפע עליונים, לא נתכוונו לכפור בש"י אלא דימו גם לעמוד באמונת מציאותו ואחדותו, כירבעם שהעמיד העגלים לתכלית קיום מלכותו, ולא ע"מ לכפור בש"י, ועם כל זה הוכיחם הנביא "כי קצר המצע מהשתרע" עליו שני רעיונות, כלו' שא"א להחזיק בשתי סתירות, אמת ושקר יחדיו, כי עבודת ההבל, תביא בהכרח להכחיש העיקר ולפרוק עול. כאמ' "כל המודה בע"א ככופר בכל התורה כולה", שמי שנתערבבו לו הבל וכזב ואמונות טפלות, אמונתו פגומה ומפוקפקת, וזהו סיבות הטעות והבלי אמונות שוא וע"ז שנתפשטו, שחכמי קדם הניחו להמון לתעות אחר דעתם ודמיונם במעשה הבל, בחשבם שדי שיודיעום רעיונות ועיקרי האמונה... אך במשך הזמן נשכח העיקר, ונשתמר מעשה השוא וההבל, וזהו ענין זבובי מות וכו' שמעט סכלות והבלות, בכוחה לאבד הרבה יקר וחכמה.

ראשונים שנגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם. (ט:)

פרש"י לא היו מחפים ומכסים על עוונם. ועל כן כיון שחטאתם היתה נוכח פניהם, כשתכפום צרות, היו חכמיהם ונביאיהם מוכיחים אותם ומצביעים על אותן עוונות שגרמו להם, ואז שמו אל לבם לשוב מהם, ועל כן באותה מדה נגלה ג"כ קץ פרענותם ונגאלו ונושעו, כמו עון הנשים הנכריות בימי עזרא שהוכיחום ונתעוררו ושבו, משא"כ בדורות האחרונים שרבו אנשי חנף אשר בסתר זר מעשם, ובגלוי, לאנשי קודש ייראו, ומרמים את עצמם, ומחזיקים את עצמם כחסידים וצדיקים, ומורים היתר לעצמם במקום לשים לב לחפש ולחקור על אמונתינו ולתקן את מעשינו, ע"כ לא נתגלה קצם, אלפים שנים עברו ולא נושענו, כי הכל תלוי בתקון עצמנו.

אם חומה היא אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו. עכשו שעליתם כדלתות באופן מועט ושפוף, נמשלתם כארז שרקב שולט בו. מאי ארז סמסגור. מאי סמסגור בת קול (ט.)

מתוך דרשתם באופן שונה במד"ר שיר השירים, יובן ענין מאמרם זה שר"ל התמרמר לרבב"ח שמבהל על כך שלא עלו ישראל מבבל בשעתו רובם והמונם אלא מועטים. ועי"ז נקבע תוקפם וחוסנם הרוחני והלאומי כיחס שבין דלת מארז, לחוסנה של חומה, אך על אף זאת נשאר בהם חשיבות ויתרון על אוה"ע כיחס שבין ארז לשאר עצים וזהו ענין השאלה מאי ארז, שאף שהמשיל פחיתות מצבם לארז (ביחס לחומה), בכל זאת עדיין יש שבח לארז משאר עצים, וכך גם ישראל, על אף שפל מעלתם בגלות עד שנדמו למסס התולעת אפעפ"כ יש בהם מעלה ויתרון מהגוים, ע"י הבת קול שהיא הסניגור שלהם דהינו היתרון שלהם, שאף שפסקה מהם נבואה, רוח הקדש לא פסקה מהם. וזהו ענין אמרו "מאי ססמגור - בת קול, כלומר מהו יתרונם אחר שהמשלתם לססמגור. וענה ב"ק, דהינו רוה"ק וקול חכמתם של ישראל הנודע מסוף העולם ועד סופו.

הוא פורש ובוכה שחשדוהו בצדוקי והן פורשין ובוכים (יט.)

ענין הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין, אין זה כמשמעותו כאן על חשש עונש החשד בכשרים (כי מה יעשו. ועוד אין זה משנאתו), אלא כנרמז שם "מפני שהוצרכו לכך" כלו', מפני שהגיעו למצב קלוקל כזה שהכל נחשדים על קלקול האמונה והתפשטות המינות אפי' עד כ"ג, עד כדי כך שנזקקים להשבע ולהשביע עליה.

רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה המזכח בנוי ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבולעה. שנ' חופף עליו כל היום. (יב)

ע"פ פתרון ברכתו של יעקב "בנימין זאב יטרף יאכל עד", שבחלקו תשרה שכינה ובנחלתו יחלקו קדשי מזבח, תיארו לנו חז"ל בזה, מהם מאויו של צדיק, - ששואף והולך לכלול בעצמו את השלמות.

נס גדול נעשה בלחם הפנים סילוקו (חם) כסדורו, וכן מקום ארון אינו מן המדה, וכרובים בנס הם עומדים. (כא)

כל הנסים הללו סודם וענינם הוא כאותם עשרה נסים שהיו במקדש אשר הרמב"ם באבות רמז לנו ענינם ודרך הבנתם.

בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאים פירותיהם בזמנם וכשרוח נושבת נושרים (כא)

נראה שהכוונה לאותם ציורים וכיורים של פרחים וציצים שעשה שלמה בכותלי בית המקדש, שהביעו כל כך רעיונות משלים וענינים של כבוד ה' ובית מקדשו. ואלו הם פירותיהם שהיו ממציאים ונושבים ללבות ישראל אשר היו עולים לרגל ומתבוננים בהם. אך כשנכנסו האויבים להיכל היה זה עבורם כעץ יבש, ואומלל ונחרב. וסיים ר"א ואמר עתיד הקב"ה להחזירם. שנא' פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה (ומן הדבר החוזר יובן ענין הדבר שניטע וניטל) (ומי' לקמן יט.)

כרובים בנס הן עומדים (כא)

כתב הרד"ק במלכים שקצוות הכנפים הפנימיות היו נוגעים זה בזה, ואם כן אין צורך לנס היו עומדים, וח"ו שהוא ידחה את דברי חז"ל, אלא הוא דוחה את הבנתם כפשטם, ויסביר שאת חכמת העשייה ויכולת ויידע עשייתם באופן שהגוף היה מובלע תחת הכנפים, ומאידך היו נראים הכנפים כהמשך לגוף, באופן מופלא הנראה לנס, ושבנס הם עומדים.

תנא לא היו מעסיקין אותו אלא בפה ומה היו אומרים אם ה' לא יבנה בית וכו' (יז)

רש"י פי' ענינו שיזהר בעבודתו לש"ש כדי שלא יטרח לחנם, אבל מהירושלמי ששנו כך: לא היו מניחים אותו לאכול בצים וחלב וכו' אעפי"כ היו קורין עליו את הפסוק אם ה' לא יבנה בית וכו', נראה שענינו שרמזו לו, שאעפ"כ שהוא נמנע מכל המאכלים המביאים לידי טומאה, אעפ"י בלי סייעתא דשמיא ועזר מהש"י, לא יועילו כל התחבולות הטבעיות, ועל אדם לעשות השתדלות גשמית ורוחנית. ומוסר אמונה כזה היה נחוץ לאותם כהנים לא שלמים, כדי שלא יזלזלו בקדש כשיראו רוב ההשתדלות מבלי התרחשות נס, וכ"ש אם תארע להם תקלה של טומאה.

שש אשות הן, אש שותה, אש דוחה (כא:)

הורונו שכשם שאין בכוח שום נברא לעשות יש מאין, כך אין בכוחו לעשות יש לאין גמור, שאפי' האש המכלה אינה משימה מציאות להעדר ולאפס גמור, ורק ביכלתו ית' היכול על כל, לעשות פליאה זאת הנרמזת באש אוכלת, אש דשכינה, שהיא מכלה הכל.

