החינוך היהודי היסודי באשכנז במאות הי"א-י"ג

משה טוביה פישר

הגיגי גבעה ז', תשנ"ט
(הודפס ללא ההערות)


תוכן המאמר:
אופיו של החינוך היהודי באשכנז
חינוך בבית ההורים
יעדים חינוכיים
תוצאות החינוך בשעות משבר

תקציר: מתקופתו של רבנו גרשום מאור הגולה ועד המהר"ם מרוטנבורג, מוצאים גישה שונה לבעיות החינוך, מזו המשתקפת מן המקורות בתקופת התלמוד. בתקופת התלמוד מוצאים גישה נלהבת, המעלה את ערכו של המלמד מעלה מעלה; ואילו בתקופה הנידונה מופיעה גישה הלכתית "יבשה", המתייחסת אל המורה כאל שכיר או פועל שיש לו דין ודברים עם מעסיקו. האומנם חל שינוי לרעה, או שמא יש גם גישה אחרת נלהבת יותר?

מילות מפתח
: אידיאולוגיה חינוכית, חינוך הבנים, יעדים חינוכיים, תקנות הקהל.


ר' שמעון בן שטח תיקן "שיהיו התינוקות הולכין לבית-הספר" (ירושלמי, כתובות סוף פ"ח). "בית ספר" זה זכה בכל דור לצורה המיוחדת לו, לפי תנאי הדור, חייו ובעיותיו המיוחדות.

בתקופה זו שאנו דנים בה - החל מר' גרשום מאור הגולה ועד מהר"ם מרוטנבורג או תלמידו ר' מרדכי בן הלל מחבר ספר ה"מרדכי" על הש"ס - מוצאים אנו לכאורה גישה שונה לבעיות החינוך מזו המשתקפת מן המקורות מתקופת התלמוד והגאונים. במקום הגישה התלמודית הנלהבת, המעלה את ערכו של המלמד מעלה מעלה,
"ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד - אלו מלמדי תינוקות" (בבלי בבא בתרא ח, ע"ב)
- מופיעה גישה הלכתית "יבשה" המתייחסת אל המורה כאל שכיר או פועל שיש לו דין ודברים עם מעסיקו. האמנם חל שינוי לרעה בדורות אלה כלפי המורה ותפקודו, או שמא עלינו לגלות מתחת למעטה "העסקי" גם גישה אחרת נלהבת יותר?

לאחר עיון במקורות ניווכח לדעת שבעיות החינוך שהעסיקו את בני אותם דורות מגוונות היו, אלא שהמאבקים וההתלבטויות בענייני החינוך הועתקו מן התחום הרעיוני-עיוני, שהיה מושרש בעם מקדמת דנא תודות ללימוד התורה, אל התחום המעשי-הלכתי ובמקום דרשות על החינוך ודברי שבח על העוסקים בו, החלו לדון בבעיות אקטואליות פרי המציאות החדשה.

המקורות מן התקופה שלנו מתחלקים לשניים:
(א) תשובות גדולי ההלכה שנשאלו "בהלכות מלמדים" ונתבקשו לפסוק הלכה בסכסוכי הורים-מלמדים (רבנו גרשום מאור הגולה, מהר"ם מרוטנבורג).
(ב) ספרי מוסר ודרוש שיעצו בענייני חינוך לבני דורם (ספר חסידים וספר הרוקח).

המקורות מן הסוג הראשון, ספרי שו"ת, מציירים לנו את המציאות כמות שהיא ומאפשרים לנו להבין את המצב "המצוי". לעומת זאת המקורות מן הסוג השני, אלו השקועים בספרות המחשבה והמוסר, מגלים לנו יותר את "הרצוי", את הצד הביקורתי על החינוך של בני דורם מתוך רצון לתקן את הפגמים. אגב מגמתם לשפר מתגלה לנו מה לא היה לרוחם, ונמצאנו למדים על החינוך בדורם.


לצערנו, מעטים המקורות שהגיעו אלינו על החינוך של יהודי אשכנז וצרפת באותן המאות, ואין כל יחס בין המעשים הגדולים עצמם לבין מה שנשאר בכתובים, שכן בתקופה זו הרבו בלימוד התורה וחינוך הבנים, תיקנו תקנות לרוב וגיבשו את חיי הקהילות, קהילות קודש שהיו מוכנות למסור נפשן על קידוש ה'. הקהילות לא אבדו את צלמן למרות האימה המתמדת מפני גירושים ושמדות. אכן בצדק יש להסיק שהחינוך מילא את תפקידו בהצלחה, אף שלא נשארו לנו מקורות רבים המתארים בפרוטרוט את המעשה החינוכי ודרכי ההוראה של זמנם.

