תוכן המאמר:
מבוא: התפתחותן של זכויות הפרט וזכויות הילד;
זכויות הילד בבית הספר;
זכויות הילד במקורות היהדות;
מעמדו של המורה בעקבות התפתחות זכויות הילד;
העצמתו של המורה בעידן הזכויות.
תקציר: זכויות התלמיד מערערות על מעמדו של המורה, וגורמות נזק לחינוך ולחניך. מילות מפתח: זכויות התלמיד, מעמד המורה |
|
מבוא: התפתחותן של זכויות הפרט וזכויות הילד: ההיסטוריונים חלוקים, אם כשהחל היטלר במרוץ הפוליטי שלו, כבר עמדה לנגד עיניו התכנית המושלמת להשמדת יהדות אירופה, שכונתה בשם "הפתרון הסופי", או שהיתה זו "תכנית מתגלגלת". לעניננו משמעות המחלוקת היא בהקשר לשאלה האם בגרמניה דאז ניתן היה ליזום תכנית שמתעלמת אפילו מן הזכות לחיים, ולשכנע בכך את מרבית העם הגרמני כדי לגייסו להוצאתה אל הפועל, או שההצלחה של היטלר להגיע לשלטון ולבצע את מה שביצע התאפשרה רק בסיומו של תהליך של שחיקה גוברת של זכויות אדם: הזכות לבעלות על רכוש, הזכות לתעסוקה, הזכות לחופש התנועה והמגורים, חופש הביטוי בכתב ובעל פה, חופש העיסוק וזכויות אחרות. בין כך ובין כך, משנסתיימה המלחמה, והתפזרו ענני האבק מעל הריסותיה של אירופה, נתגלו תוצאותיה המחרידות של המלחמה. כתגובה מודעת החל תהליך של עיגון זכויות האדם הבסיסיות שהואצה והתעצמה במשך השנים. בשנים שחלפו מאז, נוסד הארגון הבינלאומי הגדול, האומות המאוחדות, האו"ם, שיזם ושקד על ניסוחן של אמנות רבות ושונות בתחום זכויות האדם. אמנות ז'נבה המפורסמות, המסדירות את כללי המלחמה והיחס לשבויים הנופלים בידי האויב, ואת הכללים המחייבים ביחס שבין הצבא הכובש לבין האוכלוסיה שבשטח הכבוש, וכן את דרך הטיפול בפצועים ובחללים, הן דוגמא אחת לכך. בעקבות אמנות אלה משנת 1948 ו- 1949 נתחברו מסמכים נוספים שהפכו לאמנות בינלאומיות שבהן עוגנו זכויות אדם נוספות. זכויות האדם נחלקות לרמות שונות: זכויות האדם הבסיסיות ביותר, שניתן לכנותן "זכויות מן הדור הראשון" הן הזכויות שבאות להגן על הפרט מפני התערבותה של המדינה בעניניו. על פי ניסוחן הן זכויות בעלות אופי נגטיבי, הן זכויות סבילות, הן רק קובעות מה למדינה אסור לעשות: הזכות לקניין למשל קובעות שאסור למדינה למנוע צבירת קנינים או להפריע בכך, הזכות לחופש ביטוי מונעת מן המדינה להפריע לכל אדם להתבטא בחופשיות וכדומה. הרמה הגבוהה יותר של זכויות היא אותן זכויות של הפרט הקובעות שהמדינה חייבת לספק לו צרכים מסוימים - לרמה הזאת שייכות הזכויות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות. אלה הן זכויות פוזיטיביות המטילות חובה על המדינה ביחסה כלפי הפרט והן: הזכות לבטחון סוציאלי, הזכות לתעסוקה, הזכות לבריאות, הזכות לחינוך