אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

המאור לאגדה

ביאור קצר על כל אגדות הש"ס ע"פ הרמב"ם והמאירי
מאת הר' שלמה ב"ר שלום ב"ר יעקב צדוק הי"ו



ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו לשליח, מפתח של גשמים, ושל תחה"מ, וחיה. (ב)

ג' דברים אלו, אם כי הם טבעיים, נלאו כל חכמי הטבע וחוקריו למצוא להם חוק וסדר טבעי קבוע ויציב, אין עת ידוע לירידת גשמים, ואין בטחון בדרכם ומועדם, ונפלאות ירידתם, נעלמים ונשגבים מדעת בנ"א אשר רק ישערו בהם תחזיות, ובשל כך יתבוננו גבורת ה' בהם וחסדו בירידתם, תוך העלם עתם ותדירותם. והכוונה בחיה, על הלידה וההריון, (ולא על קושי הלידה) שכן הכת' ויפתח את רחמה מדבר על רחם העקרות שהיתה בה אשר אין זה פשוט ומסור כ"כ בידי הטבע ואין היכר ידוע איזו אשה ראויה לילד ואיזה לא. שלעתים אשה בריאה ושלימה ואעפ"כ אינה יולדת או יולדת בקושי ובניתוח, ולפעמים כחושה וחלושה ויולדת בלי הפסק ובקלות. ואין רפוי עקרות דבר המסור תמיד להנהגה הטבעית. וכן תחית המתים אינו בידי הטבע ואדרבא נמנע הוא. ומהדברים החריגים ילמדו תועים בינה כי לה' לבדו קיום והנהגת העולם, אף לאותם שמתנהגים על הצד הטבעי הרגיל כמו הפריה ורביה הריון ולידה, זריעה וצמיחה, שאמנם בהם קיימת הנהגה טבעית רגילה ומתנהגים בידי מלאכיו כחות הטבע כמו שאמרו (בנדה ט"ז) אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ולכן גם אשת זנונים כי תבעל, תהרה ותלד, כמו שדה גזולה שתזרע שתוציא צמחה. (ואגב דרכנו למדנו, שאותו מלאך הוא כפי שביאר הר"מ במו"נ שהוא הכח הטבעי שהטביע בהם הש"י, וכמו שרמזו באברהם ואמרו, אותו מלאך שנזדמן לו, לילה שמו שנ' ויחלק עליהם לילה).

אמ"ר אמי, צורבא מרבנן דרתח אוריתא היא דקא מרתחא ליה שנ' הלא כה דברי כאש. (ד)

ענינו שריתחת הת"ח וכעסו, אינו מרוח תכונתו, או מנגיעה עצמית ובקוש הנאה, אלא הקפדתו נובעת מכאבו ורגישותו לעצם האמת, בהבינו ההפסד הרב מכך, משא"כ ההדיוט, מאדישותו וחוסר הבנתו לערך הדבר, לא ירתח, רק כאשר יש לו נגיעה עצמית ובקוש הנאה.

זיקה דבתר מיטרא כמיטרא, מעלי תלגא לטורי, כחמשה מיטרא לארעא. (ג)

כונתם ללמדנו שכל התופעות, מכוונת מהש"י לטובה ולתועלת, כמו השלגים שמיועדים להרוות את ההרים. כי הגשם מתחלק מהם מיד. ועל כן ניתן בהם השלג ששוהה עליהם, ולאט לאט הוא נספג לתוכם ומרוה אותם, וכך גם יוצר מעינות מים לקיץ ולשאר ימות השנה.

שלשה שאלו שלא כהוגן והשיבום כהוגן אליעזר עבד אבר' דכ' והיה הנערה וכו' יכול אפי' חגרת או סומא? ונזדמנה לו רבקה. (ד)

נקטו חיגרת או סומא רק כגוזמא. והכוונה למום שאינו ניכר, כי לחיגרת וסומא לא היה אומר לה כלל הטי נא כדך ואשתה.

גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאלו תחיית המתים לצדיקים, וגשמים בין לצדיקים בין לרשעים (ז)

כוונתם ללמד שאין לראות ביום הגשמים דבר טבעי ופשוט, אלא כמו שתחיית המתים הוא דבר פלא שלפי הטבע הוא נמנע, כך גם ענין הגשמים והצמחת הארץ הוא פלאי וכמנוגד לטבע, כי הזרע והגרעין באדמה רק אחרי שנרקב ונפסד, הוא מצמיח ונובט. וכן יום ירידת הגשמים אין לו עת ידוע וקבוע וזמן וטבע, ועל כן גדול הוא, והוא כנס בלתי רגיל וטבעי. וממנו ניכרת גבורת ה', ועל כן נקראת גבורת גשמים.

אין גשמים נעצרים אלא בשל בטול תרו"מ. ובעון גזל, ובשביל פוסקי צדקה ואין נותנים (ט)

כל מטרת חז"ל בכל זה לזרז ולהזהיר מעון ומכשולות הללו הרגילים ומצוים ביותר, ועל דרך מדה כנגד מדה. כי הכתוב בתורה סתם ביותר ואמר "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי" וגם לא הזכיר עונש עצירת גשמים אלא על עבודה זרה (וסרתם ועבדתם ועצר.) ואולם עכ"פ, חייבים לידע, שעצירתם היא על דרך עונש. ולא מחמת מחזור טבעי.

עשר בשביל שתתעשר. ומי שרי לנסוי והא כתיב לא תנסו? חוץ מזו שנ' הביאו .. ובחנוני נא בזאת וכו' (ט)

כבר שאל הרי"ף בע"י על כך, שאנו רואים רבים שמעשרים ואינם מתעשרים. וגם כאלה שלא מעשרים ואינם מתחסרים. ותירץ שדברי חז"ל הללו הם לצדיקים ובאופן מסוים. וגם בחידושי גאונים כתב שאין הכוונה על מעשר של חיוב, שבזה אסור לנסות. אלא על מעשר של רשות שבו רשאי להתנות ולתת לפי מה שיתברך. והכל על דרך הזרוז והעדוד.

אף כנס"י שאלה שלא כהוגן והקב"ה השיבה כהוגן, א"ל הקב"ה למשה אתה שאלת דבר שלפעמים מתבקש וכו' ולפעמים לא, אבל אני אהיה כטל לישראל (ה)

ישראל ביקשו כפי שמשתמע מדברי הנביא, שהש"י ישגיח עליהם כללית ובדרך הטבע להיות כמצליחים שבאומות, וליותר מזה לא עולה על הדעת לבקש, והקב"ה השיבם ביותר מזה שישגיח עליהם השגחה פרטית נסית שלמעלה מהטבע, שלא מתערב בה רע, ולא כענין הגשם, שאף אם בא בהשגחה לטוב, בדרכו הרי ישטוף שדות וכרמים, וברבויו יזיק וירע לעוברי אורח. וכמו"כ באה לידי ביטוי בפי המשורר בקשת כנסת יש' שהש"י ישגיח וייטיב לה אף בצנעה, ואף שלא יוכר ויתפרסם עי"ז כבודם וערכם כנגד אוה"ע, אבל בהבטחת הנחמה של הש"י נאמר שיעשה עמם בפרסום רב כפי שיעד, "נגד כל עמך אעשה נפלאות ונפלינו".

וכמו"כ אפשר לומר שהלא כהוגן שביקשו הוא "שימני כחותם על לבך", שזה רומז להשלמת הרצון, והוא דבר המותנה במה שניכר ונראה ממעשיהם של ישראל שיהיו שלמים כרצונו, ואז יזכו להשגחתו, וע"ז ענם הן על כפים, חקותיך דהי' שעכ"פ לא יסיר מהם בריתו, (וכמבואר (בברכות) בענין תפילין דיד דקב"ה).

כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה עם סממני הקטרת (ו')

ענינו כל תענית שלא באו להכלל בה פושעי ישראל, דהינו שלא הביאה להתעוררות במידה כזו שיחזרו וישובו בה פושעים בתשובה, אינה תענית כי מטרתה של תענית להחזיר פושעים וחוטאים, ועל כן כל תענית שלא השיגה את מטרתה אינה תענית.

אמ' הקב"ה לא אבא לירושלים שלמעלה עד שאבא לירושלים שלמטה, ומי איכא ירושלים של מעלה? אין, דכתיב ירושלים הבנויה.

(כתב הרשב"א הביאו הכותב) "ירושלים של מטה, וציון, וירושלים, וביהמ"ק וכליו, כולם ציורים ורמזים לענינים שכליים נעלים בברואי מעלה". כי למטה קרסיס דמיון כוכבים. עצי שטים עומדים, כנגד שרפים עומדים. כרובים, הוראת מלאכים. ובהיכלו שהוא עולמו הגדול, כולו אומר כבוד, שממנו יוכר כבודו וגדולתו יכלתו וחכמתו, כשם שמהמקדש ע"י העבודה והאוירה המרוממת ויראת הכבוד שבו, הורו על ששיכן כבודו בו.

וענין "לא אבוא", הוא שלא תתפרסם ותוכר גדולתו ויחודו מצד ההתבוננות בשמים ובעולמו, עד שיבנה ביהמ"ק ואזי יתקדש שמו בעולמו וכו', או שלא יושגו ההשגות העליונות אלא בדרכי ההתבוננות במצותיו ועבודתו למטה, או יותר פשוט לא תשרה שכינה ולא יתגלה כבוד שמים עד שתבנה העיר והמקדש ותתיישב ברוב בניה ותכון מלכות בית דוד כמשל של העצמות, שתחלה יתקיים וקרמתי עור בשר ועצמות ואח"כ ונתתי רוחי בכם וחייתם.

מ"ד "ובאחת יבערו ויכסלו"? אחת היא שמבערת רשעים בגיהנם והיא ע"ז. דכתיב "כי שתים רעות עשה עמי תרתין הוא דהוו? כ"ב שביקו להו? אלא אחת ששקולה כשתים והיא ע"ז. (ה.)

