מיקום המאמר: 1. אמנות - אמנות יהודית. לפי סדר א"ב מחברים. שם הקישור: ד"ר אלישבע שטרית / תמונות מחיי היהודים במרוקו <-- ביצוע ע"י ענת 12.09.04 --> תמונות מחיי היהודים במרוקו ועבודות נוספות / ד"ר אלישבע שטרית
תמונות מחיי היהודים במרוקו
ועבודות נוספות

ד"ר אלישבע שטרית

מתפרסם לראשונה באתר דעת • תשס"ד • 2004
כל הזכויות על הציורים ועל הטקסטים שמורות לאומנית



תוכן העניינים:

על הציירת

עברם ומורשתם של יהודי מרוקו


התמונות והסברן
חתונה
הכנת "השמלה הגדולה"
הצגת כלי הנדוניה של הכלה
ליווי הכלה - הכנסת כלה
טקס החינה
הטבילה במקווה

חיים יהודיים

הכנות ללידה ראשונה
טקס התחד'יד
חתן החמש
לימוד גמרא
המינדרה

חגים

סדר ליל ראש השנה

תולדות ישראל

ההוצאה להורג של סוליקה חג'ואל
המשוררת "פרחא בת יוסף"

תמונות נוספות

אשה יושבת, אשה, בין החומות, בתים בכחול,
הדלקת נרות, נרות שבת, נוף עם ירח, נוף, עמק הקסבות

תקציר: תמונות מתערוכה נודדת על חיי היהודים במרוקו, ותמונות נוספות של האומנית.

מילות מפתח:
אמנות יהודית, מרוקו, חיים יהודיים


ד"ר אלישבע שטרית (לבית אזולאי) למדה ציור במונטווידאו (אורוגאויי) אצל שלושה מבכירי הציירים הדרום אמריקניים: ראול פבלוצקי, גרסייה ריינו ולונגה. בארץ למדה במכון "אבני".

האומנית עוסקת בחינוך, במחקר היסטורי ובהוראתו (באוניברסיטה הפתוחה). שילוב תחומים אלה מקבל את ביטויו בתערוכה הנודדת "תמונות מחיי היהודים במרוקו".

על "תמונות מחיי היהודים במרוקו" כתב נשיא המדינה, מר משה קצב, בין היתר, את הדברים הבאים:
"אני שמח לשבח את יוזמותיך בנושא קירוב לבבות בין בעלי רקע תרבותי שונה של עדות שונות והנני מזדהה עם המטרות שהצבת ועם העקרונות המוצעים בתוכניתך. חשיפת הציבור לתרבויות של הקהילות השונות היא בעלת ערך עליון לשמירת המורשת, למיזוג גלויות, לפיוס לאומי וקירוב לבבות". ( ירושלים, 6/11/2000).
"תמונות מחיי היהודים במרוקו" זוכה להכרתם ולברכתם של אנשי אומנות מהשורה, כמו למשל: דר' דן רונן, מר דוד סוזנה (מי שאצר את התערוכה הראשונה). פרופ' בצלאל נרקיס, מומחה עולמי לאומנות וחתן פרס ישראל לאומנות יהודית כתב לה:"תודה על החוויה, מקווה שתפיצי אותה לבני נוער ולמבוגרים על מנת שייהנו וילמדו ממנה". פרופ' נרקיס, אף הזמין אותה להציג את התערוכה לפני אוצרים ולפני חברי האגודה לאומנות יהודית.

ציוריה מעטרים ספרים שונים, למשל: השער של הספר "תרבות ויצירה ביהדות צ"א וספרד" ובתוך הספר גם 10 ציורים נוספים (הוצאת אוניברסיטת בר- אילן, 2000). בספר "החתונה היהודית במרוקו" (הוצאת אוניברסיטת חיפה, 2003) מופיעים ציורי החתונה שלה לצד ציוריו של אוג'ין דה לקרואה [האוצר מוריס ארמה מהפקולטה "לאומנות יפה" בסורבון]. בספר המהודר על קהילת "מרוקו" [הוצאת מכון בן צבי, 2004] בכתבי עת שונים ועוד. הציור "דמותה של המשוררת פרחא בת יוסף" הוצג לראשונה בקונצרט חגיגי שהתקיים במוזיאון תל אביב.