מ' גירמן, המבקש לחשוף את שורשי החינוך היהודי, מסביר את הסיבה למיעוט המקורות בנושא החינוך:
"אמנם מעטים מאד המקורות שיש לפנינו מן המוכן, כי בהיות ספרותה של התקופה ההיא רובה ככולה פירושים וביאורים לספרות הקודמת נעדרו גם לחינוך המקורות העצמאיים הדרושים לחפצנו. כנראה, היו אנשי התקופה ההיא עסוקים כל כך בעבודת החינוך עצמו, עד שלא הספיקו לכתוב דבר מה על אודותיו, ואפילו צוואות ואזהרות ושאר כתבי יחידים שכאלה רבים עמנו בספרות הספרדית מן התקופה ההיא, ובהם יש הרבה פרטים גם בדבר החינוך והעניינים הנוגעים לו, אפילו כתבים כאלה אין לנו בספרות הצרפתית של אותה תקופה עצמה. (מ' גידמן התורה והחיים בארצות המערב בימי הביניים, ע' 34)

ייתכן להניח שמיעוט הטיפול באידיאולוגיה החינוכית לעומת העשייה הבלתי פוסקת נובעת מן הצורך להספיק הרבה כל עוד ניתן הדבר בשעות השלווה ויישוב הדעת, בטרם יבואו ימי הרעה. ב"חוקי התורה" ניתן לחוש חוסר ביטחון כזה.
"דווקא בארץ ישראל דאווירה מחכים ובזמן שישראל שרויים על אדמתם וידם תקיפה - כי הנפש החופשית היא גבוהה וחזקה וזכה וצלולה ויכולה לקבל שכל ומדע על שאינה משועבדת לגולתה, ונפש אשר היא משועבדת היא שפלה וחלשה ויבשה ואינה יכולה לקבל שכל ומדע על שהיא משועבדת לאדונים קשים ועזי פנים וכל יגיעה ועמלה הולך לאיש אשר לא עמל בו טרודה בהתמדה בעבודות קשות ומשילין עליה אימה ופחד והחמה מסלק החכמה." (שם חלק א' תרגום עברי, ע' 75)

ללא ספק יש בתדמית עצמית זו מפתח להבנת הגישה של בני אשכנז לחינוך המעשי והמסוגר אך ורק בתוך ד' אמות של הלכה, תוך שמירה קפדנית מפני הסביבה הנכרית והשפעותיה. הם התנגדו לפתיחות של יהדות ספרד וצפון אפריקה אשר ביססה את החינוך הן על יסודות התורה והן על השכלה כללית, מתוך הרגשת ביטחון ומעורבות בחיי התרבות והשפה של העולם שבתוכם חיו היהודים, אף שגם חלקם של יהודים אלה לא שפר עליהם תמיד.


אופיו של החינוך היהודי באשכנז
יהודי צרפת ואשכנז ינקו מן המורשת התלמודית של ארץ ישראל ובבל, כאשר החינוך לתורה ומצוות מהווה את הבסיס למורשת זו. אם נעיין "בשורש-התורה" שבהלכות חסידות שבהתחלת ספר "הרוקח" נבחין מיד בעשרות מאמרי חז"ל שעליהם נבנה החינוך היהודי באשכנז. אמנם מאמרי חז"ל הם תשתיתו של החינוך, אך בני הדורות הללו באשכנז כמעט ולא הוסיפו משלהם; החינוך לא שימש לחכמי אותם הדורות נושא לעיון שיטתי ולניסוח עיוני. החינוך נראה להם תהליך של עשייה המכשירה לחיים שלמים ברוח התורה. לדעתם, כל מטרת החינוך הייתה להביא לידי יראת שמים.
"לא ילמד אדם שום תורה אלא המביא לידי יראת שמים".

החינוך לא היה מכוון להקניית מקצוע שיפרנס את האדם, אלא אמצעי שיאפשר לו לחיות כיהודי שלם. הווי אומר הכנה למה שהוא עתיד להיות. רש"י מגדיר את השם "חינוך" בזו הלשון: "כניסת אדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה"ד ואומנותו של יהודי אשכנזי או צרפתי באותם ימים הייתה לחיות "כיהודי טוב", שמשמעו אהבת תורה, שאיפה לגאולה קרובה ובינתיים גם נכונות לקידוש ה'.