עומדים צפופים ומשתחוים רוחים (כ"א)

פי' הרמב"ם שלעוצם רגשי כבוד המקום ההוא, לא היו באים לידי דוחק ולא היו לוחצים זה את זה. ולא מקפידים זה על זה מרוב מורא מקדש. וכך פי' בפ"ר שזה היה מחמת אימה ויראה מה' וכבוד המקום, וע"כ כל אחד היה מתקבץ ומתכנס בעצמו לרוב המורא, ולא אמר אדם צר לי המקום מרוב אהבה ואחוה שביניהם ויראת המקום. ולא נראה זבוב ולא פסול וכו', הוא לפי שהכהנים היתה אימת ה' עליהם והיו עושים הקרבנות בזריזות, ובזהירות. וסיעתא רשמיא היתה מלווה אותם ונותנת בהם כח לכך להזדרז ולמנוע כל עפוש וסרחון, ומזה הטעם ג"כ לא אירע קרי לכ"ג מרוב יראה וקדושה. כי לא היה מהרהר זולת בעבודת ית'. וכן מה שלא הזיק נחש ועקרב, גם זה לפי שהעיר היתה כולה מיושבת, ואין בה שום חורבות ומחראות שיסתתר בהם נחש, וכאשר נראה, המיתוהו מיד, עכ"ל. ואין לשאול א"כ מהו הנס, כי עצם התמדת ישובה ושכלולה והתמדת היראה בה, הוא נס.

אמר ליה אליהו לר"י אמריתו אמאי לא אתי משיח והאידנא יומא דכפורא הוא ואיבעול כמה בתולות בנהרדעא. אמר לי והקב"ה מאי אמר? לפתח חטאת רובץ ושטן מאי אמר, לית ליה רשותא ביוה"כ לאשטוני. (יט:)

כמה גדול מאמרם זה שהקב"ה מלמד זכות על בניו אפי' אם חוטאים ביוה"כ. לאמר, שזה מחמת היצר והחומר. ועל כן אף השטן דהינו היצה"ר, אימת יוה"כ עליו. כי אפי' הרשעים ניכר עליהם יחודו של יום זה, ומושפעים הם ממנו ולכן גוברת מדת הרחמים והסניגוריא בו על מדה"ד. וכן נפלא לראות איך חז"ל התיחסו במשל זה, לאי אלו עברינים מישראל בעצומו של יוהכ"פ, אשר מצד אחד אין להתפלאות על דלא אתי משיחא ובוששת לבא גאולת ישראל, שכן נמצאים בהם עברינים רבים בסתר אפי' ביוהכ"פ. ומאידך גיסא, מצדו של הקב"ה, אין כל מניעה לאדם מלחטוא אפי' ביוהכ"פ, והרשות והבחירה נתונה לו תמיד. אך מאידך אין בכחה של עבירנות יחידים להשטין ולהעכיר את האוירה הכללית המיוחדת ליוהכ"פ, אשר יש לו השפעה על מרבית העם מלחטוא ביום זה, כי פרישות יום זה עם הרהור תשובה ובקשת מחילה וכפרה, ימנעו לשטן ויצה"ר מלחטא ולעכב הכפרה.

מעשה בצדוקי שתיקן מבחוץ והכניס לפנים. ביצאתו היה שמח שמחה גדולה אמר כל ימי הייתי מצטער אימתי יבא לידי מקרא זה "כי בענן אראה על הכפרת ואקיימנו, אמרו לא היו ימים מועטים עד שמת והוטל באשפה, והיו תולעים יוצאים מחוטמו, וי"א ביציאתו ניגף דתני ר' חייא כמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתיפיו. (יט)

לפי מה שהסביר הרמב"ם במו"נ ענין רגל ועגל בנבואה, ושאין המלאכים מתגשמים, ניתן להבין מן החבטה ותיאור הפגיעה ומן הממצא על בין כתפיו, את סוג המלאך, הנסתר והנעלם מאימת מלכות שפגע בו וזאת גם לפי שתוף שם מלאך שהסביר הרמב"ם במו"נ.

אלמלא גלגל חמה נשמע קול המונה של רומי, ואלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה. (כ.)

פי', אלמלא הכרת מציאות ה' גדולתו והשגחתו מצד גלגל חמה דהיינו הטבע והבריאה, היו תועים כל העולם ונשקעים בדעות כוזבות וכפירה ומדות רעות של המון עם רומי, מפני שאון מלכותם, הצלחתם, כבודם, וגודל ממשלתם, שמטעה להמונים ולרשעים, לומר שוא עבוד אלקים וכו'. ומאידך אלמלא רומי הרשעה שמתעה לעולם היו כל בנ"א מכירים האמת וגדולת בורא עולם ומנהיגו מצד יצירתו ובריאתו.

וכבר אמר (כ"ג) אנא ה' ונשמע קולו ביריחו (כ')

אפע"פ שהתלמוד נושא ונותן בין קולו זה של כ"ג לבין קולו של גביני כרוז שאמנם טבעי הוא שישמע בלילה בג' פרסאות, אפעפ"כ, קולו זה של כ"ג, הוא מסוג ג' הקולות שנזכרו בסמוך, קול גלגל חמה וקול המונה של רומי וקול נשמה שיוצאה מן הגוף שענינו הוא, שהדיהם ורושם שלהם המוחשי מגיעים ומורגשים למרחוק. וכך גם הד קול עבודת כ"ג מרוב מורא מקדש. ונזכרה יריחו כי היא העיר הראשונה שכבשו ישראל בכניסתם לארץ והישוב המופלג והסמוך מכוון הגולה והמצפן כלפי ירושלים. וכל העולים מן הגולה העיקרית (גלות בבל) לירושלים. מיריחו כבר ראו מריחים וחשים ומרגישים את האוירה המחושמלת מקדושת המקדש והעבודה בו, משערי הכניסה לאזור ירושלים.

ג' קולן הולך מסוף העולם ועד סופו, קול גלגל חמה, וקול המונה של רומי, וקול נשמה שיוצאת מהגוף. וי"א אף לידה, וי"א אף רביה. ובעו רבנן רחמי אנשמה בשעה שיוצאה מן הגוף ובטלוה (כ.)

עי' במהרש"א ובעיון יעקב, שדייקו מאמרם קולם הולך ולא נשמע, לומר, שענינם מפורסם. ששלטון רומי כ"כ מפורסם. וכן מות, ולידה, ורדיא, הוא ענין הידוע בכל העולם תמיד. והשפעת הדברים האלה למתבוננים בהם גדולה מאד בעולם, להכיר על ידם את פעולות יוצר בראשית והשגחתו בעולמו, שאף שאונה (והמונה) של רומי, הוא מגבורותיו ונפלאותיו וכו' למתבונן ולנותן דעתו לכך. כי ענין מציאותם בולטת ומפורסמת ורועשין ומכריזין בעצמם, ואין בנ"א שוכחים מהם, אך מאידך אצל מחוסרי אמונה ודעת, הם גורמים לספיקות והרהורי אפיקורסות בהשגחה ובאמונה, שקול גלגל חמה דהיינו הטבע הנוהג כמנהגו, כולל הצלחות הכופרים והרשעים בעניני העוה"ז, שאינו מפליא בין צדיק לרשע, בין אוה"ע לישראל. וכן תוקפה ואימתה של מלכות רומי הרשעה על כל העולם כולו ובפרט על עם ה'. וכן גם ענין המות הפוקד לכל, בכל צורותיו, מקרה אחד לצדיק ולרשע. ולי"א אף צער לידה, או צער רביא, דהיינו הישג הפרנסה ששווים בו רעים וטובים, ומקרה אחד לכולם, אשר מכל הטבעים האלו מבלי הבחנה ומשוא פנים לפי המעשים, נתפקרו רבים מבנ"א באין נס או מופת המפליא בין טובים לרעים. וע"כ כדי לחזק הלבבות באמונה, בעו רבנן רחמי וכו' היינו שחזקו הרבה את רעיון האמונה בהשארות הנפש בעוה"ב ובתחית המתים אף שלא נתפרשו בתורה, שבפרסום אמונות אלה בטלו את קול הכפירה היוצא מקול המות המכלה הכל, וכמו"כ עשו הרבה לחזוק לב בנ"א בתקנם סדרי הלויה וצדוק הדין, וקבעו ג' לבכי, וז' להספד ול' לאבילות וי"ב חדש. ונתנו גבול לכל דבר, וקבעו תנחומי אבלים למען לא ישתוממו בנ"א יותר מדאי על המות.