במרץ 2004 מסרה אלישבע למלך מרוקו וליועצו האישי, מר אנדריי אזולאי אלבום, המכיל חלק מצילומי עבודותיה.

בשנת 2004 יצאה עם תערוכה חדשה הן מבחינת הסגנון [דיו סינית על נייר] והן בתכניה: "אדם, נוף וירח", אבל גם בה יש התייחסות לנושאים הקשורים ביודיאיקה [הדלקת נרות, חנוכה ועוד].


עדויות אפיגרפיות מלמדות, שכבר במאה השלישית לספירה הנוצרית חיו יהודים במרוקו.

בסוף המאה השביעית נכבשה הארץ בידי המוסלמים, אשר כינו אותה "מער'ב אל אקצה" כלומר המערב הקיצון, או בקיצור אל מע'ר'ב. תחת שלטונם היו היהודים במעמד של ד'ימי (=בני חסות) והם חויבו במס גולגולת תוך הגבלת זכויות שונות. ניתנה להם זכות התיישבות ברוב הערים החדשות והמלך אידריס השני פתח בפניהם את בירתו החדשה, פאס . עם הקהילות הגדולות נמנו מלבדה, סג'למאה, מכנאס, דרעה, אג'מת, ומאוחר יותר מראקש ועוד. תחת שלטון האידריסים וכן תחת השושלת של בנו מארין (1465-1269) היה מצבם על פי רוב טוב והם שרתו את השליטים כרופאים, מתורגמנים, שגרירים ומוכסים. תחת שלטון המוחדין (1265-113), לעומת זאת, סבלו היהודים מרדיפות קשות וחלק מהם אף נאלץ להמיר את דתו ולחיות לפחות למראית עין,במשך דורות, כמוסלמים. המירינדים השיבו להם את הזכות לחיות בגלוי כיהודים.

בסוף המאה הארבע עשרה החלו לבוא אל מרוקו יהודים שנרדפו בספרד והם התיישבו בקהילות אחדות (1391). אולם רק לאחר הגירוש הגדול מספרד ב- 1492 ומפורטוגל ב- 1497 התיישבו אלפי מגורשים בקהילות העירוניות של מרוקו. בפאס, בסאלה ואפילו במארקש הם ייסדו קהלים משלהם (דוברי יהודית ספרדית) על יד ה"תושבים" הוותיקים (דוברי הערבית- יהודית). בקהילות מסוימות, כמו תטואן וטנג'יר שמרו היהודים על השפה ההיספניו-יהודית עד למאה העשרים. ה"מגורשים" השתלבו בהדרגה בחברה היהודית המקומית ואף יצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה. בפאס, במכנאס ובקהילות אחרות, הנהיגו רבנים ממוצא ספרדי תקנות להסדרת החיים הפנימיים בקהילה ("תקנות המגורשים מקשטילייא").

בשנת 1438 הוקם בעיר פאס הגטו היהודי הראשון במרוקו, שקיבל את הכינוי "מלאח". בעקבותיו הוקמו מלאחים גם בערים אחרות מראקש, מכנאס, טרודנט, רבאט, מוגדור ועוד).