פי' אמנם היא עבירה אחת, אבל היא שקולה כנגד כל התורה כולה, ודי בעבירה חמורה זו כדי לבערם בגיהנם. ושואל מאי כי שתים וכו' הרי אמרת שהוא ככופר בכל התורה כולה ולכן מבערתם בגיהנם. ובער הוא נעדר הידיעות, וכסיל הוא בעל סכלות קנינית כאמונות טפלות ודעות הבל, שנקנות ג"כ מהשתכלות מוטעית (סכל מקביל לשכל) וע"ז אמר הנביא שבמעשה אחד והיא ע"ז, יחולו שני החסרונות יבערו מדעת ה' האמת ולא ידעו, וגם ינחלו למו אמונות שוא ודעות הבל וכסל, ודברי ר' יוחנן משלימים זה לזה למה באחת יבערו, כי אותי עזבו ונעשו בוערים לחצוב להם בורות נשברים... ונעשו כסילים.

אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו.

דהיינו שמרגיש שאין לו עוד מנוס ומפלט זולתי ישועתו של מקום כמי שמסוכן ונפשו בכפו, ומוסר נפשו ביותר בתפלה!

א"י נבראת תחלה, והקב"ה משקה בעצמו.

כיון שהיא התכלית בארץ כשם שישראל התכלית בברואי מטה. ע"כ אמרו שנבראת תחלה כי סוף ותכלית מעשה במחשבה תחלה, ואמרם שה' משקה בעצמו, הוא מה שאמר הכתוב תמיד עיני ה' אלהיך בה, דהינו השגחה יחודית פרטית עליה. וכן פי' בפ"ר והרשב"א בחידושיו.

אר"י יעקב אבינו לא מת, אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא? אמר לו מקרא אני דורש, אל תירא עבדי יעקב. כל האומר רחב רחב נקרי. והא קאמרינא? ביודעה ומכירה (ו.)

הפשט הוא כיון שחינך את כל בניו כמוהו להיות ממשיכי דרכו. הרי כאילו לא מת כי רוחו דמותו ואישיותו, חיה וקיימת בעולם. וכבר פי' הרשב"א, הביאו בפ"ר שכוונת ר"י "לא מת, שלא היה בזרעו שום פסול ולא דחוי וכולם זכו להיות בעולם הנצחי. והנה מאמרם זה ביאורו בצדו ובתוכו - "שמקרא אני דורש", היינו שברוח כוונת המקרא שמתכוון ליעקב האומה שנקראת על שמו, דרשו, שאחר שאומתו הנצחית נקראת על שמו, נעשה שמו אל-מות בבניו. ובישע זרעו, יושע גם יחד שמו הפרטי הנקרא בהם. ולפי זה לא יקשה מאי רבותיה דיעקב, שעליו דרשו לא מת, מאב' ויצחק ושאר צדיקים? כי הוא הצליח להטביע רוחו בכל בניו וצאצאיו מטתו היתה שלמה.

ובעל מדרש הגדול כתב שהוא הדין לכל הצדיקים. ומה שהשואל נבהל להקשות, הוא לשמע פשט המלות, ונחה דעתו כשא"ל ששח לו ברוח לשון הכתוב, שהוא בלי ספק על זרעו, שרוח יעקב דרכו ושיטתו מפעמת בקרבם, לא פסקה ולא מתה, ומכח כחה נשמר וקיים עם ישראל ושלמותו, ועל כן נקראים בשמו - "בית יעקב" - "עם ישראל". וממנו והלאה הובטח שלימות בנין האומה כולה בלי יוצאים מהכלל, משא"כ אברהם ויצחק שיצאו מהם (ישמעאל ועשו). וכ"ז היה ראיה והשלמה למה שאמ' תחלה "אין משיחין בסעודה" מחשש לשומע, שיסתכן כשיבהל לענות אמן, כמו זה שנבהל לענות לפני שהתבונן.

ולפ"ז מובן ענין דרשה זו כאן, וגם למה אמרו רק אין עונין אבל כן מברכין, כי המברך משוי אנפשיה. וראיה גדולה ג"כ לדרכם זו, ממאמרם שבסמוך "כל האו' רחב רחב ניקרי", שזה גרם לשומע לשאול מיד והא קאמינא? וע"ז נענה שחז"ל בשכל והגיון דיברו ואמרו; "כי קאמינא ביודעה ומכירה". ועצות ומוסר רמזו בזה, שאין לו לאדם להזכיר לעצמו אפי' בדבור שום דבר שמביאו להרהור כי זה מביאו גם למעשה, ותפשו כמשל בשם "רחב" כי מפורסם שמה במקרא.

כי הוה מיפטר ר' נחמן מר' יצחק אמ' לו ליברכן מר, אמ' לו במה אברכך, יה"ר שיהיו כל צאצאי מעיך כמוך. (ה:)

(ר' יצחק בחכמתו בירך לר' נחמן ברכה זו דוקא, בידעו את מרת נפשו - על שבנותיו (של ר"נ) לא נהגו כשורה אצל שוביהן, לכן בירכו כי ה' ישיב לב בניו בתשובה להיות כמוהו ולילך בדרכיו.

גדול יום הגשמים כיום מתן תורה וגדול מתחיית המתים (ז.)

כלו' שיש להתבונן וללמוד על גבורותיו והשגחתו מפליאות הגשמים כמו שראו והשיגו ישראל מהמעמד הנשגב". וכן כמו שהגשמים באים ע"י נסי הטבע, כן לא יפלאו בעינינו נסי התחייה העתידה לבא. ועוררונו בזה על דרכים ואופנים לחזוק האמונה.

בשעה שהגשמים נעצרים מלהוריד מטר, דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת. (ז:)

פי' כמו שהאשה בעת שחנט ולדה ולא תוכל לילד" תצטער בחבליה ותחלה, כן כאשר לא יזילו אדי העננים מימיהן לגשם, ישחת ויעכר האויר ויגרום רע והספד בארץ.

תנא כמין קובה יש ברקיע שממנה גשמים יוצאים. (ח:)

והכוונה שהאדים העולים מהארץ, לא יהפכו לנוזלים רק אחר הגיעם לגובה מסוים ששם מתעבים ונהפכים לטיפות מים.

אר"י, שמש בשבת, צדקה לעניים. (ח:)

כי העשירים יתענגו בשבת במאכלי מעדנים ויעדו מלבושי מכלול ורקמה, ובבתי משכיותם יתחממו ויסבו על כסתות ומצעות נאות וחמות, אך העניים הש"י מניח להם ומענגם בשבת קדשם בימות החורף בחומה של שמש צדקה, וחונן את יום קדש זה במזג אויר טוב יפה ונאה כדרוש, שבזהרורי שמש צדקה יתענגו וינוחו גם העניים, זהו פשוטו. וענינו העמוק, ששמש התורה והחכמה תאיר ותרגיע באור צדקה בשבת מנוחה לעניי החכמה, כי לא ניתנו שבתות ויו"ט אלא לעסוק בהם בתורה.

אם ישוך הנחש, אם ראית דור שהשמים משתדכים עליו כנחשת מלהוריד טל ומטר, בשביל שאין לוחשי לחישות (שלא מתפללים) ילכו אצל מי שיודע ללחוש (ח)

דרכם של חז"ל לדרוש אפי' מצליל כל שהוא של המלה אף מעברית לארמית מ"ישך" - לשדיך, כי העיקר שרצו ללמד שחובה לידבק בתפלה ובבקשת רחמים כי משום כך עשה הקב"ה את א"י תלויה לחסדו "תמיד עיני ה' בה", כדי שיהיו עיניהם של ישראל תלויות אליו ושקדו חז"ל בכל דרשותיהם להחדיר ללבבות, שהגשמים תלוים בתפלה ובאמונה ובמעשים טובים.

ואין יתרון לבעל הלשון לעתיד לבא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואו' לו, ארי וזאב, דורס ואוכל, אתה מה הנאה יש לך, אומר להם ואין יתרון לבעל הלשון! (ח)

ידוע שאין הנחש נושך אלא לצורך התגוננות. ואפעפ"כ דרשו כן כדי להדגיש שעל הכל מוסכם שאין כל יתרון ותועלת לבעל לשה"ר.

כל השמח ביסורין שבאים עליו מביא ישועה לעולם, שנ' בהם עולם ונושע (ח)

הכוונה שמקבלם בשמחה ומנצלם ולומד מה בהם, דהינו מה שבאו לעורר, ועי"ז מביא ישועה לעולמו שלו האישי, (וכענין מה שביאר הר"מ שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות.)

בימי ר"ש, הוה כפנא ומותנא. אמ' היכי ניעביד ניבעי רחמי אתרתי, לא אפשר. ומנא לן דלא מצלינן אתרתי שנ' ונצומה ונבקשה על זאת. (ח)

נראה שהטעם הוא משום דרך ארץ לחוש אדם, קטונתי מכל החסדים, ולא להיות תובען ודרשן כלפי הקב"ה, כי לא חייב הוא לעולמו כלום, ועל כן אין ראוי אלא לבא לפניו כמי שבוש לבקש ואינו מרהיב עוז לבקש אלא דבר אחד. ולא בסל דרישות ועיסקת חבילות.

א"י נבראת תחלה וכל העולם לבסוף. ארץ ישראל שותה בתחלה, וכל העולם בסוף א"י מי גשמים וכל העולם מתמצית. א"י הקב"ה משקה בעצמו וכל העולם ע"י שליח. כל העולם תמצית ג"ע הוא שותה (י)

כוונת דבריהם בכל זה, לרמוז על טפלותם של אומות העולם כלפי ישראל כי הם תכלית הבריאה בארץ, וע"כ כביכול כל העולם שותה מתמצית ושארית וע"י שליח, דהינו מתנהל בטבעו של עולם, אבל ישראל בהשגחה מיוחדת. וכבר רמז הרשב"א בחי' שענינו, שכל העולם שותה מנהרות ובאופן טבעי שהם השליח. אבל א"י, רק ע"י השגחתו ית' למטר השמים תשתה מים".

כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה שנ' "ברעב פדך ממות" בשכר שמרעיב עצמו. (יא)

אין צורך לפרש בשכר שמצער עצמו ומשתתף בצרת צבור, אלא זה דבר טבעי אם מכלכל מאכלו עד שמרעיב עצמו ומרגיל קיבתו להתרגל למחסור ולמעוט, אזי אם יחריף הרעב לא יציק לו ולא יסבול. אבל אם ימשיך לאכול גם בימי רעב כהרגלו, אם בסוף תגיע אליו מצוקת הרעב יסבול וימות במיתה משונה.

בזמן שישראל שרוין בצער ופירש אחד מהם, באים שני מלאכי השרת ומניחין ידיהם על ראשו ואו', פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור (יא)

שני מלה"ש המלוים לו לאדם, הם שני הכוחות שה' ברא באדם ושהוא מורכב מהם, והם היצה"ט והיצה"ר, דהינו הדעת (הרוח) והחומר הטבעי. ורצו לומר שאף הכח הרוחני של אותו אדם, יתאונן ויחייב (הגיונית) שלא יזכה לראות בנחמת צבור, מדה כנגד מדה.

בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי אלא יצטער עם הצבור כמשה שנ' ויקחו אבן... וישב עליה, וכי לא היה לו כר לישב עליו? אלא אמר הואיל וישראל שרוין בצער אף אני אהיה עמהם בצער (י"א)

אין הכוונה שצריך להצטער לכתחלה בכוונה תחלה, אלא הכוונה שאין לאדם להתעלם מן המצב ולעסוק בעניני עצמו. אלא תהא דעתו בצערם כדי שיתמסר וישתתף בעזרתם, ולכן משה רבינו לא פנה באותה שעה דחופה לעצמו ולנוחיותו אלא ישב על האבן, (ולא נתן שיביאו לו כר אבל אם היה יושב ממילא על כר, לא היה צריך לקום מעליו כדי לישב דוקא בצער על האבן כי אין הצער לשם צער רצוי לפני הש"י.

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו. אין אדם חשוב רשאי לחגור שק. לא הכל בקימה ולא הכל בהשתחויה (י"א)

ברור שכל זה בפני רבים בתור ש"ץ כדי שלא יגרם חלול ה' כשלא ייענה אחר מעשה מופלג שכזה.

אשכחיה לינוקא דיתיב וקאמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. אמר, מי איכא מידי דלא רמיזא בדאוריתא, א"ל הא רמיזא ויצא לבם ויחרדו, דל עיניה וחזא ביה. א"ל אימיה, תא, דלא ליעביד לך כלאבוך. (ט:)

מה שחזה ר' יוחנן הוא איך השכיל הינוקא להזכיר ולציין בחריפותו את הפסוק ויצא לבם, הרומז, שאפי' גלות מצרים לא היתה רק בגזירת שמים, אלא סבותיה מאולתם של השבטים" רעיון העולה כדעת הרמב"ם במו"נ, שכל הרעות שבעולם סבותיהם מעשי בני אדם בינם לבין עצמם.

בזמן שישראל בצער ופרש אחד מהן, באין מלה"ש ומניחין עיניהם על ראשו ואו' פלוני זה שפירש מהצבור אל יראה בנחמתם. (ט)

הר"מ ביאר שהאדם מטבעו, חברתי, ולא יושלמו לו צרכיו ועניניו בתור בודד בלעדי זולתו, כי הוא כאבר מהגוף החברתי כולו וע"כ כשהוא פורש, הוא עצמו יבולע לו ע"י עצמו בדעות ומדות, ברוחניות ובחמריות, ולא יזכה ליהנות מהתועלת הצומחת מהכלל והראויה לבא לו. ושני מיני השלמויות, הם מלה"ש הטוב והרע המלוים לאדם בכל דרכיו ומיעצים אותו בכל מחשבותיו ופעולותיו.

ושמא תאמר מי מעיד בי אבניו וקורות ביתו מעידים בו, וי"א אבריו מעידין בו שנ' אתם עדי נאם ה'. (ט)

תכונות נפש האדם ניכרת על פניו ובהנהגת ביתו ותנועת אבריו ואין ביכולת אדם להסתיר דרכו ורגשת נפשו מעל פניו. ועל דרך זו פי' הרשב"א. ובפ"ר פי' שהמסיבות והמקרים והגלגולים שיחולו עליו בעוה"ז ובעוה"ב הם שיתנו אותותם בו ויהיו עדיו.

בשעת פטירתו של אדם נפרטים מעשיו ואומרים לו כך וכך עשית ביום פלוני ואו' הין. ואו' לו חתום, וחותם. ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואו' יפה דנתוני לקיים מה שנ' למען תצדק-בדברך. (יא)

בבא עת פקודת האדם יפקחו עיני שכלו ולבבו יבין, כי כלו בהבל ימיו, ויעברו בזכרוניו פרשת מעשיו ופעולותיו, מדותיו ודעותיו שלא היו רעים בעיניו בשעתו, ואך עתה בצר לו, בראותו כי ערום כלעומת שבא ילך, ישפוט בצדק וידון עליהם לאמיתן ויסכים ויעיד בעצמו על דרכיו ומעשיו המעוותים, ואף יצדיק הדין על כל גמול אשר קרהו, ויודה בדרכי ההשגחה "כי פעל אדם ישלם לו וכארח איש ימצאנו".

ושמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני וקורות ביתו מעידים בו. ב' מלה"ש מעידין עליו. נשמתו ואיבריו מעידים עליו. (יא)

כתב הרשב"א (בפירוש "אגד") מלת עדות, הוא גלוי ופרסום הדבר אפי' שניכר מצד עצמו באומד הדעת שבא מאותה סיבה כמו "ויקם בי כחשי בפני יענה". וכוונתם כאן, שמן המקרים שישיגוהו יתפרסמו מעשיו. מהסתלקות המלאכים המלוים לו, ומדרכי אכילתו ותענוגיו בביתו, יודע ע"י שכיניו מעשיו תחת קורות ביתו. ור' חדקא הוסיף שהעונש שישיג נשמתו בעוה"ב הוא יענה בו". וי"א שאבריו מעידים בו כי לעתים יענש בגופו והם יעידו על מעלו כיבושת יד ירבעם וסמוי עיני צדקיהו עכ"ל.

ועיקר כוונת חז"ל שמעשיו של האדם הם מטביעים חותמם עליו ועל נשמתו ועצם אישיותו ותוצאות מעשיו יעידון יגידון עליו. והוא זה ענין אמרם, בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטים לפניו ואו' לו, כך וכך עשית ביום פלוני במקום פלוני ואומר הן, ואו' לו חתום וחותם, ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואו' יפה דנתוני.

למה יוצאים לרחובה של עיר, לומר, זעקנו בצנעא ולא נענינו נבזה עצמנו בפרהסיא. ר"ל אמר גלינו, גלותנו מכפר' עלינו, ומוציאים התבה, לומר, כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעווננו (ט"ז)

כל המעשים הללו אין תכליתם אלא להביא לידי הכנעה, והטלטול והגלות ושנוי המקום גורמים ומביאים להתעוררות, ולכפרה.

לא הכל לאורה ולשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה שנ' אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה (ט"ו)

ישרים - הם השלמים, שמטבעם ומעצם תולדתם נמשכים לעשות טוב ולא רע. וצדיקים הם הפורשים מרע ועושים הטוב אך מצד צו התורה ולאויה. ואם כי טבעם יכסוף גם לרע, אורה של תורה שמורה ומאיר לפניהם, מוציאם לאורה. אך לא יעשו מעשיהם בשמחת לבב כישרים מטבעם אשר פעל ידם בא להם משמחת לבם, כי נאלצים הם להכניע ליצרם ולפעול בנגוד לטבעם ותאותם. וזהו מה שביאר הרמב"ם בח' פרקים, שבשכליות, עדיף החסיד שאין נפשו משתוקקת לרע כלל. ודברי רש"י שאמר שישרי לב עדיפי מצדיקים, זהים עם דברי הרמב"ם הנ"ל. אבל בפ"ר פי', שצדיקים כאן, הם המקיימים ע"פ הכוונה האמיתית וע"פ זה ישיג הדבקות בה' והוא האור, אבל ישרי לב שמקיימים המצות כפשוטן ובתמימות לב, אין להם רק שמחה שכר מע"ט.

היתה ירושלים לנדה ביניהם אמר ר' יהודה לברכה כנדה, מה נדה יש לה היתר אף ירושלים יש לה תקנה. כאלמנה, לברכה. ולא אלמנה ממש. (כ)

כלומר אף דרך פורענותם של ישראל אינה עד גמירא לכלותם, אלא באורח זמני הרחיקם כנדה עד שיתקנו. וגם לצורך צירופם וטיהורם. וכן גם מה שדייקו היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש. כי לא נתגרשה אלא הורחקה לזמן מה.

למה יוצאים לבית הקברות, חד אמר הרי אנו חשובים לפניך כמתים, וח"א כדי שיבקשו המתים עלינו רחמים (טז)

כלומר כדי לגרום על ידי זה להכנעת הלבבות ושבור גאונם. וחד אמר, הוא ג"כ כיוון לאותו טעם - כדי לתת תחושה שאין להם עוד זכויות, ושצריך להתחזק בזכיות של המתים, כעין מה שאנו מבקשים בזכות אבות.