אהבת תורה טופחה במיוחד, ובני אשכנז העלו ערך זה לדרגה גבוהה ביותר בסולם ערכי היהדות:
"פת במלח תאכל, שאם אין לו לאדם אלא פת חרבה שיטבול במלח, אף על פי כן אל ימנע עצמו מלעסוק בתורה. ואם הוא עשיר כשמאי שיעסוק בתורה וטוב לו כדי שינחל שני עולמים". (מחזור ויטרי)

לכאורה, נאמר בברייתא הכול, ואין צורך להוסיף עליה, ובכל זאת חשובה ההדגשה לבני הדור, אשר לא פעם נאלצו לאכול פת במלח בדרך נדודיהם.

ומפירוש הברייתא לתיאור המצב כפי שנראה לעיני הכותב:
"תלמידי חכמים אין חולצין מנעליהם אלא בליל שבת לפי שלומדים בכל הלילות של חול ושוכבים מעט בלבושיהם". (תשובות ר' יצחק בר' שמואל מבעלי התוספות, סמ"ג לא תעשה סימן ס"ה)

מעניינת גישתו של פוסק בדורו, כיצד הוא מבין את המושג ביטול תורה:
"וששאלתם ראובן שחק עם שמעון באגוזים והרוויח ממנו שלשים דינר ועכשיו תובעו לדין שיחזיר לו מה שהרוויח ממנו, אם יכול להוציאו בדיינים... אותן שלשים דינר שנטל ראובן משמעון בית דין מוציאין מידו ומחזירין אותן לשמעון ושניהם בני נידוי שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה ודברי תפלות וגורמין עצמן להיות פסולין להעיד עדות בישראל שלא הותרה שחיקת אגוזים אלא לתינוקות ביו"ט הראשון 1 של פסח ) בלבד". (הגהות על מרדכי, סנהדרין סימן תשכ"ב-ג)

חכמי אשכנז שהכירו את הרמב"ם בהלכותיו, הכירו גם את הלכות תלמוד-תורה שלו, ועל כן לא הוצרכו לחבר הלכות בענייני תלמוד תורה, אלא הסתמכו עליו וציטטו אותו חלקית אם במסגרת ספרי ההלכות שלהם או בתקנותיהם הרבות. הרמב"ם כותב:
"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל ייסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו... חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר 'והגית בו יומם ולילה' ". (הלכות תלמוד תורה א, ח.)

והנה בתקנות שו"ם אנו רואים מעין חיזוק להלכה זו:
"כל אדם יקבע זמן ללמוד ואם אינו יכול בתלמוד, יעסוק במקרא ובפרשה או במדרש לפי יכולתו". וכך הזהיר ר"מ מקוצי: "כל אדם בין עשיר בין עני חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה... כי ברית תורה נכרת בדם... וכל שאינו עוסק בתורה חרב מביא לעולם". (סמ"ג, מצווה י"ב)

על השאלה לאיזו מטרה יש לנדב צדקה, עונה בעל "ספר חסידים" בלשון חד משמעית:
"מי שיש לו ממון לא יאמר אעשה בית-הכנסת ובית מדרש אלא ייתן לצדיקים שיעסקו בתורה... ייתן ליראי ה' הלומדים לקיים מצוות".

ובמקום אחר:
"כשהיו ישראל מקובצים ונקהלים היו עושים תקנה שלא תפסוק תורה. כיצד? היו נודרים ונותנים לצורך תלמוד תורה".

ומן התפיסה הכללית על ערך לימוד התורה וגודל האיסור של זה המבטלה, אנו עוברים לצד החינוכי של הנושא, לימוד התורה לתינוקות של בית רבן. באחת התשובות שמביא ה"אור-זרוע" בשם ר"י בר' שמואל בעניין,
"מלמד תינוקות שחזר בו בשעה שאין בני אדם מצויין לשכור, ויצטרך התינוק לבטל זמן מרובה בשביל כך. יש לחושבו דבר האבד וידו על התחתונה אע"ג שאין כאן איבוד לגמרי כמו בפשתן אם לא יעלהו מן המשרה כי גם כאן יש הפסד מרובה קלקול התינוק, כדאמר אם תעזבני יום יומיים אעזבך, וגם בלא קלקול פסידא דלא הדר חשיב מה שהוא מתבטל בימים שהוא ראוי ללמוד" (אור זרוע, בבא מציעא, סימן רמ"ב)
כך דאגו גדולי ישראל שלא יגרמו
ל"מה שיהוא מתבטל בימים שהוא ראוי ללמוד".