על מקור השם "מלאח" רווחות גרסאות אחדות להלן כמה מהן: יש אומרים כי הכינוי קשור במנהג שהיה קיים עד המאה ה- י"ט, לפיו הוטל על היהודים, במסגרת העבודות הציבוריות הבזויות שהוטלו עליהם, להמליח את ראשיהם הכרותים של המוצאים להורג, כדי לשמרם בטרם יוצגו ליד שער העיר. אחרים טוענים, כי האזור שהוקצה לרובע היהודי בפאס, שימש עד אז כשוק לממכר מלח (מצרך נדיר בימים ההם) על כן דבק הכינוי ברובע, ומאז בכל עיר, שבה הוקם רובע יהודי (מראקש 1568), גם הוא כונה "מלח". על פי סברה אחרת, השם "מלאח" (מלח בערבית) דבק ברובע היהודי, משום שיהודים סחרו במלח.

במרוקו חיה הקהילה היהודית הצפון אפריקנית הגדולה ביותר. בראשית המאה העשרים נאמד מספרם בלפחות 100,000 נפש. בתחילת שנות החמישים עמד מניינם על כ 250,000 נפש. כן בולטת תופעת פיזורם בבכל רחבי הממלכה וחלקיה. היהודים חיו במרכזים העירוניים הגדולים של פנים הארץ: פאס, מראקש ומכנאס. בערי החוף:טנג'יר, תטואן, רבאט וסאלה, מוגדור, סאפי, מזגאן ואגדיר. במרכזים העירוניים של המחוזות השונים: טרודנאט (מחוז הסוס), דמנאת ובני מלאל (צפונה למראקש) קצר א סוק (מחוז תאפיללת) וטינגריר (עמק הטודרה). בכפרים הברבריים המפוזרים בהרי האטלס הגבוה, באנטי אטלס ובמבואות הסהרה התקיימו עשרות קהילות יהודיות רובן קטנות מאוד ולעתים רק בודדים חיו בהן.

עיסוקם העיקרי של היהודים היה המסחר (פנימי וחיצוני) והרוכלות, עם זאת, היו גם רבים שעסקו במלאכה ובאומנויות שונות (צורפות, ריקוע נחושת, חייטות).

העלייה ההמונית לישראל וההתיישבות של עשרות אלפים בצרפת ובקנדה ושל אלפים בודדים בארצות אירופה ואמריקה אחרות תרמו לפיזור הקהילות שחיו על אדמת מרוקו במשך כאלפיים שנה. במרוקו חיים כיום כ- 3000 יהודים. מה שנותר כיום מהניסיון היהודי הגדול במרוקו, הוא המורשת ההגותית, הרבנית, ההלכתית, הפרשנית, הקבלית והשירית שכתבו אותה ולימדו אותה דורות רבים של רבנים, של תלמידי חכמים ושל משוררים. הם השאירו לנו אלפי חיבורים שבחלקם הגדול עדיין לא פורסמו.

מה שנותר עוד מן הניסיון היהודי העשיר במרוקו, זהו הזיכרון היהודי של כל אלה שנולדו במרוקו ועזבו אותה בגילים שונים ושל צאצאיהם האוצרים בקרבם את זיכרונות הוריהם ואבותיהם. מן הראוי שהחיים הקהילתיים שזיכרון יהודי זה מציג בצורת דימויים, תמונות ותסריטים יובאו לידיעתם ולתודעתם של כל אלה המעונינים בכך. התמונות המוצגות כאן הן עדות צנועה בעניין זה.


התמונות והסברן

לחץ על התמונות כדי לקבל אותן בהגדלה


הכנת "השמלה הגדולה"
השמלה הגדולה" מכונה גם "שמלת הכלה", אף על פי ששימשה את האישה אחרי נישואיה בכל השמחות והחגים. ייתכן, כי לפנים שימשה לחיי יום יום, שכן ציירי המאה הי"ט ציירו יהודיות ברחוב בתלבושת זו. שמלה זו היא אולי השריד היחיד מחפציהם המסורתיים של יהודי מרוקו- פרט לתשמישי הקדושה- המשמש עד היום הזה. בנות משפחות מסורתיות נוהגות ללבוש אותה בעיקר ב"ערב החינה", שלפני החתונה.