ולמה מתכסים בשקים לומר הרי אנו כבהמה, ולמה נותנים אפר מוקלה בראש כל אחד? ח"א לומר הרי אנו חשובים כאפר. וח"א כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק. ולמה יוצאים לביה"ק? ח"א, הרי אנו חשובים כמתים, וח"א, כדי שיבקשו המתים עלינו רחמים, ולמה נותנים אפר מקלה על גבי התיבה, לומר עמו אנכי בצרה, בכל צרתם לו צר (ט"ו)

דהינו, אם אין בנו מעשים, רחם עלינו ופרנסנו כמו שאתה זן ומפרנס כל בהמה וחיה. וגם לשם התעוררות ולהכנעת הלב, לידע שאנו משולים כבהמה. וענין "עמו אנכי בצרה", שיעשה למען שמו שנקרא עלינו, שאם לא יעתר לנו, יתחלל כבוד שמו וירד עמנו כבוד תורתו בעיני הגוים. ועריכת תפלה נוכח בית-הקברות, גורמת להכנעת הלבבות לתשובה, ופשפוש המעשים מתוך התעוררות ושימת לב לאחרית החיים. ומביאה לתקון המעשים שיהיו כמעשי הצדיקים. ובגין כך הר"ז כאילו הם בקשו עלינו רחמים ושצריכים אנו למי שיעורר רחמים עלינו, מה גם שמתוך התעוררות זו שתגרום לתקון מעשנו כמעשיהם, נזכרת לנו זכותם וצדקתם שעומדת לעד, ועל ידי כך ירחמו ויושיעו מן השמים.

הר המוריה פליגי ביה, חד אמר שיצא ממנו הוראה לישראל, וח"א שיצא ממנו מורא לאוה"ע. (ט"ז.)

לפרש"י בלישנא אחרינא שהר המוריה זה סיני, נראה, שהדורש מסמיך מוריה על הכתוב "אלך לי אל הר המור", או שגורס מאי הר המור, ולא הר המוריה, כי מה ענין סיני אצל הר המוריה של אברהם אבינו ללישנא אחרינא זה?

אם יש זקן או חכם הוא אומר. ואם לאו, אומר אדם של צורה, אחינו, לא שק ולא תענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים (טז.)

מה שפרש"י אדם של צורה; בעל קומה שישמעו ויקבלו דבריו, נראה שנתכוון לבעל שיעור קומה במדותיו ובמעשיו ודרך ארץ, או זקנים. וכעין אמ' במ"ק דא"ל ר"ש לבריה "אנשים של צורה הם, זיל לגביהו דליברכוך". שענינו, אנשי יראת שמים ומדות טובות, שיברכוך בדרך ארץ.

אילפא ור"י גרסי באורייתא, דחיקא להו מלתא, אמרי, ניקום ונעביד עיסקא, כדיתבי תותי גודא שמעו למה"ש דאמרי, נשדי עליהו גודא שמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. וכו' (כ"א)

ע"פ מאמר' בנדרים ד' דברים סחו מלה"ש, ומאן מלכי רבנן, ניתן להבין ענין שמעו למה"ש, שניסו להניאם מדרכם המסוכנת או עצות ודעות הראויות לרבנן שהוכחו בהם בעצמם על עזבם את למודם. ובתחילת עסקם נסתכנו בעסק ביש כדרך סוחרים שמסכנים חייהם עבור השגת ריוח. וזהו ענין גודא רעיעא שגרם להרהורים בלבם, שמא החליפו חיי עולם בחיי שעה מסוכנים, ואילפא לא שם לב לעצת רעיונותיו הטובים המכונים מלה"ש. ורק ר"י עזב וחזר מעיסקו ועלה בחכמה עד שמלך כראש ישיבה.

ועוד נראה לפרש בדרך הפסוק והמד' "תהותתו על איש גדר הדחויה", שדרכם של שודדי ממון סוחרים שמתחקים אחריהם, ובהזדמנות דוחים עליהם קיר נטוי, או גורמים למותם בכל אופן כדי לשדדם. ואותם ליסטים הכירו במעלת ר"י וחסו עליו. והוא כששמע שיחתם שאמרו, חבל על כשרוני שכזה, שסופו ודאי למלוך בראש ישיבה, השיב אל לבו לשוב לתורתו, ושח לעצמו מניחין חיי עולם, והואיל ועוררום בענין חיובי נקראו מלה"ש. כי כל מעורר נחשב כמלאך שרת שבא בהשגחה מן שמיא.

נחום איש גם זו שדרו בידיה דורון לבי קיסר, בלילה, מלינהו עפרא וכו' אמרו דילמא מעפרא דאברהם אבו' וכו' בדקו וקטלנהו (כ"א)

כיון שהיה בטחונו מאד חזק בה', בטח בישועתו גם בעת שהרגיש שתיבות הדורון הורקו, בקוותו שבי קיסר ודאי שמעו ממשלוח הדורון, ולא יחשדו ביהודים שיעיזו לחיוכי בהו, ולסכן את עצמם לחנם, ושודאי יחקרו אודות הענין והגניבה. וכן היה שתוך התיעצות ותהיה בדבר, נזדמן פתאום מליץ טוב שהמליץ מתוך השערה שמא כח סגולה יש בעפר זה, וכשנסוהו והצליחו אז ברצון ה' בכבושם, תלו הדבר ברוב פתיותם והבלי אמונתם, בסגולת העפר. ועכ"פ נתכבדו ונתיקרו בזה בעיניהם - נחום איש גם זו ושולחיו ונעתרו להם. ואותם גונבי דבי דרי, נפלו בפח מוקשם כששמעו. ואז הובילו בפתיותם לעפר ביתם אשר נוסה ג"כ ללא הועיל, ונחקרו ונענשו. (ודרך חז"ל לכנות למליץ טוב שנזדמן פתאום, אליהו, כמו שכינו לחרבונה אליהו

אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא כל יומא ממתיבתא דרקיעא, ולאביי כל ע"ש, ולרבא כל ערב כפור. חלש דעתיה דאביי, הראו לו מסתייך דמגנא זכותך אכרכא. (כג)

ע"פ מה שפרש"י במ"ק למאמרם "מאן חשיב מאן ספין מאן רקיע" - מי חשוב ומרומם ומעולה, דהיינו שכינו לחשובים ולאישי המעלה - רקיע, יתבאר לנו ענין מתיבתא דרקיעא, שהוא כנוי לחכמי הישיבה וביהמ"ד המופלגים, אשר מעשיהם של מנהיגי העם ועסקניו תמיד מבוקרים על ידם, ודבריהם היו מקובלים, כמו מן השמים. והפליגו בשבחו של אבא אומנא שהיה חסיד במדותיו ובמעשי אומנותו היפך משאר אומנים שנאמר עליהם "טוב שברופאים לגהנום", והיה נזכר לשבח בכל יום בפי כל. אבל אביי אף שהיה ראש ישיבה, כיון שרק משבת לשבת, העם יחלו פניו לדרוש שלום תורתו ודברי דרשתו, הרי שרק אז, יקר כבוד שלומו בעיני ההמון, ולעומתו לרבא שהיה דיין ומעניש (דקץ ידא) פחות אהדה היתה לו, והרבה יריבים ומבקרים היו עליו תמיד פרט לערב כפור שהכל מתפייסים ומפשפשים ומתקנים דעותיהם ומדותיהם, אז היו מתקרבים ומראים לו אות הכנעה והשלמה. וזהו "מסתיך דמגנת זכותך אכרכא", שדי לו למנהיג להשיג קו הצדק מאשר אהדת הכל, על כן אביי שעסק בגמ"ח התחבב יותר על כל, אך לא כאבא אומנא שהיה עשיר, והרבה להיטיב ולעשות חסד באומנתו.

בסורא הוה דבר. בשבבותא דרב לא הוה. סבור משום זכות דרב דנפיש. איתחזי להו בחלמא דהא מלתא זוטרתי היא לרב. אלא משום זכות ההוא גוברא דמשייל מרא לבי קבורה. (כא)

רצונם בזה ללמדנו ע"י בעל החלום, שאף זכותם של אנשים פשוטים, בכוחה להגין בשל מעשים טובים שבידם, ושכל עונש או הצלה, אין לראותם במקרה אלא בהשגחה מיוחדת על מעשים טובים או רעים, מדה כנגד מדה. זכות השאלת מרא לקבורה, הצילה ממגיפה, ותנור מדליקה, וכמו"כ הוכיח אליהו לרב ברוקא, שבני עוה"ב, הם בעלי מע"ט לשם שמים. שמעשה טוב אפי' שהוא פעוט, הלשם שמים שבו, מזכה ומקנה לבעליו עוה"ב. וזאת הנקודה העיקרית שרצה אליהו ללמד.

כי קא ניחא נפשיה (יאשיה) אתא ירמיה לשיולי ביה. חזיה דקא מרחשן שפותיה אמר דילמא ח"ו (מטיח) כלפי שמיא. גחין ושמע דקא מצדיק דינא עליה ואמר, "צדיק הוא ה' וכו' (כב)

מפשטו של המקרא נראה שנפל ומת במגידו וירמיהו מסתמא לא היה עמו כי אם לא נמלך בו, הלוך ילך אתו? אלא מחמת שהכיר בצדקתו, בטוח הוא ששפתותיו ריחשו במותו את צידוק דינו של המקום, ועל כן נשא בשמו ירמיהו בקינתו עליו מקרא זה - צדיק הוא ה' וכו'.

רב יהודה כי שליף חד מסאנא אתי מטרא. כי מטא למשלף אחרינא אתא אליהו וא"ל..., אי שליפת אחרינא מחריבנא לעלמא (כד)

שקדו חז"ל ללמדנו עד כמה היו קדמונינו עוסקים בתפלה ותחנונים על כל עצירת גשמים ובפרט תלמידי חכמים שמיד היו יושבים בתענית, כי שליפת מסאנא היא רמז ובטוי לתעניות וצער, שקבלו על עצמם לתיקון מצב צבור דורם עד שיושעו. ואין ספק שהצבור נחרד והזדעזע מגזירות תעניות שר' יהודה הטיל עליהם. וכשרצה להכפיל גזירות התעניות, בא אליהו ואמר לו, דמחריב לעלמא. כי אינם יכולים לעמוד בכך.