לימוד התורה והדאגה ללמדה לבניהם נכנסו למסגרת מחייבת, כשגדולי ישראל עמדו על המשמר לתקן תקנות ולכפות על ההורים לדאוג לחינוך בניהם:
"כתב מהר"ם זצ"ל שאנו כופים אותו ללמדם, או לשכור להם מלמדים כי במה שונה מצוות עשה של 'ולמדתם אותם' משאר עשה שאנו כופים לקיים כמו ה'עשה' של סוכה... וכשם שהאב חייב בבנו למולו ולפדותו שכופין אותו לקיים, כך אנו כופים אותו ללמוד תורה". (הגהות מימוניות, הלכות תלמוד תורה א, א)

החינוך לא ניתן לייחודי סגולה בלבד, הוא הקיף את כל שכבות העם. הקהילה כפתה על ההורים בעלי האמצעים שישלמו למלמדים עבור חינוך בניהם, ועל מוסדותיה ציוותה לדאוג שכל ילד יהודי יקבל חינוך מינימאלי, כדי שיהיה מסוגל לעמוד על רגליו בענייני תורה ויראת שמים:
"בניהם ובנותיהם תורה ואפילו יצטרכו לחזור על הפתחים על ככה לא יניחום בטל".

מעניין פסק אחר המעיד כמאה עדים על האווירה ששררה באשכנז בנושא החינוך וההוראה, וזאת ללא דרשות על אודות החינוך - אלא במעשים שהתבטאו בפסקי ההלכה:
"גם פסק רבנו מאיר על ראובן שאמר לחתנו העשיר תלמוד את בנך ואתן לך כך וכך, פטור ראובן, כיון דלאו עני הוא, ובלאו הכי מצווה ללמד את בנו כדאיתא בקדושין (כס, ע"ב), ונדר לו ראובן לחתנו כדי לקיים המצווה המוטלת עליו, מצי אמר משטה אני בך". (מרדכי, סנהדרין, סימן תשד.

לפנינו עדות ללחץ חברתי שפעל על ההורים ללמד בניהם תורה. פרופ' י' כץ מסכם:
"השידול והלחץ שנקטו אותם הארגונים להגשמתה, הקיף החינוך המסורתי למעשה את כל בני החברה כמעט ללא יוצא מן הכלל".

העשירים עזרו לעניים, שבניהם גם הם יוכלו ללמוד תורה, בדרכים שונות. לא תמיד נשא הדבר חן בעיני חכמי הדור וחסידיו, בעיקר כשהדבר בא על חשבון טיב החינוך.
"אל יעשה אדם חסד במקום שיש עברה, כגון שיש בנים לראובן ובנים לשמעון ואומר שמעון לראובן אתה עשיר ואני עני ואין לי במה להשכיר מלמד לבני ואין לך כ"כ שתשכיר לבני מלמד, אלא עשה עמי חסד ותעזוב [תניח] לבני ללמוד עם בניך לפני הרב שהשכרת לבניך, אם בניו של שמעון לא הגונים אל יתן". (ספר חסידים, סימן תתכב).

ומעידים על כך גם מקורות מחוץ ליהדות, מן המאה ה12-.
"מתוך קנאת ה' ואהבת תורתו הם שולחים את כל בניהם ללמוד כדי שיבינו בתורת ה'. היהודי גם העני שבעניים, אם יש לו עשרה בנים ישלח אותם ללמוד".

לימוד התורה הוא היסוד שעליו מושתת החינוך היהודי, אך למעשה שימש לימוד התורה כאמצעי להשגת השלמות:
"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".

התורה מביאה למעשים טובים ובזאת גדולתה בעיני יהודי אשכנז:
"ובכל יקרת ערכו של לימוד התורה היה נחשב רק כאמצעי לבוא על ידו ליד מעשה שהוא העיקר",
כך ראה גידמן את מטרת החינוך התורתי.