היסוד הספרדי בתרבותם החומרית של יהודי הערים בולט בעיקר בלבושם, שנשתמרו בו שרידים מובהקים מן הסגנון הספרדי המהולל, עד המאה ה- 20 כמו בשאר מקומות הגולה נשמרו בקפדנות צורות העבר המפואר, צורות שתושבי המקום המוסלמים - מהם רבים שגורשו אף הם מספרד אחרי מלחמת הריקונקוויסטה - נטשום מזמן. במשך הדורות דבקו צורות אלה למסורת היהודית , ובעיני היהודים והסובבים אותם כאחת התייחדו ליהודים בלבד. תלבושת הפאר של היהודייה העירונית, "השמלה הגדולה", היא דוגמא מובהקת של המסורת הספרדית. על כך מעידים לא רק הצורות כי אם גם המונחים.


אשה לובשת את השמלה הגדולה

גיזרת החצאית הגדולה, לדוגמא, המכונה "זלטיטה", באה מן המלה הספרדית "ז'ראלדאטה", שפירושה "סובבת". שלושת חלקיה העיקריים של "השמלה הגדולה" הם: החצאית , האפודה והחושן. שלושתם עשויים קטיפה ורקומים זהב.

הצגת כלי הנדוניה של הכלה



חפצי הנדוניה המכונים בפי חז"ל כלי הנדוניה, כללו כמה פריטים שכל כלה , בין אם הייתה ענייה או עשירה, הייתה חייבת להביא לבית בעלה. כלים אלה נועדו בעיקר לשימושה:

מזרן ושמיכה מצמר אשר שמשו אותה בימי הנידה.
א. שטיח ארוג מצמר המכונה "חנביל".
ב. דלי מנחושת,"סטלה" לשימוש האישה בבית המרחץ.
ג. זוג פמוטים מנחושת "חסק".
ד. מכתש ועלי, "מהרז". מגש לתה ,"טבלה" עם קנקן התה.
ה. כלי מיחם מנחושת להרתחת מים,"קפטרייה דל נחש".
ו. לוח עץ לכביסה "לוחה דה סבון"
ז. גיגית גדולה מנחושת ,"טאס דנחש" לכביסה ולרחצה.
כן הביאה את בגדיה. היו מקומות (קזבלנקה) שבהן נהגה הכלה להביא כר ארוך מצמר המכונה "מנסד" כריות עגולות רקומות ועוד.

כלי הנדוניה הוצגו לפני הציבור והדיינים, שתפקידם היה לרשום את הפריטים השונים. טקס זה כונה "קיום אצורא".

ליווי הכלה - הכנסת כלה



הכלה עוברת מביתה אל בית חתנה. שם תפגוש לראשונה את בעלה בביתו. מאחוריה הולכות ומפזזות חברותיה וקרובותיה. בני המלאח - ("מלאח"=כינוי לרובע היהודי במרוקו, שהיה מוקף חומה ועל שעריו הוצבו שומרים מוסלמיים) - סרים מהדרך ומאפשרים לכלה לעבור בהדרת כבוד. ברחוב מצויים רק הגברים ולמרות סקרנותם אין הם משירים מבט אל הכלה , מפאת כבודה. הנשים מציצות מפתחי הדלתות או החלונות מאחר שהן לא נהגו להימצא מחוץ לביתן בשעות היום, קל וחומר, בשעת בין הערביים, כי "כל כבודה בת מלך פנימה".

טקס החינה



בחירת בן/בת הזוג נעשתה באמצעות שידוכין, כאשר הורי הזוג , ליתר דיוק, האבות הם אלה אשר קבעו. על פי רוב נהגו להשיא את הבנות כשהן צעירות מאוד. עד לטקס החינה אסור היה על בני הזוג להתראות. בטקס שהתקיים בבית הורי הכלה הם נפגשו לראשונה.