ת"ר ונתתי גשמיכם בעתם בלילי שבתות ובלילי רביעיות (כ"ד)

בלילי שבתות אין עוברי דרכים, ובלילי רביעיות אפ' לפרש, על לילי ימי רביעה ראשונה ושניה שבם יורד הגשם בא"י, באופן ממושך כמה ימים, שע"ז בא יעוד התורה במשמעותו העמוקה, "ונתתי גשמיכם בעתם" - בעת ובעונה נוחה, דהיינו בלילי הרביעה, כדי שלא להשבית העם ממלאכה ולא לצער עוברי דרכים. ואף בשאר ימות השנה לא ירדו, אלא בימי איסור מלאכה (שבתות) ובלילות, כדי שלא ימנעו מלצאת מפתח ביתם ביום העונג והמנוחה. ואף דקדוק לשונם שנקטו רביעיות ולא רביעי מורה כן. (ואמרו שבימי הורדוס ושמעון בן שטח היה הגשם יורד כך).

בימי ר"ש בן שטח ירדו גשמים בלילי רביעיות וכו' עד שנעשו חטין ככליות ושעורים כגרעיני זתים ועדשים כדינרי זהב. (כד)

אחרי שנראה מכאן שחז"ל ימשילו את העדשים היפות לדינרי זהב, נוכל להבין מאמרם שבירושלמי, רשב"י או' בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב והיתה מתמלאת". ולהבנת כל זה יש להקדים מאמרם שבמד"ר (שמות נב) "מעשה בתלמיד של רשב"י שיצא לחו"ל וחזר עשיר והיו התלמידים רואין אותו ומתקנאין בו והיו מבקשים לצאת לחו"ל, וידע ר"ש והוציאן לבקעה אחת ע"י מירון, והתפלל ואמר בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב, התחילה מושכת דינרי זהבה לפניהם, אמר להם, אם זהב אתם מבקשים הרי זהבה טלו לכם, אלא הוו יודעים שכל מי שהוא נוטל עכשיו, חלקו של עוה"ב הוא נוטל", שאין מתן שכרה של תורה אלא לעוה"ב". כי לפי שיטת רשב"י הידועה, אין להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה, כי "ואספת דגנך הוא, כשאין עושים רצונו של"מ (ולנוכח שיטתו זו יצאת בת קול וא"ל להחריב עולמי יצאתם, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, שאם אין קמח אין תורה). לכן כשראה את תלמידיו מתלחשים לצאת לחו"ל ולעסוק במסחר ורוחים כאותו תלמיד שהעשיר, הוציאם לבקעה והוכיח להם שאם רצונם לעסוק בחיי שעה ולגרוף רוחים, ניתן להשיג זאת גם מבלי לצאת לחו"ל, ע"י עבודת שדה וכרם בא"י, שהחרוצים לעבדה, תוציא להם רווחי זהב למכביר, אפי' מזריעת עדשים שכינם דינרי זהב, כי ימצאו מאה שערים באדמות א"י הטובה. ותלמידיו השתכנעו ונוכחו, כי יש מוצא לזהב גם מבקעה בא"י, שבכוחה להיות מושכת רווחי זהב למי שיחפוץ לכך. אך הזהירם (ע"פ שיטתו אפשר אדם זורע וכו') שמי שפונה לעסוק בחיי שעה, נוטל חייו מן העולם, ועליהם לבחור, או זהב בעוה"ז, או חיי עוה"ב. ובמד' שוחר טוב הוסיף, כיון ששמעו כך, משכו ידיהם. וכך הוא גם ענין המעשה בר"ש בר חלפתא המובא (שם במ"ר נב) אחרי זה, שהוכיחה אותו אשתו שלא יעסוק בחיי שעה, ויפסיד חיי עולם יעו"ש.

ר"ח בן דוסא הוה אזיל באורחא אתא מיטרא. אמר, רשב"ע כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער, פסק מיטרא. כי מטא לביתיה, אמר, העולם בצער וחנינא בנחת? אתא מטרא (כד)

נראה שלא בפועל ממש פסק מיטרא כי לא יעלה על הדעת שר' חנינא יפסיק טובת העולם, עבור נוחיות עצמו, אלא ענינו רק רעיונית, שכשהיה בדרך מצטער מהגשמים, חשב בדעתו שעתה שהעולם בנחת ואני בצער, האם ראוי והגון לחלות ולהפיק רצון הש"י להפסקת הגשם? ונמלך וחשב בדעתו, איך יאבה עבור נוחיותו, שכל העולם יסבול עבורו אפי' עד שיגיע לביתו, כי מה נחשב צערו לעומת טובת הכלל? ואף דברי רב יוסף מאי אהניא צלותיה דכ"ג, הם ג"כ על דרך זו לומר, שאלמלא כן, מה מועילה היא איפוא תפלתו של כ"ג לגבי בעלי דרכים צדיקים כר"ח. כי לא יתכן שצדיק כר"ח, יהיה אנוכי אפי' לשעה אחת ע"ח הכלל.

כל ימיו של אותו צדיק (חוני) היה מצטער על המקרא היינו כחולמים, אפשר שבעים שנין כחלום דומים, מי איכא דניים ע' שנין? יומא חד יתיב כריך ריפתא, אתיא ליה שינתא ונים, איכסי מעינא ונים ע' שנין, אזל לביתיה, א"ל אנא הוא, לא הימנוהו, חלש דעתיה ומית (כ"ג)

היה מצטער להבין איך אמר המשורר שיתנחמו בשובם מגלות בבל וישכחו כל הצרות שעברו עליהם כאיש שחלם בלבד, האיך אפשר שישתכחו כ"כ צרות גדולות שאירעו ויהיו כחלום, עד שנתנסה בעצמו בעת שהיה הולך בדרכים בעניני פרנסתו (מה שכינו כרך ריפתא) ונשבה, או ברח ונעלם תקופה ארוכה, עד שנשתכח מלב אנשי דורו ובני ביתו שחשבו שמת, ונתיאשו ממנו ושכחוהו וגם הוא אותם. אך לעת זקנתו כשסרה הסיבה המעכבת חזרתו, נתעורר כאיש אשר יעור משנתו, ובשובו מצא כי נשתנה פני הדור, וגם לבני ביתו כזר נחשב, עד שקץ בחייו להיות בודד וגלמוד, ורוחו זרה לבניו וצאצאיו, ומזה שפט, כי עם השתנות מצב הדור לטוב אחרי שנים רבות, תשתכחנה הרעות, כי כן טבע האדם לשכוח כל ארועי העבר, ואך ההוה יפעל על נפשו. ולכן גם גאולי ה' אחר ע' שנה יראו עצמם כבריה חדשה, ומה שעבר עליהם כחלום יחשב, וישכחו כל עצבותם.

תא חזי מה בין תקיפי דא"י לחסידי דבבל דמכנפי ובעו רחמי, תקיפי א"י שקל גולתא וא"ל, איזול ואיתי עבורא בזוזי, אזל וקאי בבירא עמיקתא צניעא. (כג)

רצונם לו' שחסידי בבל למרות ענותנותם, אך בעצם התכנסותם, היתה צד התחזאות והתכבדות בעיני הציבור, משא"כ אלה שנראו כתקיפים בדרשם המטר לאלתר ועוגם עוגה עד שירד, אפעפ"כ עשו זאת, רק בהצנע לכת בלבד, ולכך נענו מהר, דרחמנא לבא בעי.

ר' מני הוו מצערי ליה דבי נשיאה. אזל אישתטח אמערתא דאבוה, חלפו התם, ואנקוט כרעא דסוסיהו עד דקבילו דלא מצערי ליה. (כג)

הכוונה שמרוב צניעותו בחייו, נעלם ונשתכח זכרו ופרשת מעשיו וגדולת מדותיו מבי נשיאה, ולא התחשבו בבנו עד שאירע אירוע שעצר אותם והחיה את זכרו בלבם כשעברו ע"י קברו - ומשהו משך לבם והתעכבו, כמי שאחז בעקבות סוסיהם, ועי"ז שב להיות חי וקים בלבם זכרון מעשיו, קדושתו וחסידותו, ולא זזו משם עד ששמו על לבם לייקרו ולא להוסיף לגרום צער לבנו ולפגוע בו ברע.

ר' מני הוה שכיח קמיה דב"א, א"ל עתירי דבי חמא מצערי לי. אמר ליענו, ואיענו, ליעתרו ואיעתרו. לא מיקבלא דביתאי עלי, א"ל מה שמה חנה, תתיפה חנה ונתיפתה, אמר קא מרדה עלי, אמר תחזור לשחרוריותה, וחזרה. (כג)

כל התהפוכות הללו הם רק תמונת מצב שערך לפניו ותיאר לו זאת בדמיון ובמחשבה כך. ששכנע אותו בכך. כי לא יתרחשו נסים לחנם ולא יתהפכו כ"כ מעשי בראשית בלב הפכפך שמתעולל בהם, רק כשהתלונן מעתירי בית חותנו שעונים לו עזות, הראה לו בשקול הדעת, שאם היו עניים היה סובל יותר. כי היו דוחקים אותו. וכן אודות שחרוריות אשתו שיכנעו, שטוב יותר לו שהיא כך, שאם היתה יפה היתה דעתה גסה עליו (ותמרר חייו). אשר על כן אין לאדם להתלונן על גורלו אלא לשמוח בחלקו. שאין טוב מוחלט שאין בו רע, ואין שושנים בלא חחים. וגם בענף יוסף כתב, שכפשוטו נמנע להאמינו, שהש"י יעשה נסים בחנם למלאת תאותו. וביארו בדרך משל, דביתיהו - הוא כנוי לחומר. ולמדת הקנאה, כינה בשם חנה בשל קנאתה בפנינה. ויעץ לו שתתיפה, דהינו שירחיק לקצה השני ואח"כ תחזור לשחרוריותה דהינו שיעמוד בקו האמצעי.

הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דר"י, א"ל נבעי רחמי עלן דנחכים טובא. א"ל עמי היתה ושלחתיה.(כד.)

הם בקשו להגיע להשיגי חכמה מבלי יגיעה ושקידה עצמית, בפרט בעמקות ובחכמת האלקות. ודחם, בהשיבו להם שהרחיק עצמו ממנה מרוב הסכון שבה, כי עדיין הם עולי ימים, מכדי להרבות בחקירות ועיונים שמרבים הספיקות בלבבות, וסתם לפניהם התשוקה לדעת מפי מלמדים, כי לכך מגיעים אך מתוך התבוננות עצמית כמו שאמרו חז"ל, שמלמדים למי שמבין מדעתו ונרמז מאליו.

ר"י דמן יוקרת דעל בריה וברתיה לא חס, עלי חיים? שכשאיחר אביו להביא פת לפועליו אמר לתאנה, תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא, וכשבא אביו א"ל אתה הטרחת קונך להוציא פירות שלא בזמנם, יאסף שלא בזמנו. ובתו שהיתה יפה, אמר לה בתי קא מצערת לבריתא, שובי לעפרך ואל יכשלו בך בנ"א (כד)

חז"ל הפליגו באיסור בל תשחית כמא' (בב"ק צ"ב) "לא נח שיבחת בני אלא דקץ תאנתה בלא זימנא", ובמד"ר (חיי שרה) אמרו "שהלוקט תאנה שלא בעונתה רע גם לתאנה", ולפ"ז נוכל לצייר מעשה שהיה, שהיתה לאביו תאנה טובה נושאת פירות בוסר שטרם בשלו, וכשפועלי אביו התמרמרו, נכמרו רחמי הבן וליקט להם פירותיה שלא בזמנם, שזה דרך השחתה גם לעץ. והיה בזה הפסד וחסרון כיס רב לאביו, ועפ"כ גינו חז"ל לאב, שהיה קפדן כ"כ, שקילל לבנו בקללה נמרצת, על פחזותו ללקט פירות התאנה בטרם עת, שיאסף לפני עתו. ועל בתו שפתח פיו לשטן ואמר תחזור לעפרה בגלל אותו שחיזר לראותה. ואין לחשוב שאמנם אירע להם כך מדיבורו, אלא כאשר הם אחר זמן חלו ונפטרו, הרכיבו חז"ל אב לתולדה ויחסוהו כדרכם לענין שרצו, וכמו שהקשו אצל לוי והא גרמא ליה, ותירצו ואמרו; דהא והא גרמא ליה (כי מה פשעה שנולדה יפה, השופט כל הארץ ישעה לקללות חנם?) וכל מטרתם בזה להרחיק ממדה רעה זו שאבות יקללו לבניהם, כדי שנחשוש אף לקלל קללת חנם שמא תעשה רושם). וכן דרכם לדלג בין הסיבה למסובב ואומרים "הוה כשגגה היוצאת מלפני השליט ונח נפשיה", או נתן עינו בו ונעשה גל של עצמות, שאמנם ניתן להבין שתיכף ומיד נעשו הדברים ואירעו בסמוך כפי שהם כתובים זה אצל זה אך אינו כן, רק כשיארע אח"כ איזה מקרה רע, שבים לאחור ותולים זאת כעונש ופורענות, לסיבה ששיערו. והעלימו את הסיבות האמצעיות. ועובדא (שבב"ד כ"ב) דרב דימי שר"י קילל לראב"א, ורבא אמר אנא ענישתיה, ור"נ א' אנא ענישתיה, יוכיח, שכל אחו"א רוצה לשדך את מיתת ראב"א לתרעומת שהיה עליו בלבו, והכל דרך השערה כדמסיק הגמ', "מסתברא דרנב"י ענשיה".

רבה גזר תעניתא ולא אתא מיטרא וכו' ומאי איעבד אי משום תנויי אנן עדיפנן מינהו, דבשני דרב יהודה כולי תנויי בנזקין הוה. (כד)

מה שקבעו שכולי תנויי שלהם יהיה בנזקין, הוא כדי להיות חסידים ואנשי מעשה, כאמרם "האי מאן דבעי למהוי חסידא ליזהר במילי דנזקין", ולא רק כדי לחדודי ולפלפולי.

ואלו ר"י כי שלף מסאנא אתא מטרא, כי מטא למישלף אחרינא אתא אליהו, וא"ל, אמר הקב"ה אי שלפת אחרינא מחריבנא לעלמא. (כד:)

כשהתחיל לקבל התענית החלו לירד מטרות עוז, עד כי ביקשו מאחד מבני עליה שיש לחדול להתפלל, ואדרבא ראוי להתפלל להיפך, לבל ירבו ויזיקו תחת כי יועילו.

חזא למלאכי דאידמו למלחי דמיתו חלא ומלינהו לארבי, והוה קמחא דסמידא וכו' א"ל מהא לא תזבנו דמעשה נסים הוא, למחר אתו חיטי (כ"ד)

אחר שהתחיל המטר לירד בתפילת ר"י נזדמן להם עוד נס כדי שירד שער התבואות (שדרכם לאצרה ולהוציאה בבא הגשם או שפע סחורה), כי באו ספינות ממרחק שטעונות קמח לצורך כובד לספינה במקום חול, כמו שדרך להטעין, למען תשקע קצת, ולא תהיה קלה וצפה ע"פ המים, וכאשר בא הקמח הזה ע"י מלחי הספינות, שבאותה שעה דמו למלאכים שליחי ההשגחה, הוסיף רב מרי לצוות להמון שיתאפקו לבל לקנות תיכף ממעשי נסים זה. וכוונתו כדי שירד השער עוד יותר, כשיגיעו עוד למחרת חטים ששמע עליהם, ואפשר שרמזו עפ"י מה שרגילים זיפני מזון להגדיל לעשות בעת רעב, אשר רב מרי הבחין במלאכי חבלה מלחי השחתה בהתחכמותם להגדיל נפח וכמות סחורתם בטחנם חיטיהם סולת כדי שיוכלו לערב בה חול. וע"כ מחשש להם התחכם להזהיר להמונים מלקנותם ובחר להתלות בשם אסור דתי, אך הסיבה נרמזת בדבריו ש"מחר יגיעו חטים" שניכרות שאין בהם זיוף וניסי תחבולות של תערובות.

בכל יום ב"ק יוצאת ואו' כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני, וח"ב דיו בקב חרובין מע"ש לע"ש (כד:)

מי לא יבין לשמוע המוסר הגלוי והמפורסם הבוקע ויוצא בכל יום, ובכל עת, וקורא בחיל לאזני הבריות, - עד מתי תכלו בהבל ימיכם לרדוף הון ועושר ותתאוו תמיד אך את התאות הבהמיות והחמריות, הכבוד והתענוג המדומה, הן לא זאת תכלית האדם ותעודתו ולא בזאת יאושר, הלא תדעו הלא תבינו שתכלית העולם השפל, אך למען השלם באדם, והשאר נבראו אך לצוות לו, וכל הטוב שהי"ת השפיע בעולם אך עבור השלם הצדיק - כר"ח אף שהוא עצמו דיו במעט בקב חרובין - צורך הקיום בלבד, כי לא יתאוה למותרות התענוגים ולא יתלונן בהעדרם.

א"ל אימיה דשבור מלכא, לא ליהוי לך עסק בהדי יהודאי, דכל מאי דבעין ממריהו עביד להו, רבעו רחמי ואתי מיטרא, א"ל דלמא בזמנו בא? ליבעו האידנא בתמוז, שלחא לרב כוון דעתך, אתא מטרא וכו' קום שני דוכתך דרתחי עלך וכו' למחר אשכח לפוריה דמרשם בסכינא. (כד:)

נ"ל, שאם המלך גילתה לאזן רבא בחשאי, כי נבאש ריחו בעיני המושל, וע"כ יתפלל שיתרחש נס ירידת הגשם בתמוז כדי להפיל פחד ויראה עליהם. ואעפ"כ חשש ופחד רבא לנפשו מהם פתאום והתחבא ושינה מקומות עד יעבור זעם. (וכפי) ואת שחשש, אירע בעת שבאו פרסתקי לאסרו, דקרו ברומח וסכין במטותיו, (כמחפשי רוצח) והפכו וקרעו ושללו ובזזו ושפכו זעמם על כלי ביתו. ותלה את סוד אם המלך, בגלוי חלום מאבוה. ואת סמיכותו על הנס תחלה, בטירחא קמי שמיא. ובחגיגה ה' השלמת באור ענין זה, דא"ל, מר, לא בהסתר פנים ולא בוהיה לאכול. א"ל ומי ידעיתו כמה משדרנא (שחד) בצינעא (כדי שיחזיק מעמד) ואפ"ה יהבו ביה רבנן עיניהו וגרבוהו, דהינו המקרה שכאן - ששדדוהו. ורמז לנו רבא את ענין עין רעה, שאינה כח היזק במבט העין, כפשט המלים ותפיסת ההמונים, אלא שהענין הנעשה בצנעא והסתר ולא היה לשיחת בנ"א, ולא שלטה בו צרות עינם של השלטונות ואפילו של ידידים ואוהבים אשר זה גורם לקנאתם ורוע לבם,שאז עדיין אין שטן ופגע רע ויוסיף להצליח, (אם לאו, תצפה לקיצו). (אבל לפי פשט המלים קשה היאך יעלה על הדעת שמפני ריתחא דקב"ה יברח האדם ויסתר וישנה מקום? אלא בדרך משל וחידה דיברו. וכינו כל הסתמכות על הנס מיטרח קמי שמיא.