חינוך בבית ההורים
ואם בקיום המצוות מדובר, הרי שלבית ההורים היה חלק חשוב ביותר. אמנם החינוך למצוות נלמד בחלקו בבית הספר, אך עיקר העבודה החינוכית נעשתה בבית ההורים ובבית הכנסת בהדרכת ההורים. לפנינו תעודה מעניינת ביותר הבאה לתאר את החינוך לתפילה בבית ההורים:
..."ואחר שקרא הולך שליח-צבור ויושב על הקתדרא וכל התינוקות הולכין ומנשקין לס"ת כשגללה הגולל. ומנהג יפה הוא זה לחנך את התינוקות למצוות ולזרזם, ודומה לההיא דמסכת סופרים דמסיק, לא היו מניחים בניהם קטנים אחריהם אלא היו מוליכין אותן לבתי כנסיות כדי לזרום במצוות. ביום שהושיבו את ראב"ע בישיבה פתח ואמר 'אתם ניצבים היום כולכם טפכם נשיכם'.. אנשים לשמוע, נשים כדי לקבל שכר פסיעות, טף למה בא? כדי ליתן שכר למביאיהם, מיכן נהגו בתולות ישראל קטנות להיות רגילות לבוא לביהכ"נ כדי ליתן שכר למביאיהן והן לקבל שכר. עכ"ל מסכת סופרים. וגם מחמת שבאים קטנים לביהכ"נ נכנסת יראת שמים בלבם, כדתנן יהושע בן חנניא אשרי יולדתו, ומפרש בירושלמי פ"ק דיבמות ה"ו משום שהייתה אמו מוליכתו לבית-המדרש כדי שידבקו אזניו בד"ת, והיינו דתנן יהושע בן חנניא אשרי יולדתו. וצריך להזהיר את המניקות כדי שלא יאכילו התינוקות דבר איסור שיהיו יהודים טובים". (אור זרוע הלכות שבת, סימן מח)

והרי לך המטרה הנכספת "כדי שיהיו יהודים טובים", ולקראת זה חינכו בחיי יום יום וחיבבו על בניהם ובנותיהם את המצוות:
"והקטנים שנושאים לבית הכנסת המחזורים ליתן שכר טוב למביאיהם ",

והתקינו ספסלים מיוחדים לילדים בבית הכנס ת, ובערב שבת אחרי תפילת המנחה היו האבות שולחים בניהם הביתה להזהיר הנשים על הדלקת הנר של שבת.

הדוגמה האישית היא אשר קבעה ביותר, ועל כן היא נדרשה מן ההורים והמורים:
"ואמרו חכמים גדול העונה אמן יותר מן המברך ופותחים לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיה כ') 'פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמרם', והוא חסר ו', אל תקרי אמונים אלא אמנים, שעונים אמן. ומאותה שעה זוכים הנערים לחיי העוה"ב. וא"כ אוי למדברים דברים בטלים או עושים שחוק וקלות ראש בבית הכנסת בשעת התפילה ומונעים בניהם מחיי עוה"ב כי יש לנו לעשות קל וחומר בעצמנו: עובדי אלילים אשר אינם מאמינים עומדים כאלמים בבית תרפותם, כל שכן אנו העומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".

ומכיוון שהדוגמה האישית היא יסוד בחינוך. על כן טוב לעורר את התלמיד שיתבונן במעשי רבותיו:
"אדם מגיד לבניו או לתלמידיו כך אני עושה, כך היה אבי עושה, כך היה רבי עושה, כדי שהם יעשו כך, דכתיב: כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלוקי" (ספר חסידים, סימן תקכג)


יעדים חינוכיים
בספרות חסידות אשכנז נקבעו יעדים חינוכיים מקסימאליים. ואכן חסידי אשכנז תבעו מן המורה את המקסימום: מסירות נפש לכל ילד יהודי.
"ויחשוב אדם כאילו כל ישראל בניו וילמד תורה לכולם, שנאמר 'ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם' לכך נאמר 'ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל טפכם,' יהיו כל ישראל כטפכם וטפכם כישראל, מה טפכם אתם מלמדים, כך כל ישראל." (שם סימן תתא)

לימוד התורה עובר מרב לתלמיד, כך שהלימוד לעולם לא ייפסק:
"עד כמה מחויב אדם ללמד לבניו ולתלמידיו עד שיראה לבניו ולתלמידיו שכבר אינם צריכים לו וכבר למדו כל כך הרבה, שכבר מלמדים הם לאחרים, והרב רואה ובודקם ובטוב הם לומדים שאינם טועים". (שם סימן תתרפד)