הטקס מכונה על שם צמח החינה שהוא אחד משיחי הכופר הגדלים במצרים, בהודו, בצפון אפריקה ועוד, ושממנו מפיקים תמרוק לצביעת השיער או הציפורניים בצבע אדום או צהוב.

הטבילה במקווה



הטבילה במקווה התקיימה בליל החינה. את הטקס ליוו קרובות משפחה וחברות. את המקווה נהגו לקשט ולבשם. בתום הטבילה נהגו להשליך על הכלה פרחים. כל אחת מהנשים לקחה חלק בהלבשת הכלה , בסירוק שערה ובבישומה. כל הטקס לווה בתופים , במחולות ובזג'אראת.


הכנות ללידה ראשונה
"תקתע אל חרוק"


כאשר נכנסה אישה לחודש התשיעי של הריונה הראשון , נהגה אמה לכנס את נשות המשפחה ואת החברות הקרובות בביתה או בבית הבת ושם הן היו תופרות, סורגות, רוקמות, למעשה, מכינות את כל הדרוש לקראת לידת התינוק הראשון. הטקס הזה מכונה "תקתע {="גזירה" "חיתוך" אל חרוק" כנראה בד, או בדים}. פעולות אלה היו מלוות בשירת נשים ובסעודה משותפת. אגב, הצבעים של הבדים או של הצמר שבהם השתמשו היו אך ורק צהוב, כחול (על גווניהם) ולבן....

טקס התחד'יד



אחת התופעות שהיו נפוצות, עד להתפתחות הרפואה המודרנית ושמירה על כללי היגיינה, הייתה תמותה של נשים אחרי לידה ושל תינוקות בני יומם. בקהילות יהודיות שונות התפתחו מנהגים וטקסים שונים שנועדו ל"שמור על הילד והיולדת". בציור שלפנינו מובע טקס שהיה נהוג בקרב יהודי מרוקו והוא מכונה "תחד'יד" ["חדיד"- ברזל]. לאחר הלידה נהגו לכנס בבית היולדת מתפללים , חלקם ישב בחדר שבו נמצאו היולדת והתינוק (בגומחא מיוחדת ) וחלקם ישבו מחוץ לחדר. על פי מסורת אחת הם נהגו לקרוא פרקי תהילים ועל פי מסורת אחרת הם נהגו לדקלם "שירים" בערבית המכונים "לערובה". בזמן הקריאה היה אביו של התינוק מסמן בחרב, בסכין או בכל כלי חד אחר על גבי הקיר מעין "גבול" שמטרתו "לעצור" את המזיקים למיניהם שיכולים להזיק ליולדת ולילד. כן נהגו לתלות קמיעות שונים להרחקת המזיקים ולשמירה על הרך הנולד ועל אמו.

חתן החמש



לא בכל שנה נהגו לערוך חגיגה לציון יום ההולדת אלא רק במלאות שנה לילד, חמש שנים וכשהוא בר מצווה. כאשר היה בן חמש שנים נהגו לערוך "חתונה" לילד עם ילדה קטנה. את הילד הלבישו בבגד לבן או בבגד רקום (תלוי באזור המגורים) . היו מקומות שבהם "כתבו כתובה מדבש" ו"החתן" היה צריך ללקק אותה ( בדומה ללוח הקריאה הראשון). ככל הידוע "הנישואין" האלה לא חייבו את המשפחות. אולי הייתה החתונה הסמלית הזו מעין סגולה לשמירת הילד מפני מזיקים, שכן, כידוע תמותת הילדים הייתה גבוהה.