ר"ח בן דוסא כל ער"ש הות רגילא דביתיהו מחממא תנורא ושדיא קיטרי משום כיסופא. הוה לה הך שיבבתא בישתא, אמרה איזיל אחזי מאי כולי האי, אזלא וטרפא אבבא. איכסיפא ועילא לאינדרונא, אתעביד ניסא ואתמלי תנורא ריפתא, ואגנא מליא לישא, א"ל, איתי מרדא דחריך ליך ריפתא, אמרה אף אנא להכי עיילי, (כ"ה)

בהתבוננות בדרכי ישראל במתן צדקה וגמ"ח בסתר ובצנעה ובפרט כלפי צדיקים וחסידים אשר קיומם ומלוי כל מחסורם ללא יגיעה ועבודה, היה עבורם כמעשי נסים ופלא, נוכל להבין הענין ופתרונו, (כי בריאת יש מאין לא מצאנו רק ע"י הש"י ובמעשי בראשית ולצורך רבים.) ועל כן כדי להבין הענין, ניתן לתאר, שאשת ר"ח היתה רגילה לקבל בצנעה ובסתר בצק ערוך ומוכן, והיתה מכינה תנורה בציבי (עצים) שהיו מלקטים לבד, מתוך בטחון שהש"י יזמן להם צרכם כרגיל, וגם כדי לא להתבייש במחסורם. אך שכינתם הרעה והסקרנית שידעה במחסורם, החליטה להפתיע כדי לידע על מה תאיר את תנורה, ומצאה כי תנורם היה מלא בצק שהודבק בו בתוך כדי כך בחשאי, באופן שלא נותר אלא לקרוא לה שתחוש לרדות את הפת, ואשת ר"ח שאמונה על נסי חסידיו ית', השלימה לדברים, ואמרה שלהביא מרדה כך נכנסה. ומה שאמרו דיו בקב חרובין, היינו שמוכן להסתפק בכך.

ובפ"ר פי' שהענין היה בחלום להוכיח שהעושר יזיקם ויטרידם ואינו מעלה ושאין זוכים לב' שולחנות, ולשכנתה נידמה שהתנור מלא...

חד בי שימשי חזא ר"ח לברתיה דעציבא וכו' א"ל בתי, אמאי עציבת אמ' ליה דאחלוף לי מנא דמשחא בחלא ורמאי בשרגא, א"ל מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחמץ וידליק. (כה)

פי' מור"ר שפתרון הענין הוא במילת איחלף מנא ובידיעת טבע השמן יחד עם החומץ, וכשיטת חז"ל לראות בכל ס"ד בקיומם אף הטבעית, כנס גדול, ואף מגדילים אותו ומסתירים את הצדדים הטבעיים שבו כדי להגדיל כבוד ה' ומעלת חסידיו בעיני ההמונים, כדי לחזק בטחונם בש"י. וכמו"כ לרמוז לבתו, שעונג שבת ניתן לקיים, גם בצמצום על כל מוצא פי ה' בצמצום וכיצ"ב.

יצתה כמין פסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא ודהבא, חזא בחלמא שצדיקים אוכלים על שולחן של ג' כרעי, והם על תרי, בעא רחמי ושקלוה. (כ"ה)

ר"ח ואשתו ודאי הרהרו ושוחחו על גורל שבחרו לעצמם חיי דחק ע"י השתקעותו והתמסרותו לתורה ומעשים טובים, ופעם אשתו נצחתו שראוי לצדיקים גם נועם העוה"ז (וכמאמר רבא אטו צדיקים אי אכלי תרי עלמי מי סני להו?) ונתרחש פעם שנתעשר ר"ח פתאום באיזה אופן כמו ממתנת יד מן השמים, אך לרוב חסידותו נקפהו לבו שמא מנכים לו משכרו בעוה"ב וגם חשש שתפגם עבודתו לה' עקב טרדות העושר ומעלת נסיון העוני, ואירע שנהפך מיד עליהם הגלגל כפי בקשתם וקבלו עליהם באהבה את יסורי המחסור והדחק. וענין גדול נס האחרון וכו' הוא ע"ד אמרם, מעולם לא יצאה מדה טובה מהש"י וחזרה ואין דבר רע יורד מן השמים. וראויה וטבעית היא הרווחה וההצלחה לצדיקים כר"ח, מאשר מניעתה. (וע"ד הכתוב ה' נתן וה' לקח, תיארו זאת בפסת יד מן השמים כיון שסיבות הצלחות בנ"א, שמימיות, אעפ"י שפרנסה לא בזכותם תליא אלא במזלא, וכמו שענו לר"א בן פדת שהתרעם "עד מתי איזיל בהאי דוחקא? וא"ל ניחא לך דאחרביה לעלמא והדר אברייה? אפשר דמברית בשעתא דמזוני" שענינו, שהפרנסה תלויה בזכות סבות הזמן, המקום, והאיש, ועוד ועוד הרבה סיבות אעפ"י שהסיבה הכללית העליונה היא הקב"ה.

הואי ההיא שיבבתא דבנתא ביתא ולא מטין כשורא א"ל בנאי ביתא ולא מטין כשורי א"ל מה שמך איכו, לימטין כשורי ומטו, פלימו או' אני ראיתי את הבית והיו אומ' זהו שקירה ר"ח בתפלתו, והיו לכאן ולכאן אמה, וי"א סניפין עשאן. (כה)

וי"א סניפין עשאן - הם למעשה רמז וביאור לענין "למטין כשורי וכמפתח להבנתו כי לא יחלקו במציאות בעובדה, אלא נראה שר"ח היה מיטב חסד לבריות גם במילי דעלמא, במתן עצות אף בעניני עבודה. ובחכמת תורתו "דכולא בה", בה, ידע להשיא עצה הוגנת ביותר היאך לחבר לקורות סניפין ולהאריכן, באופן שבלטו לכאן ולכאן ונראין כאחת בלי שיוכר חיבורם ובלי שימעט חזקם, עד שעצתו והמצאתו זו היתה בגדר נס (והיתה לנס מומחים). ואם הם דברי פלימו שמעיד על חלוקי דעות, ענינו כך, שהיודעים פרטי הדבר אומרים סניפין עשאן, ולהמונים שאין מרגישים, נאמר שעשאן ר"ח בתפלתו, כ"ז כדי להגדיל מעשי חז"ל. ודומה לזה, עובדא דר"ה (ברכות ה') שהחמיצו עליו ת' דני דחמרא, ובתפלתו חזר החומץ ונעשה יין, והאיכא דאמרי שם, ביארו למעשה, שעיקר כוונתם היא, "דאייקר חלא ואיזדבן בדמי חמרא".

ר"א היה דחוק, עבד מלתא, שקל ברא דתומא, חלש לביה, עלו רבנן לשיולי ביה, חזיוה דבכי וחייך ונפיק צוציתא דנורא מאפותיה. כי אתער א"ל, מ"ט בכה מר וחייך. א"ל דחזאי קב"ה וא', עד אימתי אשב בהאי דוחקא, וא"ל ניחא לך דאפיק לעלמא והדר אברייך בשעתא דמזוני וכו' ושאל, שני דחיי נפישי, או דחיינא? א"ל דחיית אי הכי לא בעינא, א"ל בשכר זאת יהבנא לך לעוה"ב י"ג נהרי דמשחא אפרסמון וכו' ומחין באסקוטלא אפותאי וא"ל, אלעזר ברי איגרי בך גירי. (כ"ד)

נראה שמרוב דחקו, לא היה לו לסעודת הקזה אלא שיני תומים שמצץ עד שנתעלף ונרדם, וכשבאו לבקרו, הבחינו בפניו בהבעות והעויות בכי ושחוק מתוך שינה, והבינו כי קודח חום בראשו ושרוי בחלומות ומחזות שמחה ועצבות על עניני מצבו, ואמר להם כי אז רעיוניו שוטטו והרהר בקרבו על מר גורלו ודרכי ההשגחה שנגזר עליו לחיות בדוחק ועד מתי? והשיג תשובה, שלא ישתומם על כך, שרוב הענינים יבואו לאדם ממערכות הסבות שלא תמיד תגזור ההשגחה לשנותם. ונחמוהו בכך שכבר עבר רוב שנותיו. ואיך נחשב הצער בעוה"ז נגד התענוג הרב בעוה"ב. והוסיף שנתפעל בחלי החום עד שנדמה לו ממראות המתיחסים לחייו כאלו חץ הכהו על מצחו, שהראו לו שפגעי חצי הזמן באו לו מצד מערכתו ולא מצד חטא ועון לו.

וכעין זה פי' בפ"ר וז"ל "שהקב"ה יתיב", ר"ל שהשיג למעלת הדבקות בש"י ומלאכיו, וצוציתא דנורא, כמו קרון פנים. וענין "בעית דאפכיה לעלמא", הוא להודיע שמעשי ה' שהטביע וגזר בתולדות, לא ישתנו רק לצורך גדול. וענין תילסר נהרותא, הוא משל למעלתו הגדולה בעוה"ב שאין לה הפסק כמי פרת ודגלת שהם רבים ומושכים תמיד. ועי' ברשב"א בחיד' אגדה שפי' כנ"ל והדגיש, שמספר י"ג נהרי אפרסמון אינו מכוון, אלא ענין של רבוי או כמדת טובו ית' בי"ג מדותיו, והמשילו את תענוג הנפש לאפרסמון שהוא הערב שבתענוגים.

ובאוצר הגאונים מובא בשם גאון, כך מראין הדברים כי בחלום ראה ר' אלעזר כן פדת מה שאמר... וכשהוא ישן ראוהו חכמים ששחק ובכה וראו צוציתא דנורא דנפק מן אפותיה. ואלמלא לא היה ישן לא אמרו "כי קם". והרבה רואים חלום ובוכים ושוחקים ונראים כשהם בוכים ושוחקים, ואף הוד שנתנו עליו מן השמים בשעה שהיה רואה את החלום בצוציתא דנפק מן אפותיה נראית ליושבים. ואפע"פ שלא פירש בתלמוד שבחלום ראה, ידוע כי חלום הוא, שאם לא תאמר כן, אין לך נבואה גדולה מזאת שנגלה לו הקב"ה... אך כיון שכבר נסתלקה נבואה הרי חלום הוא.