וכד'. המגמה לעגן עוד ועוד זכויות באמנות ובחקיקה נמשכת כל העת והיא מקבלת תאוצה מתהליך הגלובליזציה המתרחש במקביל, המביא לשאיפה להעלאת רמת החיים בכל חלקי העולם ולכל תושביו. הקשר ההדוק בין אוכלוסיות שונות חושף בנקל את הפערים העצומים הקיימים ברמת החיים ובזכויות הפרט בין מדינה לרעותה, ומביא ליצירת כוחות המניעים תהליכים של האחדה של הזכויות באמצעות עיגונן של זכויות שונות באמנות ובחקיקות פנימיות. ההתפתחות שחלה במעמדו של הפרט כלפי החברה וכלפי המדינה בכל העולם, לא פסחה גם על מדינת ישראל. בשנים האחרונות נחקקו בכנסת שני חוקי יסוד המתייחסים לזכויותיו של הפרט. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 1992 וחוק יסוד: חופש העיסוק, משנת 1994, שהביאו למה שכינה בית המשפט העליון בשם "מהפכה חוקתית". בשורה של פסקי דין חשובים ועקרוניים ביסס בית המשפט העליון את מעמדן של זכויות הפרט בישראל כזכויות-על שיש בכוחן לגבור על חקיקה רגילה הפוגעת בהן. חקיקה זו, ופסיקתו העקבית של ביהמ"ש, שינו בהדרגה ובהתמדה את הלך הרוחות בנושא זכויות הפרט, ולא מפליא איפוא להווכח שגם בכל הנוגע לזכויותיהם של ילדים, חל שינוי מהותי. בתחום זכויות הילד נתחברה ואושרה על ידי העצרת הכללית של האו"ם האמנה הבינלאומית לזכויות הילד משנת 1989, ואמנה זו אושרה על ידי מדינת ישראל בשנת 1991. אמנה זו הביאה גם לפריחה של ארגונים שונים הדואגים לרווחתם של ילדים ולשלומם וביניהם המועצה הלאומית לשלום הילד. זכויות הילד בבית הספר לחקיקה זו ניתן פרסום באמצעי התקשורת, וכן באמצעות חוזרי המנכ"ל של משרד החינוך. המועצה הלאומית לשלום הילד הוציאה אף היא קובץ של זכויות וחובות התלמיד במוסדות החינוך, ובו ריכוז ההוראות על פי נושאים. הקובץ הופץ לכל מוסדות החינוך וחולק לציבור, וזאת במטרה לשמש "כלי עזר לתלמידים, לצוות בית הספר ולהורים המעונינים לדעת מהן זכויותיו וחובותיו של התלמיד במוסדות החינוך". לצד המטרות הנעלות שהיו לנגד עיניהם של כל הגורמים ששיתפו פעולה בהסדרת זכויותיו של הילד, ספק הוא האם נשקלו גם היבטים אחרים בדבר ההשלכות של חקיקה מעין זו על תיפקודם של בתי הספר. בית הספר משמש עבור הורי התלמידים הלומדים בו, לא רק כאמצעי להרכשת ידע לילדיהם. הציפיות מבית הספר הן שהוא יעסוק גם בחינוך התלמיד ובעיצוב השקפת עולמו. בית הספר אמור להיות גם המקום שבו יוקנו לתלמיד ערכים שונים שנוסחו לאחרונה מחדש בתיקון חוק חינוך ממלכתי. סעיף מטרות החינוך שבחוק זה שונה, ולעומת הסעיף הקצר והלקוני שנחקק בשנת 1953 נוספה בו רשימה ארוכה של ערכים ומטרות נאצלות בתחומים רבים: |
(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו.