לימוד גמרא




יהודי לומד גמרא בחדרו


המינדרה



בחול המועד של חג הפסח , נהגו בקהילות יהודיות שונות לכנס את ילדי המשפחה המורחבת, ולעתים גם את ילדי השכנים, בחצרות אחד הבתים או בגינה ושם בישלו הילדים בעצמם את הארוחה. מאחר שהמנהג היה נפוץ ייצרו יצרני הכלים כלים וכיריים מיניאטוריים, במיוחד למטרה זו. המנהג כונה בכינויים שונים, לעתים אין יודעים את משמעותו. באזור קזבלנקה הוא כונה "מינדרה" באזור הסוס, "נזהה" , במראקש הוא כונה "תמסרוקת", שמשמעותו שותפות, ואילו בפאס הוא כונה "חלוטה" (יחדיו? בשותפות?). בדרך המשחק והעשייה הוקנו לידים ערכים שונים. ביום תשעה באב למשל, היו מוצבים דוכנים רבים לממכר כלים קטנים ומשחקים שונים שהיו עשויים מחמר. ההורים קנו אותם לילדים על מנת שישברו ויגרמו לילידים לבכות ביום ט' באב זכר לחורבן.


סדר ליל ראש השנה

        

בסעודת ליל ראש השנה נוהגים יהודי מרוקו כמו שאר יהודי צפון אפריקה ו "עדות המזרח" (עירק, תימן, הודו ועוד), לערוך סדר. על השולחן הערוך מונחת קערה ובה מיני מזונות, ששמם או "תכונתם" מסמלים מוטיבים הקשורים לראש השנה הן בהיבט של ראשית השנה והן בהיבט של יום הדין.

להלן דוגמא לסדר , כפי שהוא מקובל עד היום בקרב יהודי מרוקו:

תפוח בדבש: "יהי רצון... שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה מראשית השנה ועד אחרית השנה".
כרתי: הכרתי הוא השם הארמי של הכרישה (פאורו בלע"ז) : "יהי רצון... שיכרתו אויבך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו. תרום ידך על צריך וכל אויבך יכרתו".
סלקא: הוא סלק העלים : " יהי רצון... שיסתלקו אויבך ומשנאיך וכל מבקשי רעתנו..."
תמרים: "יהי רצון...שיתמו אויבך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו . יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם..."
קרא: היא הדלעת (בארמית) :" יהי רצון... שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו".
רימון: "יהי רצון... שירבו זכיותינו כרימון".
דגים: "יהי רצון... שירבו זכיותינו".
ראש ( של דג או של כבש): "יש קהילות שבהם נוהגים לשים בקערת הסדר גם גזר : "יהי רצון... שתקרע רוע גזר דיננו ".

כמו כן יש כאלה שנוהגים לשים שומשום, לוביה (שעועית ירוקה דקה) או רוביה (=גרגרי חילבה ) עליהם אומרים: : "יהי רצון... ירבו זכויתינו כ..."


ההוצאה להורג של סוליקה חג'ואל
ציור ההוצאה להורג של סוליקה חתואל ואחת הבלדות- קינות (תרגום מספרדית) שנכתבה והושרה בפני בני הקהילה. עד היום יש נשים המכירות את הטקסט בספרדית או בערבית.


סוליקה חג'ואל , נערה יהודיה בת 14 מטנג'יר, הוצאה להורג בשנת צדק"ת ( 1834) בעיר פאס משום שהיא סירבה להתאסלם ולהינשא למוסלמי.

וכך נמצא כתוב בספר "מלכי רבנן" מאת יוסף בן נאיים: "והביא שופט הגדול שבפאס ...לדון את הנערה מה יהיה משפטה וחייבה מיתה .....וניתן רשיון מאת המלך למשחית , לחתוך את ראשה בסייף והובלה האומללה למקום ההריגה בשחר ילדותה, ועשו זה בגלוי ובפרסום רב , ביום השוק מקום גדול ורחב ידים ששם נאספים גויים רבים" [מלכי רבנן, "מעשה הצדקת"].

על סיפורה של סוליקה חוברו בלדות בספרדית ובערבית יהודית. הבלדות עברו מדור לדור בזכות שירת הנשים.

להלן דוגמא של בלדה המתורגמת מספרדית [תרגום חופשי] ומושרת עד היום בפי נשים שמוצא משפחתן מתיטואן.