היעדים הגבוהים של לימוד התורה מושפעים ללא ספק מחיי הכלכלה של יהודי אשכנז בתחילת ימי הביניים עסקו היהודים בעבודות קלות במסחר ובאומנויות, באמצעיתם ובסופם של ימי הביניים נדחקו היהודים לעסוק בהלוואה בריבית לעמי הארץ הנכרים - בשני המקרים יכלו היהודים להתמסר ללימוד התורה, שהרי עיסוקים אלה לא הצריכו בדרך כלל זמן מרובה, וגם הנשים מסייעות לבעליהן "בעסקיהם", כך שהבעל יכול היה לעסוק בתורה בלי דאגות פרנסה. גם "ספר חסידים" מייעץ לכל מי שהיכולת בידו לקיים את מצות "והגית בו יומם ולילה":
"כשרואה אדם שיש לו פרנסה והוא יכול במלאכת עראי להרוויח כדי צרכו אז לא יאמר, אם אין קמח אין תורה, ולא יעשה תורתו עראי ומלאכתו קבע, אלא תורתו קבע ומלאכתו עראי, ולא ישב בטל רגע אחד... וכשרואה אדם שיש לו נאמן שיעסוק במה שיש לו והוא מאמינו אז יעשה כרשב"י (ברכות לה, ע"ב) לקיים (יהושע א, ח) 'והגית בו יומם ולילה', ולא יעסוק כלל במלאכה" (ספר חסידים, סימן תרעד).


תוצאות החינוך בשעות משבר
מן המאה הי"א ועד סוף ימי הביניים עדים אנו להפנמה בשדה החינוך: טופחה עליונות רוחנית ולאומית אשר בכוחה להתמודד עם המציאות הקשה אשר שאפה להשפיל את כבוד האומה. בכדי להצליח להתמודד עם מציאות זו נחוצים היו מורים חדורי אמונה וביטחון. ואכן למורים כאלה התפללו גדולי ישראל ואף הבטיחו להם שכר טוב בזה ובבא:
"אני גרשם הח"מ אשיב לשואלי דבר מאשר הראוני מן השמים, צריכים להיות נאמנים מלמדי תינוקות וסופרים לעשות מלאכתם באמונה וצדיקים במעשיהם, ומי שמלאכתו באמונה זוכה הוא להיות בישיבה של מעלה ואינו מט לעולם שכן אמר דוד ברוח הקודש (תהלים סו, א) 'ה' מי יגור באוהליך וגו' ', וכ"ש מלאכת מלמדי תינוקות שהיא מלאכת שמים שצריכים להיזהר במלאכתם ואם עושין כן עליהם הכתוב אומר 'ומצדיקי הרבים וגו' " (דניאל יב, ג). (תשובות רבנו גרשום מאור הגולה, סימן עב)

זהו אולי המקור היחיד מספרות ההלכה שמקדיש דברים של "מחשבה מוסרית" לנושא החינוך והמלמד בישראל, שכן כל שאר הפוסקים ואף רבנו גרשם מאור הגולה עוסקים בעניין המלמדים רק בצד הפרופסיונאלי.

ייתכן מאוד, שהסיבה למיעוט הדיבור אודות החינוך נובע גם מתוך האווירה הכללית שהייתה ספוגה ומלאה בלומדי תורה, כשראשי הישיבות והרבנים והלמדנים הם ששימשו דוגמה לציבור הרחב, ולאו דווקא מלמדי התינוקות. בתי המדרש והישיבות היו קרובים ללבם של אנשי הקהילה אשר שמחו בשמחתם של לומדי התורה והיו משתתפים ב"סיומים" וב"התחלות" של מסכתות, בסעודות המצווה, כמשתה ושמחה לכבוד התורה. ולא רק בשמחת התורה ובכבוד לתורה נטלו אנשי הקהילה חלק, אלא בהשתתפות פעילה בלימוד התורה. הם תיקנו תקנות שכל יהודי, גם מי שאין תורתו אומנותו, חייב ללמוד תורה, ומי שלא יכול היה ללמוד בצורה פעילה, האזין לדרשות בשבת כשהדרשן דורש ברבים בכל שבת. בספר "חוקי התורה" (נוסח ב') אנו קוראים:
"ועוד תקנו חכמים, על זקני העדה לעסוק בשבת במלאכת הקדש לדרוש תורת האלוקים להסיר מכשול ולהרים המוקש, כדי שהיו נוכרים מדברי אלוקים חיים... 'למען תהיה תורת ה' בפיך' לכל הפחות יום אחד בשבוע..."(גידמן, חוקי התורה, ע' 79)

ואם זה היה המצב הדתי בקהילות, אין פלא שמעמדו של המלמד לא היה מן הגבוהים ביותר.