(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה של הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים הדמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים. וסעיפים נוספים (11) - (3). |
|
לנוכח ציפיות אלה מבתי הספר ראוי היה לתת את הדעת על השאלה העקרונית, האם שימת דגש על זכויות התלמיד תורמת למעשה החינוכי, או שמא יש בה כדי להביא לאובדן הכלים ההכרחיים לעבודתו החינוכית של המורה. בחשבון כזה היתה עשויה להתקבל מסקנה שיש בהדגשה של זכויות התלמיד יותר נזק לכלל המערכת החינוכית ולהשגת מטרות החינוך, מאשר תועלת. להלן ננסה להבהיר את השפעתה השלילית של הגישה הדוגלת בהעצמת התלמיד בדרך של הגברת מודעותו לזכויותיו. זכויות הילד במקורות היהדות התלמיד שהובא אל המורה כדי ללמוד ולהתחנך, ידע ויבין שעליו לראות כל העת ברקע, מאחורי דמותו של המורה העומד מולו, את דמותו של אבא, ומכח הזיהוי שביניהם הוא יגזור את היחס המתבקש ממנו כלפי מורו. במסגרת מערכת היחסים שהתפתחה בין התלמיד לבין ממלא מקום אביו נוצרו מוסכמות, שאף עוגנו בהלכה היהודית כהלכות, מה מותר ומה אסור למורה ביחסים שבין מורה לתלמידו. וכך מוצאים אנו ברמב"ם בהלכות תלמוד תורה: פרק א' הלכה א': |
"כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא... ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא האב. אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים"...
|
|
ובפרק רביעי הלכה ד', אנו מוצאים: |
"הרב שלימד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם וירגז אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה".
|
|
הרמב"ם אף מדרבן את התלמיד המתקשה: |
"וכן לא יאמר התלמיד הבנתי ולא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים. ואם כעס רבו ורגז, יאמר לו רבי! תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה".
|
|
על הזיהוי שבין האב והמורה אנו למדים עוד מן האיסור החל על התלמיד לקרוא בשמו של המורה ממש כפי שאסור לו לקרוא לאביו בשמו: רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק חמישי הלכה ה': |
"ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו"...
|
|
ובהלכות ממרים פרק שישי הלכה ג': |
"אי זה מורא ואי זהו כבוד, מורא - לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו...".
|
|
יש אם כן ללמוד על מערכת היחסים המתבקשת והנדרשת בין תלמיד ומורהו מטיבה של מערכת היחסים המתקיימת בין האב לבנו. במסגרת המשפחה פנימה ברור לנו שלא ניתן ליצור שיוויון ואפילו מצג של שיוויון בין האב לבנו. הנטיה הטבעית משחר ימי האדם היא שבין אב לבנו קיימת לפני הכל - מרות. המרות היא הבסיס של היחסים. מכוחה של המרות מחייב האב את בנו בציות. גם בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות- תשכ"ב 1962, המסדיר את יחסי הורים-ילדים בתוך המשפחה, נקבע: |
סע' 15 - "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו לימודו הכשרתו לעבודה ולמשלח יד..."
וסעיף 16 - "הקטין חייב, תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם...". |
|
מעניין להיווכח שבעת חקיקתו של חוק הכשרות המשפטית הנ"ל, עוד בשנת 1962, לא באה רשימת זכויות הקטין לצד חובתו לציית להוריו. זכויותיו של הקטין נוסחו כחובות המוטלות על ההורים כלפי הקטין. בכך דאג המחוקק לטובתו של הקטין, כשם שהוא רוצה לדאוג לו היום, אך גילה רגישות לשמירת מעמדו הסמכותי של ההורה כלפי בנו, ומתוך כך העדיף ניסוח שהקנה לקטין את הזכויות המגיעות לו בדרך של הטלתן כחובות עשה על אביו. בהליכתו בדרך זו הלך המחוקק בעקבותיה של ההלכה שאף היא נמנעה מלהציג את החובות המוטלות על האב כלפי ילדו כזכויות של הילד כלפי הורו. כך אנו שונים במשנה במסכת קידושין פרק א' משנה ז': |
"כל מצות הבן על האב - אנשים חייבין ונשים פטורות. וכל מצוות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין".