כשתרה [הערבייה שהביאה להסגרתה של סוליקה] את רשתה פרשה,
טפלו על סול היפה עלילת שקר
ואותה דנו בנוכחות מושל עירה.

המושל שלח אותה אל הבור
כדי לשבור את רוחה
ובו במקום הצהיר בפניה,
כי ייטול את חייה אם לא תמיר את דתה.

"שלום אב, שלום אם ואחים,
הולכת אני אל המלך.
גם אם אצהיר בפניו, כי על דתי ויתרתי
דעו לכם - עברייה אהיה במותי".

כשסול לארמון נכנסה
את יופייה המרהיב עין כל חמדה.
אך לבה נתמלא עצב נורא ,
כי נפשה לאל כבר מזמן נמסרה.

"אל תיראי ואל תחתי עברייה יפה",
כה אמרה לה בת המלך,
"אם עלייך תקבלי את דת האסלאם,
לאבי תהיי את לאישה,
ועלייך הסלאם!".

המשוררת "פרחא בת יוסף"



דמותה של המשוררת פריחא בת ר' אברהם בן אדיבה, או בשמה הספרותי "פריחא בת יוסף".

ציור זה מביע את דמותה של משוררת עבריה ממרוקו, פרחא בת ר' אברהם בן אדיבה, אשר נהרגה על קידוש ה' בפרעות בעיר תוניס בשנת 1756.

פרחא נולדה במרוקו ברבע השני של המאה השמונה עשרה. היא הייתה בתו של המשורר ר' אברהם בן אדיבה, אך אימצה לעצמה את השם הספרותי "בת יוסף". מתוך הכתבים המעטים שנותרו ממנה אנו יודעים, כי כתבה פיוטים, שירים וחיבורים רבניים שונים. היא למדה אצל אביה, ר' אברהם, שאף הוא היה משורר. ככל הידוע היא הייתה האישה היחידה שכתבה שירה עברית בצפון אפריקה.

באמצע המאה השמונה עשרה ברחה המשוררת ביחד עם בני משפחתה ממרוקו לתוניס, בעקבות פרעות ומהומות שמיררו את חייהם של יהודי מרוקו באותה התקופה. אולם בשנת 1756 פלשו לתוניס חיילי האימפריה העות'מאנית, שהיו מוצבים באלג'יריה, ועשו פרעות בתושביה של תוניס, יהודים ולא יהודים. חלק מבני הקהילה היהודית מצאו מקלט בטריפולי שבלוב וחזרו אל תוניס לאחר שוך הקרבות. ר' אברהם בן אדיבה הצליח לצאת את תוניס יחד עם בנו, אך שניהם לא יכלו לקחת אתם את פריחא. כשחזרו לתוניס ערכו חיפושים אחריה אך לשווא. ר' אברהם הבין , שבתו נהרגה על קידוש השם בפרעות. כדי להנציח את שם בתו, שהייתה "תלמיד חכם", הוא הפך את חדר השינה שלה למקווה טהרה ואת החדר שבו הוצבה ספרייתה לבית כנסת עם ארון קודש במקום הספרייה. מאז הקמתו ועד להריסתו בסוף שנות השלושים של המאה העשרים, הפך בית הכנסת למוקד עלייה לרגל של נשים וצעירות יהודיות בתוניס, שהעלו תפילה, שזכותה של פריחא תגן עליהן ותביא מרפא למכאוביהן. שמה של פריחא הפך לשם של קדושה בפי היהודיות של תוניס, ואגדות רבות נקשרו בו ללא קשר עם האירועים שהביאו להקמת בית הכנסת. אתר ההנצחה נהרס בגלל עבודות השיקום הנרחבות שעיריית תוניס החליטה לעשות ברובע היהודי של העיר.

בציור מובא קטע מכתב ידה המקורי וכן חלקים מתוך כתביה, ובכלל זה אכרוסטיקון של שמה ושם אביה.