והתניא שברי כלי חרס נבלעין במקומן, (בבהמ"ק) וכן מוראה ונוצה ודשון מזבח ומנורה. (כא.)

ענינו שהיו נעלמים לאלתר כלא היו. כי הכהנים היו זריזים לסלקם ולהעלימם מיד, מבלי שיראה גנות מראה אשפה אף לרגע קט במקדש. והיו נעלמים מיד כאילו נבלעו במקומם.

בשעה שבנה שלמה ביהמ"ק נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירותיהן בזמנם וכשרוח מנשבת בהם נושרין שנא' ירעש כלבנון פריו. וכשנכנסו אויבים להיכל יבש, ועתיד הקב"ה להחזירם (ל"ט)

ענינו, שבתפוחי ציצים ופרחים שפיתח בקירות ובכלי המקדש, שיקע כל מיני רעיונות וחכמות שהיו נהנים מהם המתבוננים, בכל עת שנושאם לבם לבוא להתבונן בכך. או ענינו ששלמה הצליח לנטוע בלבבות רגישות, רצון, ואהבה מרובה למקדש וצרכיו שישראל היו מנדבים בשפע, כאלו הוא מאליו נותן זהב פריו, מבלי צורך לגביות והתרמות, כך שלא ידעו מחסור בכל צרכיו.

ובפ"ר פי' ששלמה חבר ספרים חמודים מזהב ומפנינים, שנהנו בהם החכמים ופיקחו כל שומעם. ובחרבן, נאבדו אותם ספרים וחכמות, או שזה תאור רוב העושר עד שכאילו אילניהם היו של זהב, כי כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה, והכל עתיד לחזור לע"ל. עכ"ל. (ועי' לקמן עוד ביאורים על מאמר זה).

ששה חדשים נצטרע דוד ופירשו ממנו סנהדרין ונסתלקה ממנו שכינה. שנא' השיבה לי ששון ישעך. ישובו לי יראיך (כ"ב)

כי מתוך תפלתו משתמע, שעקב אותו מעשה, נתרחקו וסלדו ממנו סנהדרין והיה מרוחק כמנודה וכמצורע בעיניהם עד שמת הילד והתפלל ושב בתשובה, ונודע מפי נתן הנביא שנמחל לו, אז שבו אליו.

בן שנה שאול במלכו כבן שנה שלא טעם טעם חטא, ואימא כבן שנה שמלוכלך בחטא? (כב)

לא דרשת הכתוב השמיעונו כאן אלא ענינו ופשטו, שהכתוב קובע שהתנהגותו של שאול מול הנביא ומצות ה' היתה, כמו של בן שנה מול נסיונות החיים, שהוא תם וחסר נבונות וחכמת חיים. והתנצל ר"י שאמר שמלוכלך בחטא. כי הנסיון היה גדול והאחריות רבה, ולא נכשל אלא באחת ועלתה לו, מחמת שהתעקש תמיד כבן שנה על שלו, וחיפה על כשלונו ולא שב בתשובה לאלתר, כשהנביא הוכיחו לכבוש ולמשול ברוחו, אלא רעה מבעתתו, ע"כ נדחה.

מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו. (כ"א)

אף שזו מדה טובה שאין למעלה ממנה, מכל מקום נראה שמחילתו לא נבעה מתוך ענוה, כי התגלה אח"כ שאין זה קו האופי שלו, שכן לא ויתר כל שהוא לא לדוד ולא לנוב, ואדרבא נטר ונקם מהם מתוך קנאות ועיקשות עיוורת. וכן לא גילה סימני ענוה מול הנביא ממליכו וממשיחו, ויוצא שמחילתו הפעם לא נבעה מתוך ענוה, אלא מתוך חולשת אופי וחוסר אמונה ובטחון אישי על מה שהופקד.

אף אסתר סוף כל הנסים (כט)

כלומר סוף הנסים שנכתבו בתנ"ך - בקדושת כתבי הקודש אשר לקחם לדורות, וכדמסיק ניתנה ליכתב קא אמינא.

שם רשעים ירקב - רקבובית תעלה בשמותיהם. (לח)

הנה פירש התלמוד שענינו, דלא מסקינן בשמייהו לבנינו, אלא נמאס לשמם, בגלל זכרם המגונה, ומכאן יובן ענין ימח שמו וקללת זכרו של רשע, שהוא גנויו המתמיד, כדי שנתרחק ונישמר מליכשל בדרכו.

ה' דברים נאמרו באש של מערכה; רבוצה כארי וברה כחמה ויש בה ממש ואוכלת לחים כיבשים ואינה מעלה עשן. והתניא ככלב? ל"ק הא במקדש ראשון הא במקדש, שני (כ"א.)

אש המערכה סימלה את להט עבודת הקודש שבמקדש. והיא היתה איפא הלפיד שאותותיו ניכרו למרחוק. ולפי כווני עשן מערכת המצב הרוחני של ישראל בעבודה במקדש אפשר היה לשער ולהעריך את המצב הרוחני. והמשילו את כבוד המקדש ולהט אש עבודת ה' באש רבוצה כארי. שזו מליצה על מעמד המקדש והכהנים בבית ראשון, שנבנה בפקודת מלכי יהודה שנמשלו לאריה, ומעמד הכהנים היה תקיף ומכובד. והראיה, התנגדותם למלך עוזיהו, וכן כבוד הבית היה גדול, דמיון הופעת ארי וגבורתו. אבל בבית שני שנבנה בפקודת מלכי פרס שמאפנים השגל-כלבתא, אפים היה ככלב שנושא עיניו אל רצון בעליו ושומר לו אמון, מחמת שהיו הכ"ג מתמנים מטעם. או שהיתה הכהונה גדולה נמכרת, והיו עיניהם נשואות למצוא חן בעיני אדוניהם הנציבים והקיסרים. ועל כן כבוד הבית השני היה ביחס דומה ואף אם נמצאו איזה אנשים שעצרו כח לצעוק ולהוכיח ולעורר ולמחות על מנוי או קנית הכהונה גדולה, אך לא היה בכוחם לשנות את המצב, (פרט לתקופת בית חשמונאי).

מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול מפני שלא היה בו דופי. דאר"י אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים מאחריו שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו חזור לאחוריך. ורב אמר מפני שמחל על כבודו שכל שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו ת"ח (כב.)