|
|
במשנה זו מוגדרות זכויותיו של הילד כ"מצוות הבן על האב", היינו מצוות הנוגעות לבן המוטלות על האב. בביאור החובות הללו עוסקת הסוגיא שבתלמוד הבאה מיד לאחר משנה זו, ומונה את החובות הבאות: |
"למולו לפדותו (פדיון הבן הבכור) וללמדו תורה, ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ויש אומרים אף להשיטו במים" (לשחות).
|
|
נראה שלא בכדי הועדף ניסוח המטיל חובות על האב כלפי בנו על פני הניסוח המקנה לבן זכויות כלפי אביו. הענקת זכויות לבן כלפי אביו מעמידה אותו כשווה מול שווה מול אביו. אין כל חשיבות אם מספר זכויותיו של הילד קטן ממספרן של זכויות אביו כלפיו. העקרון של הענקת זכות לילד, היוצרת חובה אצל האב - יוצרת את השיוויון במעמד. מכאן עד לאובדן המרות והסמכות הדרך היא קצרה. מעמדו של המורה בעקבות התפתחות זכויות הילד: ההשוואה, הנעשית לעיתים קרובות, על רקע של מצוקה בהווה, בכל הנוגע למתרחש בין כתליו של בית הספר, מביאה בדרך כלל לאמירות ולהצהרות על הפער האיכותי ברמת העוסקים במקצוע ההוראה אז לעומת היום. בין אם יש רגליים למסקנה זו ובין אם לאו, יש כאן התעלמות מן הגורם של הקטנת סמכויותיו של המורה וגימודו, לעומת העצמתו בעיני התלמיד בימים עברו. דמויות המורים מן העבר נחרטו בזיכרוננו על רקע יראת הכבוד שאנו היינו חייבים בה כלפיהם מכח מעמדם בעני הציבור בכלל, ובעיני הורינו בפרט. יראת הכבוד היתה טבועה בתלמיד, שחש וחווה את הפער שבינו לבין המורה בכל מיפגש ביניהם. הריחוק מתוך כבוד בין התלמיד ומורהו הורגש בכל מקום, גם כאשר הם נפגשו שלא במסגרת הלימודים בבית הספר. היתה זו יראת כבוד אמיתית שנשענה על מישור היחסים שבין הורי התלמיד לבין המורה. הגיבוי שניתן למורה מצד הוריו, שראו בו שותף להקניית ערכים והשקפת עולם, הביאו להפנמה של דמות המורה אצל התלמיד כמחליפו של ההורה וליחס שהלם מעמד זה. המפגשים שהתקיימו בין הורים לבין מורים התקיימו באוירה של הערכה כלפי המורה-המחנך, והאשראי שניתן למורה היה רב. על רקע זה, יכול היה המורה לעסוק גם בחינוך במשמעותו הרחבה, משום שלדבריו ולתביעותיו הערכיות נמצא הד בבית ההורים, וכך הפך המסר החינוכי הערכי למסר בעל עוצמה מכח היותו אחיד ועקבי. בשנים האחרונות, בעידן הזכויות המתרבות והולכות, לא נותר הרבה מהתמונה האידיאלית הזאת. מפרסומים בכלי התקשורת אנו למדים על אוירה אחרת שהשתררה בין כתליו של בית הספר. את מקומן של ההערכה והכבוד כלפי המורה תפסו התנשאות וחוצפה. המורה אינו זוכה עוד לאשראי כלשהו, ולהיפך, בדרך כלל מגולגל נטל ההצדקה על המורים הנאלצים להסביר להורים, במעמד התלמיד הנוכח, את ההיגיון ואת הצידוק שבאמירותיהם, בתביעותיהם החינוכיות ובדרישותיהם הלימודיות. במקום שיח חינוכי בין הורים לבין מורים, שהוא מרכיב הכרחי לאורך שנות החינוך בבית הספר, התפתח "שיח זכויות". במקום לדון בחובותיו של התלמיד כלפי המערכת האמורה לחנכו