ולענין מה שקשה מכדי קב"ה כל מאי דבעי עביד ולא איתי דימחי בידיה, מה ענין שעתא דמזוני דמתרמיא, כיון שנודע שחלום הוא שראה, אין להקשות על דברי חלומות ואין מתפרשין כפשוטיהון, אלא תורץ הדבר להודיעו כי קשין למאד מזונותיו כדרך שהפיכת עולם קשה. כמשל האומר אם יעלה חמור בסולם תמצא דעת בכסילים. וזה שתלו את המזונות בשעה, הוא לפי מנהגם של בני אדם שתולים תדיר בדבריהם את המזונות במזל, כדאמר רבא, חיי בני ומזוני, לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, ור' חנינא אמר פוקו ואמרו לבר ליואי לאו מזל יום גורם אלא מזל שעה. וע"כ לפי שהיו רגילים למימר דמילתא תליא בשעתא, איתחזי ליה לר' אלעזר בחלמא כך, "אפשר דמתרמי לך שעתא דמזוני. אבל ודאי שהקב"ה יכול לבטל מה שהשעה גורמת כמו שאמ' ויוצא אותו החוצה. אמר לו הקב"ה צא מאצטגנינות שלך.

לוי גזר תעניתא בעא רחמי ולא אתא מטרא אמר עלית במרום ואין אתה מרחם על בניך, אר"א לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי לוי הטיח ואיטלע, והא אחוי קידה ואיטלע? הא והא גרמא ליה, (כה)

אין הכרח שהא והא גרמא ליה לאלתר, אלא על שלא נרפא והבריא ממנה, תלו בעוון נוסף, וכפי שנראה מהירושלמי ששם מסופר שר' חייא ג"כ אחויי (קידה) לפני ר' ונפסח ונתרפא, ולוי הראה ולא נתרפא, הרי שהקידה בעצם היא שגרמה לצליעה, והטחת דברים גרמא, שלא זכה לרפוא מצליעתו.

אמר רקיע כסי פניך וכו' שמעינהו להנהו ענני דאמרי ניתבי מיא בעמון ומואב, אמ' להם כשהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולא קבלוה אלא ישראל ואתון שבקיתו ישראל ותשדו מטרא בעמון ומואב? שדו הכא, ושדין אדוכתיהו. (כד)

ענינו כעין "וידבר על העצים", שענינו אודותיהם. והינו שראה שהרוח מסיע העננים לכוון עמון ומואב, והתפלל לש"י כמשיח, מדוע ילכו מא"י מעם שקיבלו התורה? ונתקבלה תפלתו וירד המטר תחתיו בא"י. וכן פי' הפ"ר וז"ל, דע, ששמיעה ייאמר על השגה וידיעה "שמע ישראל, לב שמע, ור"ל שהבין בכיון העננים שהולכים לעמון ומואב. וכן כתב הרשב"א שכשראה כיוון נסיעת העננים לצד עמון ושמתפזרים מעל א"י, הרי זה כאילו שמע שאומרים, נלך ונוריד המטר שם, וכן כינו הרצון, באמירה. כאמור, ויאמר ה' לדג.

אמר ר' אלעזר כשמנסכים את המים בחג, תהום אומר לחברו אבע מימיך. קול שני רעים אני שמע שנ' תהום אל תהום קורא". תנא רשב"א או' אין לך טפח מלמעלה שאין תהום יוצא לקראתו ג' טפחים. (כה)

נקטו במשל זה לשון דבור, בעקבות הכתוב תהום אל תהום קורא. וכוונת המא' כמו זה שבר"ה "מפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. דהינו חזוק האמונה שהגשמים בהשגחה.

אמ' רבה לדידי חזי רדיא דמי לעגלא, ופריטא שפתיה, וקימא בין תהומא עלאה לתתאה, לעלאה אמ' חשור מימך, לתתאה אמ' אבע מימך. (כ"ה:)

פי' היה מתבונן בענין רדיא (שדה הניר) ומדמה אותו לעגל הפושק פיו לינוק שדי אמו, שכן האדמה הצמאה למים מתבקעת כאילו תפתח ותפשוק פיה למים שיבואו ממעל ומתחת. או שהתבונן על סבות צמיחת האדמה, שהוא ליחות הארץ וחמריה שמהם מתהוים הצמחים, והגשם שהוא תהום עליון ממיס ומעביר החמרים לצמחים, ודימה יניקתם משני תהומות אלו לעיגלא תילתא, דפריטה שפותיה, כלומר בריאה חזקה שפיה פתוח מיד לינוק, וקימא בין תהומא עלאה לתתאה, כלו' שמתקיימת התקוה לגשם שיחשור מימיו ולתהום שיביע ויגביה לחלוחיותו למעלה, וניצניו יניבו ויתפתחו על פני הארץ ממטר השמים ומבע התהום, וזהו שסיים, הניצנים נראו בארץ. ורש"י שפי' "רדיא", מלאך הממונה על הגשם, כוונתו על צרופי הכח הטבעי המהוה אותו, והמשילוהו לכח המזנק כעיגלא תילתא שחזק בכחו, וראיה לכך שפירש"י את הפסוק "לא נתתיך לנגוע אליה", לא נתתי כח, אחרי שפי' "לא קרב אליה", שמלאך מנעו. הרי שכוונתו הסודית במלאך, הוא כפי שביאר הר"מ במו"נ על מלאך הממונה על התאוה), שהוא כחו שעזבו. ודרך רש"י תמיד לאחוז בשיטת הש"ס שדיבר בסגנון תפיסת ההמונים והמוסכמות הנפוצות.

נשמה יתירה נותנים לאדם בע"ש ובמוצ"ש נוטלים אותה ממנו (כז:)

פי' הרשב"א בחידושי אג' וז"ל, הענין שימצא בנפשו תכונת רבוי ושלמות ועונג (וכפרש"י) וע"כ תקנו לברך על הבשמים במוצש"ק כדי לחזק הנפש, שהריח מענגה ומחזקה, כי כשיריח בסבת מצוה וברכה, אז תהיה הפעולה חזקה לחזק הנפש באמת.

והועמד צלם בהיכל שנ' ולתת שקוץ שומם. וחד הוה? והכ' ועל כנף שקוצים? א"ר תרי צלמים הוו, ונפל חד על חבריה ותבריה לידיה, ואשכחו דכתיב עלויה, את צבית לאחרבא ביתא, וידך אשלמית לך. (כח:)

פי' כשהעמיד מנשה הצלם בהיכל ונתעו יש' אחריו, ואח"כ כשנוספו עליו צלמי יהויקים והבלי הבבלים מחריבי הבית, אז נוכחו כי מתחילה בשוא נתעו, ועבודת ע"ז הראשונה כאחרונה, היא ששברתם והחריבתם, ומידם באה זאת להם, בכח בחירתם, והבינו מאפסות זה על זה, וזה שבר והפסיק את כח האמונה בע"ז, ושרש אותה מלבם ושבו אל האמת.

כי אני יודע את המחשבות אשר אנכי חשב עליכם... לתת להם אחרית ותקוה (ירמיה כט) אלו דקלים וכלי פשתן (כט:)

כי אחרית, ענינו גם שארית, וגם לשון אחריות, שהוא בטחון וקיום של מחיה לעתיד, וזהו כוונת הנביא, כי אנכי מודיע מחשבותי עליכם לטובה" במה שהגליתי אתכם לבבל שהיא ארץ המשופעת בתמרים ובפשתן, מאכל זול ובגוד מצוי, שהיה זה מכוון לטובה לכם למען ימצאו שם לחם לאכול ובגד ללבוש, עדי יפקדו ויושעו, וכמאמרם שאני תמרים, דזייני. וכן אמרו היגלם לבבל כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה. "ותקוה", היא גם שם מטוה הפשתן, כמו "את תקות חוט השני".

עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים ויושב ביניהם בג"ע וכל אחו"א מראה באצבעו. שנ' הנה א' זה קוינו לו ויושיענו, (ל"א)

פי' ר"א בן הרמב"ם שהכוונה ששכרם של צדיקים לעוה"ב, היא השגתם מהש"י מה שלא היו משיגים בעוה"ז בשום פנים, וזה תכלית הטובה שאין למעלה הימנה, והמשיל שמחת ההשגה ההיא, כשמחת מחול, ושמחת כל אחד בהשגתו עתה מה שלא יכול היה להשיג תחילה, במראה עליו באצבע. ועל הימלטות הנפש מן האף והחמה נרמז במאמר הכתוב "ויושיענו". ועל ההוד והכבוד האמיתי שיש לצדיקים, באמרו נגילה ונשמחה בישועתו. ובירושלמי גריס "להיעשות ראש מחול" כלומר, שיהיה מושג לכל. משל למי שיושב בראש המחול שהוא נראה לכל, והכל חגים סביבו. ור' בחיי (בפר' תרומה) כתב שהכוונה, שמתענגים מזיו השכינה תענוג שאין לו סוף, כענין המחול שהוא עגול ואין לו ראש וסוף. וענין שמראים עליו באצבע - שישיגו כל מה שאפשר להשיג, שזו ראייה שכלית ולא חושית, ע"כ.

בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, זו תורה (ל)

כתב המאירי, לא נתכוונה אמו של שלמה למלכות, אלא לתורה ולחכמה, והוא שאמר וביום חתונתו" זו תורה, כלומר שכוונת זווגה לא היה אלא להעמיד בנים הגונים ולגדלם לעבודת ה' והיא השמחה האמתית.