טעם זה מאד תמוה וכי זו תורה וזה שכרה? אלא נראה הכוונה שלא היה בה דופי בעיני שאול עצמו. כי רק הרגשת חסרון ונקיפת מצפון ומיעוט עצמי מרתיע מלחטוא ומליכשל, כמו שאמרו שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו חזור. ועוד עצם הדבר שלא היה כל דופי ביחוסו, הזיח דעתו להתנשאות ולהיות מקפיד על כבודו ללא ויתור כל שהוא, ואף נהפכה תכונתו מצנוע ונחבא אל הכלים לקצה השני, לגס רוח וקנאי, עד שבקל לקח לעצמו עזות להקריב במקום הנביא, ואף התיימר להתנשא ולהתפאר ביומרת שוא לומר "הקימותי את דבר ה'". ועוד שעיקר חטאו היה בתחום הממלכתי ולא בתחום האישי כדוד. וכן גם נקם בחמת זעם בנוב, (היפך טבע הותרנות שגילה במזלזליו תחלה) ולכן לא נתחבב על העם כי התגדל, ולא התחשב בחכמי הדור ועצת זקניו, ואדרבא נתפס לחשדות, ובאופן זה המיט רוח רעה בעצמו שביעתתו תמיד, ופסל את עצמו מלהיות ראוי להחזיק בתפקיד בחיר ה' ומשיחו. מה שאין כן רעו הטוב ממנו דוד ע"ה, היה שפל בעיניו תמיד, ומוחל לקמים עליו (כמו לאבנר לשמעי וליואב). ולא החזיק עצמו לשלם ונקי, ולא בטח בדעתו ודרכו לומר שאין בה דופי, והיה ער ורגיש לבקורת (וזהו ענין אין מעמידין פרנס אא"כ קופה של שרצים מאחריו. כי בדרך כלל לא יצליח להחזיק מעמד, אלא מי שאינו מרגיש עצמו לנקי ושלם). ור"י שאמר מפני שמחל על כבודו, סבור שהשיטה שאחז בראשית דרכו היתה בעוכריו, כי רק בתחילה ראוי להטיל המרות והאימה, ואותה סלחנות השפילתו וקלקלה מעמדו בעיני העם, ובמעשי נוב חשב לתקן ע"י גילוי קפידא ותקיפות אבל רק קלקל והוסיף תסיסה ומורת רוח כלפיו. ולפי"ז אין פלא, שכשנפל לא מיהרו ישראל להמליך את בנו אחריו ואף שבטו הלך לבסוף להמליך את דוד, על אף שהיתה לו קופה של שרצים מאחריו שהיא יחוסו הלא מכובד. (אשר אפשר שזה גרם לו לדוד להמעיט את עצמו תמיד ולהתודות, ולהורות על ידי זה דרך תשובה לשבים).

קיים אברהם אבי' את כל התורה כולה ואפי' ערובי תבשילין שנ' וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורתי (כח)

ע"פ ביאורו של הרמב"ם למאמרם רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות - כדי שיזדמן לאדם לקיים מצוה אחת בשלמות שתשלים את נפשו. כי המטרה מכל מצות התורה היא שלמות נפשו של אדם, לפי זה נוכל לומר שאב' אבי' זכה להשיג שלמות מלאה לנפשו ע"י קיום המצות השכליות בדרך ה' באופן מה שיכולים תרי"ג המצות שבתורה שבכתב ושבע"פ להביא לאדם, ולפי זה אין צורך לדוחק שהאריכו רמב"ן והמהרש"א כדי לישב ענין נשואי קרובות דיעקב אבי' ומשה. כי מה יתרצו על רוב רובן של תרי"ג המצות, אשר אי אפשר ליחיד לקיימם ושתלויות במקדש ובכהנים וכיוצב"ז.

למנצח על איילת השחר מה אילה זו קרניה מפוצלות אף שחר, מה אילה זו רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה, אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה כשעה ראשונה. (כב)

אף שאין פשטו של מקרא על איילה, לא נמנעו לדרשו על האיילה. אף שאין לה קרנים אלא לאיל, ואף גם זאת לא נמנע הדורש "להעלות ציורים מדמיונו של יצה"ר, ממבנה גופה הצר והדק של האיילה, ולקשר לכאן גם מקרא אחר שנאמר בו איילת אהבים (ומה אהבים יכול לצייר בה?) ואף להעניק מסוג אותה חיבה גם לאסתר אשר מזמור זה בדרש יוחס לה כיון שנאמר בו "כי אבי ואמי עזבוני" ולומר מה אילה זו רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה כשעה ראשונה אף אסתר וכו'. וכל זה כדי להודיענו חסדי ה' היאך נתן בלבו של אותו רשע אשר כל ענינו הנאת הניאוף והמשגל - אהבה וחיבה שלא פגה אף שעה לאסתר. (כי ידוע מהו חשק יצרם של השטופים בזמה כאחשורוש). ועוד שמעתי מזקני זצ"ל שרמזו בזה על גודל הצטנעותה של אסתר בשעת תשמיש דבר הגורם והתורם כל פעם ליותר, וכמו שאמרו רצה לטעום טעם בתולה טועם וכו'.

דבר קטן הוויות דאביי ורבא (כח)

קראם דבר קטן רק מפני שהמכשול בהם אינו יציאה מן הדת, משא"כ מעשה מרכבה כל תעיה ומכשול בהם, דבר גדול וכפירה, וכל בואיה לא ישובון.

בן קמצר לא רצה ללמוד על מעשה הכתב (לח.)

אין מן הנמנע שהיה יודע להחזיק בידו ד' קולמוסין ולהשתמש בהם כעין (פטנט) של חכמת הדפוס להפליא בהעלם לעיני הרואים, (שכן היה דרכם של ראשונים שידעו איזה חכמה, שהסתירוה כדי ליקרא בעל מופת ועושה פלא, וקדיש מן שמיא, בפרט בעניני רפוי, וחז"ל גינו מידה זו, כי בסוף עמהם תמות חכמה).

בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, הביאו אומנים ממצ' וכפלו שכרם ח"א כ"ד וח"א מ"ח. (לח:)

אפשר שאחד הזכיר מנה של חול וח"א בשל קדש שכפול היה, ואין מחלוקת ביניהם, אלא שרצו ללמד מזה שדחו אותם, כפי הרעיון שאמר בן עזאי על זה; מכאן אמרו חכמים בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך, משלך יתנו לך ואין אדם נוגע במוכן לחבירו ואפילו כמלוא נימא, כי הכל בהשגחה מן השמים, ולא יועילו לאדם תחבולות ומרמה.

למה שנקרא שמו יער הלבנון לומר לך מה יער מלבלב אף ביהמ"ק מלבלב, דא"ר אושעיא בשעה שבנה שלמה ביהמ"ק נטע בו כל מיני מגדים של זהב כיון שהרוח נושבת משירים פירותיהם ומהם פרנסה לכהנים וכשנכנסו גוים יבש ועתיד ה' להחזירו לע"ל. (לט.)

שלמה המלך הידרו למקדש עד שלא דמה לו שום היכל באותו זמן, וכל כותליו ציפה בזהב. ופיתח בו כל מיני מגדים וציורי צצים ופרחים לכבוד ולתפארת, שמסמלים רעיונות ומוסרים נעלים, שפירותיהם היו האחדות וליכוד העם סביב אהבת המקדש הארץ והתורה שזה היה מקור ליכוד העם, והיה רוח האמונה וההתלהבות במי ששיכן שמו בבית המקדש מנשבת ונותנת פירותיה הנ"ל. וכשנכנסו גוים להיכל והחריבוהו (ופשתה שנאה וקנאה וחולשת האמונה) בעון שדבקו בע"ז ונטו אחרי הקסם וההבל, יבשו אותם פירות ההצלחה שנטע שלמה. והירושלמי פירש "זהב פרוים" - שעושה פירות", כדתנן "גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל". כי בעוד שהאילנות עושין פירותיהם בחוץ, אלו עשו פירותיהם בפנים הלבבות. ואפ' גם, שהיה זהב רך וקל לעיבוד לאומנים, לפתח בו כל מיני צורות פירות וקישוטים.

עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטרת. נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח הקטרת. כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח הקטרת (ל"ט)

עי' לעיל דף כ' על וכבר אמר כ"ג אנא ה'... ביאור מאמר זה, שעל דרך ההפלגה אמרו כך כדרך שדיברו חז"ל לשון הבאי וגוזמא, כי מטרתם לתאר גודל הרושם החויה והרגש מעבודת המקדש על סביבתו עד מהלך יום לכל רוח. (אחרת, לא היו צריכים בית אבטינס להתנות עם נשותיהם שלא יתבשמו אם כבר כל נשות ירושלים עד יריחו מבושמות ממילא.

כל כהן שמגיעו כזית יש אוכל ושבע, ויש שבע ומותיר, מכאן ואילך נשתלחה מארה וכו' הגרגרנים נוטלים ואוכלים. (לט)

כשאכילת קדשי קדשים היא לשם אכילת מצוה ולא לשם אכילה של הנאה, שבעים בכל שהוא ומלאים סיפוק, ואף מגיע אצל כל אחד שעור יותר גדול, מכאשר יש בין כהני ה' גרגרנים ובעלי אכילה לשמה, וכן כחה של מערכה ועציה, תלוי בזריזותם מרצם ודביקותם של הכהנים במקדש ובעבודה.

ארבעים קודם החרבן לא היה גורל עולה בימין ולא לשון זהורת מלבין ולא נר מערבי דולק, והיו דלתות היכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהם ריב"ז. (לט)

כלומר כבר היה מורגש שיהיה חורבן, הן מן המצב החברתי - פוליטי, והן מצד העבודה בביהמ"ק שלא היתה כמקודם על רמה והתעוררות והתרגשות מן הקדש. והתערבותו של ריב"ז במצב, כינו בגערה. ומחולשת המצב היו מצפים לכל גלוי סימני רצון וכפרה, בלשון של זהורית ובנר מערבי. וענין שמיעת הקול והריח עד יריחו, הוא קול ריח הרגש רוחני מהשפעת ואוירת הקדושה שהשפיעה עבודת המקדש לכל הסביבה. וכל זה כינו בקול וריח (והזכירו את יריחו מפני שדרכה הגיעו לירושלים מהגולה (מבבל) וגם היא העיר הראשונה שכבשו ישראל בכניסתם לארץ.

אבן שתיה וכו' תנא שממנה הושתת העולם. (נ.)

מעניני הכתוב שהביאו לראיה, יובן לנו הכוונה, שענינו, מביהמ"ק הושתת עולם האמונה. או, שהעבודה היא יסוד ותכלית הבריאה. ומ"ד מאמצעותו ומצדדים וכו' לא פליג, אלא סברי שקיימות עוד תכליתות אחרות ליצירה והוראות אחרות לאמונה.

מעבירים לפניו פרים ואלים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה (יח)

אין פירושו שיכיר במינים כי לא תינוק הוא, אלא כפי שפי' מהרש"א, כדי שיתבונן וידע את הדינים והמעשים הראוים לעשות בכל אחו"א.

כל המצות מברך עובר לעשייתן וכו' (לט)

בכוונה נקטו חז"ל מלה זו "עובר ולא קודם או לאלתר, כדי ללמד עי"ז שלא יהיה עובר לעובר, אלא סמוך ועם תחלת המצוה, בלא הפסק והפלגה, (כפי שעושים בתפלין בעת הנחתם עובר להדוק). וראייתם מהכתובים יפה כדרך המלך שעובר עמם וצועד בראשם אבל לא מקדימם ומפליג מהם.

עבירה מטמטמת לבו של אדם, אדם מטמא עצמו מעט, מטמאים אותו הרבה. מלמלטה, מטמאים אותו מלמעלה. בעוה"ז, מטמאים אותו לעוה"ב. (לט.)

כשאדם משלח רסן יצריו ומרגיל עצמו לתאות, הוא ימשך הרבה עדי תתגבר עליו תאותו ויתקלקלו מדותיו ותכונותיו המוסריות, ומזה השפעה לרעה על כחות הנפש. ויגיע גם לשבוש דעותיו והשגותיו, שתוצאותיו היכרת הנפש ואבדונה מחיי עוה"ב, ולהיפך, המרגיל עצמו בהתקדשות, ילכו מדותיו וכוחותיו ויתחזקו, ויסתייע בס"ד להשלמת נפשו עד כי יזכה להתעלות ושתשרה עליו רוה"ק, ולחיי העוה"ב הנצחיים.

ארבעים שנה קודם חרבן הבית לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק והיו דלתות היכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן ריב"ז וא', היכל היכל, יודע אני בך שסופך להחרב. (לט)

אפע"פ שאין לענין העבודה הבדל, אם עולה גורל של ה' בימין או בשמאל, אבל על דרך הסימן לימדו לראות בכך סימן ובשורה לחיזוק והתעוררות בדרכי ה' ועבודתו. כי ענין זה תלוי רק במעשיהם. ולכן ארבעים שנה מלפני החרבן, ניכר היה עקב שנאת חנם ומחלוקת שהיה ביניהם, בירידה וברפיון שחל בקדש ובעבודת המקדש, עד שנר מערבי לא דלק תמיד ומשמרת המקדש נחלשה עד שדלתות נזנחו ונפתחו מאליהם. ואולם לנס הלבנת לשון של זהורית לא זכו אלא בזמן שהיו ראוים לנס לפי מעשיהם.

בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגלין להם את הפרוכת ומראין להם הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומ' להם, ראו חבתכם לפני ה' כחיבת זכר עם נקבה (נד)

בין לפי מה שהעמיד התלמוד בפרוכת דשערים בבית ראשון, בין במקדש שני ובכרובים שציירו בקירות המקדש ע"י רדוד. ונגיעות כנפות הכרובים זה בזה כעין ידידים שלובי ידים זב"ז, קראו לזה מעורין זב"ז, דבר שמבטא ידידות וחבה. וזהו ענין הכתוב "כמער איש ולויות". לא יותר ולא מעבר לזה ח"ו שום צורה של מעשי זמה, כי לא יעלה על הדעת שהיו מבליטים בכרוכים שום אברי גוף, וכ"ש צורת דמות זכר ונקבה חלילה, אלא כפי המסורת דמות הבעה של רביא, לא חיתוך אברי מין ח"ו, אלא רק כנפים פרושים למעלה סוככים ומקבילים זב"ז, להבעת רעיונות נשגבים, אלא שהרשעים שעשתונותיהם ומחשבותיהם בזמותיהם, מדמים לעצמם בהם, את מחשבות זמותם, ומגנים את ישראל כאילו ראו ערותה.

בשעה שנכנסו גוים להיכל מצאו כרובים המעורים זב"ז הוציאו אותם לשוק ואמרו, ישראל הללו עוסקים בדברים הללו! מיד הזילום (נ"ד)

כבר שאל הריטב"א בשם מהר"י מיגאש ממה שנאמר (שם בב"ב) שלא היו פניהם איש אל אחיו אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, ויש מתרצים שכאן מדובר בצורת כרובים שבכותלים שעשאום מעורים לרמוז על חיבה יתירה. או אפי' בכרובים שעל הכפרת לפי מה שהגמ' תירצה שם שפניהם היו מצודדים, ועל כן אפשר היה להראות עי"ז את החיוב ואת השלילה לפי המצב, ע"י הנס.

אמר ליה ההוא מין לר"ח השתא אתון טמאין (מרוחקים) אמר ליה (אפעפ"כ) תא חזי כתיב בהו "השוכן אתם בתוך טומאתם" אפי' בזמן שהם טמאים שכינה עמהם (נ"ז)

כידוע שהחטא אם באמונה אם במוסר היא הטומאה, וסבר ההוא מין שבשל כך איבדו ישראל את יחודם. ועל זה ענה לו ר"ח שאפעפ"כ, שכינה שרויה בישראל גם כשהם חוטאים, כיון שכשהם נכשלים ומיד עושים תשובה, ואינם יוצאים ממסגרתם. וגם אין החטא מקיף את כולם.