וללמדו, דנים כל העת בזכויותיו, שמשמעותן הפשוטה היא צמצום של חובותיו ההתנהגותיות והלימודיות. כך נשמט לו והלך הבסיס למעמדו של המורה, עד שלא ניכר דמיון בין דמותו בעבר לבין זו שניצבת היום לפני התלמיד. קומתו המתקצרת של המורה, כתוצאה מהתארכות מגילת זכויות התלמיד, מביאה לאובדן השפעתו. מאידך גיסא, מערכת החינוך, זו המוסיפה זכויות לתלמיד חדשות לבקרים, לא מנמיכה בהתאמה את ציפיותיה מן המורה. אדרבא, לאורן של תופעות קשות בחברה היישראלית, עולה הציפיה ועולות התביעות מבתי הספר, שפירושן תביעות מן המורים, להתמודד עם קשת התופעות ולהביא לשינוי מגמה שיבשר את התגשמותו של החזון של מדינה יהודית-דימוקרטית מתוקנת ונאורה, שבה אזרחים מחונכים ומודעים לחובותיהם, המצעידים אותה אל קדמת הרשימה של המדינות המתורבתות והמפותחות בעולם. לאור התביעות המתרבות אל מול הצטמצמות כלי ההשפעה של המורה נוכח אובדן סמכויותיו - מה יעשה המורה ולא יישחק? וכך עוזבים רבים וטובים את העיסוק כפוי הטובה בהוראה ומשאירים את השדה החיוני הזה לאלה שניחנו בעיקר בכושר הישרדות ולאו דוקא בכישורים יותר נחוצים לעשיה החינוכית כמו רגישות, עקביות, נחישות ודביקות במטרה. התחום ההולך וננטש על ידי הכוחות המעולים, נתפש על ידי דמויות מסוג חדש. אלה הם מורים התולים את כל יהבם המעמדי על תלוש המשכורת. אין הם מצפים להערכה ולסיפוק, היכולים לשמש תמורה מספקת למאמציהם מכסף, אלא רק לתמורה כספית הולמת, שתפצה אותם על הקשיים והתיסכולים, המתח וכפיות הטובה שבשגרת ימיהם. השביתות התכופות במערכת החינוך, הבאות להבטיח את שיפור שכר המורים ותנאי עבודתם, זוכות לשיתוף פעולה מצד המורים גם כאשר ברור לחלקם כי השבתת בתי הספר תשחוק עוד יותר את מעמדם ותגרום להם עוד יותר קשיים בעבודתם החינוכית, מה שיחייב שוב הגדלת התמורה להשקעתם וחוזר חלילה. גם תופעת תביעת השכר והשביתות הנילוות אליה, היא איפוא תוצאה של שיח הזכויות. העצמתו של המורה בעידן הזכויות לו הבינו זאת המורים, היו שמחים לקבל על עצמם עולן של חובות נוספות ובלבד שיזכו למעמד ולהשפעה שהיו בעבר נחלתם של העוסקים בהוראה. יצירתו מחדש של פער בין תלמיד למורהו, ובין הורה למורה הינו משאת הנפש של כל מי שיודע שאין חינוך בלי סמכות. אין מדובר על פער לשם ריחוק מעולמו ומתחושותיו של התלמיד, אלא בפער טבעי, הנובע מהפער הקיים בפועל ביניהם, המאפשר למורה לצמצמו או להרחיבו מתוך בחירה, ומתוך שיקולים של יכולת ההשפעה על תלמידו. לולא שיח הזכויות היה הפער הזה מתקבל באופן טבעי על ידי התלמיד, ורק בשלהן הוגבה התלמיד באופן מלאכותי, על כתפי הוריו, עד שהוא מישיר מבט לעניו של המורה. חייבת להימצא דרך לתקן את מה שעיוות השיח בדבר זכויותיו של התלמיד. אם לא ניתן להשיב את אשר נעשה יש לתת את הדעת על מתן כלים וגיבוי נאותים למורים כדי שיאמינו שביכולתם אכן לעשות את מה שאיוו לו כשבחרו במקצועם: לחנך! |
|