ת"ר עזאזל, שיהא (הר) עז וקשה שבהרים, שנא' ואת אילי הארץ לקח, ותנא דבי ר' ישמעאל עזאזל שמכפר על עון עוזא ועזאל (ס"ז) (דהיינו יצר עריות שהוא עז)

פרש"י, עוזא ועזזאל מלאכי חבלה הם שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל וקין. ועליהם נאמר "ויראו בני האלהים", שהם כפי דמתרגמינן בני רברביא - גדולי אותו הדור ודייניו שהיו מלאכי חבלה (במוסר) שירדו משמי גדולתן ופרצו בתאות זנות וזמה, בזרוע וביד רמה, וגם מפרש"י (בנדה ס"א) סיחון ועוג בני שמחזאי שהוא עוזא ועזזאל, אתה למד מן האחרונים על הראשונים שהם בנ"א כיוצא בהם, וע"כ נקראו בניהם, וגם אזהרת רשב"י במד"ר (על פסוק זה) שמקלל לאילין דקרו להון בני אלהייא", אינה משאירה מקום לזולת הבנה זו.

ויברך עזרא את שם ה' הגדול. מאי הגדול, שגדלו בשם המפורש ויזעקו אל ה' אלהיהם מאי אמור? ביא ביא דאחרביה למקדשא וקליה להיכלא וקטלינהו לצדיקי, ואגלי לישראל ועדין מרקיד ביננא? כלום יהבתיה לן אלא לקבל אגרא ביה, לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן. נפל פתקא מרקיעא דכתיב בה אמת! אר"ח ש"מ חותמו של הקב"ה אמת. יתבו בתעניתא ג' יימם ולילי, מסרינהו ניהילהו, נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קה"ק, א"ל נביא לישראל היינו יצרא דע"ז, בהדי דתפסו ליה אישתמיט ביניתא מן מזיה ורמא קליה ואזל ת' פרסה, אמרו היכי נעביד דלמא ח"ו מרחמי עליה מן שמיא. א"ל נביא שדיוה בדובא דאברא וכו' אמרו הואיל ועת רצון נבעי רחמי גם על יצרא דעבירה. בעו רחמי ואימסר בידיהו. א"ל נביא חזו דאי קטלתון ליה כליא עלמא, חבשוה ג' יומי, איבעי ביעתא לחולה בכל א"י ולא אישתכח, וכו' כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מגרי ליה לאיניש בקריביה. (ס"ט)

חז"ל הבינו שצעקת עזרא וזקני גולה אז כללה השתוממות ומרירות לב, האיך נפנה לבם של ראשונים בהבלי ע"ז שהביאה לחרבנם, וראו מקור ושורש כל רע תלוי בצואר הגדולים המקודשים, אשר פשו ופשטו והשתרשו הדעות והמדות הרעות בהם, עד מבלי יכולת לינתק מכך, וע"כ התפללו לעזר מאת הש"י להטהר מכך, כי אין בהם כח ויכלת לעמוד בנסיון והסתכנות (בטול נהיית והשפעת העולם אז ע"ז ואלילות), על אף שעמידתם בנסיון מגדילה שכר פרישתה... וזהו ענין אמרם דלא איהו בעינא ולא אגריה בעינא. וכך גמלה אז בקרבם הסכמה מוחלטת כמו מן השמים הוחלט, על אמיתת אסור ע"ז מצד המושכל, והסכימו בלב אחד להנער ולבער גם אביזרייהו דע"ז כדי שלא לבא לידי נסיון ומכשול, והסכמתם בכל זה גם על הגדרים והסייגים שנקטה התורה זה אות להם מן השמים שדרכו בדרך אמת, ובקשו רחמים שימסר יצה"ר בידם, דהיינו שיסתייעו לתקן תקנות והרחקות, גדרים וסייגים, כדי להרחיק ולהבדיל העם מטומאות העמים ורעיונותיהם, ושיתקבלו גזירותיהם בעם למען לא יכשלו עוד.

וכשהחלו לפשפש ולשרש אחרי מקור שרשי הרעות, גילו שזה נובע מקירוב ודיבוק בגויי הארצות וביותר ע"י חיתון בהם, והמכשלה הזו היתה אפי' בקדש הקדשים במשפחת הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים לק"ק, כמסופר (בנחמיה י"ג). וכנרמז בזכריה "ויהושע היה לבוש בגדים צואים", ומתרגמינן, הוו נסיבין נשין (נוכריות) דלא כשרן לכהונתא. ואת יצר לוהט זה שהנביא כינה אותו שטן, וכתרגומו וחטא, כינו "בגורא דנורא המכלה מנפש ועד בשר, שמתעה ומדיח בסוף לע"ז, וע"כ גזרו אז להוציא לנכריות (ולא די לגיירם). ומפני שלא היה זה ענין השייך ביחידים, לכן זה גרם לזעזועים ורעש בקרב תושבי ארעא דישראל.

ונוכח סערת רוחות שקמה בעם, חששו מאי הצלחה ומכשול ביצר גדול זה, שאי אפשר בחיסולו הן מצד הטבע שכבר התקשרו בהם נפשית והן מחמת שכבר היו להם בנים מהם, וזהו ענין דמרחמי מן שמיא עליה. וע"כ נתיעצו לתקן ולגזור בנחת ובמתינות באופן שלא ירעש ולא יכבד על ההמון עד שלא יקבלו, וזהו שרמזו "בדודא דאברא דלא לישתמע קליה", וכך גזרו י"ח דבר וכו' שניות, קדושות, והבדלות. ונשמרו מלהרבות בהרחקותיהם פן ירחיקו לעם, או ימעיטו ממצות פו"ר, ונחרביה לעלמא (דאומה) כי לא תהו בראה, וזהו רמז "בעו ביעתא לחולה בכל א"י ולא אישתכח והסתפקו באיסורי יחוד ושניות, שעי"ז, הועילו למעט ולשבר יצר תאוה זה שלא יבא לידי מכשול בקרובות (ע"י גדרי אסורי יחוד ושנייות).

ואפ' שרמזו ג"כ על כך, שישנם במקדש כמה דברים מתעים להדיוטות ולהמונים כצורות כרוכים ומעשי הקרבנות וכפי שביאר הר"מ בקרבנות שאינם על כוונה ראשונה. ואמרו היכי נעביד, שלא לחשוב שראוים היו רק לשעתם, וכי בסור הטעם אין המצוה בטילה, וע"כ אמר להם נביא, שהעצה לסתום את פיות הטועים בבחינת דע מה שתשיב, היא לומר להם, "כי חטאת קסם מרי". דהינו שהעיקר בהם היא התשובה, "הלא שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים".

זכרנו את הדגה רב וש'. חד אמר דגים וח"א עריות. מאן דאמר דגים דכתיב נאכל. ומאן דאמר עריות דכתיב חנם (עה).

נראה שהראיה אינה רק מפני שעריות קרובות, הן בחנם בלי מוהר או אתנן כבשאר נשים. ולא מפני שפירוש חנם, מלשון חן דהינו לפי החן והחשק, אלא מפני שחז"ל סברו שעיקר סיבת התלוננותם, הם האיסורים והסייגים שהתורה הטילה עליהם. ודגים ובצלים, הם רק תואנה חיצונית. ועל כן נאמר בסמוך "העם בוכה למשפחותיו" ודרשו, על עסקי משפחות.

את הקשואים... ואת השומים, ח"א כל המינים טעמו במן. ואותן חמשה לא טעמו. וח"א כל המינים טעמו טעמן וממשן, ואותם המשה רק טעמן. (עה)

הסיפוק שהיה להם מהמן, נתן להם הרגשה שכל טעם המינים יש בו, אך כשהתעוררה בלבם תאוה לאותם חמשת מינים, חסר להם אותו טעם. וחד אמר, כיון שהמן מתוקן וטוב ביותר, לעולם לא היו זקוקים עמו עוד לשום טעם לא כתבלים ולא כלפתן, ורק ממשותו של אותו חומר כחומר, חסרה להם. אבל כשהיה להם סיפוק מלא בו. גם תכשיטי נשים וציקי קדרה חשו בסיפוקו.

ארבעה מיני שליו הן, שיבלי וקיבלי, פסיוני ושליו, מעולה מכולם שבלי, וגרוע מכולם שליו. והוי כי צפורתא ותפח ורבי עד דמלי לתנורא (עה)

כבר כתב המהרש"א שרצו להשמיענו בזה שיש מינים טובים במין זה, ומחמת ששאלו שלא כהוגן לא ניתן להם אלא הגרוע ביותר עכ"ד. ואפעפ"כ גם הגרוע הזה היה מיתקן ומשביח על ידם עד שהיו ממלאים ממנו תנורים וקצים בשומנו.

ממשמע שנא' ופניהם קדמה לשמש ואחוריהם אל היכל ה' אינו יודע שאחוריהם אל היכל ה' מה ת"ל? מלמד שהיו מפריעים את עצמם ומתריזים כלפי מטה (ע"ז)

חז"ל ביטאו בזה את הדגשת הכתוב "ואחוריהם", שעשו שם את הפולחן הזה כדי להכעיס ולהרחיק את העם מאחרי ה'. והזלזול במקדש ה' ועבודתו, קראוהו התרזה מלמטה. כי כל אשר יהגו ויהזו בע"ז, אין בזה מעוף הרי זה כהתרזה והפלטה מלמטה.

חמשה דברים בכלב שוטה, פיו פתוח ורירו נוטף ואזניו סרוחות. וזנבו בין ירכותיו ומהלך בצידי רה"ר, מחמת רוח רעה ששורה עליו, דחייף ביה מסתכן. ויש להורגו בדבר הנזרק (דהינו בלא כל מגע) (פ"ד)

כבר ידעו חז"ל בסכנתו של כלב שוטה והזהירו מכל מגע עמו, עד פשיטת בגדים שנגעו בו, והוסיפו גם לחש לחיזוק, וכינו את המחלה הנסתרת שנתקף בה, רוח רעה או מעשי כשפים.

אמר הקב"ה למיכאל סרחה אומתך, א"ל די לך טובים שבהם. א"ל הואיל ולא מיחו אני שורף כולם. וכו' באותה שעה הוציאו לגבריאל ומחיוה שיתין פולסי דנורא וכו' (ע"ז)

בכל האגדה הזו רצו חז"ל לרמוז כדרכם במשל וחידה את תוכן וענין דברי הנבואה, שאפע"פ שנגזר חרבן וכליה על האומה, ומלכות הרשעה שהשחיתה פעלה ע"פ הגבורה, אפעפ"כ לקתה ונפרע ממנה כמאמר הכתוב "הן אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה" ושמחו ברעת ישראל ועל כן הועברה מלכות מבבל וניתנה לפרס שנמשלו לדוב, אשר הטיבו מעט עם ישראל ובפרט עם ת"ח שהיו משחררים אותם ממס. וציין התלמוד שאף אותו כח שגבר עליהם, לימד זכות עליהם היאך אפי' נשותיהם מוסרות נפשם אתם על קיום התורה. וגם זכות אותם חכמים ונבונים כדניאל וחבריו, הכריעה את הכף והוטב להם ע"י מלכי בבל. וענין "הפתקא בידיה דדוביאל", הוא רמז על כתבי שטנה על יהודה וירושלים אשר בסוף נבלעו ונתבטלו, וסיים בענין מעשי הגבורה נגד היונים שלא ישלטו וישכחו תורת ישראל.

מלמד שירד לישראל עם המן, תכשיטי נשים, בשמים, ציקי קדרה, ואבנים טובות ומרגליות (ע"ח)

את הסיפוק שהפיקו מירידת המן, כינו חז"ל בירידת בשמים ואבנים טובות ומרגליות, לומר שאלו לא חסרו להם, או שלא הרגישו חסרונם אז. ובפ"ר פירש שכוונתם בזה, שהמן היה מטיב הפנים ומצהיל יותר מכל בשמים, כי בסבת רוע המזונות ישתנה מראה הפנים, וכן היה המן ראוי לעשות ממנו ציקי קדרה, שכן היה ראוי לבשל, לטגן, ולאפות, וכאמרם מה שד זה נהפך לכמה גונים, אף המן לכמה טעמים, וכן ענין מרגליות, לפי שלא היה להם צורך לבקש מה יאכלו או יתקשטו כי היו כעשירים שיש להם מרגליות טובות.

אלמלא לא נצטננו גחלים מיד הכרוב ליד גבריאל לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט (עז.)

פי' בפ"ר שהכוונה שמרחמי ה' על ישראל, אפי' בעת שמתחייבים, מתנהג הוא עמם במדת חסד ונותן מקום לתשובה, שכל זה רומז על המתינות בדין וחסד במשפט.

ושמתם, זכה נעשית לו סם חיים. לא זכה נעשית לו סם המות.

כוונתם לרמוז בזה שאין להתרשם מהעוסק בתורה, אלא א"כ הגיע לתכליתה להשלים לנפשו ולנצח ליצריו, שהוא ענין "זכה" (ניצח). כי אם תעה, לא רק שלא הרויח, אלא שנכשל ונתפקח לחטוא על ידה, כענין הכ' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

מה שד (בפתח) מתהפך לכמה גוונים אף המן מתהפך לכמה טעמים (ע"ה)

דהינו שהתינוק טועם בשד כל הטעמים, שכן הוא ערב וחביב עליו תמיד מכל מטעמים אחרים. ואם נרצה לקרא שד בצירי, לא יובן אלא בהבנת מאמרם בברכות ז', כאן ע"י שד, כאן ע"י מלאך, ובב"ר אמרו "והמתהפכת" פעמים אנשים, פעמים נשים.

ר"ח משכח להו (לשליו) ביני ציבי. ר' רגיל דמיתי ליה אריסיה כל יומא. יומא חד לא אייתי ליה, סליק לאיגרא שמע לינוקא דקאמר שמעתי ותרגז אמר בטני. אמר ש"מ נח נפשיה דר"ח ובדיל רבא אכיל תלמידא (ע"ה)

משנוי הרגילות ומשמיעת הפסוק, נתעורר לשפוט, שזה שלא הביא כרגיל, סימן שנפטר ר"ח, כי לכבוד חתנו היה מביא לו. או שסבר השכיר, שאותם שבדיר ביני ציבי, יסתפק בהם עתה רבא מעצמו, וע"כ לא הביא לו.

לחם אבירים אכל איש לחם שמלה"ש שאוכלים אותו. ד"א אל תקרי אבירים אלא איברים שנבלע ברמ"ח אברים (ע"ו.)

כל המחלוקת שבין ר"ע ור"י היא בבאור הכתוב "לחם אבירים אכל איש", שפשוטו סותר לכתוב בתורה "לחם לא אכלתי וכו', שר"ע מבארו אמשה רבי' שהוא התקיים מ' יום מלחם ההשגה כמלאכים, כי שבתו חושיו וטבעיו הגופניים, מתוך שהיו כל כחותיו ושכלו נתונים - אך ורק להשגה הנבואית ששרתה עליו ושקע בה. (והדבר מורגש בשינה, או כשאדם שקוע כולו באיזה ענין שלא מרגיש רעב וצמא).

ור"י א"ל לר"ע, טעית לפ' הפסוק לחם שמלה"ש וכו' כלום מלה"ש זקוקים לקיום דבר מזולת דבר כאדם, שעיקר קיומו במזון הגוף, אף שמזון הנפש עצמו יכול ג"כ לקיים הגוף. וע"כ נאות יותר לדעת ר"י לפרש הכ' "אכל איש", (אכל) על כל איש ואיש מישראל. ולחם זה, הוא המן שירד להם, שהכתוב משבחו שהיה מזון קל ותמציתי, שנבלע בגוף ולא היה מצריכם לעשיית צרכים גדולים. ונמצא שענין הפסוקים זהה, והכל תמימי דעים שמשה רבי' לא אכל כלום. ונתקיים בנס מכח השגת שכלו, ושכחת גופו, ושמלה"ש אינם אוכלים שום לחם.

מן שירד להם לישראל היה גבהו ס' אמה מחשבון גובה המבול, שמרובה מדת טובה ממדת פורענות (עו.)

דרשו את זה כעין מה שדיברו חז"ל דרך גוזמא והפלגה, וכל כוונתם לומר, שירד להם מן בשפע באופן כזה שהיה בשבילם ביחס למדת פורענות פי ארבע. ויותר מזה שבלט וניכר היה לכל באי עולם, שהיה להם מזון די ספוקם ובשפע.

וראיתי מי שפירש שמ' אמה מתיחס לכל מה שירד במשך 04 שנה, כי כמו שתיבת נח שלא נתפרש כמה היתה שקועה במים, חישבו ומצאו כמה היתה משוקעת כפשרש"י חישב, כן ג"כ רמזו לנו לפי חשבון שהמן שנ' בו "ודלתי שמים פתח" במשך מ' שנה, גבהו היה בסה"כ ס' אמה, שכל שנה שס"ה יום הם, בס"ה 0641 יום, וס' אמה הם 063 טפחים שהם 0441 אצבע בגודל וכשנחלקם לימים נמצא שיגיע לכל יום עשירית אצבע ומשהו, וזה מתאים לכת' דק ככפור, וכתרג' כגליד על ארעא, שהוא כעובי אחורי סכין, כי לא נראה שיעלו לו בסולמות או יחטטוהו, וכשימס ישטפם כמבול.

כסא דדוד לעלמא דאתי, מאתן ועשרים וחד לוגא מחזיק. שנ' רויה בגימטריא רכ"א. (עו)

זהו תיאור מופלג בלוגים לכוס הישועות הגדולות עד כדי רויה של המלך המשיח שמזרע דוד.

מאי ואני באתי בדבריך ושר מלכות פרס וכו' אמר ה' למיכאל, סרחה אומתך א"ל דיים לטובים. א"ל הנני שורף אותם ואת הטובים שבהם. וכו' אלמלא לא נצטננו גחלים מידו של מיכאל לידו של גבריאל לא נשתייר מיש' שריד ופליט, באותה שעה אפקוה לגבריאל ומחיוה שיתין פולסי דנורא, ואיתיו לדוביאל שרא דפרסאי ואוקמוה בדוכתיה וכו' (עז)

אין ספק שמסורת היתה לחז"ל בביאור עניני נבואה אלו שאותם רמזו בקיצור, או שרצו לרמוז בזה על מצבם שלישראל באמצעות אותם מראות, היאך היו ראוים לכליה, אלמלא חסד ה' ששפך חמתו על עצים ואבנים ולקו בכך שנשתלח אש במקדשם. וניתן כבודם ומלכותם למלכות בבל ופרס. ואולם נשתייר להט שריד ופליט ע"י להט הגחלת הרוחנית - בזכות ת"ח חכמי התורה, אשר נפטרו מכרגא ומס, במלכיות אלו, ונתקיימו בסיוע נשותיהם שמנדדות שינה מעיניהם ומסתפקות במועט.

ר"מ ור"י הוו קאזלי באורחא ר"מ דייק בשמא. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפזא א"ל מה שמך כידור, אמר ר"מ ש"מ אדם רשע הוא, לא אשלים ליה כיסיה. אזל אותביה בכדא וקבריה בקברא דאבוה דההוא גוברא ברישיה. איחתזי ליה אבוה בחלמיה, א"ל תא שקול כיסא דמנח ברישיה דההוא גברא. (פ"ג)

עי' מהרש"א ששאל, היאך חלם אותו רשע חלום של אמת, כי חלום אמיתי הוא ע"י מלאך. וזה, לאו בר הכי הוא? אלא מתוך מחשבות והרהורים ביום והתענינותו לגזול גם כיסו של ר"מ ולחקור על מקום אשר החביא והטמין אותו בו, בא לו החלום ברוב ענין, ונדמה לו כאילו בא אביו וגילה לו את מקומו, כפי שדרכם של מכשפים ודורשי אל המתים להרהר במיתיהם. ואיתרמי כפי שהרהר וחלם.

אשריהם לצדיקים שמזכים גם לבניהם עד סוף הדורות. הרבה בנים היו לאהרן שראוים לישרף כנדב ואביהו וכן לכנען וכו'. (פ"ז.)

אין הכוונה ח"ו על אלעזר ואיתמר (וכמארם על הכת' ובאהרן התאנף ה', שראוי לכלוי בנים, שזה נאמר להיפך, בעון אהרן, אילולא זכותם ותפלת משה שהגינה עליהם, אלא כאן כמתלונן בעלמא וכמזרז, שישנם בזרעו של אהרן רשעים שראוים לישרף, אילמלא היחוס המכובד של כהן שמזכה אותם בעיני הבריות. וכמו כן מאידך, הרבה בנים לחם שראוים להסמך ולהתכבד כטבי, אלא שהיחוס הרע מרחקם, נמצא שמדה טובה או רעה יכולה לפרוס חסותה על זרעו של אדם אחריו, והיחוס האישי הוא היחוס האמתי. והעיקר ביהדות כפי שאמרו "ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדיה דאהרן וכו', ולא ייתון בני אהרן דלא עבדין עובדיה... וקבעו, ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה. ועוד נאמר בהחלטיות (במנחות נ"ב) ראב"ע דהוא עשירי לעזרא קרי אבבא, מאי כולי האי, אי בר אוריין הוא יאי, ואי בר אבהן דאורין יאי,ואי בר אבא ולא בר אורין הוא, אשא תיכליה.

גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד וכו'. (פו.)

פיר' שחשובה התשובה שלא רק שמצילה לאדם מהדרדרות ומפורענות, אלא גם שמרוממתו ומקרבתו לש"י - למעלת השגה נעלה.

מעין היוצא מבית קה"ק בתחילה דומה כמין קרני חגבים, כיון שהגיע לפתח ההיכל נעשה כחוט

של שתי. כיון שהגיע לפתח העזרה נעשה כפי פך קטן. מכאן ואילך מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד, ונעשה הנחל שוטף שבו רוחצין זבין וזבות נדות ויולדות... אף מלאך המות אין לו רשות לעבור שם. (עז)

נראה שכל זה הוא תאור למי הדעת והנבואה מים חיים של תורה שעתידים לצאת מבית ה', ולהתגבר ע"י מלכות בית דוד. ועי"ז תרבה הדעת וטהרת האמונה, ותעבור הטומאה מן הארץ ולא יהיה מקום ומהלכים ליצה"ר - הוא מלה"מ עוד.

ויחיד אימת בעשרה יומי וכו' (פו.)

פירש המאירי בימים שבין ר"ה ליוה"כ תפלתו חביבה ביותר מפני שאף הצבור מתעורר באותם הזמנים התעוררות נכבדה.

הרואה קרי ביוה"כ ידאג כל השנה כולה ואם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן העוה"ב (פ"ח)

כלומר, ענינו שקול, אם זה תוצאה של הרהור או אונס, לכן בזאת יבחן, אם לבו דואג בקרבו כל השנה על מה שאירעו,הוכיח על עצמו שהוא בן העוה"ב, ושזה היה לאונסו כתוצאה מבריאות יתירה. ולכן יראה זרע ויאריך ימים.